שלטון באמצעות ווּדוּ: איך הפכה האיטי לממלכת הפחד של דוֹבָליֶה

פורט-או-פרנס, האיטי – דמיינו רופא צנוע, "פאפא דוק" כפי שמטופליו כינו אותו בחיבה, הופך לדיקטטור חסר רחמים ששולט באומה שלמה באמצעות פולחן אישיות שהתמזג עם הפחד העמוק ביותר של העם: דת הווּדוּ.

רקע

פרנסואה דוֹבָליֶה (François Duvalier), הידוע גם כ"פאפא דוק" (Papa Doc), היה פוליטיקאי ורופא מהאיטי ששימש כנשיא האיטי משנת 1957 ועד מותו בשנת 1971 והותיר אחריו מורשת של טרור ושלטון אימה..

הוא השלים תואר ברפואה באוניברסיטת האיטי ב-1934 ובילה שנה באוניברסיטת מישיגן בלימודי בריאות הציבור. בשנת 1943 היה פעיל בקמפיין לשליטה על התפשטות מחלות טרופיות מידבקות בהאיטי. בשל נטייתו לטפל בחולים מבלי לקחת מהם כסף מטופליו כינו אותו בחיבה "פאפא דוק", כינוי שבו השתמש במשך כל חייו. דובליה שימש כשר הבריאות הציבורית והעבודה תחת ממשלו של דומארסה אסטימה (Dumarsais Estimé).

דובליה נבחר לנשיא בבחירות הכלליות של 1957 על בסיס מצע פופוליסטי ולאומני שחור. לאחר שסיכל ניסיון הפיכה צבאית ביולי 1958, משטרו הפך במהירות לאוטוקרטי יותר. דובליה "נבחר מחדש" פה אחד בבחירות לנשיאות ב-1961, שבהן היה המועמד היחיד. לאחר מכן, הוא ביסס את כוחו צעד אחר צעד, שהגיע לשיא ב-1964 כאשר הכריז על עצמו נשיא לכל החיים לאחר שזויפו תוצאות של בחירות נוספות.

הוא היה פרנואיד כלפי עמו וחשש מפני הפיכות נגדו ויזם את הקמתה של יחידת חיסול ממשלתית סמויה, שנהגה לעטות מדים שחורים, ה"טונטון מקוט" (Tonton Macoute בצרפתית או בקריאולית האיטית: Tonton Makout), עינתה או הרגה באופן שרירותי את מתנגדיו של דובליה; ה"טונטון מקוט" נחשבה לנפוצה כל כך, שהתושבים חששו מאוד להביע כל צורה של התנגדות, אפילו בפרטיות. ה"טונטון מקוט" הגיעו לבסוף למספר של 300,000 איש ויותר ממחצית מתקציב הממשלה הוקצה להם, כמו גם למשמר הנשיאותי שאבטח את הנשיא. דובליה ביקש לבסס עוד יותר את שלטונו על ידי שילוב אלמנטים מהמיתולוגיה ההאיטית, בעיקר הוודו, לתוך פולחן אישיות. דובליה נשאר בשלטון עד למותו ב-1971 והוחלף על ידי בנו, ז'אן קלוד, שכונה "בייבי דוק" (Baby Doc).

ראשית חייו

דובליה נולד בפורט-או-פרינס ב־14 באפריל 1907, בנם של דובל דובליה, שופט שלום, מורה ועיתונאי, שמשפחתו הגיעה ממרטיניק, ואוליסיה אברהם, אופה. דודתו, מאדאם פלורסטל, גידלה אותו בילדותו. הוא השלים תואר ברפואה באוניברסיטת האיטי ב-1934 ושימש כרופא צוות במספר בתי חולים מקומיים. הוא בילה שנה באוניברסיטת מישיגן בלימודי בריאות הציבור וב-1943 הפך לפעיל בקמפיין בחסות ארצות הברית לשליטה על התפשטות מחלות טרופיות מידבקות, ועזר לעניים להילחם בטיפוס, מלריה ומחלות טרופיות אחרות שפגעו בהאיטי במשך שנים. הוא נהג לטפל בחולים מבלי לחייב אותם ומסיבה זו מטופליו כינו אותו בחיבה "פאפא דוק", כינוי שבו השתמש במשך כל חייו.

הגזענות והאלימות שהתרחשו במהלך הכיבוש האמריקאי של האיטי, שהחל בשנת 1915, נסכו לאומיות שחורה בקרב תושבי האיטי והותירו רושם עז על דובליה הצעיר. הוא היה מודע גם לכוח הפוליטי הרדום של הרוב השחור העני ולטינתם כלפי האליטה המולאטית (האוכלוסיה המעורבת) הקטנה. דובליה תמך באידיאלים פאן-אפריקאיים והיה מעורב בתנועת הנֶגְרִיטוּד של הסופר ההאיטי ז'אן פרייס-מארס, ושני אלה הובילו לתמיכתו בוודו בסגנון האיטי, שמחקר אתנולוגי שלו הניב לו מאוחר יותר תשואות פוליטיות אדירות. ב-1938, דובליה היה שותף להקמת כתב העת "Les Griots". ב-27 בדצמבר 1939, הוא התחתן עם סימון דובליה (לבית אוביד), שאיתה היו לו ארבעה ילדים: מארי-דניז, ניקול, סימון, וז'אן-קלוד.

עלייתו לגדולה

ב-1946, דובליה חבר לנשיא דומארסה אסטימה ומונה למנכ"ל השירות הלאומי לבריאות הציבור. ב-1949, הוא שימש כשר הבריאות והעבודה, אך כאשר דובליה התנגד להפיכה של פול מאגלואר (Paul Magloire) ב-1950, הוא עזב את הממשלה וחזר לעסוק ברפואה. העיסוק שלו כלל השתתפות בקמפיינים למניעת מחלות טרופיות. ב-1954, דובליה נטש את הרפואה והסתתר בכפרים של האיטי ממשטרו של מאגלואר. ב-1956, ממשלת מאגלואר כשלה ולמרות שעדיין הסתתר, דובליה הודיע על מועמדותו להחליף אותו כנשיא. עד דצמבר 1956, ניתנה חנינה ודובליה יצא ממחבואו, וב-12 בדצמבר 1956, מאגלואר הודה בתבוסה.

שני המועמדים המובילים בקמפיין לנשיאות ב-1957 היו דובליה ולואי דז'ואה (Louis Déjoie), בעל קרקעות ותעשיין מולאטי מהצפון. במהלך הקמפיינים שלהם, האיטי נשלטה על ידי חמישה ממשלים זמניים, שאף אחד מהם לא נמשך יותר מכמה חודשים. דובליה הבטיח לבנות מחדש ולחדש את המדינה, והאיטי הכפרית תמכה בו בתקיפות, וכך גם הצבא. הוא נקט בפופוליזם "שחור" (noiriste), וליבה את הטינה של הרוב האפרו-האיטי כלפי השלטון של האליטה המולאטית המצומצמת, באופן שבו תיאר את יריבו, דז'ואה.

לבסוף המאמץ השתלם ופרנסואה דובליה נבחר לנשיא ב-22 בספטמבר 1957. דובליה קיבל 679,884 קולות לעומת 266,992 של דז'ואה. ברם, אפילו בבחירות אלה, ישנם מספר עדויות להונאת בוחרים ולהפחדת בוחרים.

ביסוס הכוח

לאחר שנבחר לנשיא ב-1957, דובליה הגלה את רוב התומכים העיקריים של דז'ואה ואימץ חוקה חדשה כבר באותה שנה.

דובליה גם קידם ושילב חברים מהרוב השחור בשירות הציבורי ובצבא. ביולי 1958, שלושה קציני צבא האיטי גולים וחמישה שכירי חרב אמריקאים נחתו בהאיטי וניסו להפיל את דובליה; כולם נהרגו. למרות שהצבא ומנהיגיו דיכאו את ניסיון ההפיכה, האירוע העמיק את חוסר האמון של דובליה בצבא, מוסד האיטי חשוב שבו לא הייתה לו שליטה איתנה. הוא החליף את הרמטכ"ל בקצין אמין יותר ולאחר מכן המשיך ליצור בסיס כוח משלו בתוך הצבא על ידי הפיכת המשמר הנשיאותי לחיל עילית שמטרתו לשמור על המשטר שלו. לאחר מכן, דובליה פיטר את כל המטה הכללי והחליף אותו בקצינים שהיו חייבים לו את תפקידם ואת נאמנותם.

אבל אפילו זה לא הספיק לו. ב־1959, דובליה יצר מיליציה כפרית בשם "מיליציית המתנדבים לביטחון לאומי" (Milice de Volontaires de la Sécurité Nationale – MVSN) שכונתה לרוב הטונטון מקוט על שם מפלצת מהמיתולוגיה הקריאולית-האיטית בכדי להתרחב ולחזק את התמיכה במשטר באזורים הכפריים. ה"מקוט", שב-1961 הייתה גדולה פי שניים מהצבא, מעולם לא התפתחה לכוח צבאי ממשי, אך הייתה יותר מסתם משטרה חשאית.

בשנים הראשונות לשלטונו, דובליה הצליח לנצל את החולשות האסטרטגיות של יריביו החזקים, בעיקר מהאליטה המולאטית. חולשות אלה כללו את חוסר יכולתם לתאם את פעולותיהם נגד המשטר, שכוחו הלך והתחזק. בשם הלאומיות, דובליה גירש כמעט את כל הבישופים ילידי חוץ של האיטי, מעשה שזיכה אותו בחרם (נידוי) מהכנסייה הקתולית. ב-1966, הוא שכנע את הכס הקדוש להתיר לו למנות את ההיררכיה הקתולית בהאיטי. דובליה החזיק כעת יותר כוח בהאיטי מאי פעם.

"הוא הקדיש זמן זה ללימוד האמנים הגדולים – מקיאוולי, קרל מרקס ומאו דזה-דונג. בקריאת מקיאוולי, פאפא דוק למד דבר אחד:
בפוליטיקה, עדיף שיפחדו מכם מאשר שיאהבו אתכם."

ריימונד ג'וזף, לשעבר שגריר האיטי בארצות הברית

התקף לב ופרשת ברבוט

ב־24 במאי 1959, דובליה סבל מהתקף לב מסיבי, ייתכן בשל מנת יתר של אינסולין; הוא היה חולה סוכרת מאז בגרותו המוקדמת וסבל גם ממחלת לב ובעיות רפואיות נלוות. במהלך התקף הלב, הוא היה בתרדמת במשך תשע שעות. רופאו האמין שהוא סבל מנזק נוירולוגי במהלך אירועים אלה, שפגע בבריאותו הנפשית ואולי מסביר את מעשיו לאחר מכן.

במהלך החלמתו, דובליה השאיר את השלטון בידיו של קלמנט ברבוט (Clément Barbot), מנהיג ה"טונטון מקוט". עם חזרתו לעבודה, דובליה האשים את ברבוט בניסיון לתפוס את מקומו כנשיא והכניס אותו לכלא. באפריל 1963, ברבוט שוחרר והחל לתכנן להדיח את דובליה מתפקידו על ידי חטיפת ילדיו. המזימה נכשלה ודובליה הורה על חיפוש כלל-ארצי אחר ברבוט ושותפיו לקשר. במהלך החיפוש, נאמר לדובליה שברבוט הפך את עצמו לכלב שחור, מה שגרם לדובליה להורות להרוג את כל הכלבים השחורים בהאיטי. בסופו של דבר, ה"טונטון מקוט" תפסו והרגו את ברבוט ביולי 1963.

בתקריות אחרות, דובליה הורה לארוז בקרח את ראשו של מורד שהוצא להורג ולהביאו אליו כדי שיוכל להתחבר לרוחו של המת. חרכי הצצה נחצבו בקירות חדרי החקירות, שדרכם צפה דובליה בעצורים האיטים עוברים עינויים ומובטלים באמבטיות של חומצה גופרתית; לעיתים, הוא היה נוכח בחדר במהלך העינויים.

שינויים חוקתיים

ב-1961, דובליה החל להפר את הוראות חוקת 1957. תחילה, הוא החליף את הרשות המחוקקת בפרלמנט הדו-ביתי בגוף חד-בתי. לאחר מכן הוא קרא לבחירות נשיאותיות חדשות שבהן היה המועמד היחיד, למרות שכהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-1963 והחוקה אסרה על התמודדות מחדש. הבחירות זויפו בצורה בוטה; הספירה הרשמית הראתה סך של 1,320,748 קולות "כן" לכהונה נוספת לדובליה, ללא מתנגדים. כששמע את התוצאות, הכריז, "אני מקבל את רצון העם. … כמהפכן, אין לי זכות להתעלם מרצון העם".

ה"ניו יורק טיימס" הגיב, "אמריקה הלטינית הייתה עדה לבחירות מזויפות רבות במהלך ההיסטוריה שלה, אך אף אחת לא הייתה מקוממת יותר מזו שהתקיימה זה עתה בהאיטי". ב-14 ביוני 1964, משאל עם חוקתי הפך את דובליה ל"נשיא לכל החיים", תואר שהוחזק בעבר על ידי שבעה נשיאים בהאיטי; הוא גם שינה את הדגל ואת סמל המדינה מכחול ואדום לשחור ואדום, כשהשחור מסמל את קשרי המדינה לאפריקה. גם משאל עם זה זויף באופן בוטה; 99.9% לא סבירים הצביעו בעד, מה שלא אמור היה להפתיע מכיוון שכל הפתקים סומנו מראש ב"כן". המסמך החדש העניק לדובליה – או ל"Le Souverain" (הריבון), כפי שנקרא רשמית – סמכויות מוחלטות כמו גם את הזכות למנות את יורשו.

יחסי חוץ

יחסיו עם ארצות הברית התגלו כקשים. בשנותיו הראשונות, דובליה גער בארצות הברית על יחסיה הידידותיים עם הדיקטטור הדומיניקני רפאל טרוחיו (שנרצח ב-1961) תוך התעלמות מהאיטי. ממשל קנדי (1961–1963) הוטרד במיוחד מהשלטון הרודני והטוטליטרי של דובליה ומהטענות כי מעל בכספי סיוע, שהיו אז חלק ניכר מהתקציב של האיטי, וממשימה של חיל הנחתים האמריקאי לאמן את ה"טונטון מקוט". לכן ארצות הברית הפסיקה את רוב הסיוע הכלכלי שלה באמצע 1962, עד להטמעת נהלי חשבונאות מחמירים יותר, שדובליה סירב לציית להם. דובליה ויתר בפומבי על כל סיוע מוושינגטון מטעמים לאומניים, ותיאר את עצמו כ"מתנגד עקרוני ובודד לשליטה של מעצמה גדולה".

דובליה מעל במיליוני דולרים של סיוע בינלאומי, כולל 15 מיליון דולר אמריקאי בשנה מארצות הברית. הוא העביר כסף זה לחשבונות אישיים. שיטה נוספת של דובליה להשגת כסף זר הייתה השגת הלוואות זרות, כולל 4 מיליון דולר אמריקאי מהדיקטטור הקובני פולחנסיו בטיסטה.

לאחר ההתנקשות בג'ון קנדי בנובמבר 1963, שלגביה טען דובליה מאוחר יותר שהיא תוצאה של קללה שהטיל על קנדי, ארצות הברית הקלה את הלחץ על דובליה וקיבלה אותו בחוסר רצון כמעוז נגד הקומוניזם. דובליה ניסה לנצל את המתיחות בין ארצות הברית לקובה, והדגיש את כישוריו האנטי-קומוניסטיים ואת מיקומה האסטרטגי של האיטי כאמצעי לזכייה בתמיכה אמריקאית: "הקומוניזם הקים מרכזי הדבקה… אין אזור בעולם כה חיוני לביטחון האמריקאי כמו הקריביים… אנו זקוקים להזרקה מאסיבית של כסף כדי להעמיד את המדינה שוב על הרגליים, והזרקה זו יכולה להגיע רק מחברנו ושכננו הגדול ובעל היכולת ארצות הברית."

לאחר שפולחנסיו בטיסטה (ידיד של דובליה) הודח במהפכה הקובנית, דובליה חשש שהמנהיג הקובני החדש פידל קסטרו יספק מקלט בטוח למתנגדי משטר מהאיטי. דובליה הרגיז את קסטרו על ידי הצבעה נגד המדינה בפגישת ארגון מדינות אמריקה (OAS) ולאחר מכן באו"ם, שם הוטל אמברגו סחר על קובה. קובה הגיבה בניתוק יחסים דיפלומטיים ודובליה יזם לאחר מכן קמפיין להיפטר מכל הקומוניסטים. מהלך זה ניתק את יחסי האיטי עם קובה למשך 38 שנים עד ששתי המדינות כוננו מחדש יחסים ב-1997.

יחסיו של דובליה עם הרפובליקה הדומיניקנית השכנה היו תמיד מתוחים: בשנותיו הראשונות, דובליה הדגיש את ההבדלים בין שתי המדינות. באפריל 1963, היחסים הגיעו לסף מלחמה בשל האיבה הפוליטית בין דובליה לנשיא הדומיניקני חואן בוש (Juan Bosch). בוש, איש שמאל, סיפק מקלט ותמיכה לגולים מהאיטי שתכננו הפיכה נגד משטר דובליה. דובליה הורה למשמר הנשיאותי שלו לכבוש את השגרירות הדומיניקנית בפטיון-ויל (Pétion-Ville), במטרה לעצור קצין צבא האיטי שנחשב שמי שהיה מעורב במזימתו של ברבוט לחטוף את ילדיו של דובליה. הנשיא הדומיניקני הגיב בזעם, איים בפומבי לפלוש להאיטי והורה ליחידות צבא להתקרב לגבול. אולם, מכיוון שמפקדי הצבא הדומיניקני לא תמכו בפלישה להאיטי, בוש נמנע מהפלישה וביקש תיווך באמצעות ה-OAS.

ב-1966, דובליה אירח את קיסר אתיופיה, היילה סלאסי הראשון, במה שהיה הביקור היחיד של ראש מדינה זר בהאיטי תחת דובליה. במהלך הביקור, השניים דנו בהסכמים דו-צדדיים בין שתי המדינות ובחסרונות הכלכליים שנגרמו מלחץ בינלאומי. דובליה העניק להיילה סלאסי את שרשרת מסדר ז'אן-ז'אק דסאלין הגדול, והקיסר, בתמורה, העניק לדובליה את השרשרת הגדולה של מסדר מלכת שבא.

במהלך מלחמת האזרחים בניגריה, דובליה העניק הכרה דיפלומטית למחוז ביאפרה במהלך המלחמה נגד ניגריה, מה שהפך את האיטי לאחת המדינות הבודדות שהכירו בביאפרה. החלטתו של דובליה להכיר בביאפרה הושפעה ממדיניות החוץ האנטי-קומוניסטית שלו ומהקשר ההיסטורי של האיטי לעם האיגבו, הקבוצה האתנית הדומיננטית של ביאפרה.

דיכוי

ממשלתו של דובליה הייתה אחת המדכאות ביותר בחצי הכדור המערבי. במהלך 14 שנות שלטונו, הוא רצח והגלה מתנגדים פוליטיים רבים; הערכות ההרוגים מגיעות עד 60,000.

התקפות על דובליה מתוך הצבא טופלו בשיטת חמורות במיוחד. כאשר התפוצצו פצצות ליד ארמון הנשיאות ב-1967, דובליה הורה על הוצאתם להורג של 19 קצינים מהמשמר הנשיאותי בפורט דימאנש (Fort Dimanche). מספר ימים לאחר מכן, דובליה נשא נאום פומבי שבמהלכו קרא את דף הנוכחות עם שמות כל 19 הקצינים שנהרגו. לאחר כל שם, הוא אמר "נעדר". לאחר שקרא את הרשימה כולה, דובליה העיר כי "כולם נורו". קומוניסטים האיטים ואפילו חשודים בקומוניזם סבלו מהדיכוי הממשלתי. דובליה נטפל עליהם כדי להרגיע את ארצות הברית שהוא אינו קומוניסט: דובליה נחשף לרעיונות קומוניסטיים ושמאלניים כבר בתחילת חייו ודחה אותם. ב-28 באפריל 1969, דובליה יזם קמפיין להיפטר מכל הקומוניסטים. חוק חדש הכריז כי "פעילויות קומוניסטיות, ללא קשר לצורתן, מוכרזות בזאת כפשעים נגד ביטחון המדינה." אלה שהורשעו בפעילות קומוניסטית היו נתונים לעונש מוות, והתמודדו עם החרמת רכושם.

דובליה השתמש בהפחדה ודיכוי כדי להחליף את האליטות המולאטיות הישנות באליטה חדשה משלו. שחיתות – בצורת גביית דמי חסות ממשלתיים מתעשיות, שוחד, סחיטת עסקים מקומיים וכספי ממשלה גנובים – העשירה את תומכיו הקרובים ביותר של הדיקטטור. רובם החזיקו בכוח מספיק כדי להפחיד את חברי האליטה הישנה, ששולבו בהדרגה או חוסלו.
מקצוענים משכילים רבים ברחו מהאיטי לניו יורק, מיאמי, מונטריאול, פריז ולכמה מדינות אפריקאיות דוברות צרפתית, מה שהחמיר את המחסור החמור ממילא ברופאים ובמורים. חלק מבעלי המקצוע המיומנים הצטרפו לשורות של כמה סוכנויות של האו"ם כדי לעבוד בפיתוח במדינות שזכו לעצמאות חדשה כמו חוף השנהב וקונגו.

הממשלה החרימה קרקעות של איכרים והקצתה אותן לחברי המיליציה, שלא קיבלו משכורת רשמית והתפרנסו באמצעות פשע וסחיטה. המנושלים ברחו לשכונות העוני של הבירה שם מצאו רק הכנסות זעומות כדי להאכיל את עצמם. תת-תזונה ורעב הפכו למגפה של ממש.

עם זאת, דובליה נהנה מתמיכה משמעותית בקרב האוכלוסייה הכפרית השחורה ברובה של האיטי, שראתה בו נציג מטעמם על רקע טענותיהם נגד האליטה המולאטית הדומיננטית מבחינה היסטורית.

במהלך 14 שנות שלטונו, הוא יצר מעמד ביניים שחור משמעותי, בעיקר באמצעות ערבויות ממשלתיות. דובליה גם יזם את פיתוח נמל התעופה פרנסואה דובליה בעזרת מענק כספי אמריקאי. שדה התעופה ידוע כיום בשם נמל התעופה הבינלאומי טוסן לוברטור, על שם מנהיג המהפכה ההאיטית.

פולחן אישיות

הוא טיפח את פולחן האישיות שלו וטען שהוא ההתגלמות הפיזית של מדינת האי. הוא גם החיה את מסורות הוודו, ומאוחר יותר השתמש בהן כדי לבסס את כוחו בטענתו שהוא עצמו כומר וודו.

במאמץ להפוך את עצמו למרשים עוד יותר, דובליה עיצב בכוונה את דמותו על פי דמותו של ברון סאמדי (Baron Samedi), אחד מה"לוּאָה" (lwa), או הרוחות, של הוודו בהאיטי. לעיתים קרובות הוא הרכיב משקפי שמש כדי להסתיר את עיניו ודיבר בטון האפי החזק הקשור ל"לואָה". התעמולה של המשטר טענה כי "פאפא דוק היה אחד עם ה'לואָה', ישו המשיח ואלוהים עצמו". התמונה המפורסמת ביותר מאותה תקופה מציגה את ישו המשיח עומד עם יד על כתפו של פאפא דוק יושב, ומתחתיה הכיתוב: "בחרתי בו".

דובליה הכריז על עצמו "ישות בלתי חומרית" כמו גם "דגל האיטי" זמן קצר לאחר בחירתו הראשונה. ב-1964, הוא פרסם תפילה ששונתה באופן יסודי כדי לשבח את דובליה במקום את אלוהים. הוא גם החזיק בארונו את ראשו של יריבו לשעבר בלוצ'ר פילוגנס (Blucher Philogenes), שניסה להפיל אותו ב-1963 והאמין שיריב פוליטי אחר, קלמנט ברבוט, מסוגל לשנות צורה כרצונו לכלב שחור והורה למיליציה להתחיל להרוג כלבים שחורים.

קץ שלטונו

פרנסואה דובליה מת ממחלת לב וסוכרת ב-21 באפריל 1971 בגיל 64. בנו בן ה-19, ז'אן-קלוד דובליה, שכינויו "בייבי דוק", ירש אותו כנשיא. לאחר שעלה לשלטון, ״בייבי דוק״ הכניס שינויים קוסמטיים במשטר שקיבל מאביו והאציל סמכויות רבות ליועציו. אלפי האיטיים עונו ונרצחו ומאות אלפים נמלטו מהמדינה במהלך נשיאותו. הוא שמר על אורח חיים מפואר לשמצה (כולל חתונה בחסות המדינה בשווי 2 מיליון דולר בשנת 1980) בעוד שהעוני בקרב עמו נותר הנפוץ ביותר מכל מדינה בחצי הכדור המערבי.

לבסוף, ב-8 בפברואר 1986, מרי אזרחי הביא להפלת משטר דובליה, המון תקף את המאוזוליאום של דובליה, זרק עליו סלעים, שבר ממנו חלקים ופרץ את הקריפטה. אולם, ארונו של דובליה לא היה בפנים. שמועה רווחת בבירה, לפי ה"ניו יורק טיימס", הייתה שבנו אסף את השרידים כאשר נמלט לפריז במטוס תובלה של חיל האוויר האמריקאי יום קודם לכן. דובליה חזר במפתיע להאיטי בינואר 2011, לאחר שני עשורים של גלות בצרפת. למחרת, נעצר על ידי משטרת האיטי והואשם במעילה ושחיתות. בפברואר 2013, הוא כפר באשמה באישומים של שחיתות והפרת זכויות אדם. הוא מת מהתקף לב ב-4 באוקטובר 2014, בגיל 63.

סיפורו של פרנסואה דובליה בפרט והמשטר שהטיל על מדינתו בכלל, נותר כתם אפל בהיסטוריה של האיטי, תזכורת חיה לכוחה ההרסני של דיקטטורה המושתתת על פופוליזם, טרור וניצול של אמונה עממית עמוקה.

חומר מעשיר לקריאה

ספרים רבים נכתבו על תקופת דובליה בהאיטי, המפורסם שבהם הוא הרומן של גרהם גרין, "הקומיקאים". דובליה עצמו ביטל את היצירה והתייחס למחברה כאל "טמבל, מלשין, סדיסט, לא מאוזן, סוטה, בורג מוחלט, שקרן ככל יכולתו, הבושה של אנגליה הגאה והאצילה, מרגל, מכור לסמים, ומענה". הספר עובד מאוחר יותר לסרט. גרין עצמו הוכרז אישיות בלתי רצויה ונאסרה עליו הכניסה להאיטי.

הספר הסמכותי הראשון בנושא היה "פאפא דוק: האיטי והדיקטטור שלה" מאת אל ברט וברנרד דידריך, שפורסם ב-1969.

מאז מותו של דובליה ב-1971 הופיעו כמה כתבים אחרים על ידי חוקרים והיסטוריונים האיטים. אחד המפורטים ביותר, "פורט-דימאנש: צינוק המוות" של פטריק למואן (Patrick Lemoine), עסק במיוחד בקורבנות פורט דימאנש, הכלא שדובליה השתמש בו לעינוי ורצח מתנגדיו הפוליטיים.

חומר מעשיר לצפייה

אלן וויקר (Alan Whicker) הציג את דובליה בפרק של "העולם של וויקר" משנת 1969, שכלל ראיון עם הנשיא. הסרט התיעודי, שנעשה על ידי Yorkshire Television, חושף עמוקות את אופיו של דובליה ואת מצבה של האיטי ב-1969.