רק באחרונה, גילו אזרחי צרפת לתדהמתם שהמצוקה הפוליטית שלהם הפכה לבדיחה ודווקא מצד האיטלקים. בתוך פחות משנתיים, החליפה צרפת חמישה ראשי ממשלה, הישג שמזכיר את ימי חוסר היציבות האיטלקיים שלאחר מלחמת העולם השנייה. וכעת, לאחר פירוק האספה הלאומית ובחירות שהתקיימו ביולי 2024, הפרלמנט החדש מתקשה לגבש רוב שיאפשר להעביר תקציב מדינה.
ביום חמישי האחרון, 18 בספטמבר 2025, הכריזו האיגודים המקצועיים על שביתה כללית במחאה על הצעות התקציב השונות, מה שהוסיף שמן למדורה. העיתונות ברומא ובטורינו תיארה את המצב בצרפת בלעג מריר כ״gioia maligna״, דהיינו שמחה לאיד, תוך שהיא מדגישה את ההשפלה של ראש הממשלה היוצא, פרנסואה ביירו, ואת האזהרות לגבי קריסה כלכלית אפשרית שתאלץ את צרפת לפנות לקרן המטבע הבינלאומית או להתערבות הבנק המרכזי האירופי.
אך מעל הכל, נראית שקיעתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון, שבתקופה לא רחוקה סימל את "הפאר הצרפתי". ׳אז איפה כל הגדולה הזו עכשיו?׳, כפי שתהו במערכת העיתון האיטלקי Il Messaggero.
משבר חובות חסר תקדים
עלות מימון החוב הלאומי של צרפת בשנת 2025 צפויה להגיע ל־67 מיליארד אירו, יותר מכל משרד ממשלתי אחר מלבד החינוך והביטחון. לפי התחזיות, עד סוף העשור הסכום יגיע ל־100 מיליארד אירו בשנה. חברת הדירוג פיץ' כבר הורידה את דירוג האשראי של צרפת, מה שמקשה על הממשלה ללוות כספים ומעיד על ספקות גוברים לגבי יציבות המדינה ויכולתה להחזיר חובות.
התסריט שבו צרפת תיאלץ לפנות לקרן המטבע הבינלאומית או להיעזר בבנק המרכזי האירופי כבר לא נראה דמיוני. וכל זאת על רקע עולם רועש: המלחמה באירופה, התרחקות אמריקאית מהיבשת, הפגנות פרו-פלסטיניות בתגובה למלחמה בעזה ועלייה מתמדת של כוחות פופוליסטיים.
אין זה מפתיע שצרפת הצטרפה לגל המחאות העולמי כאשר מפלגות השמאל ארגנו ב-17 בספטמבר, הפגנות בסימן "בואו נחסום הכל", אך ההפגנה ההיא נשלטה בעיקר על ידי קבוצות קיצוניות ולא יצרה השפעה משמעותית מלבד עימותים בולטים עם המשטרה הלאומית. למחרת כבר הגיע המבחן האמיתי: האיגודים המקצועיים ומפלגות שמאל ארגנו הפגנות המוניות נגד תוכניות הממשלה.
כפי שהגדיר זאת פרשן כלכלי, ברגע קריטי זה, כשהריבונות והחירות של צרפת ואירופה מוטלות על הכף, צרפת משותקת בידי כאוס, חוסר אונים וחוב הולך ותופח. עמנואל מקרון מצדו טוען שיש בידו להציל את המדינה, אך הזמן אוזל כי נותרו לו 18 חודשים בלבד עד לסיום כהונתו השנייה…
פרלמנט לא יציב וממשלה מפורקת
שורש המשבר טמון בהחלטתו השגויה של מקרון בקיץ 2024 לפזר את האספה הלאומית בעקבות זכיית מפלגתה של מארין לה פן, החזית הלאומית, ברוב קולות הבוחרים. הבחירות שהתקיימו בעקבות הפירוק יצרו פרלמנט מפוצל לשלושה מחנות עיקריים: המרכז, השמאל והימין הקיצוני. כך, כל ניסיון להקים ממשלה נתקל בהתנגדות משולבת של שני המחנות האחרים. שני ראשי ממשלה ניסו לתמרן במצב הזה – מישל ברנייה ואחריו פרנסואה ביירו – אך שניהם נפלו באותו מוקש: שאלת ניהול התקציב.
ביירו, פוליטיקאי ותיק בן 74, ראה בחוב הלאומי אתגר מרכזי. החוב כבר חצה את רף 3 טריליון אירו המהווה כ־114% מהתמ"ג. ביירו ניסה להציע קיצוץ של 44 מיליארד אירו בתקציב 2026, ואף העלה רעיונות שנויים במחלוקת, כמו ביטול שני ימי חג לאומיים למימון ההוצאות הביטחוניות. והצרפתים לא יכלו לתת לדבר כזה לקרות. בסופו של דבר, השמאל והימין הקיצוני התאחדו והפילו אותו בהצבעת אי־אמון שהוא עצמו יזם. אין פלא שהסקרים הראו שגם בציבור לא התקבלו רעיונותיו באהדה.
מקרון והקלף החדש שלו – סבסטיאן לקורנו
לאחר נפילת ביירו, בחר מקרון בידידו הקרוב סבסטיאן לקורנו, בן 39, כראש הממשלה החדש. לקורנו ידוע כאדם שקט ונאמן, שהפך ליועצו האישי של הנשיא בשיחות ליליות בארמון האליזה. מקרון מקווה שלקורנו יצליח לגבש תקציב חדש עד אמצע אוקטובר ולהעביר אותו עד סוף השנה. המשימה מורכבת במיוחד כי הדרך היחידה להשיג רוב היא לחבר בין גוש המרכז לבין המתונים מהשמאל והימין. אלא שכל ויתור לשמאל מרחיק את הימין – ולהפך. השמאל דורש הטלת מס על מיליארדרים וביטול הרפורמה בפנסיות שהעלתה את גיל הפרישה ל־64, בעוד מפלגות הימין מאיימות להפיל כל תקציב שיכלול צעדים כאלה. לכך מתווספות הבחירות המוניציפאליות שיתקיימו במרץ 2026 והבחירות הנשיאותיות במאי 2027, כך ששום צד לא רוצה להצטייר כמי שנכנע לנשיא מקרון.
אם לקורנו יצליח לגבש פשרה, היא תהיה חלקית בלבד ותשדר לשווקים חוסר יציבות. המשמעות היא עלייה נוספת בעלות מימון החוב והמשך הידרדרות האמון הבינלאומי בצרפת. אם לקורנו ייכשל הוא ייאלץ להתפטר, וצרפת תצעד לעבר בחירות חדשות. שוב. בתרחיש כזה, מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה פן עלולה לנצח, או שמקרון עצמו ייאלץ להתפטר.
יש מי שמנסים לשדר אופטימיות. הנשיא לשעבר של המפלגה הרפובליקנית, ז'אן־פרנסואה קופה, טען שהיסודות הכלכליים של צרפת עדיין איתנים: האיזון בין ייבוא לייצוא סביר, שיעור האבטלה הלא קטסטרופלי, והצמיחה טובה יותר מזו של גרמניה, למשל. גם פיליפ אגיון, יועץ לשעבר של מקרון, סבור שצרפת רחוקה מקריסה כלכלית ולדבריו, "מה שביירו אמר על החוב היה קריאת השכמה, לא סוף הדרך."
אך כלכלנים אחרים מזהירים מפני שאננות. פרופ' פיליפ דסרטן מדמה את צרפת לסכר שנראה יציב, אך הים מכרסם בו מבפנים עד שיום אחד הוא עלול לקרוס בפתאומיות. אחרי הכל, בצרפת כולם מכורים להוצאות ציבוריות. עשרות שנים שהממשלות השונות בצרפת, בין אם משמאל ובין אם מימין, השתמשו בכספי ציבור כדי להשיג שקט חברתי. כעת כולם מרגישים שהמודל הזה מתפורר, אבל אף אחד לא רוצה לשלם את המחיר שבשינוי או להוביל את הרפורמות הנדרשות.
כך או כך, צרפת ניצבת בצומת דרכים היסטורי. החוב הלאומי, הקרע הפוליטי והלחצים הבינלאומיים יוצרים סחרור מסוכן שעלול להכתים את מעמדה כמעצמה אירופית. בעוד עמנואל מקרון מהמר על סבסטיאן לקורנו כקלף אחרון, הדרך שלו רצופה מוקשים. אם יצליח, יוכל לייצב את המדינה ולהחזיר בו את האמון. אם ייכשל, צרפת עלולה לאבד את ההשפעה שהחזיקה במשך מאות שנים – ולהפוך ל"איש החולה החדש של אירופה", ממש כמו האימפריה העות׳ומאנית ערב קריסתה…
