סיפורו של ראש העיר הנערץ ביותר בתולדות ארצות הברית, שהוביל את ניו יורק דרך תקופת השפל, איחד את המערכת העירונית, ונגע בלבבות הילדים דרך רדיו אחד קטן.
ברגע שמעמיקים בסיפור חייו של פיורלו הנרי לה גווארדיה, מתגלה דמות נדירה בנוף הפוליטי האמריקאי של ראשית המאה ה-20. איש קטן קומה, גדול נוכחות, רפובליקני שתמך בנשיא דמוקרטי, ומנהיג שהצליח לייצר שינוי חברתי וכלכלי עמוק דווקא בשנים הקשות ביותר.
ילדות, זהות ומשפחה
פִיּוֹרֵלוֹ אנריקו לַה גְוַוארְדִיָה (Fiorello Enrico La Guardia, נכתב לעיתים גם LaGuardia), נשא עמו כבר מילדותו שילוב משפחתי מיוחד. אביו היה קתולי שהפך לאתאיסט, אמו יהודייה שלא נהגה לשמור מצוות, והוא עצמו בחר להיות אפיסקופלי. את ילדותו העביר לצד משפחתו כשהם עברו לאריזונה, שם קיבל אביו משרת מנצח תזמורת בצבא ארצות הברית בבסיס פורט וויפל. כינויו "הפרח הקטן" ליווה אותו לאורך חייו. הוא נולד מהעובדה שהיה רק חמישה רגלים גובה, וגם מכך ששמו הפרטי באיטלקית פירושו "פרח קטן".
עיר במשבר מחפשת מנהיג
לה גוארדיה נכנס לפוליטיקה הארצית מוקדם. הוא נבחר לקונגרס ב-1916 וב-1918, ושוב מ-1922 עד 1930. כבר אז צמח סביבו המוניטין של אדם הפועל מצדק, בנוי חוצה מפלגות, אחד שלא מפחד להתעמת עם מוסדות מושרשים כשזה משרת את טובת הציבור.
מינויו לראשות העיר ניו יורק ב-1934 הגיע בתקופה קשה במיוחד. השפל הגדול טלטל את אמריקה, והעיר צנחה לאבטלה, עוני ואובדן אמון במוסדות השלטון. למרות היותו רפובליקני, לה גוארדיה תמך ב"ניו דיל" של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט. החיבור ביניהם הפך את ניו יורק לאחת הזוכות הגדולות בתוכניות הסיוע הפדרליות. רוזוולט הזרים כספים לעיר, חיזק פרויקטים ציבוריים חדשים, וניסה לנתק את כוחם של פוליטיקאים שלא תמכו בלה גוארדיה. התמיכה ההדדית הזו הפכה אותו לפופולרי בקרב כל חלקי האוכלוסייה, ושיקמה את אמון הציבור בעירייה.
הישגים ששינו עיר שלמה
בשלוש הקדנציות שלו, לאורך 11 שנים מ-1934 עד 1945, נרשמה אחת מתקופות ההתפתחות העירונית המרשימות בתולדות ניו יורק. לה גוארדיה איחד את מערכת התחבורה הציבורית, הקים שיכונים ציבוריים במחיר נמוך, הגדיל משמעותית את מספר הגנים והפארקים, בנה שדה תעופה (שכיום נקרא על שמו) ועוד מתקנים עירוניים מרכזיים, הוא ארגן מחדש את משטרת ניו יורק, שבר את השליטה רבת השנים של מכונת טמאני הול, שיפר את שיעורי התעסוקה אפילו בעיצומו של השפל הגדול והתוצאה היתה ניו יורק חדשה, פחות מושחתת, יותר מאורגנת וכזו שהאמינה שוב בחוסן שלה.
פִיּוֹרֵלוֹ כיהן כראש העיר ה-99 של ניו יורק. כהונתו, המשתרעת על פני שלוש תקופות כהונה רצופות – הישג ראשוני לראש עיר בניו יורק – חפפה לתקופות הסוערות של השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה. הוא נחשב לאבי ניו יורק המודרנית, בזכות רפורמות הממשל, המאבק בפשע ומספרם העצום של מיזמי התשתית שהושלמו תחת פיקוחו. הוא החליף את ג'ון פ. או'ברייאן (John P. O'Brien) ואחריו כיהן ויליאם או'דוויר (William O'Dwyer).
לפני בחירתו של לה גווארדיה ב-1933, טמאני הול (Tammany Hall) – המכונה הפוליטית הדמוקרטית הידועה לשמצה – שלטה בראשות העיר במשך 12 שנים רצופות. ניצחונו של לה גווארדיה על כוח זה היה מהפכה פוליטית ובמהלך שלוש כהונותיו, לה גווארדיה פיקח על רפורמות ממשל משמעותיות, נלחם באופן חסר פשרות בטמאני הול, הגדיל את תקציב העיר ביותר מ-200 מיליון דולר, פיקח על הפיתוח וההשלמה של מיזמי תשתית רבים ושיתף פעולה עם הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט בנוגע למדיניות ה"ניו דיל".
"הניו יורק טיימס" מחשיב אותו כראש העיר הטוב ביותר בתולדות ניו יורק ואחד מראשי הערים הטובים ביותר באמריקה. גם ה"גרדיאן" תיאר אותו במודעת האבל כ"ראש העיר המדהים ביותר של עיר גדולה בהיסטוריה האמריקאית". לאחר לה גווארדיה, רק ג'ון לינדזי הרפובליקני ניצח ב-1965, ועד רודי ג'וליאני אף רפובליקני לא כיהן יותר מכהונה אחת כראש עיר.
רפורמות ממשל ומיגור טמאני הול
לה גווארדיה חוקק ב-1934 חקיקה לרפורמה בממשל העיר, שאף על פי שנדחתה תחילה (81 תמכו מול 61, וגרסה שנייה עם 93 מול 50), עברה לבסוף בגרסה מרוככת יותר ("תינוק קטן, אנמי ותת-ממדי" כדבריו): 120 תמכו מול 23. החוק נחתם על ידי מושל מדינת ניו יורק הרברט ה. להמן ב-10 באפריל 1934. לה גווארדיה גם פתח בחקירות והחליף במהירות בעלי תפקידים שמונו על ידי תומכי טמאני הול, כולל נציב רשות גשר טרייבורו, פרד לֶמֶרמַן, שהתפטר לאחר שהואשם בקבלת עמלת תיווך בסך 930 דולר. הוא פיטר גם את הנציב ג'ון סטרטון או'לירי והחליפו ברוברט מוזס (Robert Moses), והותיר רק חבר אחד פרו-טמאני במועצה, שמת ב-1936.
לה גווארדיה הוביל רפורמות משמעותיות בשירות הציבורי, הפחתה דרמטית במשרות לא מסווגות, כמספר עובדי הציבור במשרות לא מסווגות ירד מ-15,000 ב-1933 ל-1,500 ב-1940. בעוד מספר הבקשות לשירות ציבורי עלה מ-6,327 ב-1933 ליותר מ-250,000 עד 1939. בנוסף, שיעור ראשי המחלקות בעירייה שהיו ממוצא אירי-אמריקאי, ששלטו בשירות הציבורי תחת טמאני הול (25-40% מראשי המחלקות), ירד ל-5% תחת לה גווארדיה.
זכויות אזרח ויחסים גזעיים
לה גווארדיה פעל לקידום שילוב גזעי וזכויות אזרח בתקופתו עם מינויים פורצי דרך: ב-1935 מינה את יוג'ין פוקנר למרשל של העיר ניו יורק, ובכך הפך אותו לאדם השחור השני והרפובליקני השחור הראשון בתפקיד זה וב-1939 מינה את ג'יין בּוֹלִין (Jane Bolin) לשופטת והפך אותה לאישה השחורה הראשונה שכיהנה כשופטת בארצות הברית .
מאמציו זכו להוקרה מהמרכז לחקר התרבות השחורה "שומברג" ומ"האגודה לחקר חיי השחורים וההיסטוריה" ב-1940. עם זאת, הוא ספג ביקורת חריפה מאדם קלייטון פאוול ג'וניור, שהאשים אותו בהתעלמות מדאגות השחורים לאחר שלא נזקק עוד לקולותיהם. לה גווארדיה גם יצר את "ועדת ראש העיר לשילוב בבייסבול", כשבראנץ' ריקי (Branch Rickey) כיהן בוועדה זו.
מלחמה בפשע ובשחיתות
לה גווארדיה נודע במלחמתו הבלתי מתפשרת נגד הפשע המאורגן, ובמיוחד נגד פרנק קוסטלו (Frank Costello) ואימפריית ההימורים שלו. הוא הורה על פשיטות והחרים מאות מכונות מזל. קוסטלו המיר 15,000 ממכונותיו למכונות ממתקים וקיבל צו מניעה, אך לה גווארדיה המשיך בהחרמות. לאחר מעצר של אישה שנתפסה עם אחת המכונות, לה גווארדיה הרשיע אותה בסמכותו כשופט שלום, וקוסטלו ושותפו העבירו את פעילות ההימורים שלהם ללואיזיאנה.
לה גווארדיה גם התמודד עם המהומות בפרצו בשכונת הארלם בעיר, כך לאחר המהומות ב-1935, שגרמו נזק רכוש של מעל 2 מיליון דולר, לה גווארדיה הקים ועדה בין-גזעית לחקר הגורמים. הדו"ח מצא כי מחסור בשירותים חברתיים, אפליית תעסוקה, אלימות משטרתית וצפיפות בבתי הספר הובילו למהומות. ב-1943 שוב פרצו מהומות ולה גווארדיה הורה על עוצר בשעה 22:30, שהיה העוצר האחרון בניו יורק עד לזה שהוטל בתקופת מגפת הקורונה ב-2020. אותו עוצר נאכף על ידי 6,000 שוטרים ו-1,500 מתנדבים אזרחיים. לה גווארדיה גם פיקח על פיתוח והשלמת בית הסוהר ברייקרס איילנד (Rikers Island) במקום בית הסוהר הקודם באי וולפייר. לה גווארדיה יזם דו״ח מחקר על מריחואנה של האקדמיה לרפואה בניו יורק ב-1938. הדו"ח, שפורסם ב-1944, הראה כי מריחואנה אינה ממכרת פיזית, אינה "סם כניסה" (gateway drug) ואינה מובילה לפשע.
מיזמי תשתית ו"הניו דיל"
לה גווארדיה נחשב "בונה" ניו יורק המודרנית, והיטיב לנצל את תקציבי ה"ניו דיל" הפדרליים. לפי ההיסטוריון הנרי גראף, לה גווארדיה שלט ב"אמנות לבזבז כסף ציבורי, לפני שהמיומנות הזו הפכה לשכיחה". תוכניות ה-CWA, WPA וה-PWA הוציאו יותר מ-1.1 מיליארד דולר בניו יורק בין 1934 ל-1939. 20% מהמשרות שיצרה ה-CWA הארצית, 200,000 משרות, היו בעיר ניו יורק. תחת לה גווארדיה העיר נטלה שליטה על מערכת הרכבת התחתית העצמאית (IND) ב-1940. לה גווארדיה קיבל הלוואה של 57,639,000 דולר להקמת קו השדרה השישית, שעלותו הסופית עמדה על 59,500,000 דולר והושלם ב-1940.
הוא איחד את מחלקות הפארקים הנפרדות של חמשת הרבעים ל"מחלקת הפארקים והנופש של העיר ניו יורק" ב-1934, בניהולו של רוברט מוזס. במהלך כהונתו הועסקו 1,800 מהנדסים ומעצבים, יחד עם 70,000 עובדים ב-1934, לצורך הרחבת וחידוש המרחבים הציבוריים.
רוברט מוזס (Robert Moses) היה אחת הדמויות המרכזיות והשנויות במחלוקת בממשלתו של פִיּוֹרֵלוֹ לַה גְוַוארְדִיָה, שפעל רבות להקמת התשתיות הפיזיות של ניו יורק המודרנית. לה גווארדיה ומוזס שיתפו פעולה בבניית העיר החדשה, למרות האתגרים הפוליטיים, במיוחד מצד הממשל הפדרלי. מוזס פיקח על פיתוח וחידוש המרחבים הציבוריים, כולל בניית 60 גני שעשועים והשלמת גן החיות של סנטרל פארק (Central Park Zoo). שיתוף הפעולה בין לה גווארדיה למוזס היה קריטי לניצול תקציבי ה"ניו דיל" הפדרליים, אך הוא נתקל בהתנגדות ישירה מצד הנשיא רוזוולט, משום הנשיא רוזוולט ורוברט מוזס היו אויבים פוליטיים מובהקים עוד מהפוליטיקה ברמת המדינה. רוזוולט ביקש להדיח את מוזס מראשות רשות גשר טרייבורו, ואף איים להסיג מימון פדרלי מהפרויקטים המנוהלים על ידי הרשות אם מוזס לא יפוטר. לה גווארדיה, שתוכניותיו הגדולות היו תלויות במימון פדרלי (כ-310 מיליון דולר), הגיע לפשרה עם הממשל הפדרלי: הצו לא יחול רטרואקטיבית. בכך, מוזס שמר על תפקידיו, ורשות גשר טרייבורו קיבלה מאוחר יותר מימון פדרלי עצום של 1.6 מיליארד דולר.
בזכות שיתוף הפעולה האסטרטגי בין לה גווארדיה למוזס, ניו יורק הצליחה לגייס ולבזבז בהצלחה יותר מ-1.1 מיליארד דולר מכספי תוכניות הסיוע הפדרליות (CWA, WPA, PWA) בין 1934 ל-1939, סכום שהיה חיוני לפיתוח העיר בתקופת השפל. הוא גם קרא ליצירת נמל תעופה בעיר ב-1935. ב-1939 הוחלט לשנות את שם נמל התעופה העירוני ל"שדה לה גווארדיה" (La Guardia Field).
מדיניות כלכלית ותקציב העיר
לה גווארדיה ירש גירעון תקציבי של 31 מיליון דולר מקודמו, והצליח לצמצם אותו ב-19 מיליון דולר כבר ב-1934, באמצעות קיצוצים והפחתה של למעלה מ-1,000 משרות. אם ב-1935 עמד תקציב העיר על 550,961,960.06 מיליון דולר, הרי שבשנים 1943-1944 התנפח התקציב לסכום של 753,071,123.40 מיליון דולרים, כשהתקציב עלה משמעותית בתקופת מלחמת העולם השנייה (החל מ-1942).
מדיניות חוץ ותמיכה ביהודים
לה גווארדיה היה אנטי-נאצי בולט ובלתי מתפשר ועוד לפני כניסתו לתפקיד, השתתף בעצרת מחאה נגד אפליית יהודים בגרמניה הנאצית. בנאום מרכזי בוועידה הארצית האמריקאית נגד רדיפה גזעית בגרמניה, הוא הצהיר כי אדולף היטלר הוא "מטורף מעוות". לאחר שנכנס לתפקיד ראש העיר, תמך בחרם על מוצרים גרמניים שאורגן על ידי יהודי ניו יורק, וכיהן כסגן נשיא "הליגה הבלתי-מגזרית האנטי-נאצית למען זכויות אדם".
מדיניות דיור ופינוי שכונות עוני
לה גווארדיה הקים את "רשות הדיור של העיר ניו יורק" ב-1934, וקיבל עד 25 מיליון דולר מתוכנית PWA. בין 1934 ל-1943 נבנו 14 פרויקטים של דיור ציבורי בדמי שכירות נמוכים, שבהם שוכנו 17,040 משפחות. ב-1934, ניו יורק כללה 17 מיילים רבועים של שכונות עוני, מתוכם 10 מיילים רבועים "בלתי ראויים למגורי אדם", שבהם שוכנו 516,000 משפחות.
לה גווארדיה הודיע שיסיר 67,000 בתי דירות ששיכנו 650,000 אנשים והיוו את שכונות העוני בעיר. הוא ביקש מהממשל הפדרלי מימון של 150 עד 200 מיליון דולר עבור פרויקטים של דיור, וציין כי יש צורך ב-1,500,000,000 דולר כדי לשכן כראוי את 500,000 המשפחות שחיו בתנאי דיור ירודים.
מערכות הבחירות ושיא של שלוש כהונות
לה גווארדיה, שאיבד את מקומו בבית הנבחרים ב-1932 (למועמד שנתמך על ידי טמאני הול), זכה במועמדות הרפובליקנית ובמועמדות מפלגת "City Fusion" (איחוד רפורמים). הוא ניצח בבחירות עם רוב יחסי (plurality) מול ג'ון או'ברייאן (הדמוקרטי) וג'וזף וי. מקי. זה היה הניצחון הראשון של מועמד איחוד מאז 1913.
הוא ניצח בפריימריז הרפובליקני למרות תמיכתו ברוזוולט ב-1936 וזכה למועמדות פה אחד של מפלגות "City Fusion" ו"מפלגת הלייבור האמריקאית" (American Labor Party) וניצח את המועמד הדמוקרטי ג'רמיה ט. מהוני עם יותר מ-60% מהקולות.
למרות שהצהיר בתחילה שלא ירוץ, הוא חזר בו והתמודד לכהונה שלישית ב-1941. הוא ניצח את המועמד הדמוקרטי ויליאם או'דוויר, והפך לראש העיר הראשון בתולדות ניו יורק לשרת שלוש כהונות רצופות.
רדיו, קומיקס וילדים: הצד האנושי של המנהיג
באמצע שנות ה-40 פרצה שביתה בעיתונות ניו יורק. הילדים בעיר נותרו בלי הקומיקס של יום ראשון, ותקופת מלחמה עודדה צורך במעט נחמה. לה גוארדיה נענה לכך בדרכו הייחודית: הוא התיישב מול מיקרופון רדיו ושידר בקולו את רצועות הקומיקס, כולל תיאורים של הציורים וחיקוי הדמויות. זה היה רגע של אינטימיות נדירה בין ראש עיר לבין תושביו. השידורים האלה לא רק כבשו את ליבם של הילדים, אלא גם הרחיבו את דמותו הלאומית והפכו אותו לאייקון תרבותי של חמימות וקרבה.
מלבד הרקע הדתי המגוון שירש ממשפחתו והבחירה הדתית האישית שלו כאפיסקופלי, התפרסם לה גוארדיה גם כחבר בלשכת הבונים החופשיים. זוהי עובדה שלא זכתה בדרך כלל לבמה ציבורית גדולה, אך היא חלק בלתי נפרד ממי שהיה. פיורלו הנרי לה גוארדיה היה הרבה יותר מעוד פוליטיקאי מצליח. הוא היה דמות ציבורית שהצליחה לחצות קווים מפלגתיים, להוביל עיר גדולה דרך תקופה קשה, ולהוכיח שקרבה אנושית ושירות ציבורי אינם מתנגשים. חיבור נדיר של נחישות, חוכמה וחום הפך אותו לאחד מראשי העיר הגדולים בתולדות ארצות הברית והותיר חותם שמורגש בעיר ניו יורק עד היום.
חומר מעשיר לקריאה
- Fiorello H. LaGuardia and the Making of Modern New York by Thomas Kessner. 1989.
- La Guardia Comes To Power 1933. by Mann, Arthur. 1965.
