פרנסיס דרייק: בין גיבור אנגלי לפיראט ספרדי

סֶר פְרַנְסִיס דְרֵייק החל את דרכו כימאי צעיר והפך לאחד המפקדים והפריבטירים הבולטים של אנגליה, האיש שהשלים בין 1577 ל-1580 את הקפת העולם האנגלית הראשונה. ■ מאחורי התהילה עמדו גם סחר עבדים, פשיטות אכזריות, הוצאות להורג, כישלונות צבאיים ומאבק מתמשך עם ספרד שהסתיים רק עם מותו מול חופי פנמה.

ב-26 בספטמבר 1580 הופיעה בנמל פלימות' ספינה שחזרה ממסע שכמעט לא היה לו תקדים. על סיפון הגולדן היינד (Golden Hind) נותרו פרנסיס דרייק ו-59 אנשי צוות בלבד, אבל הספינה נשאה עמה מטען עשיר של תבלינים ושל אוצרות ספרדיים שנלקחו במהלך מסע סביב העולם. חלקה של המלכה בשלל עלה על כל שאר הכנסות הכתר באותה שנה. דרייק, שיצא לים כשהוא מוביל צי גדול בהרבה, חזר כאנגלי הראשון שהקיף את כדור הארץ וכמי שהשלים את ההקפה השנייה בעולם שהסתיימה כאשר לפחות אחת מספינות המשלחת שבה בשלום. ההישג הציב אותו במקום שקשה היה להתעלם ממנו, אבל גם הפך את סיפור חייו לסיפור של שתי נקודות מבט מנוגדות: גיבור באנגליה, פיראט בספרד.

סֶר פְרַנְסִיס דְרֵייק (Sir Francis Drake), שנולד ככל הנראה סביב 1540 ומת ב-28 בינואר 1596, היה חוקר ופריבטיר אנגלי. הוא השתתף במסעות סחר העבדים המוקדמים של קרובו ג'וֹן הוֹקִינְס (John Hawkins) ושל ג'וֹן לוֹבֶל (John Lovell), יצא ב-1572 למשימתו העצמאית הגדולה הראשונה נגד האינטרסים הספרדיים, הקיף את העולם בין 1577 ל-1580, קיבל תואר אבירות ב-1581, שירת כחבר פרלמנט וכראש עיריית פלימות', וב-1588 פעל כסגן אדמירל במאבק נגד הארמדה הספרדית. ההקפה שלו והפשיטות שביצע על נכסי ספרד היו חלק מהחרפת העימות האנגלי-ספרדי, והוא נשאר מעורב בו עד למסע האחרון והכושל שהסתיים במותו מדיזנטריה מול פורטובלו.

בין דבון לקנט: ילדות ללא תאריך לידה ודאי

פרנסיס דרייק נולד בחוות קראונדייל בטַבִיסְטוֹק שבדבון, אנגליה, אבל אפילו שנת לידתו איננה עובדה מוצקה. המקורות ההיסטוריים על שנותיו המוקדמות מעטים ולעיתים מעורפלים, והמקור מציג כמה הערכות שונות. הסופר אִי. אֶף. בֶּנְסוֹן טען שדרייק נולד בשעה שששת הסעיפים של 1539 עדיין היו בתוקף, אך ההיסטוריון הימי הבריטי ג'וּלְיַאן קוֹרְבֶּט, שהתייחס לתיאורו של וִילְיַאם קַמְדֶן, הטיל ספק בבסיס הכרונולוגי של הטענה הזאת.

אחת העדויות שנעשה בהן שימוש כדי להעריך את שנת לידתו קבעה כי "דרייק היה בן עשרים ושתיים כאשר קיבל את הפיקוד על ״ג׳ודית״ בשנת 1566, נתון שהיה מציב את לידתו ב-1544. מנגד, מיניאטורה שצייר נִיקוֹלַס הִילְיַארְד ב-1581 נושאת את הכתובת ״Aetatis suae 42, An(n)o D(omi)ni 1581״, כלומר בן 42 בשנת 1581, ומכאן אפשר להסיק לידה סביב 1539. דיוקן אחר, שצויר ב-1594 כאשר דרייק תואר כבן 52, מצביע על 1541 בערך. המקור עצמו משתמש לכן בהערכה כללית של סביב 1540. לצד המיניאטורה של היליארד מוזכר גם דיוקן של דרייק משנת 1583 מאת יוֹדוֹקוּס הוֹנְדִיוּס הראשון, עדות נוספת לאופן שבו דמותו כבר הפכה בשלב זה למושא תיעוד חזותי.

דרייק היה הבכור מבין שנים-עשר בניו של אֶדְמוּנְד דְרֵייק (1518-1585), איכר פרוטסטנטי, ושל אשתו מֶרִי מִילְוֵוי. נאמר כי הבן הראשון נקרא על שם סנדקו, פְרַנְסִיס רַאסֶל, הרוזן השני מבדפורד. בשנת 1549, על רקע רדיפות דתיות בזמן מרד ספר התפילה, עזבה משפחת דרייק את דבון וברחה לקנט. אביו של פרנסיס קיבל שם תפקיד של שירות דתי עבור אנשי צי המלך, הוסמך לדיאקון ובהמשך מונה לכומר בכנסיית אפצ'רץ' שעל נהר מדוויי.

החניך של ויליאם הוקינס

עוד בגיל צעיר הועבר דרייק לביתו של קרוב משפחתו, רב החובל וִילְיַאם הוֹקִינְס מפלימות', והחל את הכשרתו הימית כחניך על ספינותיו. לפי הכרוניקן האנגלי אֶדְמוּנְד הַאוּז, כבר בגיל 18 היה דרייק אחראי על ענייני האספקה והחשבונות בספינה. בשנות ה-1550 מצא לו אביו תפקיד אצל בעליה ורב החובל של ספינת מסחר קטנה, אחת מאותן ספינות שפעלו בין נהר מדוויי לחוף ההולנדי. ככל הנראה עסק דרייק במסחר לאורך חופי אנגליה, ארצות השפלה וצרפת. רב החובל התרשם ממנו במידה כזאת, עד שכאשר מת ללא אישה וללא ילדים הוריש את הספינה לדרייק.

המעבר הזה, מחניך צעיר לבעל ספינה, היה אחד מאותם "התחלות קטנות" שיקבלו שנים אחר כך ביטוי במוטו האישי שאימץ דרייק. אלא שלפני הקפת העולם, תואר האבירות והמלחמות הגדולות מול ספרד, הגיעה תקופה אחרת, אפלה בהרבה, שבה נקשר שמו אל ראשית המעורבות האנגלית בסחר העבדים האטלנטי.

סחר העבדים והקרע בסן חואן דה אולואה

בשנת 1562 נשלט סחר העבדים של מערב אפריקה למעשה בידי הפורטוגלים והספרדים. סֶר ג'וֹן הוֹקִינְס גיבש תוכנית לחדור אל המסחר הזה וגייס עמיתים ובני משפחה למימון מסעו הראשון. דרייק לא נמנה עם המשקיעים. נוכחותו כאחד ממאות המלחים בשני מסעות סחר העבדים הראשונים של הוקינס הונחה במשך שנים על בסיס עדויות מסוימות, והמקור מציין שיש ראיות אנקדוטליות לכך ששירת כמלח מן השורה בשני המסעות הראשונים, בעוד שיש ראיות טובות לנוכחותו בשני האחרונים מתוך ארבעת המסעות שערכו ספינותיו של הוקינס בין 1562 ל-1569.

ב-1562 הפליג הוקינס לחופי סיירה לאון, השתלט על ספינות עבדים פורטוגליות ומכר את האפריקאים באיי הודו הספרדיים. המסע היה רווחי מאוד. לקראת המסע השני, ב-1564, קיבל הוקינס תמיכה מהמלכה אֱלִיזָבֶּת הראשונה, שהעמידה לרשותו את אחת מספינותיה, ״ישוע מלובק״ (Jesus of Lübeck), ששימשה כאוניית הדגל שלו. הוקינס תקף יישוב אפריקאי ומכר רבים מתושביו בנמלים ספרדיים בחוף הקריבי. הרווחים הגיעו להוקינס, למלכה ולשותפות המשקיעים מחצרה. המקורות חלוקים באשר לתאריכים ולגילו של דרייק באותה עת. הַארִי קֶלְסִי כתב כי דרייק היה בן עשרים, "לפי האוז", בהתייחסו לדברים שכתב אדמונד האוז ב-1615. דרייק עצמו לא היה חבר בקבוצת המשקיעים, אך אנשי הצוות היו אמורים לקבל חלק קטן מן הרווחים. החוקר קְרִיס לֵיין, על בסיס הקשר הזה, מונה את דרייק בין סוחרי העבדים האנגלים הראשונים. בתיעוד חזותי מהתקופה מופיעים סר ג'ון הוקינס לצד סר פרנסיס דרייק וסר תוֹמַס קַוֶונְדִיש, ואילו 'ישוע מלובק' מתועדת כאוניית הדגל של הוקינס.

הספרדים והפורטוגלים זעמו על כניסת האנגלים לסחר ועל מכירת משועבדים במושבותיהם למרות האיסור. אליזבת הראשונה, שניסתה להימנע מעימות מזוין, אסרה על הוקינס לצאת למסע שלישי. בתגובה ארגן הוקינס מסע בפיקוד קרוב משפחתו ג'ון לובל בשנת 1566. דרייק הצטרף ללובל, אבל המסע נכשל ויותר מ-90 אפריקאים משועבדים שוחררו ללא תשלום.

ב-1567 יצא דרייק שוב עם הוקינס, למסעם המשותף האחרון. אנשי הצוות ניסו ללכוד עבדים באזור כף ורדה ונכשלו. הוקינס כרת ברית עם שני מלכים מקומיים בסיירה לאון, שביקשו את עזרתו נגד אויביהם בתמורה למחצית השבויים שיילקחו. המתקפה המשותפת הניבה כמה מאות שבויים, אף שקֶלְסִי כתב כי המלכים שמרו לעצמם את "החלק הגדול יותר של העבדים והעזו את הוקינס לעשות משהו בעניין".

המסע הלך והסתבך. הצי התמודד עם סערות, עוינות ספרדית, עימות מזוין ולבסוף הוריקן שהפריד ספינה אחת מן האחרות. יתר הספינות נאלצו להיכנס לנמל סַן חוּאַן דֶה אוּלוּאָה, סמוך לוורה קרוז, כדי לבצע תיקונים. זמן קצר לאחר מכן הגיע לשם המשנה למלך החדש של ספרד החדשה, מַרְטִין אֶנְרִיקֶס דֶה אַלְמַנְסָה, עם צי ספינות. בעוד הצדדים דנים באספקה ובתיקונים, תקפו הספרדים את ספינותיו של הוקינס במה שנודע כקרב סן חואן דה אולואה.

הקרב הסתיים בתבוסה אנגלית. כל הספינות האנגליות פרט לשתיים אבדו. הספרדים שלחו ספינת אש לעבר ״ישוע מלובק״. אנשי ״מיניון״, בפאניקה ובפחד, חתכו את החבלים שחיברו את ספינתם אל אוניית הדגל, והוקינס היה בין האנשים שקפצו מסיפונה של ״ישוע״ אל ״מיניון״. דרייק, שכבר פיקד בשלב זה על ״ג׳ודית״, נמלט והותיר את הוקינס מאחור. הוקינס עצמו הצליח לשוב לאנגליה על ״מיניון״, כשעשרות מאנשיו מתים בדרך, והגיע לבסוף עם 15 אנשי צוות בלבד. מאות מלחים אנגלים נותרו מאחור.

לאחר שובם האשים הוקינס את דרייק בנטישה ובגניבת האוצר שנאסף. דרייק הכחיש את שתי ההאשמות וטען כי חילק את הרווחים בין אנשי הצוות וכי כאשר עזב היה משוכנע שהוקינס אבד. הסיום המר של המסע הרביעי היה נקודת מפנה. מכאן ואילך לא המשיך דרייק במסחר ובעבדות, אלא הקדיש את עצמו לתקיפת נכסים ספרדיים בכל מקום שבו מצא אותם. לפי המקור, העוינות האישית שלו כלפי הספרדים נקשרה לקרב הזה ולתוצאותיו.

מסע 1567-1569 היה הקשר האחרון של דרייק לסחר בעבדים. בסך הכול שועבדו בארבעת המסעות הללו כ-1,200 אפריקאים, ולפי הערכה המבוססת על תיאורי סוחרי עבדים בני התקופה, מספר האפריקאים שנהרגו היה בערך פי שלושה. החוקר ג'וֹן סַגְדֶן כתב שדרייק היה אז בשנות העשרים לחייו ו"לא הטיל ספק במה שמבוגרים ממנו קיבלו כמובן מאליו", אך הוסיף כי עליו לשאת בחלק מן האחריות להשתתפותו.

1572: דרייק יוצא למלחמה פרטית

ב-24 במאי 1572 עזב דרייק את פלימות' עם 73 אנשים בשתי ספינות קטנות, ״פאשצ׳ה״ במשקל 70 טון ו״סוון״ במשקל 25 טון. הייתה זו היוזמה העצמאית הגדולה הראשונה שלו. היעד היה מצר היבשה של פנמה, שטח שהספרדים הכירו כחלק מ״טיירה פירמה״ והאנגלים כינו חלק מהאזור בשם ״Spanish Main״. זה היה המקום שבו אוצרות הכסף והזהב של פרו הורדו מן הנתיב היבשתי, הועברו אל הים הקריבי ומשם הועמסו על גליאונים ספרדיים בנומברה דה דיוס בדרכם לספרד. דרייק התכוון לפגוע בדיוק בנקודה הזאת.

בסוף יולי 1572 תקף את נומברה דה דיוס והצליח להשתלט עליה, אך כאשר הגיע כוח ספרדי מפנמה נפצע קשה ונאלץ לסגת. הזהב, הכסף, הפנינים והתכשיטים שהיו באוצר המלכותי נותרו מאחור. במקום לנסות שוב לכבוש את העיר, עבר דרייק לפשיטות על גליאונים ספרדיים לאורך החוף ושיתף פעולה עם בני קהילת הקִימַרוֹנֶס, עבדים אפריקאים שנמלטו מאדוניהם הספרדים. יחד תקפו שיירות פרדים שהובילו זהב, כסף וסחורות מפנמה סיטי. אחד מאותם אנשים היה דִיֵיגוֹ, שהפך למשרתו של דרייק בשכר ובהמשך חי ארבע שנים באנגליה כאדם חופשי.

ב-11 בפברואר, במהלך אותה משלחת, טיפסו דרייק וסגנו ג'וֹן אוֹקְסֶנְהַם על עץ גבוה בהרי מרכז מצר פנמה. אנשי הקימרונס חתכו מדרגות בגזע, ודרייק ומנהיגם פֶּדְרוֹ עלו אל משטח שנבנה בראש העץ, שם הצטרף אליהם אוקסנהם. משם ראו דרייק ואוקסנהם את האוקיינוס השקט והיו לאנגלים הראשונים שעשו זאת, בהקבלה להישגו של הספרדי וַסְקוֹ נוּנְיֶיס דֶה בַּלְבּוֹאָה ב-1513. השניים נשבעו שיום אחד יפליגו במימיו. במקרה של דרייק, השבועה הזאת עוד תתגשם.

שיירת הכסף והאוצר שלא ניתן היה לשאת

ב-1 באפריל 1573 השיג דרייק את אחד הניצחונות שהפכו אותו לעשיר ולמפורסם: לכידת שיירת הכסף הספרדית באזור נומברה דה דיוס. ליד קאבו דה קטיבס פגש בפריבטיר הצרפתי גִיוֹם לֶה טֶסְטוּ, שפיקד על ספינת המלחמה אוורה (Havre) במשקל 80 טון, והשניים איחדו כוחות. דרייק תכנן ליירט את שיירת הפרדים ליד נהר קמפוס, במרחק שתי ליגות מנומברה דה דיוס. הוא הורה למפקדי הסירות שלו להמתין ליד נהר פרנסיסקה ב-3 באפריל כדי לפנות את הכוח אחרי הפשיטה. הכוחות האנגליים והצרפתיים צעדו דרך היער אל הנתיב, בעוד הקימרונס מבצעים סיור מקדים, וב-1 באפריל הפתיעו את השיירה ותפסו אוצר בשווי יותר מ-200,000 פסו.

השלל היה כמעט גדול מדי מכדי להיחשב לברכה. דרייק ואנשיו מצאו עצמם עם כ-20 טון של כסף וזהב. הם קברו חלק גדול ממנו משום שלא יכלו לשאת הכול, ולקחו עמם בעיקר זהב. המקור מציין כי תיאור המעשה הזה אולי תרם לימים לסיפורים על פיראטים ועל אוצרות קבורים. לה טסטו נפצע קשה, נשבה ונערף. אנשי דרייק גררו עמם את מה שיכלו לשאת במסע של כ-29 ק"מ דרך הרים מכוסי ג'ונגל, וכאשר הגיעו אל החוף גילו שהסירות נעלמו. הם היו מותשים, רעבים ומדוכדכים, והספרדים לא היו רחוקים.

דרייק אסף את אנשיו, קבר את האוצר על החוף ובנה רפסודה. עם ארבעה אנשים הפליג בים גועש כ-19 ק"מ לאורך החוף למקום שבו נותרו שתי סירות. כשהגיע אל אנשיו הוא נראה מותש ומוזנח כל כך שהם חששו שהפשיטה נכשלה. דרייק, שלא ויתר על ההזדמנות להתל בהם, עטה תחילה הבעה קודרת, ואז צחק, שלף מבגדיו טבעת זהב ספרדית והכריז:

בשבוע השני של אוגוסט 1573 חזר לפלימות'. אולם הממשלה האנגלית חתמה באותו זמן על שביתת נשק זמנית עם פִילִיפּ השני (Philip II) מלך ספרד, ולכן לא יכלה להכיר באופן רשמי בהישגיו. באנגליה ראו בו גיבור; בספרד, פיראט. הספרדים אף יכנו אותו El Draque, דהיינו "הדרקון" בספרדית עתיקה.

הטבח באי רת'לין

בשנת 1575 היה דרייק נוכח בטבח באי רַתְ'לִין שבאירלנד. סֶר ג'וֹן נוֹרִיס ודרייק, שפעלו לפי הוראותיהם של סֶר הֶנְרִי סִידְנִי ושל רוֹבֶּרְט דֶוֶורוֹ, רוזן אסקס, הטילו מצור על טירת רת'לין. למרות כניעתה, חייליו של נוריס הרגו את כל 200 המגינים ועוד כמה מאות גברים, נשים וילדים משבט מקדונל. דרייק קיבל את המשימה למנוע מתגבורות איריות גאליות או סקוטיות להגיע לאי, אם כי המקור עצמו מסמן את הייחוס הזה כטענה החסרה ציון ברור של מי שמסר אותה.

סוֹרְלִי בּוֹי מַקְדוֹנֶל, שנותר ממנהיגי ההתנגדות הגאלית לשלטון האנגלי, נאלץ להישאר ביבשה. אסקס כתב למזכיר המלכה שלאחר ההתקפה היה סורלי בוי "קרוב להשתגע מרוב צער, קורע ומענה את עצמו ואומר כי שם איבד את כל אשר היה לו".

המסע המפורסם: הקפת העולם של 1577-1580

הצלחתו בפנמה סללה את הדרך אל מה שכונה "המסע המפורסם", משלחת נגד הספרדים לאורך החוף השקט של אמריקה. המימון הגיע מסינדיקט פרטי שכלל את פְרַנְסִיס וַלְסִינְגְהַם, רוֹבֶּרְט דַאדְלִי, הרוזן הראשון מלסטר, ג'ון הוקינס, כְּרִיסְטוֹפֶר הַאטוֹן ודרייק עצמו. דרייק פעל לפי תוכנית שחיבר סֶר רִיצַ'רְד גְרֶנְוִיל, שקיבל ב-1574 פטנט מלכותי למטרה הזאת, אולם הפטנט בוטל שנה לאחר מכן כאשר אליזבת הראשונה למדה על כוונותיו נגד הספרדים. לפי המקור, סביר שהמלכה השקיעה במסעו של דרייק לדרום אמריקה ב-1577, אך מעולם לא העניקה לו כתב מינוי רשמי. זו נועדה להיות הקפת העולם הראשונה מזה 58 שנים.

דייגו שב לשירותו של דרייק. שליטתו בספרדית ובאנגלית הפכה אותו למתורגמן שימושי כאשר נתפסו ספרדים או פורטוגלים דוברי ספרדית, והוא קיבל שכר כמו יתר אנשי הצוות. הצי יצא מפלימות' ב-15 בנובמבר 1577, אך מזג אוויר קשה אילץ אותו לחפש מקלט בפאלמות' שבקורנוול ולחזור לפלימות' לתיקונים. ב-13 בדצמבר יצא דרייק שוב, הפעם על ״פליקן״, עם ארבע ספינות נוספות ו-164 אנשים.

זמן קצר לאחר מכן נוספה ספינה שישית, ״מרי״, לשעבר ״סנטה מריה״, ספינת סוחר פורטוגלית שנתפסה מול חופי אפריקה ליד איי כף ורדה. גם רב החובל שלה, נוּנוֹ דָה סִילְבָה, בעל ניסיון נרחב בניווט במימי דרום אמריקה, נחטף. הצי סבל משחיקה קשה במהלך חציית האוקיינוס האטלנטי. בשל אובדן אנשים הטביע דרייק במכוון את ״כריסטופר״ ואת ״סוון״. לבסוף הגיע למפרץ הקודר של פוארטו סן חוליאן, באזור שהוא כיום ארגנטינה.

חצי מאה קודם לכן עצר שם פֶרְדִינַנְד מַגֶלַן והוציא להורג כמה מורדים. אנשיו של דרייק ראו את השלדים הישנים והמלבינים על הגרדומים הספרדיים. זמן קצר לאחר מכן חיקה דרייק את התקדים והעמיד למשפט את מי שהגדיר כ"מורד" משלו, תוֹמַס דַאוּטִי. במקביל התברר כי קורות העץ של ״מרי״ נרקבו. הצוות העלה אותה לחוף, פירק ממנה את הציוד והשאיר אותה מאחור. דרייק החליט להעביר את החורף בסן חוליאן לפני ניסיון המעבר במצר מגלן.

המשפט והוצאתו להורג של תומס דאוטי

במהלך ההפלגה התפתחו כמה מריבות בין דרייק לבין דאוטי, שהיה שותף לפיקוד. ב-3 ביוני 1578 האשים אותו דרייק בכישוף והעמיד אותו למשפט על מרד ובגידה. דרייק טען שבידיו סמכות מן המלכה לבצע צעדים כאלה, אך את המסמך עצמו לא הציג מעולם, והוא סירב לאפשר לדאוטי להישפט באנגליה.

חלק חשוב מן הראיות נגד דאוטי היה עדותו של נגר הספינה אֶדְוַרְד בְּרַייט, שלאחר המשפט קודם לתפקיד רב החובל של האונייה ״מריגולד״. ראיה נוספת הייתה הודאתו של דאוטי שסיפר ללורד בֶּרְלִי, שהתנגד בגלוי להתגרות בספרד, על מטרת המסע. דרייק הסכים לבקשתו של דאוטי לקבל את סעודת הקודש ואף סעד עמו. הכומר פְרַנְסִיס פְלֶצֶ'ר תיאר את הארוחה האחרונה בין השניים:

ב-2 ביולי 1578 ערף דרייק את ראשו של דאוטי. הפרשה לא נעלמה. בינואר 1580, לאחר שספינתו של דרייק נתקעה על שונית באזור ים סלבס, הטיף פלצ'ר כי צרות המשלחת קשורות למותו הבלתי צודק של דאוטי. דרייק הגיב בכבילת הכומר למכסה פתח בספינה והכריז עליו כמנודה.

אל האוקיינוס השקט

שלוש הספינות שנותרו בצי הפליגו אל מצר מגלן בקצה הדרומי של דרום אמריקה. בספטמבר 1578, לאחר כמה שבועות, הגיע דרייק אל האוקיינוס השקט, אך סערות אלימות פירקו את הצי. ״מריגולד״, בפיקוד ג'וֹן תוֹמַס, טבעה במצר. ״אליזבת׳״, בפיקודו של ג'וֹן וִינְטֶר, חזרה לאנגליה. דרייק נותר עם "פליקן" בלבד.

לאחר המעבר נדחפה הספינה דרומה והגיעה לאי שדרייק קרא לו "אי אליזבת׳״. לפי נתונים אסטרונומיים שצוטטו בספרו של רִיצַ'רְד הַקְלוּט, "The Principall Navigations, Voiages and Discoveries of the English Nation" משנת 1589, דרייק הגיע כנראה לקו רוחב 55 מעלות דרום לאורך החוף הצ'יליאני. במצר מגלן התעמתו אנשיו עם תושבים ילידים, ולפי המקור היו לאירופים הראשונים שהרגו ילידים בדרום פטגוניה.

במהלך השהייה במצר גילו אנשי הצוות כי חליטה מקליפת העץ Drimys winteri יכולה לשמש תרופה לצפדינה. קפטן וינטר הורה לאסוף כמויות גדולות מן הקליפה, ומכאן, לפי המקור, נגזר שמו המדעי של הצמח. ההיסטוריון מַטֶאוֹ מַרְטִינִיק, שבחן את רישומי מסעות דרייק, ייחס לו את גילוי "הקצה הדרומי של יבשות אמריקה והמרחב האוקייני שמדרום לו". הדיווח הראשון על גילוי נתיב פתוח מדרום לארץ האש נכתב רק לאחר פרסום מסעם של וִילֶם סְכָאוּטֶן ויַאקוֹב לֶה מֵר סביב כף הורן ב-1616, שפורסם ב-1618.

הפשיטות לאורך החוף הספרדי

הספינה הבודדת של דרייק קיבלה בשלב זה את השם גולדן היינד, לכבוד סר כריסטופר האטון ובהשראת סמל האצולה שלו. היא הפליגה צפונה לאורך חוף האוקיינוס השקט של דרום אמריקה, תקפה נמלים ספרדיים ובזזה ערים. דרייק השתלט גם על ספינות ספרדיות והשתמש במפות המדויקות יותר שלהן לצורכי ניווט.

לפני שהגיע לחופי פרו עצר באי מוקה, מול חופי מה שהיא כיום צ'ילה. שם נפצעו דרייק ודייגו באורח קשה כאשר בני המַפּוּצֶ'ה ירו בהם בחצים. בהמשך בזז דרייק את נמל ולפראיסו שבצפון צ'ילה ותפס שם ספינה מלאה ביין צ'יליאני.

ליד לימה לכד ספינה ספרדית שנשאה 25,000 פסו בזהב פרואני, סכום שערכו הוערך ב-37,000 דוקאטים ספרדיים וכשבעה מיליון ליש"ט במונחים מודרניים לפי המקור. משם קיבל ידיעה על ספינה נוספת, נואסטרה סניורה דה לה קונספסיון (Nuestra Señora de la Concepción), שהפליגה מערבה לעבר מנילה. היא נודעה גם בכינוי Cacafuego. דרייק רדף אחריה ולבסוף לכד אותה, וזה היה השלל הרווחי ביותר שתפס אי פעם.

על סיפונה מצא 36 ק"ג של זהב, צלב זהב, תכשיטים, 13 תיבות של ריאלים מכסף ו-26,000 ק"ג של כסף. דרייק הפגין את שביעות רצונו בכך שסעד עם קציני הספינה והנוסעים המכובדים שנפלו בשבי. זמן קצר לאחר מכן הוריד אותם לחוף, העניק לכל אחד מתנות התואמות את מעמדו ומסר להם כתב מעבר בטוח.

דרייק המשיך צפונה ותקף יישובים וספינות נוספים. התחנה האחרונה בשלב הזה הייתה גואטולקו, שם שהה עם אנשיו בין 13 ל-16 באפריל ובזז מזון וחומרים נוספים. מכאן נדרש להכריע כיצד יחזור לאנגליה. אפשרות אחת הייתה לחזור דרומה לאורך החוף הספרדי ולעבור שוב לאוקיינוס האטלנטי דרך מצר מגלן, ואולי דרך כף הורן, אך היא נדחתה בשל מזג האוויר המסוכן באזור והחשש מהתנגדות ספרדית לאורך החוף. האפשרות השנייה הייתה להמשיך צפונה בתקווה למצוא את מצר אניאן השמועתי, והשלישית הייתה לחצות את האוקיינוס השקט אל איי הודו המזרחיים ומשם להמשיך לאנגליה תוך השלמת הקפת העולם.

אולי יעניין אותך

פבלו אסקובר: עלייתו ונפילתו של מלך הקוקאין

שוד המאה באתונה כאנטומיה של פשע מושלם

באסקים: האומה המסתורית ביותר באירופה

נייג'ל פאראג' – האיש שינהיג את בריטניה?

נובה אלביון: התחנה בצפון אמריקה

במאי המשיכו ספינותיו של דרייק מעבר לחצי האי באחה קליפורניה צפונה. לפני מסעו נחקר החוף המערבי של צפון אמריקה באופן חלקי בלבד ב-1542 בידי חוּאַן רוֹדְרִיגֶס קַבְּרִיוֹ, שהפליג בשירות ספרד. כדי להימנע ממפגש נוסף עם הספרדים המשיך דרייק מצפון-מערב לאזור נוכחותם וחיפש מקום שקט שבו יוכל להכין את הספינה למסע החזרה.

הנקודה הצפונית ביותר שאליה הגיע הפכה לנושא מחלוקת מחקרית. רוב המקורות, לפי הטקסט המצורף, מסכימים שהגיע לפחות לקו רוחב 48 מעלות צפון לפני שפנה חזרה דרומה. ב-5 ביוני 1579 נגעה הספינה לזמן קצר בחוף במקום שהוא כיום דרום קוב בכף אראגו, מדרום למפרץ קוז שבאורגון. ב-17 ביוני מצאו דרייק ואנשיו מפרץ מוגן בחוף האוקיינוס השקט באזור שהוא כיום צפון קליפורניה.

דרייק תבע את האזור בשם המלכה אליזבת הראשונה וקרא לו נובה אלביון או ניו אלביון. כדי לתעד ולהמחיש את התביעה הציב לוח פליז חרוט והכריז על ריבונותה של אליזבת ושל כל המלכים האנגלים שיבואו אחריה. הצוות הקים מבצר ואוהלים, ובמשך כמה שבועות הטה את גולדן היינד על צדה כדי לנקות ולתקן את גוף הספינה. דרייק קיים יחסים ידידותיים עם בני חוף מייווק ואף חקר ברגל את האזור שמסביב.

כאשר הייתה הספינה מוכנה יצאו דרייק ואנשיו מניו אלביון ב-23 ביולי. למחרת עצרו באיי פאראלון, שם צדו אריות ים או כלבי ים. תחריט של נחיתתו של דרייק בקליפורניה, שפרסם תֵאוֹדוֹר דֶה בְּרִי בשנת 1590, הפך מאוחר יותר לאחד הייצוגים החזותיים של הפרק הזה במסעו.

מהאוקיינוס השקט אל אפריקה

דרייק עזב את החוף האמריקאי ופנה לדרום-מערב כדי להיתפס ברוחות שיובילו את גולדן היינד לרוחב האוקיינוס השקט. לאחר כמה חודשים הגיע לאיי מולוקה, קבוצת איים במערב האוקיינוס השקט, במזרח אינדונזיה של ימינו. הארי קלסי חלק על ההסכמה המחקרית לגבי המסלול וטען שבשל הרוחות והזרמים הנגדיים סביר יותר שדרייק טיפל בספינתו במפרץ מגדלנה שבבאחה קליפורניה ורק משם הפליג לאיי מולוקה ולאיי התבלינים.

באותו זמן מת דייגו מפציעות שספג קודם לכן במסע. בהמשך נתקעה גולדן היינד על שונית וכמעט אבדה. המלחים נאלצו להשליך מטען ולהמתין שלושה ימים לגאות מתאימה. באיי מולוקה התיידד דרייק עם הסולטן בַּאבּוּלָה מִטֶרְנָטֶה (Babullah of Ternate), והאנגלים מצאו עצמם מעורבים בתככים מסוימים עם הפורטוגלים באזור. בדרכו אל קצה אפריקה עצר דרייק בכמה מקומות, הקיף לבסוף את כף התקווה הטובה והגיע לסיירה לאון עד 22 ביולי 1580.

החזרה לפלימות'

ב-26 בספטמבר 1580 נכנסה הגולדן היינד לפלימות'. דרייק חזר עם 59 אנשי צוות, תבלינים ואוצרות ספרדיים. חלקה של המלכה במטען לבדו עלה על יתר הכנסות הכתר באותה שנה. דרייק הוכר כאנגלי הראשון שהקיף את כדור הארץ, והמסע שלו היה ההקפה השנייה שהסתיימה כאשר לפחות ספינה אחת שבה בשלום, לאחר מסעו של אֶלְקָנוֹ (Elcano) ב-1520.

התגובה המלכותית כללה גם מעטפת כבדה של סודיות. אליזבת הכריזה כי כל התיאורים הכתובים של מסעות דרייק יהפכו לסודות הממלכה, והמשתתפים הושבעו לשמור על שתיקה תחת איום מוות. המלכה ביקשה להסתיר את פעולותיו מעיניה של ספרד היריבה.

דרייק העניק לה תכשיט לציון ההקפה, שנלקח כשלל מול חופי האוקיינוס השקט של מקסיקו. הוא היה עשוי זהב מצופה אמייל ונשא יהלום אפריקאי ודמות של ספינה בעלת גוף מעץ הובנה. בתמורה העניקה לו המלכה את "תכשיט דרייק", תליון יקר מוקף יהלומים, אבני אודם ופנינים. זו הייתה מתנה יוצאת דופן לאדם שאינו בן אצולה. דרייק ענד אותה בדיוקן משנת 1591 שצייר מַרְקוּס גֶרַארְטְס הצעיר (Marcus Gheeraerts the Younger). בצד אחד של התליון הופיע דיוקן מדיני של אליזבת מאת ניקולס היליארד, ובצד האחר קמע סרדוניקס ובו פרופילים כפולים של דמויות אפריקאית ואירופית זו לצד זו. התכשיט הוא אחד השרידים המתועדים הנדירים של תכשיטי המאה ה-16 ונשמר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. המקור מזכיר גם דיוקן משנת 1829 שבו דרייק מוצג כשהוא עונד את התכשיט.

אבירות, סמל אצולה והמוטו שנשאר

ב-4 באפריל 1581 העניקה אליזבת לדרייק תואר אבירות על סיפון הגולדן היינד בדפטפורד. פעולת ההכתרה עצמה בוצעה בידי הדיפלומט הצרפתי מֶסְיֶה דֶה מַרְשׁוֹמוֹן (Monsieur de Marchaumont), שניהל באותו זמן משא ומתן על נישואי אליזבת לאחיו של מלך צרפת, פְרַנְסִיס, דוכס אנז'ו (Francis, Duke of Anjou). בכך ששילבה את הדיפלומט הצרפתי בטקס, השיגה אליזבת תמיכה פוליטית צרפתית משתמעת במעשיו של דרייק. בתקופה הוויקטוריאנית הופצה, מתוך רוח לאומנית, גרסה שלפיה אליזבת עצמה היא שהעניקה לו את האבירות באופן אישי.

לאחר שקיבל את התואר אימץ דרייק באופן חד-צדדי את סמל האצולה של משפחת Drake of Ash העתיקה מדבון וטען לקרבת משפחה רחוקה ולא מוגדרת. זכותו להשתמש בסמל הועמדה במחלוקת בבית המשפט, ולכן העניקה לו המלכה סמל משלו.

המוטו שהופיע בסמל החדש היה Sic Parvis Magna, מלטינית: "הישגים גדולים מהתחלות קטנות". יד היוצאת מתוך עננים נשאה את המילים Auxilio Divino, דהיינו "בעזרת האל". דומה שקשה היה למצוא משפט תמציתי יותר עבור מי שהחל כחניך על ספינות מסחר קטנות והגיע אל חצר המלכה, גם אם הדרך בין שתי הנקודות הייתה רחוקה מאוד מלהיות סיפור תהילה פשוט.

מהים אל הפוליטיקה

עוד לפני טקס האבירות, ב-16 בינואר 1581, נכנס דרייק לפרלמנט כחבר מטעם מחוז הבחירה קמלפורד, במושב האחרון של הפרלמנט הרביעי של אליזבת הראשונה. בשלב הזה לא השתתף באופן פעיל במיוחד. ב-17 בפברואר קיבל רשות להיעדר "לצורך עניינים הכרחיים מסוימים בשירות הוד מלכותה".

בספטמבר 1581 נבחר לראש עיריית פלימות'. בתקופת כהונתו התקין מצפן באזור Hoe של העיר והעביר חוק להסדרת מסחר הסרדינים המקומי. הוא גם חתם על חוזה לבניית תעלת מים שתוביל מים מנהר מיווי ולבניית שש טחנות קמח חדשות לאורך התעלה, מהן הפיק רווח משמעותי.

ב-1584 חזר לפרלמנט מטעם בוסיני, עם הקמת הפרלמנט החמישי של אליזבת הראשונה. הפעם שירת במשך כל תקופת הפרלמנט ועסק בענייני הצי, דיג, התיישבות אנגלית מוקדמת באמריקה וסוגיות שנגעו בעיקר לדבון. את שתי תקופות הפרלמנט הבאות החמיץ משום שהיה עסוק במשימות אחרות ובמשלחת לפורטוגל. ב-1593 נבחר שוב, הפעם מטעם פלימות', ופעל בנושאים הנוגעים לעיר וכן בהדגשת הצורך בהגנה מפני ספרד.

המלחמה האנגלית-ספרדית והמשלחת הגדולה לאמריקה

ב-1585, לאחר חתימת חוזה נונסאץ', פרצה מלחמה בין אנגליה לספרד. אליזבת, באמצעות מזכירה הראשי פרנסיס וולסינגהם, הורתה לדרייק להוביל משלחת שתתקוף את המושבות הספרדיות במעין מתקפת מנע. בספטמבר יצא מפלימות' צי של 21 ספינות בפיקודו, ועליהן 1,800 חיילים בפיקוד כְּרִיסְטוֹפֶר קַרְלַייל (Christopher Carleill).

תחילה תקף דרייק את ויגו שבספרד והחזיק במקום במשך שבועיים תוך גביית אספקה ככופר. אחר כך בזז את סנטיאגו שבאיי כף ורדה, חצה את האוקיינוס האטלנטי, בזז את נמל סנטו דומינגו וכבש את קרטחנה דה אינדיאס, בשטח קולומביה של ימינו. בקרטחנה שחרר מאה עבדים טורקים.

ב-6 ביוני 1586, בדרכו חזרה, תקף את המבצר הספרדי הבנוי עץ בסן אגוסטין שבפלורידה הספרדית ושרף את העיירה עד היסוד. לאחר מכן המשיך צפונה אל יישובו של סֶר וֹולְטֶר רוֹלִי (Walter Raleigh) ברואנוק. הוא סיפק למתיישבים אספקה ואף החזיר עמו את כל המתיישבים המקוריים, לפני שסר ריצ'רד גרנוויל הגיע עם אספקה ומתיישבים נוספים. דרייק הגיע לבסוף לפורטסמות' שבאנגליה ב-22 ביולי וזכה לקבלת פנים של גיבור.

"חריכת זקנו של מלך ספרד"

פשיטותיהם של הפריבטירים האנגלים וההולנדים על האינטרסים הספרדיים באמריקה היו בין הסיבות לכך שפיליפ השני הורה להכין פלישה לאנגליה. ב-15 במרץ 1587 קיבל דרייק כתב מינוי חדש. מטרותיו היו לשבש את נתיבי הספנות ולהאט את העברת האספקה מאיטליה ומאנדלוסיה לליסבון, לפגוע בציי אויב בנמליהם ולתפוס ספינות ספרדיות הנושאות אוצרות. אם הארמדה הספרדית כבר יצאה לכיוון אנגליה, היה עליו גם לתקוף אותה.

דרייק הגיע לקדיס ב-19 באפריל ומצא נמל עמוס ספינות ואספקה. הארמדה המתינה לרוח מתאימה לקראת יציאתה. בשעות הבוקר המוקדמות של היום הבא חדר דרייק אל הנמל הפנימי וגרם נזק כבד. המספר המדויק של הספינות הספרדיות שאבדו שנוי במחלוקת: דרייק טען שהטביע 39, ואילו הספרדים הודו באובדן 24 בלבד. הפשיטה זכתה לכינוי "חריכת זקנו של מלך ספרד" ועיכבה את הפלישה בשנה.

במשך החודש הבא סייר דרייק לאורך חופי חצי האי האיברי בין ליסבון לכף סנט וינסנט, תקף את קווי האספקה הספרדיים והשתלט על ספינות. הוא העריך שתפס בין 1,600 ל-1,700 טון של לוחות עץ לחביות, כמות שהספיקה לייצור 25,000 עד 30,000 חביות בנפח כולל של 4,000 עד 4,800 מ"ק. הרווח הכולל לאנגליה מן המשלחת הוערך בכ-140,000 ליש"ט, מתוכם 18,235 ליש"ט הגיעו לדרייק.

הארמדה הספרדית מגיעה לאנגליה

הארמדה הספרדית יצאה לעבר אנגליה במאי 1588 והגיעה לחוף האנגלי ב-29 ביולי, סמוך לקורנוול. צי אנגלי של 55 ספינות יצא מפלימות' כדי להתמודד עמה בפיקוד לורד הַאוּאַרְד מֵאֶפִינְגְהַם (Lord Howard of Effingham), כאשר סר פרנסיס דרייק שירת כסגן אדמירל ופיקד מן הגליאון "נקמה״ (ריוונג', Revenge).

בזמן שהצי האנגלי רדף אחרי הארמדה במעלה התעלה האנגלית, והחשכה הלכה וירדה, דרייק ניתק מן המרדף ולכד את הגליאון הספרדי הפגוע גבירתנו מרוסריו (Nuestra Señora del Rosario). עמו נשבו האדמירל פֶּדְרוֹ דֶה וַלְדֶס ורוב אנשיו. על הספינה הספרדית היה סכום כסף גדול שנועד לתשלום לצי הארמדה. אלא שלמהלך היה מחיר. ספינתו של דרייק הובילה את המרדף האנגלי באמצעות פנס, וכאשר כיבה אותו כדי לבצע את הלכידה נכנס הצי האנגלי לחוסר סדר במהלך הלילה.

מפקד הארמדה היה דוכס מֶדִינָה סִידוֹנְיָה, שמונה בידי פיליפ אף שלא היה לו ניסיון צבאי ביבשה או בים. הוא התקדם במעלה התעלה לעבר החוף הצרפתי על סיפון האונייה ״סן מרטין״, כשהאנגלים בעקבותיו, מתוך מחשבה שאם יעגון במעגן קאלה הם לא יעזו לתקוף ספינות ספרדיות במים צרפתיים.

מועצת מלחמה התכנסה על אוניית הדגל של הווארד, ״ארק״. הווארד, דרייק, הֶנְרִי סִימוּר, הוקינס, מַרְטִין פְרוֹבִּישֶר ועוד שניים או שלושה מפקדים החליטו לשגר ספינות אש. באותו לילה שלחו האנגלים שמונה ספינות בוערות אל תוך הארמדה העוגנת. מפקדי הספינות הספרדיות נאלצו לחתוך את העוגנים ולצאת מקאלה לים הפתוח.

למחרת התחולל הקרב המכריע על השרטונות מול גרבלין. פרובישר, דרייק והוקינס ירו בתותחיהם על הספינות הספרדיות. הטייסת של דרייק ירתה מטח דופן אחד לעבר האונייה ״סן מרטין״ והמשיכה הלאה, בעוד פרובישר נשאר בטווח קצר והמטיר אש תותחים על דפנות העץ, אך לא הצליח ללכוד את אוניית הדגל הספרדית. חמש ספינות ספרדיות אבדו בקרב.

ב-31 ביולי 1588, שהיה 21 ביולי לפי הלוח הישן, כתב דרייק לאדמירל הנרי סימור מתוך הגליאון ״נקמה״:

הארמדה נכשלה במשימתה ולא יכלה לחזור דרך התעלה האנגלית. הספינות האנגליות, ובהן ״נקמה״, המשיכו במרדף כדי למנוע נחיתה על אדמת אנגליה, אף שרוב ספינותיו של הווארד כמעט אזלו מתחמושת. הספרדים נאלצו להקיף את האיים הבריטיים ונקלעו לסערות קשות מול חופי אירלנד. הצי החבול הגיע לבסוף לנמלי ספרד לאחר שאיבד בסך הכול כ-63 ספינות וכלי שיט.

סיפור משחק הכדורת והמפנה במעמדו

אחת האנקדוטות המפורסמות ביותר על דרייק מספרת שכאשר נודע לו על התקרבות הארמדה הוא שיחק כדורת ב-Plymouth Hoe. על פי הסיפור, דרייק אמר שיש די זמן לסיים את המשחק ורק אז להביס את הספרדים, אולי משום שבכל מקרה המתין לגאות.

אלא שהמקור מדגיש שהסיפור כנראה אפוקריפי. אין עדות ידועה של אדם שראה את המקרה, והגרסה המוקדמת ביותר פורסמה רק 37 שנים לאחר מכן. רוחות וזרמים קשים אכן עיכבו את יציאת הצי האנגלי כאשר הספרדים התקרבו, וייתכן שהנסיבות האלה תרמו להולדת המיתוס על קור הרוח הכמעט מזלזל של דרייק מול האיום.

שנה לאחר תבוסת הארמדה הספרדית שלחה אנגליה ב-1589 ארמדה משלה נגד ספרד. דרייק ונוריס קיבלו שלוש מטרות: להשמיד את הצי האטלנטי הספרדי הפגוע שהיה בתיקונים בנמלי צפון ספרד; לנחות בליסבון ולעורר שם מרד נגד פיליפ השני, שהיה גם פיליפ הראשון של פורטוגל, תוך הצבת הטוען לכתר דוֹם אַנְטוֹנְיוֹ, פְּרִיוֹר מִקְרָאטוֹ (Dom António, Prior of Crato), על כס המלוכה הפורטוגלי; ואם יהיה אפשר, להשתלט על האיים האזוריים ולהקים בהם בסיס קבוע.

במצור על א קורוניה השמידו דרייק ונוריס כמה ספינות בנמל, אך נהדפו. התבוסה עיכבה את דרייק בשבועיים ואילצה אותו לוותר על המרדף אחר יתר הספינות הספרדיות ולהמשיך לליסבון.

נוריס הוביל את הצבא במסע קשה לאורך החוף הסלעי לכיוון ליסבון, בעוד דרייק הפליג סביב חצי האי כדי להצטרף לאסקס עם הארטילריה הכבדה. כאשר הגיעו אנשיו של נוריס לשוליה המערביים של העיר הם היו חולים ומותשים. נוריס דרש מדום אנטוניו להשיג מן האוכלוסייה המקומית מזון ואנשים שיילחמו למענו, אחרת ייסוג הצבא. אבל דרייק, בניגוד לתוכנית שסוכמה, עגן את הצי בשפך נהר הטז'ו במקום להסתכן בהפלגה לאורך החלקים המוגנים היטב של הנהר ולהביא לנוריס את התותחים הכבדים שנזקק להם נואשות.

המרד המצופה מעולם לא פרץ. המערכה היבשתית נכשלה לחלוטין. נוריס, אנשיו ואנטוניו עלו מחדש על הספינות וניסו לעבור למהלך נגד צי האוצר, אך מזג האוויר לא אפשר זאת והם פנו הביתה.

דרייק התקשה להשלים עם המפלה. כדי שלא לחזור בידיים ריקות ועם מורל מרוסק, עצר לזמן קצר במפרצים של גליסיה, בזז במשך יומיים את ויגו הבלתי מוגנת והחריב אותה. גם המהלך הזה עלה ביוקר. דרייק איבד מאות אנשים נוספים ביבשה, ועוד כ-200 נפצעו. התגברות ההתנגדות המקומית והגעת מיליציות מפורטוגל אילצו את הספינות לסגת. בדרך לפלימות' נתפסו שתי ספינות אנגליות במפרץ ביסקאיה בידי שייטת הספינות ״זברס״ בפיקוד קפטן דִיֵיגוֹ דֶה אַרַמְבּוּרוּ.

היקף האבדות שנוי במחלוקת. בּוּכְהוֹלְץ וְקֵי העריכו כי 11,000 חיילים ומלחים אנגלים מתו; ההיסטוריון רוֹבֶּרְט הַאצִ'ינְסוֹן הציב את המספר בין 8,000 ל-11,000; וגוֹרוֹצַ'טֶגִי סַנְטוֹס העריך אותו ביותר מ-20,000.

לאחר שובו הועמד אופן התנהלותו של דרייק תחת ביקורת גוברת. המועצה המלכותית האנגלית האשימה אותו בכשלים מכוונים ובניהול לקוי של הפיקוד. הוא אמנם לא ננזף בפומבי, אבל איבד ממעמדו ולא קיבל פיקוד על משלחת ימית נוספת עד 1595.

מכתב ששלח גוֹנְסָלוֹ גוֹנְסָלֶס דֶל קַסְטִיו לפיליפ השני ב-1592 תמצת את האופן שבו נתפס דרייק בעיני חלק מבני זמנו:

המסע האחרון והמוות מול פורטובלו

דרייק המשיך להפליג גם באמצע שנות החמישים לחייו. ב-1595 נכשל בניסיון לכבוש את נמל לאס פלמאס, ובהמשך השתתף במערכה הרת אסון נגד אמריקה הספרדית. הוא ספג שורה של תבוסות, תקף ללא הצלחה את סן חואן דה פוארטו ריקו והפסיד בקרב סן חואן. תותחנים ספרדים מטירת אל מורו ירו כדור תותח שחדר לתא שלו באוניית הדגל, אך דרייק שרד.

יחד עם סגנו תוֹמַס בַּסְקֶרְוִיל לכד ושרף את נומברה דה דיוס, המקום שבו זכה יותר מעשרים שנה קודם לכן באחד מניצחונותיו הגדולים. השניים החלו במסע יבשתי דרך מצר היבשה כדי לתקוף את פנמה, אולם הספרדים, שהתבצרו וחסמו את הדרך, הדפו אותם. האנגלים ספגו אבדות כבדות ונאלצו לוותר. כמה שבועות לאחר מכן, ב-28 בינואר 1596, מת דרייק מדיזנטריה בעוד צי המשלחת עוגן מול חופי פורטובלו, מקום שבו חיפשו כמה ספינות אוצר ספרדיות מחסה. גילו היה כ-56. לאחר מותו נסוג הצי האנגלי כשהוא מובס.

לפני מותו ביקש שילבישו אותו בשריון המלא שלו. גופתו הונחה בארון אטום המצופה עופרת ונקברה בים, כמה קילומטרים מול חופי פורטובלו. לפי הסברה המתוארת במקור, מקום מנוחתו עשוי להימצא ליד שרידיהן של שתי ספינות בריטיות, ״אליזבת׳״ ו״דילייט״, שהוטבעו במפרץ פורטובלו. חוקרים וציידי אוצרות ממשיכים בניסיונות לאתר את שרידיו, וצוללנים ממשיכים לחפש על קרקעית הים את הארון.

לוח ברונזה שיצר ג'וֹזֶף בּוֹהְם בשנת 1883, בבסיס פסלו של דרייק בטביסטוק, מתאר את קבורתו בים. במקורות השונים, מצוין במפורש שיש בתיאור חירות אמנותית, שכן דרייק נקבר למעשה בתוך ארון.

משפחה, נישואים ובקלנד אבי

חייו הפרטיים של דרייק היו יציבים פחות מן האגדה הימית שנבנתה סביבו. ב-4 ביולי 1569 נישא למֶרִי נְיוּמַן בכנסיית St Budeaux סמוך לפלימות'. היא מתה בסביבות 24 בינואר 1583. ב-1585 נישא בשנית, לאֱלִיזָבֶּת סִידֶנְהַם (Elizabeth Sydenham), שנולדה סביב 1562 והייתה בתו היחידה של סֶר ג'וֹרְג' סִידֶנְהַם מקומב סידנהם, שכיהן כשריף סומרסט.

בשנת 1580, שנת שובו מהקפת העולם, רכש דרייק באמצעות מתווכים מסר ריצ'רד גרנוויל את באקלנד אבי, אחוזה גדולה ליד ילברטון שבדבון. הוא חי שם במשך 15 שנים, עד למסעו האחרון, והאחוזה נותרה בידי משפחתו עד 1946. כיום היא נמצאת בטיפול עמותת National Trust ומוצגים בה פריטים שונים הקשורים לחייו. סמל האצולה המלא של דרייק מופיע שם כתבליט טיח גדול וצבעוני מעל אח בגלריית Lifetimes. אחיו תומס הצטרף אליו במסעות ימיים וקרא לבנו על שמו. האחיין הפך לימים לסֶר פְרַנְסִיס דְרֵייק, הברונט הראשון.

בין גיבור לפיראט: המורשת שנותרה פתוחה

המקורות על שנותיו הראשונות של דרייק מעטים ומעורפלים, והמחקר עליו התפצל לשתי מסורות מרכזיות. המסורת הישנה, המזוהה בין היתר עם הביוגרפיה ״Drake and the Tudor Navy״ שפרסם ג'וליאן קורבט ב-1898, הציבה אותו כדמות החשובה ביותר בהקמת הצי הבריטי ובהצלחתו. גישה אחרת מיקמה אותו במפורש בתוך עולם הפריבטירים.

הגישה הראשונה נטתה להלל את הצלחותיו. ג'ון סגדן ציין שהגישה השנייה, שהתמקדה בפגמיו ובכישלונותיו, הייתה לעיתים בלתי הוגנת כלפיו. פִּיטֶר וִיטְפִילְד העיר שדרייק לא הותיר אחריו מילים משלו אלא את מעשיו ואת הפרשנות שניתנה להם, וזו "פתוחה למחלוקת עמוקה". לדבריו, המחקר על דרייק נע "מפולחן הגיבורים של הוויקטוריאנים אל האיקונוקלזם הקר" של המאה ה-21.

גם לאחר מותו המשיך שמו לעורר סיפורים מסוגים שונים. בשנות ה-1920 וה-1930 הפכה צוואתו למוקד הונאת אמון רחבת היקף שביצע אוֹסְקַר הַרְצֶל. "התוף של דרייק", Drake's Drum, הפך לסמל בפולקלור האנגלי ולווריאציה על מוטיב המלך הישן בהר, ואף העניק השראה לשיר מאת הֶנְרִי נְיוּבּוֹלְט.

בוולפראיסו שבצ'ילה קושר הפולקלור המקומי את דרייק למערה בשם Cueva del Pirata, "מערת הפיראט". לפי האגדה, לאחר שבזז את הנמל התאכזב מכמות השלל, נכנס בכעס לכנסיות, בזז אותן ואף השתין לתוך גביעי הקודש. גם לאחר מכן, מספרת האגדה, השלל לא נראה לו שווה דיו כדי להעמיסו על הגליאון, ולכן הסתיר אותו במערה. הסיפור מובא במקור כאגדה מקומית, ולא כעובדה היסטורית מתועדת.

גם ספינות, מצרים ואתרים נקראו על שמו. ספינת הליברטי SS Francis Drake, שנבנתה במהלך מלחמת העולם השנייה, נשאה את שמו. מצר דרייק, המחבר את דרום האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, נקרא על שמו. בבריטניה, ובייחוד באזור פלימות' ודבון, קיימים מקומות שונים הנושאים את שמו, ובהם האי של דרייק, מרכז הקניות קרקס דרייק ובסיס הצי המלכותי HMNB Devonport, הידוע גם בשם HMS Drake. בפלימות׳ הו מוצב פסל שלו. באיי הבתולה הבריטיים נמצא תעלת סר פרנסיס דרייק.

בשנות ה-1930 נקראו הרים שונים בקולומביה הבריטית על שמו או על שם דמויות הקשורות לתקופתו, ובהם הר סר פרנסיס דרייק, הר המלכה בס וגולדן היינד, ההר הגבוה ביותר באי ונקובר, שנקרא על שם ספינתו. תיאורטיקנים שונים טענו כי ייתכן שדרייק נחת צפונה יותר מהאתר המקובל של נובה אלביון. אחד מהם, הקנדי סַמְיוּאֶל בּוֹלְף, טען כי נובה אלביון האמיתית הייתה באי ונקובר בקו רוחב 50 מעלות צפון.

חומר מעשיר לצפייה

שתי יצירות מרכזיות מהתרבות הפופולרית הקשורות לדרייק.

סדרת משחקי Uncharted ובמיוחד Uncharted: Drake's Fortune ו-Uncharted 3: Drake's Deception, עוקבת אחר נֵייתַן דְרֵייק, הטוען שהוא צאצאו של פרנסיס דרייק ומשחזר את מסעותיו. הקשר לדרייק נבנה אפוא בתוך עלילת הרפתקאות בדיונית הנשענת על הזיכרון שנוצר סביב מסעותיו.

יצירה נוספת היא סדרת הטלוויזיה Sir Francis Drake מן השנים 1961-1962. טרנס מורגן גילם בה את דרייק, והסדרה כללה 26 פרקים של דרמת הרפתקאות בדיונית.

אדם אחד, שני סיפורים

בספרד כינו אותו פיראט ו״הדרקון״. באנגליה קיבל תואר אבירות והפך לדמות של גבורה ימית. הוא השתתף במסעות ששיעבדו אפריקאים, תקף ערים וספינות, היה נוכח בטבח רת'לין והורה לערוף את ראשו של תומס דאוטי. הוא גם הקיף את העולם, עמד בחזית העימות עם הארמדה הספרדית, שירת בפרלמנט וניהל את פלימות'. כאשר הצליח, השלל שחזר עמו היה עצום; כאשר נכשל, כמו בארמדה האנגלית ובמסעו האחרון, המחיר בחיי אדם היה כבד.

גם מותו החזיר אותו אל המקום שממנו צמחה תהילתו: הים. הוא ביקש ללבוש את שריונו, הונח בארון מצופה עופרת ונקבר מול חופי פורטובלו. מאות שנים לאחר מכן הארון עדיין לא נמצא. החוקרים נותרו עם מסמכים חלקיים, דיוקנאות, אגדות, יצירות אמנות, מקומות הנושאים את שמו ובעיקר עם מעשים שאפשר לפרש בדרכים שונות מאוד. אולי משום כך דרייק נשאר דמות שקשה להכניס למסגרת אחת. לא חסרים לו תארים, לא חסרים סיפורים על אודותיו, אבל ההכרעה אם לראות בו גיבור, פריבטיר, פיראט, סוחר עבדים, מפקד או שילוב בלתי נוח של כל אלה, נותרה בדיוק במקום שבו הציב אותה המחקר המתואר במקור: פתוחה למחלוקת עמוקה.

אם הגעתם עד לכאן, שתפו את הכתבה עם מי שחושב שהיסטוריה ימית מסתכמת במפות ובספינות. אפשר גם להמשיך לקרוא באתר ולגלות כמה מהר הופכים גיבורים לאומיים לדמויות מורכבות כאשר חוזרים אל המקורות.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.