בעולם של היום, אנחנו כמעט ולא חושבים על הרמת מזלג. הוא מהווה חלק ממערכת סכו"ם סטנדרטית, חיוני כמו הצלחת עצמה. אך לא כל כך מזמן, כלי שולחן שכזה, שהיום נראה שגרתי למדי, נתפס בחשדנות, בלעג ואפילו בזעם מוסרי.
נדרשו מאות שנים, נישואים מלכותיים וקצת מרד תרבותי כדי להביא את המזלג ממטבחי קונסטנטינופול (היום איסטנבול) אל שולחנות האוכל של אירופה.
כלי שולחן שערורייתי
גרסאות מוקדמות של מזלגות נמצאו בסין מתקופת הברונזה ובמצרים העתיקה, אם כי סביר שהיו בשימוש בעיקר לבישול והגשה. הרומאים השתמשו במזלגות אלגנטיים מברונזה וכסף, אך שוב, בעיקר להכנת מזון.
האכילה במזלג – במיוחד מזלג אישי קטן – הייתה נדירה. עד המאה העשירית, האליטות הביזנטיות השתמשו בהם בחופשיות, מה שהיכה בהלם את האורחים ממערב אירופה. ובסביבות המאה ה־11, המזלג התחיל להופיע באופן קבוע בשולחנות הארוחה ברחבי האימפריה הביזנטית.
בשנת 1004, מריה ארגירופולינה הביזנטית (985–1007), אחותו של הקיסר רומנוס השלישי ארגירוס, נישאה לבנו של הדוג'ה מוונציה וגרמה לסקנדל בעיר בכך שסירבה לאכול בידיים. היא השתמשה במזלג זהב במקום. לאחר מכן, התאולוג פטר דמיאן (1007–1072) הכריז כי יהירותה של מריה להשתמש ב"מזלגות מתכת מלאכותיות" במקום האצבעות שאלוהים נתן לה, היא שהביאה את עונש האל בצורת מותה המוקדם בשנות העשרים לחייה.
עם זאת, עד המאה ה־14, המזלגות הפכו לנפוצים באיטליה, בחלקם הודות לפסטה. היה הרבה יותר קל לאכול רצועות חלקלקות בעזרת כלי עם שיניים מאשר עם כף או סכין. נימוסי השולחן האיטלקים אימצו במהרה את המזלג, במיוחד בקרב מעמד הסוחרים העשירים. ובאמצעות אותם סוחרים, המזלג הוצג לשאר אירופה במאה ה־16 על ידי שתי נשים.
בונה ספוזה
כמי שנולדה למשפחות החזקות ספוזה ממילאנו ואראגון מנאפולי, בונה ספוזה (1494–1557) גדלה בעולם שבו המזלגות היו בשימוש; יותר מכך, הם היו באופנה. משפחתה הייתה מורגלת לעדינות של איטליה מתקופת הרנסאנס עם נימוסי חצר, מתן חסות לאמנות, לבוש ראוותני לנשים ולגברים, ואכילה אלגנטית.
כשנישאה לזיגיסמונד הראשון, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא בשנת 1518 והפכה למלכה, היא הגיעה לאזור שבו מנהגי האכילה היו שונים. השימוש במזלגות היה ברובו בלתי ידוע. בחצרות ליטא ופולין, השימוש בסכו"ם היה פרקטי ומוגבל. כפות וסכינים היו נפוצים עבור אכילת מרקים ותבשילים וחיתוך בשר, אך רוב המזון נאכל בידיים, תוך שימוש בלחם או בפרוסות עבות של לחם ישן שספגו את מיצי המזון – כעזר. שיטה זו לא הייתה רק חסכונית, אלא גם מושרשת עמוק במסורות האכילה של החצר והאצולה, שמשקפת נימוס חברתי שבו מנות משותפות ואכילה משותפת היו הנורמה.
בונה הביאה לחצר את הנימוסים האיטלקיים לאזור, תוך הכנסת יותר ירקות, יין איטלקי, ומה שהיה יוצא דופן במיוחד: מזלג שולחן. למרות שהשימוש במזלג היה כנראה מוגבל תחילה לאירועים רשמיים או ארועים חצר, הוא עשה רושם. עם הזמן, במיוחד מהמאות ה־17 ואילך, המזלגות הפכו לנפוצים יותר בקרב האצולה של ליטא ופולין.
קתרין דה מדיצ'י מגיעה לצרפת
קתרין דה מדיצ'י (1519–1589) נולדה למשפחת מדיצ'י מפירנצה, אחייניתו של האפיפיור קלמנט השביעי. בשנת 1533, בגיל 14, נישאה למלך צרפת העתידי אנרי השני כחלק מברית פוליטית בין צרפת לאפיפיור, והביאה עמה את מנהגי האכילה האיטלקיים לצרפת. קתרין דה מדיצ'י הייתה זו שהציגה מזלגות כסף ומנהגי אכילה איטלקיים בחצר הצרפתית.
כמו במקרה של בונה ספוזה, היא הביאה איתה מנהגים מבית אל חצר המלוכה כולל שפים, מאפים ובשמים, יחד עם ארטישוקים, כמהין וכלי שולחן אלגנטיים. הכשרון הקולינרי שלה סייע להפוך את הארוחות בחצר לתיאטרון. בעוד הסיפורים מגזימים באשר להיקף השפעתה, רבות מהמנות המוכרות כיום כצרפתיות שורשן מהשולחן האיטלקי שלה: מרק בצל, ברווז עם רוטב תפוזים ואפילו סורבה.
הדרך ה"נכונה" לאכול
כמו רבים מהמטיילים, האנגלי הסקרן תומאס קוריוט (1577–1617) בראשית המאה ה־17 הביא הביתה סיפורים על איטלקים שמשתמשים במזלג, שם הרעיון עדיין נראה מגוחך. באנגליה, שימוש במזלג בתחילת המאה ה־17 היה סימן לעושר. אפילו במאה ה־18 זה נחשב ליותר גברי וכנה לאכול עם סכין ואצבעות. אבל ברחבי אירופה, השינוי כבר התרחש. המזלגות החלו להיתפס לא רק ככלי נוח, אלא כסמל לנימוס, ניקיון ותרבות.
בצרפת, השימוש במזלגות שיקפו נימוסי חצר. בגרמניה, מזלגות מיוחדים התרבו במאות ה־18 וה־19: למלפפונים כבושים, לגלידה ולדגים. ובאנגליה, השימוש במזלג הפך בסופו של דבר לסמל מעמד: הדרך "הנכונה" להחזיק אותו הבחינה בין מנומסים ללא מנומסים.
עם התפשטות הייצור ההמוני במאה ה־19, פלדת אל חלד הפכה את הסכו"ם למוצר זמין, והמזלג הפך לכלי נפוץ יותר. עד אז, המאבק כבר עבר מהשאלה אם להשתמש במזלג לשאלה איך להשתמש בו נכון. מדריכי נימוסי שולחן הציעו כעת הנחיות לאתיקת מזלג: לא לגרוף, לא לדקור, ותמיד להחזיק אותו עם השיניים כלפי מטה. נדרש טעם מלכותי ומאות שנים של התנגדות כדי שהמזלג יזכה במקומו הראוי בשולחן והיום קשה לדמיין אכילה בלעדיו…
