ספרי ההיסטוריה נוטים להעניק שמות אירוניים לטרגדיות אנושיות ו"מלחמת הכדורגל" לא יוצאת דופן מבחינה זו, אבל השם הקליט לא רמז על קטטת אוהדים שיצאה מכלל שליטה על כר הדשא. עבור מאות אלפי תושבי אל סלבדור והונדורס של קיץ 1969, משחק הכדורגל היה רק הגפרור שהושלך אל תוך חבית חומר נפץ של ייאוש דמוגרפי, גירוש המוני וטינה לאומית עיוורת. ■ הרבה לפני שהשופט שרק לפתיחת משחק המוקדמות הגורלי, המלחמה האמיתית (על טנקי המערכה, פצצות האוויר ונהרות הפליטים שלה) כבר הייתה בלתי נמנעת.

השקט הלילי הופר באחת. רעש מחריש אוזניים של שמשות מנופצות, זיקוקים שורקים באוויר ושירת המון זועם הקיפו את בית המלון בבירת הוֹנְדוּרַס, טֶגוּסִיגַלְפָּה. בתוך החדרים, שחקני נבחרת אֶל סַלְבָדוֹר שכבו ערים, עיניהם טרוטות וגופם מותש, מאזינים לאבנים הניתכות על הקירות ולנפצים שקרעו את החשכה. זו הייתה קבלת הפנים שהכינו להם האוהדים המקומיים בלילה שלפני ה-8 ביוני 1969, לקראת המשחק הראשון בשלב המוקדמות של מונדיאל 1970. למחרת, כשהם גוררים את רגליהם על כר הדשא, ספגו האורחים מאל סלבדור הפסד צורב של 1-0, משער דרמטי שהבקיע שחקנה של אתלטיקו מדריד, אֶנְרִיקֶה קַרְדוֹנָה, בתוך תוספת הזמן.

אך מה שהתרחש על המגרש היה רחוק מלהיות אירוע ספורטיבי גרידא. באל סלבדור, נערה צעירה בשם אַמֶלְיָה בּוֹלַנְיוֹס לא יכלה לשאת את כאב התבוסה הלאומית. עם הישמע שריקת הסיום, היא צעדה לחדרו של אביה, שלפה את אקדחו מהשידה וביריה אחת ללב סיימה את חייה הקצרים. עבור בני עמה, אמליה הפכה מיד לקדושה מעונה, סמל לאהבת מולדת ללא תנאים. המוות שלה סימן את קו האל-חזור בסכסוך שעתיד להיחקק בהיסטוריה כ"מלחמת הכדורגל": עימות מזוין שגבה את חייהם של אלפים והותיר צלקות עמוקות במרכז אמריקה.

אולי יעניין אותך

נאיב בוקלה: הדיקטטור המגניב בעולם?

אשליה של שלווה והר הגעש הדמוגרפי

התפיסה הרווחת והאידילית של אמריקה הלטינית מציירת אותה לא פעם כאסופה של כעשרים מדינות דומות למדי, שחיות זו לצד זו בשכנות טובה. מהפכות – אולי, אך מלחמות של ממש נתפסו כנחלתן של אירופה ואסיה. אבל המציאות הייתה שונה בתכלית. היבשת ידעה סכסוכים אכזריים כמו מלחמת הַצַ'אקוֹ, מלחמת הַפַּסִיפִיק, מלחמת פָּרַגְוַואי והעימות בין פֵּרוּ לְאֶקְוָודוֹר. בשנת 1969, דווקא במרכז אמריקה באזור שניסה להתאחד סביב פרויקט "השוק המשותף של מרכז אמריקה", יוזמה שנתמכה על ידי ארצות הברית כדי לבלום את השפעות המהפכה בקובה, התפרצה אלימות קטלנית בין שתי אומות קטנות.

שורשי אותה "מלחמת מאה השעות" (כפי שהיא מכונה לעיתים) נעוצים בבעיות דמוגרפיות, הגירה, ורפורמות קרקעיות, הרבה מעבר לכדורגל.

אל סלבדור סבלה מצפיפות אוכלוסין קיצונית, השנייה בחומרתה בחצי הכדור המערבי רק להאיטי. לפי הערכות מסוימות אוכלוסייתה מנתה אז כ-3,000,000 תושבים שנדחסו לתוך כ-20,700 קמ״ר (עם צפיפות של 154 איש לקמ״ר). נתונים אחרים מצביעים על כך שבאותה שנה אל סלבדור מנתה 3.5 מיליון תושבים, בעוד שהונדורס מנתה 2.6 מיליון (או 2,333,000 לפי מקור אחר), למרות שהונדורס השתרעה על שטח של 109,500 קמ״ר, גדולה פי חמישה משכנתה. הפער, שבו אוכלוסיית אל סלבדור הייתה גדולה ב-34.6% מזו של הונדורס, הוביל להגירה בלתי נמנעת.

חלוקת הקרקעות באל סלבדור הייתה מעוותת לחלוטין: 5% מבעלי החוות שלטו ב-70% מכלל האדמות, מה שהותיר כ-80% מחלקות האדמה בגודל של פחות מ-3 אקרים, ויצר מעמד של כ-200,000 איכרים מחוסרי כל אדמה, שנאלצו לסבול משכר זעום ותנאי עבודה מסוכנים. מתוך ייאוש, החלו אזרחי אל סלבדור לחצות את הגבול. בראשית המאה ה-20 החלה הגירה מסיבית, ועד 1969 יותר מ-300,000 מהגרים מאל סלבדור (המוכרים גם כ"קמפסינוס") חיו בהונדורס, רבים מהם עבדו במטעי בננות או הקימו חלקות באזורים לא מפותחים, והיוו בין 10% ל-20% מאוכלוסיית הונדורס כולה.

ההתמרמרות בהונדורס גברה, במיוחד באזורים הכפריים. ב-1966, בעלי קרקעות עשירים בהונדורס התאגדו והקימו את "הפדרציה הלאומית של חקלאים וחוואים של הונדורס" (FENAGH). קבוצת כוח זו החלה להפעיל לחץ מאסיבי על נשיא הונדורס, הגנרל אוֹסְוַולְדּוֹ לוֹפֶּס אַרֶיַאנוֹ, במטרה להגן על רכושם מפני אותם מהגרים. בשנת 1962 חוקקה הונדורס חוק רפורמת קרקעות חדש, שנאכף במלואו החל מ-1967. החוק העביר אדמות שעובדו באורח לא חוקי על ידי המהגרים מאל סלבדור לידי הממשלה המרכזית והעיריות, ואלה חולקו מחדש לאזרחים ילידי הונדורס בשבריר מהעלות. האדמות הופקעו ללא קשר לשאלת הבעלות החוקית או מעמדם של המהגרים, מה שיצר משברים נוראיים למשפחות מעורבות.

המצב החמיר כאשר פקע תוקפו של "ההסכם הבילטרלי על הגירה" מ-1967 (שהיה הסכם לשנתיים, ופג למעשה בפברואר 1969) ונשיא הונדורס סירב לחדשו. אלפי סלבדורים החלו להיות מגורשים באכזריות. סכסוכי גבולות ישנים על קטעים שלא הוגדרו מעולם במדויק, הוסיפו שמן למדורת השנאה הלאומית.

נקמה על המגרש וברחובות: לקראת המלחמה

שבוע לאחר ההפסד וההתאבדות הטרגית, ב-15 ביוני 1969, הגיעה נבחרת הונדורס למשחק הגומלין בעיר סַן סַלְבָדוֹר. הפעם, תורם של המארחים היה להתנקם. אוהדים זועמים צרו על המלון בו שהתה נבחרת הונדורס, כשהם משליכים מאות ביצים, אבנים ואף חולדות מתות לעבר החלונות. האלימות הפכה קטלנית, ובמהומה מחוץ למלון נהרגו שלושה אנשים, כולם תושבי אל סלבדור. המשטרה המקומית נאלצה להעביר את שחקני הונדורס למקום מסתור סודי מחוץ לעיר, ולמחרת הם הוסעו לאצטדיון ברכבים משוריינים. המוני אוהדים רדפו אחריהם כשהם נושאים את דיוקנה של אמליה בולניוס. האווירה הייתה רוויית שנאה. בכניסה לאצטדיון, שוטרים חיפשו על כל הצופים והחרימו כלי נשק ומשקאות חריפים. במקום דגלה של הונדורס, הונף סמרטוט מלוכלך על התורן. אל סלבדור דרסה את יריבתה 3-0.

בדרכם חזרה להונדורס, הותקפו מכוניותיהם של האוהדים באבנים, ושמשות נופצו. נשיא אל סלבדור, פִידֶל סַנְצֶ'ס אֶרְנַנְדֶס, גינה את האלימות והאשים "גורמים קומוניסטיים וחתרניים", אך ההתנצלות לא הספיקה. דיווחים מוגזמים החלו לצוץ בהונדורס על כך שסלבדורים מחזיקים שבויים, והתגובה לא איחרה לבוא. כנופיות לא מאורגנות בהונדורס, שכונו "לַה מַנְצָ'ה בְּרַאבָה" (הכתם הזועם), יצאו למסע ציד בטגוסיגלפה וב-סַן פֶּדְרוֹ סוּלָה, שתפח לאזורי הפנים של המדינה. הם צעקו לעבר המהגרים: "קַטְרַאצ'וֹ [חיה קטנה], צא החוצה!" ואיימו לשרוף את בתיהם. מעשי אונס ורצח תועדו, ועסקים בבעלות סלבדורים הותקפו. גל של פליטים, לעיתים 1,400 איש ביום, ובסך הכל כ-17,000 תושבים שברחו ברכבים, באוטובוסים וברגל, החל לזרום חזרה לאל סלבדור לאחר שמכרו את רכושם במחירי רצפה.

על רקע מראות הפליטים, הצהירה מועצת השרים של אל סלבדור כי הונדורס מבצעת "פשע של רצח עם". התנגשויות גבול החלו לפרוץ, ודיפלומטים עזבו בזעם. ב-26 ביוני 1969, בלילה שלפני משחק הפלייאוף המכריע, אל סלבדור הודיעה על ניתוק מוחלט של קשריה הדיפלומטיים עם הונדורס, בטענה שכ-12,000 מאזרחיה נאלצו לברוח עקב רדיפות בימים שלאחר המשחק השני, וכי הונדורס אינה דואגת לשילומים או פיצויים. למחרת, במגרש ניטרלי בעיר מֶקְסִיקוֹ סִיטִי, ניצחה אל סלבדור 3-2 בהארכה והעפילה למונדיאל. אך באותם רגעים, הכדורגל כבר איבד כל משמעות.

המתח באוויר היה סמיך. צבא אל סלבדור גייס את מילואיו ב-24 ביוני, וב-26 ביוני הוכרז מצב חירום. שמועות דיברו על מטוסים הונדורסיים שירו לעבר עמדת הגבול ב-אֶל פּוֹי ועל חדירות חיילים ליד קוּאֶבָה דֶּל אֶרְמִיטַנְיוֹ. בשמיים, מאזן הכוחות נטה בבירור לטובת הונדורס, שהחזיקה בעליונות אווירית של 2.5 ל-1 מול שכנתה.

חיל האוויר של אל סלבדור, מנה בתחילת 1968 רק 34 טייסים מוכשרים. חלקם הגדול לא היה זמין: שבעה שירתו בחברת התעופה TACA, שניים עסקו בריסוס יבולים, ושניים נוספים הטיסו מטוסי DC-4M-1 עמוסי סרטני לובסטר לעיר מִיאַמִי. מכונאים סלבדורים אף נשלחו באותה תקופה להתאמן בגְּוָאטֶמַלָה בשיטה משונה: הם הוטסו לשם בבוקר, עבדו עם המכונאים המקומיים, והוטסו חזרה הביתה עם שקיעה.

מתוך ידיעה שהמלחמה קרובה, החלה אל סלבדור במסע רכש נואש. משלחות רכש נשלחו לארצות הברית כדי לרכוש מטוסי P-51 מוּסְטַנְג בכל מחיר. בשל אמברגו נשק, נדרשה הברחה מתוחכמת דרך האיטי, הרפובליקה הדומיניקנית ואיי הים הקריבי. באותה עת, אזרח סלבדורי עשיר בשם אַרְצִ'י בַּלְדּוֹקִי ותרם את המפציץ הפרטי שלו, מוסטנג P-51D-25-NA, שהפך למטוס תקיפה (FAS 402), ובלדוקי עצמו "גויס" כעוזר מיוחד למפקד חיל האוויר, ותכנן שכלולים הנדסיים קריטיים כמו הסרת מכלי דלק כבדים מכנפיים והרכבת כוונות ירי ממכוניות ג'יפ.

לפני פרוץ האש, הצליחה אל סלבדור לרכז כוח כולל של 37 כלי טיס מיושנים: חמישה U-17A, 18 מטוסי מוסטנג "Cavalier" (כולל דגמי TF-51D, Cavalier II ו-Cavalier 750), חמישה מפציצי FG-1D "Corsair", שני מטוסי אימון SNJ, מטוס T-34 יחיד, שני מטוסי Cessna 180, וארבעה מטוסי מטען C-47 "Skytrain". הם רוכזו תחת מעטה חשאיות בבסיס הממוקם על האי מַדְרֶה סַל. חיל האוויר סבל ממחסור עצום בטייסים, ולכן נשכרו חמישה שכירי חרב אמריקאים, ביניהם גֶ'רִי דֶה-לַארְם ו-רֶד גְּרֵיי.

מנגד, "פְוֶורְסָה אָאֶרְאָה הוֹנְדוּרֶנְיָה" (FAH) התארגנה למתקפה. ב-3 ביולי, מטוס נוסעים DC-3 ספג אש נ"ט מאל סלבדור, ובתגובה הזניקה הונדורס צמד מטוסי אימון ותקיפה T-28 "Trojan". באותו יום יורט מטוס סיור מסוג פייפר PA-28 "Cherokee" של אל סלבדור, שניסה בקושי להתחמק משבי. ארגון מדינות אמריקה (OAS) התכנס בדחיפות למחרת, וביקש שניקרגואה, קוסטה ריקה וגואטמלה יתווכו, אולם החלטות אלו היו חסרות תוחלת. עד 12 ביולי, העבירה הונדורס את כוחותיה אל בסיס לַה מֶסָה בסן פדרו סולה, והקימה את "קוֹמַנְדוֹ נוֹרְטֶה" לניהול המלחמה העתידית.

פלישה וקולות נפץ: 100 שעות של קטל

השריקה לפתיחת המלחמה נשמעה ב-14 ביולי 1969. בסביבות השעה 17:00 (או 18:00 לפי רישומים אחרים), אל סלבדור פתחה במתקפת פתע. מטוסי P-51, קורסיירים, ומטוסי נוסעים C-47 שהוסבו בחופזה למפציצים בכך שפצצות גולגלו מתוך דלתות המטען שלהם, שעטו לעבר שדות התעופה של הונדורס. הם תקפו את שדה התעופה הבינלאומי טוֹנְקוֹנְטִין שבבירה (בו החזיקה הונדורס כמחצית ממטוסיה), וכן ערכו הפצצות באַמַפַּלָה, צ'וֹלוּטֶקָה וסַנְטָה רוֹסָה דֶּה קוֹפַּאן. למרות ההפתעה, הנזק הפיזי בטונקונטין היה מינימלי בשל חוסר הדיוק המוחלט של המפציצים המאולתרים.

באותן שעות, צבא אל סלבדור, שמנה כ-5,000 חיילים מצוידים בנשק אמריקאי מתקופת מלחמת העולם השנייה ונתמך בטנקים קלים מסוג M3A1 "Stuart" וכן במשאיות ודחפורים ששוריינו באלתור, החל בפלישה דו-ראשית עם כ-12,000 לוחמים לתוך שטח הונדורס. כוח אחד נע לעבר עמק סוּלָה העשיר, והשני צעד לאורך "הכביש הפאן-אמריקאי" לעבר הבירה טגוסיגלפה, תוך שהוא משתלט על העיירה נְוֵאֶבָה אוֹקוֹטֶפֶּקֶה לאחר הפגזה ארטילרית שהבריחה את החיילים והאזרחים כאחד. הפלישה כללה גם את העיירות סַן חְוַאן גְּוַארִיטָה, וַאיַאדוֹלִיד, לַה וִירְטוּד, קַרִידַד, אֲרַמֶצִ'ינָה, גּוֹאַסְקוֹרַאן ולַה לַבּוֹר. הצבא הסלבדורי אף ניסה לתקוף את העיירה קַבַּאנְיַאס ללא הצלחה. התקדמותם הייתה כה מהירה עד שעיתון סלבדורי הכריז בגאווה בכותרת ענקית כי "התקדמות הצבא הסלבדורי בלתי ניתנת לעצירה", והיו אף שהתגאו שאל סלבדור הקטנה והלוחמנית הפכה ל"ישראל של אמריקה הלטינית". התקדמות של 40 קילומטרים (25 מייל) נרשמה ביום אחד.

אך הונדורס, בעלת 5,000 החיילים וכוח עילית בדמות המשמר הנשיאותי ההונדורסי, סירבה להיכנע. ב-15 ביולי בשעה 04:22 בבוקר, הונחתה מכת נגד. מבנה של מטוסי קורסייר תחת פיקודו של מפקד הטייסת אוֹסְקַר קוֹלִינְדְּרֶס, התקרב לשדה התעופה אִילוֹפַּנְגּוֹ באל סלבדור עם גלגלים מורדים ומדפים פתוחים, תוך התחזות למטוסי קרב סלבדורים החוזרים הביתה. כשהיו מעל למסלול, הם השליכו פצצות וירו רקטות. רוב החימוש כשל, אך פצצה אחת של 500 פאונד שהטיל קולינדרס פגעה פגיעה ישירה בהאנגר. מטוסי הונדורס, וביניהם מטוסי T-28, F-51 וקורסייר עתיקים, המשיכו ופגעו בבתי הזיקוק בעיר אַקַחוּטְלָה ובנמל פְּוֶורְטוֹ קוּטוּקוֹ (או "אֶל קוּטוּקוֹ"), שם עלו באש חמישה מתוך שבעה-עשר מכלי דלק. מכה זו עלתה לאל סלבדור ב-20% מעתודות הדלק שלה וסגרה את הגולל על יכולתו של חיל האוויר הסלבדורי להמשיך להילחם ללא הגבלה. הבירה סן סלבדור הוחשכה כליל מדי לילה כדי להימנע מהפצצות נוספות. באחת התקיפות על אקחוטלה, המטוס של קפטן וַלְטֶר לוֹפֶּס מהונדורס נאלץ לבצע נחיתת אונס בעיר בַּנַנֶרָה שבגואטמלה בשל בעיות דלק, והוא נעצר על ידי השלטונות שם. הונדורס איבדה מטוסים ספורים, רובם מטוסי פיתיון מסוג AT-6 ו-BT-13 שנהרסו על הקרקע בטונקונטין.

הלחימה הגדולה היחידה שדווחה במלחמה הייתה ב-16 ביולי, כאשר הצבא הסלבדורי בפיקודו של קולונל מַרְיוֹ ("אֶל דִּיאַבְּלוֹ") וֶלַאסְקֶס חַנְדְּרֶס כיתר וכבש את נואבה אוקוטפקה, אך התקדמותם נבלמה בשל מחסור קריטי בתחמושת ובדלק. ב-17 ביולי התרחשו קרבות אוויר ציוריים ומבעיתים כאחד בשמי אזור אַמַטִילוֹ – האחרונים בהיסטוריה בין מטוסי בוכנה. קפטן גִּיֶרְמוֹ רֵינַלְדּוֹ קוֹרְטֶס מאל סלבדור נהרג בקרב מסמר שיער כשכדורי 20 מ"מ חדרו מבעד למושבו, ומטוסו צלל והתרסק סמוך לעיר נַקָאוֹמֶה שבהונדורס; הוא היה החלל הבכיר ביותר של המלחמה. טייס נוסף מאל סלבדור, קפטן סֶסֶנְיָה אַמַאיָה, נאלץ לצנוח לאחר שמטוסו ספג פגיעות בענף הכנף והחל לבעור. רס"ן פֶרְנַנְדּוֹ סוֹטוֹ מהונדורס נחשב לאלוף ההפלות במערכה, כאשר הצליח ליירט את מטוסיהם של קורטס, וגם להפיל בקרב אוויר נפרד את רס"ן טְרַבַּנִינוֹ, טייס אווירובטי מוכשר שניסה לחמוק ממנו ללא הצלחה. מטוס נוסף הוטס על ידי קפטן אוּמְבֶּרְטוֹ וַארֶלָה. מרבית טייסי שכירי החרב האמריקאים, אגב, נהגו לברוח ולהיעלם אל על כשהבחינו במטוסי הונדורס, מותירים את מלוויהם לבדם במערכה. מטוס מוסטנג נוסף של אל סלבדור הונחת בכפייה באַגִילַרֶס, ואחר ברח לגואטמלה.

דיפלומטיה בצל האפולו 11

בזמן שדם נשפך בגבולות, ארגון מדינות אמריקה (OAS) והשגריר האמריקאי וִילְיַאם בָּאוּדְלֶר הפעילו מסכת דיפלומטית חסרת תקדים.

דיונים קדחתניים נערכו על מנת להגיע להפסקת אש בת 72 שעות (שהוארכה ל-96 שעות). המתווך המרכזי מטעם הארגון, שגריר ניקרגואה גִּיֶרְמוֹ סֶבִיָּה סַקַאסָה, מצא את עצמו מול נשיא סלבדורי עיקש. אל סלבדור סירבה לפנות את כוחותיה, שחדרו כ-65 קילומטרים לתוך הונדורס, ותכננה להחזיק רצועת אדמה של 30 קילומטרים עד שהונדורס תשלם פיצויים ותעניש את הפורעים. שר החוץ של אל סלבדור הטיח בשגריר סביה סקאסה: "זה כואב לנו באל סלבדור שעכשיו אתם רוצים להסתכל על השעון, כאשר במהלך הזמן בו נרדפו והועלבו אזרחים סלבדורים, ה-OAS לא רצה להסתכל על לוח השנה, ועל אחת כמה וכמה שלא על השעון."

לבסוף, בליל ה-18 ביולי בחצות, נכנסה לתוקף הפסקת האש לאחר איומים חמורים בסנקציות מטעם ה-OAS (איומים שצוינו במזכריו של הנרי קיסינג'ר וה-CIA דאז). חיילי אל סלבדור נסוגו באופן סופי רק בתחילת אוגוסט (ב-2 או ב-5 לאוגוסט). מתקפת פתע מאוחרת של הונדורס נרשמה ב-27 ביולי על חמש עיירות גבול, מה שהאריך מעט את הכאוס עד להכרזה הסופית.

העובדה שהמערכה נמשכה ימים ספורים (כ-100 שעות נטו, ועד כ-14 או 25 ימי עימות מתגלגל תלוי באופן הספירה) לא גרעה מהתוצאות המחרידות. לפי הערכות רשמיות, אל סלבדור ספגה עד 700 נפגעים, מתוכם 107 הרוגים. הונדורס ספגה רשמית 165 נפגעים, מהם 99 הרוגים. אך בשטח, המספרים היו אפלים בהרבה. כומר הקהילה של נואבה אוקוטפקה העיד כי ראה כ-400 גופות, בעוד שמסמכים פנימיים של ה-CIA הצביעו על כ-1,500 הרוגים. חוקרים מודרניים מעריכים כי הסכסוך גבה את חייהם של כ-2,000 בני אדם, רובם המוחלט אזרחים שנקלעו לקו האש.

ההשפעה האנושית הייתה טרגית עוד יותר: בין 60,000 ל-130,000 סלבדורים נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים, לאחר שאולצו לגלות או שנמלטו בעור שיניהם למדינה שלא הייתה מסוגלת או מעוניינת לקלוט אותם עקב עוני קשה. המסחר השוקק שהיה בין המדינות פסק כליל, והשוק המשותף האזורי התרסק. הכאוס החברתי באל סלבדור שימש דלק משמעותי שהצית כעשור לאחר מכן את מלחמת האזרחים של אל סלבדור – מלחמה שגבתה 70,000 עד 80,000 הרוגים ועוד כ-8,000 נעדרים.

המורשת המאוחרת, ותהליכי השלום הארוכים

ומה על הכדורגל? נבחרת אל סלבדור המנצחת הגיעה למונדיאל המיוחל במקסיקו, רק כדי לגלות שאין לה באמת מה למכור שם: היא הודחה כבר בסיבוב הראשון לאחר שלושה הפסדים מביכים לנבחרות של ברית המועצות, מקסיקו ובלגיה. חיל האוויר הסלבדורי אמנם התהדר בניצחון צבאי מוסרי על שכנתו ואף שמר על 13 מטוסי המוסטנג הנותרים שלו עד שמכר אותם וקנה מטוסי "אורגאן" מעודפי צה"ל ב-1974 במימון אותו מהלך, אך הכאב בין המדינות נמשך.

רק ב-11 באוקטובר (ליתר דיוק ב-30 באוקטובר 1980), 11 שנים תמימות לאחר המלחמה, חתמו שתי האומות על הסכם שלום רשמי בעיר לִימָה שבפרו. המחלוקת על הגבולות במפרץ פוֹנְסֶקָה הועברה לפתחו של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). ב-1992 פסק בית הדין והעניק להונדורס את רוב השטח הנתון במחלוקת (כ-374.5 קמ״ר), קבע שהאי אֶל טִיגְרֶה שייך להונדורס, בעוד האיים מֶאַנְגֶּרָה ומֶאַנְגֶּרִיטָה נותרו בידי אל סלבדור. אל סלבדור סירבה לקבל את ההחלטה עד 1999.

המתיחות לא גוועה לחלוטין.

במרץ 2012, נשיא הונדורס פּוֹרְפִירְיוֹ לוֹבּוֹ, נשיא גואטמלה אוֹטוֹ פֶּרֶס ונשיא ניקרגואה דָּנִיֵּאל אוֹרְטֶגָה החליטו להכריז על מפרץ פונסקה כאזור שלום, בלא נוכחות נציגות מאל סלבדור. בדצמבר אותה שנה קמה ועדה משולשת בניסיון לפתור את המחלוקת עד ל-1 במרץ 2013, אך הוועדה קרסה ובמרץ 2013 שוב הוחלפו מכתבים חריפים בין המדינות עם איומים צבאיים הדדיים. חוקרים והיסטוריונים צבאיים כדוגמת מַרְקוֹ לַבַאנְיִינוֹ ודָּנִיֵּאל הָאגֶדוֹרְן המשיכו לתעד ולנבור בעדויות כדי להבין במדויק את המהלכים האוויריים באותו שבוע גורלי.

למרבה האירוניה, מי שהצליחו לאחות את הקרעים בצורה הטובה ביותר היו דווקא כוכבי כר הדשא.

השחקנים עצמם, אלו שעבורם כביכול פרצה המלחמה, התייחסו זה לזה כאל חברים טובים מעבר לגבולות. עד כדי כך גברה החברות, שכאשר רעידות אדמה קטלניות היכו באל סלבדור בשנת 2001, ותיקי נבחרות 1969 נפגשו למשחקי צדקה משותפים על מנת לאסוף תרומות ולהושיט יד לקורבנות האסון, כאילו מעולם לא שפכו שתי המדינות דם על אדמתן.

ההשלכות ארוכות הטווח של הסכסוך עיצבו את עתיד האזור כולו לשנים רבות. המלחמה הותירה כמאה ושלושים אלף אזרחים סלבדורים חסרי בית וכפליטים שחייהם נהרסו. ברמה הכלכלית והאזורית, העימות המזוין הרס לחלוטין את "השוק המשותף של מרכז אמריקה", פרויקט שאפתני של שיתוף פעולה כלכלי אזורי ששותק לשנים רבות. בזירה הפנימית, המלחמה ומשבר הפליטים שבא בעקבותיה החריפו משמעותית את חוסר היציבות הפנימי באל סלבדור. תסיסה זו לא שככה, אלא היוותה את אחד הזרזים המרכזיים לפרוץ מלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה באל סלבדור כעשור לאחר מכן.

חומר מעשיר לקריאה

הספר The World Until Yesterday מאת ג'ארד דיימונד (2012) בוחן את הדרך בה חברות אנושיות התפתחו ואת הדרך בה הן מנהלות קונפליקטים. המחבר מתייחס גם לסכסוך במרכז אמריקה, בניסיון להסביר כיצד לחצים סביבתיים וקרקעיים הם עדיין הגורמים העיקריים לשפיכות דמים בעת המודרנית, ממש כפי שהיו בעבר.

״Just and Unjust Wars״ מאת מייקל וולצר (1977) היא עבודה מאומצת שבה וולצר בוחן את המוסריות שבלחימה, נגיעה בשאלה של פלישת מדינה אל שכנתה בתגובה למצוקת פליטים. במקרה של אל סלבדור שהגנה על פליטיה הנדחקים נשאלת השאלה האם זו הייתה מלחמת מגן לגיטימית או פלישה תוקפנית?

״Scarcity and Survival in Central America: Ecological Origins of the Football War״ מאת וויליאם דורהאם (1979) הוא ספר מרתק, המנתח את המשבר מנקודת מבט אקולוגית. דורהאם חוקר כיצד המחסור בקרקע והצפיפות באל סלבדור יצרו את מה שהוא מכנה "המקורות האקולוגיים" למלחמת הכדורגל.

״El Salvador: The Face of a Revolution״ מאת רוברט ארמסטרונג וג'נט שנק (1982) היא יצירה שמעמיקה בהבנת הרקע הכלכלי, הפוליטי והחברתי של אל סלבדור. הספר מספק הצצה מרתקת לאופן שבו התסכול של איכרים מחוסרי אדמה הוביל לא רק להגירה להונדורס, אלא גם התסיס את מלחמת האזרחים שבאה עשור לאחר מכן.

״Modern Latin America״ מאת תומס סקידמור ופיטר סמית' (2001) מהווה סקירה אקדמית אשר ממפה את הפוליטיקה וההיסטוריה המודרנית של אמריקה הלטינית. בין דפיו נבחנת באופן ביקורתי התלות ההדדית של המדינות השונות, וכיצד רפורמות לאומיות (כמו זו של הונדורס) דורסות אזרחים ממדינות שכנות.

ההיסטוריה, כפי שאנו נוכחים לדעת שוב ושוב, היא קומדיה של טעויות שנכתבת בדם. מי היה מאמין שמשחק של כדורגל, 90 דקות והארכה של ריצה מאמצת אחר כדור עור, יהפוך לאמתלה הרשמית להפעלת חיל האוויר וכוחות השריון? הירשמו לניוזלטר, שתפו את הכתבה עם לברים, כדי להמשיך ולעקוב יחד איתנו אחר מצעד האיוולת האנושי על שלל גווניו המרתקים.