המדענים שנשכחו: אלו שחוללו מהפכה מדעית והתגליות שלהם יוחסו לאחרים

הגאונים רבים ששינו את העולם מן הקצה אל הקצה נותרו לעיתים בצל. יש מי שמהלך ההיסטוריה מנע ממנו לקבל את התהילה הראויה לו; היו כאלה שרעיונותיהם היו מתקדמים מדי והקדימו את זמנם, ולאחרים פשוט לא הייתה די עקשנות.

איגנץ פיליפ זמלווייס

ב-13 באוגוסט 1865, בבית חולים פסיכיאטרי בווינה, הלך לעולמו האיש שגילה שיטה פשוטה להפליא אך יעילה מאין כמוה למלחמה בתמותת יולדות. איגנץ פיליפ זמלווייס, רופא מיילד ופרופסור באוניברסיטת בודפשט, ניהל את בית החולים "סנט רוכוס". בית החולים חולק לשני אגפים, ואחוז הנשים שמתו בלידה בהם היה שונה בתכלית. באגף הראשון, בין השנים 1840–1845, שיעור התמותה עמד על 31% – כלומר, כמעט כל אישה שלישית נגזר גורלה. באותו זמן, האגף השני הציג תוצאה שונה לחלוטין – 2.7%.

ההסברים שניתנו לכך היו מגוחכים ותמוהים, החל מרוח רעה ששוכנת באגף הראשון ופעמון של כומר קתולי שהלחיץ את הנשים, ועד להבדלים במעמד החברתי או סתם צירוף מקרים. זמלווייס, איש מדע, החל לחקור את הסיבות ל"קדחת הלידה" ועד מהרה שיער כי הזיהום מועבר ליולדות על ידי רופאים המגיעים מהמחלקה הפתולוגית-אנטומית, ששכנה באגף הראשון.

סברה זו אוששה במותו הטרגי של פרופסור לרפואה משפטית, חבר קרוב של זמלווייס, שחתך בטעות את אצבעו במהלך נתיחה ומת זמן קצר לאחר מכן מאלח דם (ספסיס). בבית החולים, הרופאים הוזנקו לעיתים קרובות מחדר הנתיחות ישירות לחדר הלידה, ולרוב אף לא הספיקו לשטוף ידיים כראוי. זמלווייס החליט לבחון את התיאוריה שלו וחייב את כל הצוות לא רק לשטוף ידיים ביסודיות, אלא לחטא אותן בתמיסת סיד כלורי. רק לאחר מכן הורשו הרופאים לגשת לנשים הרות ויולדות. לכאורה, פרוצדורה אלמנטרית, אך היא הניבה תוצאות פנטסטיות: התמותה בקרב נשים ויילודים בשני האגפים צנחה לשיא של 1.2%.

זה יכול היה להיות ניצחון כביר של המדע והמחשבה, אלמלא "אבל" אחד: רעיונותיו של זמלווייס לא זכו לשום תמיכה. עמיתיו ומרבית הקהילה הרפואית לא רק לעגו לו, אלא פתחו במסע רדיפה נגדו. לא אפשרו לו לפרסם את נתוני התמותה, והוא נשלל כמעט לחלוטין מהזכות לנתח – הוצע לו להסתפק בהדגמות על דגמי דמה בלבד. תגליתו נתפסה כשטות ושיגעון הגוזלים מהרופא זמן יקר, והחידושים שהציע נחשבו ככאלה המביישים את בית החולים.

מרוב צער, ייסורים ותחושת חוסר אונים – ומההבנה שמאות נשים וילדים ימשיכו למות רק כי טיעוניו לא היו משכנעים דיים – חלה זמלווייס בנפשו. הוא הובא במרמה למרפאה פסיכיאטרית, שם בילה את שבועיים האחרונים של חייו. לפי עדויות מסוימות, סיבת מותו הייתה טיפול מפוקפק ויחס גרוע מצד סגל המרפאה.

20 שנה מאוחר יותר, הקהילה המדעית תאמץ בהתלהבות רבה את רעיונותיו של המנתח האנגלי ג'וזף ליסטר, שהחליט להשתמש בחומצה קרבולית בניתוחיו לחיטוי ידיים ומכשירים. דווקא ליסטר ייזכר כ"אבי האנטיספטיקה" (חיטוי), יכהן כנשיא החברה הרפואית המלכותית וילך לעולמו בשלווה ובכבוד – בניגוד לזמלווייס הדחוי והלעוג, שסיפורו מוכיח כמה קשה להיות פורץ דרך בכל תחום.

ורנר פורסמן

רופא מסור נוסף, אמנם לא נשכח אך כזה שסיכן את חייו למען המדע, הוא ורנר פורסמן, מנתח ואורולוג גרמני. במשך שנים הוא חקר את האפשרות לפתח שיטה לצנתור לב – טכניקה מהפכנית לאותם ימים. כמעט כל עמיתיו של פורסמן היו משוכנעים שכל חפץ זר בלב ישבש את פעולתו, יגרום להלם וכתוצאה מכך לעצירת לב. עם זאת, פורסמן החליט להסתכן ולנסות את השיטה שאליה הגיע ב-1928 על עצמו.

הוא נאלץ לפעול לבדו, מאחר שעוזרו סירב להשתתף בניסוי המסוכן. פורסמן ביצע חתך בווריד המרפק והחדיר דרכו צינור דק, אותו הוביל עד לעלייה הימנית בלבו. כשצפה במכשיר הרנטגן, הוא נוכח לדעת שהפעולה הצליחה – צנתור לב אכן אפשרי. בכך העניק לעשרות אלפי חולים ברחבי העולם סיכוי להצלה.

בשנת 1931 יישם פורסמן את השיטה לאנגיוגרפיה של הלב. ב-1956, על פיתוח השיטה, קיבל פורסמן (יחד עם הרופאים האמריקאים א' קורנאן וד' ריצ'רדס) את פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה.

אלפרד ראסל וואלאס

בפרשנות הפופולרית לתורת הברירה הטבעית נפלו שתי טעויות נפוצות: הראשונה היא השימוש בביטוי "החזק שורד" (במקום "המותאם ביותר שורד"), והשנייה היא הייחוס הבלעדי של התיאוריה לצ'ארלס דרווין. כאשר דרווין עבד על ספרו המהפכני "מוצא המינים", הוא קיבל מאמר מאלפרד וואלאס – אז אדם לא מוכר שהתאושש ממחלת המלריה במלזיה. וואלאס פנה לדרווין כמדען מוערך וביקש ממנו לקרוא את הטקסט שבו פירט את השקפותיו על תהליכי האבולוציה. הדמיון המדהים בין הרעיונות הדהים את דרווין: התברר ששני אנשים בשני קצוות תבל הגיעו בו-זמנית למסקנות זהות לחלוטין.

במכתב התשובה הבטיח דרווין להשתמש בחומריו של וואלאס בספרו העתידי, וב-1 ביולי 1858 הוא הציג לראשונה קטעים מהעבודות הללו באגודה הלינאית של לונדון. לזכותו של דרווין ייאמר כי הוא לא הסתיר את מחקריו של וואלאס, אלא אף הקריא את המאמר של וואלאס לפני המאמר שלו.

עם זאת, באותו רגע התהילה הספיקה לשניהם. לא ברור מדוע שמו של דרווין האפיל על זה של וואלאס, למרות שתרומתם לגיבוש מושג הברירה הטבעית שווה. ייתכן שהסיבה היא פרסום "מוצא המינים" מיד לאחר מכן, או העובדה שוואלאס החל להתעניין בתחומים מפוקפקים כמו פרנולוגיה והיפנוזה. כך או כך, כיום ישנם מאות פסלים של דרווין ברחבי העולם, ומעט מאוד של וואלאס.

הווארד פלורי וארנסט צ'יין

אחת התגליות החשובות בתולדות האנושות היא האנטיביוטיקה. התרופה היעילה הראשונה הייתה הפניצילין. גילויה נקשר תמיד בשמו של אלכסנדר פלמינג, אם כי בצדק התהילה צריכה להתחלק בין שלושה.

סיפור גילוי הפניצילין ידוע לכל: במעבדתו של פלמינג שרר אי-סדר, ובאחת מצלחות הפטרי התפתח עובש. פלמינג הבחין שבמקומות שבהם חדר העובש, מושבות החיידקים הפכו שקופות – תאיהם נהרסו. כך, ב-1928, הצליח לבודד את החומר הפעיל – פניצילין.

אולם, זה עדיין לא היה אנטיביוטיקה לשימוש רפואי. פלמינג לא הצליח להפיק את החומר בצורה טהורה. מי שהצליחו בכך היו הווארד פלורי וארנסט צ'יין – שבשנת 1940 פיתחו שיטה לניקוי וריכוז הפניצילין. ערב מלחמת העולם השנייה החל ייצור המוני של התרופה שהצילה מיליוני חיים. שלושת המדענים זכו בפרס נובל ב-1945, אך כשמדברים על האנטיביוטיקה הראשונה, זוכרים בדרך כלל רק את פלמינג.

ליזה מייטנר

בגלריית המדענים הגדולים מהעבר, דיוקנאות של נשים נדירים הרבה יותר מאלו של גברים, וסיפורה של ליזה מייטנר מדגים את הסיבות לכך. היא כונתה "אם פצצת האטום", למרות שסירבה לכל הצעה להשתתף בפיתוח נשק זה.

מייטנר נולדה ב-1878 באוסטריה. בשנת 1907 הרשה לה מקס פלאנק, כחריגה מיוחדת, להשתתף בהרצאותיו בברלין. שם פגשה את הכימאי אוטו האן והם החלו במחקר משותף על רדיואקטיביות. היה לה קשה לעבוד במכון לכימיה: ראש המכון, אמיל פישר, התייחס לנשים מדעניות בדעות קדומות, ואסר עליה לעלות מהמרתף שבו שכנה המעבדה שלה.

ב-1938, עם התחזקות הנאציזם, נאלצה לעזוב את גרמניה. גם בגלות המשיכה במחקריה והתכתבה עם האן. באותה שנה פרסמו האן ושטרסמן מאמר על ניסוי שבו הצליחו לבקע את גרעין האורניום, אך הם לא ידעו להסיק את המסקנות הנכונות. האן היה בטוח שביקוע האטום הוא בלתי אפשרי לפי חוקי הפיזיקה.

ליזה מייטנר היא זו שנתנה את הפרשנות הנכונה: היא הבינה שגרעין האורניום הוא מבנה לא יציב שיכול להתפרק תחת פגיעת נויטרונים, תוך שחרור כמות אדירה של אנרגיה. האן ושטרסמן לא כללו את שמה במאמרם ב-1939, ייתכן מחשש ששם של אישה יהודייה יפגע בתגלית. כשהגיע הזמן להעניק את פרס הנובל, האן התעקש שהפרס יינתן רק לכימאי (לו). הוא זכה בפרס ב-1944; מייטנר הונצחה בשמו של היסוד "מייטנריום".

ניקולה טסלה

למרות ששמו מוכר כמעט לכל אדם, תרומתו למדע עדיין מעוררת ויכוחים. יש הרואים בו "שואומן" או אדם תמהוני, אך האמת היא שפיתוחיו של טסלה עזרו להמציא את המאה ה-20. גנרטור זרם החילופין (AC) שרשם כפטנט מספק כיום חשמל לרוב מכשירי החשמל הביתיים ולתחנות כוח ענקיות. במהלך חייו רשם טסלה מעל 300 פטנטים. הוא חלק את תגליותיו בנדיבות ולא נכנס למאבקי זכויות יוצרים. הוא היה נלהב מהרעיון לספק אנרגיה חינמית לכל העולם. בשנות ה-30 טען שהצליח לתכנן מקרין של קרן חלקיקים טעונים – פרויקט שכינה ״Teleforce״. העיתונות כינתה זאת "קרן המוות", אך טסלה התעקש שזוהי "קרן שלום", שכן אף מדינה לא תעז לפתוח במלחמה מול נשק כזה. לאחר מותו, מרבית שרטוטיו וחומריו נעלמו.