מהומה באולם תיאטרון פריזאי, פסנתרן גאון שאיבד את השליטה באצבעותיו, מלחין שכתב פתיחה לאופרה ברגע האחרון ואחר ששכח יצירה של עצמו. מאחורי כמה מיצירות המופת הגדולות בהיסטוריה מסתתרים סיפורים מסעירים, מוזרים ולעיתים גם אפלים. הנה חמישה מהם.
אנחנו רגילים לפגוש את גדולי המלחינים דרך דיוקנאות מכובדים, אולמות קונצרטים מפוארים ויצירות שעברו את מבחן הזמן. מוצרט הוא הגאון הבלתי מעורער, שומאן הוא המשורר של הפסנתר, וסטרווינסקי הוא אחד האנשים ששינו את פני המוזיקה המודרנית.
אבל האנשים שמאחורי התווים היו מורכבים הרבה יותר מהדימוי שהותירו אחריהם. הם נאבקו בשאיפות מקצועיות, התמודדו עם כישלונות, נקלעו למשברים אישיים ולעיתים התנהגו בדרכים שקשה לדמיין כשמאזינים למוזיקה שלהם.
עם השנים נולדו סביבם גם לא מעט אגדות. חלקן מבוססות על אירועים מתועדים היטב, ואחרות צמחו מזיכרונות, עדויות מאוחרות וסיפורים שעברו מדור לדור. דווקא המפגש בין ההיסטוריה לבין המיתוס הוא שהופך את חייהם למרתקים כל כך.
1. הלילה שבו ״פולחן האביב״ של סטרווינסקי טלטל את פריז
ב-29 במאי 1913 הגיע הקהל הפריזאי לתיאטרון השאנז אליזה כדי לצפות בבכורה של בלט חדש מאת המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי. איש מהנוכחים לא יכול היה לדעת שהערב יהפוך לאחד האירועים המדוברים בתולדות המוזיקה.
היצירה, ״פולחן האביב״ (The Rite of Spring), נוצרה עבור להקת הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב, עם כוריאוגרפיה של ואצלב ניז'ינסקי ותפאורה ותלבושות של ניקולאי רוריך.
כבר מן הצלילים הראשונים היה ברור שמדובר במשהו יוצא דופן. במקום המנגינות האלגנטיות והמקצבים המוכרים של עולם הבלט, הציג סטרווינסקי שפה מוזיקלית נועזת, עם דיסוננסים חריפים, הדגשות קצביות בלתי צפויות ותחושת מתח כמעט בלתי פוסקת.
גם התנועה על הבמה הייתה מהפכנית. הרקדנים לא ניסו ליצור את האשליה האוורירית שאפיינה את הבלט הקלאסי. הם רקעו ברגליהם, כופפו את גופם וביצעו תנועות שנראו לחלק מהצופים גסות ומוזרות. במקום סיפור אהבה מעודן, הקהל קיבל יצירה המתארת פולחן קדום שבמרכזו קורבן אנושי.
התגובות לא איחרו להגיע. שריקות בוז, צעקות ולעג מילאו את האולם, ומנגד נשמעו קריאות של צופים שניסו להגן על היצירה. העימות בין תומכיה למתנגדיה נעשה כה רועש, שעל פי עדויות מן התקופה, הרקדנים התקשו לשמוע את התזמורת.
לימים התקבע הסיפור על מהומה של ממש, עם חילופי מהלומות והתערבות המשטרה. ואולם, חוקרי מוזיקה מציינים שחלק מהפרטים האלה נותרו שנויים במחלוקת, וייתכן שהסיפור תפח עם השנים. מה שאין עליו ספק הוא שהבכורה עוררה סערה ציבורית יוצאת דופן.
האירוניה היא שדווקא היצירה שהכעיסה חלקים מהקהל הפכה לאחת מאבני הדרך החשובות במוזיקה של המאה ה-20. סטרווינסקי לא רק כתב בלט חדש, אלא סייע להרחיב את הגבולות של מה שמוזיקה תזמורתית יכולה להיות.
2. רוברט שומאן והמכשיר שאולי סיים את חלומו להיות פסנתרן
לפני שרוברט שומאן הפך לאחד המלחינים החשובים של התקופה הרומנטית, הוא חלם על קריירה מסוג אחר לחלוטין. רצונו הגדול היה להיות פסנתרן וירטואוז, כזה שמסוגל לכבוש אולמות קונצרטים באמצעות מיומנות טכנית יוצאת דופן.
שומאן הקדיש שעות ארוכות לאימונים וניסה לשפר את העצמאות והגמישות של אצבעותיו. אלא שבתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 החלה להתפתח בעיה בידו הימנית. חלק מאצבעותיו נחלשו, והיכולת לבצע תנועות מורכבות נפגעה.
כאן מתחיל אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתולדות הפסנתר. לפי ההסבר המסורתי, שומאן השתמש במכשיר מכני שנועד לחזק או למתוח את האצבעות. המתקן, כך נטען, הפעיל לחץ על אצבעות מסוימות וגרם לפגיעה בלתי הפיכה בתפקודן.
הסיפור הזה מופיע בביוגרפיות רבות, אך המציאות ההיסטורית מורכבת יותר.
חוקר המוזיקה אריק סמס, שבחן את העדויות על פציעתו של שומאן, הצביע על סתירות בין המסמכים. באחד ממכתביו ייחס שומאן את החולשה בידו לעומס של כתיבה ונגינה, ואילו קלרה שומאן לא סברה שהגורם היה מכשיר האצבעות.
לעומת זאת, מסמכים רפואיים שהוגשו בשנות ה-40 של המאה ה-19 במסגרת בקשתו של שומאן לפטור משירות במשמר האזרחי תיארו פגיעה בתפקוד אצבעות ידו הימנית, וציינו ששימוש במכשיר לחיזוק אצבעות החמיר את המצב.
כלומר, יש בסיס היסטורי לקשר בין המכשיר לבין החמרת הבעיה, אך לא ניתן לקבוע בוודאות שהוא היה הגורם הראשוני לפגיעה. התוצאה, מכל מקום, הייתה דרמטית. שאיפותיו של שומאן לקריירה של פסנתרן קונצרטים נכזבו, והוא הפנה חלק גדול מכוחותיו ליצירה מוזיקלית.
דווקא מתוך השינוי הזה צמחה אחת הקריירות החשובות ברומנטיקה הגרמנית. שומאן כתב יצירות פסנתר, שירים, מוזיקה קאמרית וסימפוניות שהעניקו ביטוי מוזיקלי עשיר לרגש, לדמיון ולעולם הספרות.
כך, לעיתים הדרך של אמן אל הישגיו הגדולים ביותר אינה הדרך שתכנן לעצמו מלכתחילה.
אולי יעניין אותך
3. מוצרט והפתיחה ל״דון ג'ובאני״ שנכתבה ברגע האחרון
באוקטובר 1787 נערכו בעיר פראג לקראת הצגת הבכורה של אחת האופרות הגדולות בכל הזמנים: ״דון ג'ובאני״ של וולפגנג אמדאוס מוצרט. האופרה משלבת קומדיה, פיתוי, אלימות ועונש על-טבעי, ומספרת על אציל חסר מעצורים שמעשיו מובילים אותו לעימות עם כוחות שמעבר לעולם החיים.
אלא שלפי אחת המסורות הביוגרפיות המפורסמות על מוצרט, כאשר מועד הבכורה כבר היה קרוב, עדיין חסר מרכיב חשוב במיוחד: הפתיחה התזמורתית.
הסיפור, שהתפרסם בגרסה הקשורה לעדותה של אשתו קונסטנצה, מתאר לילה יוצא דופן. מוצרט התיישב לכתוב את הפתיחה, בעוד אשתו מנסה להשאיר אותו ער באמצעות שיחות וסיפורים משעשעים.
לפי אותה מסורת, היא סיפרה לו סיפורי אגדות והגישה לו משקה פונץ'. אלא שהעייפות הכריעה אותו לפרקים, והוא נאלץ להמשיך בעבודה לאחר מנוחות קצרות. בסופו של דבר הושלמה הפתיחה סמוך מאוד למועד הבכורה, והנגנים נדרשו להתמודד עם חומר מוזיקלי חדש בלוח זמנים צפוף במיוחד.
עד כמה הסיפור מדויק? קשה לדעת. הוא נמסר במסגרת מסורת ביוגרפית שהתפרסמה לאחר האירועים, ואין לראות בכל פרטיו עובדה מאומתת. במיוחד אין בסיס מוצק לקביעה שמוצרט היה שיכור או שהפרטיטורה הייתה מבולגנת בשל הנגאובר.
מה שבטוח הוא שהפתיחה עצמה הפכה לאחת המוכרות ביותר של מוצרט.
היא נפתחת באקורדים דרמטיים המזכירים את העולם האפל שיתגלה בסיום האופרה, ולאחר מכן עוברת למוזיקה מהירה ומלאת תנועה. בתוך דקות ספורות היא מציגה את המתח שבין הדרמה הקודרת לבין החיוניות המאפיינת את היצירה.
בין אם אכן נכתבה בלילה אחד ובין אם הסיפור הועצם במשך השנים, הפתיחה של ״דון ג'ובאני״ נותרה עדות מרשימה ליכולתו של מוצרט ליצור דרמה מוזיקלית מדויקת בעוצמתה.
4. ברליוז, הארוסה שעזבה ותוכנית הנקמה שכמעט הפכה לאסון
מבין מלחיני התקופה הרומנטית, הקטור ברליוז היה אחד האנשים שחייהם האישיים נראו לעיתים כאילו נלקחו מתוך אופרה דרמטית במיוחד. בשנת 1831 שהה המלחין הצרפתי הצעיר באיטליה, לאחר שזכה בפרס רומא היוקרתי. באותה תקופה היה קשור רגשית לפסנתרנית הצעירה מארי, שנודעה גם בשם קמיל מוק.
ואז הגיעה הבשורה ששינתה את הכול.
ברליוז גילה שאהובתו עומדת להינשא לגבר אחר, קמיל פלייל, שהיה קשור למשפחת יצרני הפסנתרים המפורסמת. הידיעה עוררה בו זעם וקנאה קיצוניים.
לפי זיכרונותיו, ברליוז לא הסתפק במחשבות על פרידה כואבת. הוא החל לתכנן מסע נקמה אלים לפריז, שבמהלכו התכוון להרוג את אהובתו לשעבר, את אמה ואת בן זוגה החדש, ולאחר מכן לשים קץ לחייו.
הפרטים שנכללו בתוכנית שלו נשמעים כמעט כמו תסריט תיאטרלי. הוא הצטייד באקדחים, בחומרי רעל ובבגדי אישה, מתוך מחשבה שיוכל להיכנס לבית המשפחה כשהוא מחופש למשרתת. אלא שהמסע לפריז לא הסתיים כפי שתכנן.
כאשר הגיע לניס שבדרום צרפת, סערת הרגשות החלה להיחלש. הנוף, הים והמחשבות על היצירות שעדיין לא כתב גרמו לו לבחון מחדש את מעשיו. ברליוז זנח את תוכנית הרצח והתאבדות, נשאר בניס זמן מה ולאחר מכן שב לאיטליה והמשיך בפעילותו המוזיקלית.
חשוב לזכור שחלק גדול מפרטי הפרשה מוכר לנו מתוך זיכרונותיו של ברליוז עצמו. לכן גם כאן ראוי להביא בחשבון את נטייתו לסגנון דרמטי ולהצגה ספרותית של חייו. ובכל זאת, עצם המשבר והמסע בעקבותיו מתועדים גם במקורות בני התקופה.
הפרשה ממחישה את הפער העצום שבין הדימוי הרומנטי של האמן הסוער לבין המחיר האפשרי של התנהגות מסוכנת ובלתי מרוסנת.
ברליוז שב בסופו של דבר אל המוזיקה, ובהמשך חייו היה לאחד המלחינים והתזמורנים המשפיעים ביותר של המאה ה-19.
5. אלכסנדר סקריאבין והיצירה ששכח שהוא עצמו הלחין
דמיינו שאתם מתארחים בביתו של מלחין מפורסם, מתיישבים ליד הפסנתר ומתחילים לנגן יצירה שלו. לפתע נשמע קול מן החדר הסמוך: המנגינה הזאת מוכרת לי, מי כתב אותה?
על פי אנקדוטה מפורסמת, משהו דומה אירע למלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין. סקריאבין, שנולד בשנת 1872, היה מהדמויות המקוריות והמסקרנות במוזיקה הרוסית. יצירותיו החלו מתוך המסורת הרומנטית של שופן וליסט, ובהדרגה נעשו נועזות, מורכבות וקשורות יותר לתפיסותיו הפילוסופיות והמיסטיות.
בשנת 1900 הוא כתב יצירה לפסנתר בשם ״פנטזיה בסי מינור״, אופוס 28. זוהי יצירה תובענית מאוד לביצוע, המשלבת קטעים דרמטיים, מלודיות ליריות ומרקם פסנתרני עשיר.
אולם לפי סיפור שמסר המוזיקולוג ליאוניד סבנייב, בשלב מסוים סקריאבין כבר לא זכר היטב את היצירה.
סבנייב סיפר שניגן קטע מן הפנטזיה בביתו של המלחין. סקריאבין, ששמע את המוזיקה מחדר סמוך, התעניין בזהות היצירה משום שהצלילים נשמעו לו מוכרים. כאשר נאמר לו שמדובר בפנטזיה שלו עצמו, הוא הופתע ואף התקשה להיזכר בה.
חשוב לזכור: העדות מגיעה מסבנייב, שמידת הדיוק של חלק מסיפוריו על סקריאבין הועמדה בספק, ואין בידינו ראיה עצמאית שמאשרת את חילופי הדברים. לא בטוח שסקריאבין אכן שכח את היצירה לחלוטין. לכל היותר, אפשר לומר שכך תיאר זאת אדם שהכיר אותו.
ועדיין, הסיפור מעורר מחשבה מעניינת. מלחינים יוצרים לעיתים מאות קטעים, סקיצות ורעיונות במהלך חייהם. חלקם מתפרסמים, אחרים נזנחים, ויש יצירות שזוכות להכרה משמעותית רק שנים לאחר שנכתבו.
״פנטזיה בסי מינור״ ממשיכה להיות מבוצעת ולהיחשב ליצירה משמעותית ברפרטואר הפסנתר של סקריאבין. גם אם האנקדוטה על שכחתה אינה ודאית, המוזיקה עצמה אינה זקוקה לאגדה כדי לעורר התפעלות.
כשההיסטוריה הופכת לאגדה
חמשת הסיפורים הללו מדגימים כיצד חייהם של מוזיקאים גדולים ממשיכים לרתק אותנו גם מאות שנים לאחר מותם.
הבכורה הסוערת של ״פולחן האביב״ מזכירה שמה שנחשב מהפכני ומקומם בתקופה אחת עשוי להפוך לקלאסיקה בתקופה אחרת. סיפורו של שומאן מלמד על הגבול הדק שבין שאיפה לשלמות לבין פגיעה בגוף. מוצרט מדגים כיצד מיתוסים על גאונות נוצרים סביב יצירות יוצאות דופן, ואילו ברליוז וסקריאבין מזכירים שמאחורי המוזיקה עמדו בני אדם, עם חולשות, סערות נפש וזיכרונות לא מושלמים.
אבל אולי הלקח החשוב ביותר הוא שסיפור טוב אינו חייב להיות מדויק בכל פרט כדי להפוך למפורסם. ההיסטוריה של המוזיקה מלאה באנקדוטות שעברו מדור לדור, התפתחו ולעיתים התרחקו מן האירועים שהולידו אותן. כשמפרידים בין מה שידוע לבין מה שרק מסופר, לא מאבדים את הקסם. להפך, מגלים עולם אנושי ועשיר יותר מאחורי התווים.
אז בפעם הבאה שתאזינו ליצירה קלאסית, כדאי לזכור שהמנגינות הגדולות נוצרו בידי אנשים שחייהם היו לעיתים סוערים לא פחות מהמוזיקה שכתבו.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.