תאמל״ק לי
בשנת 1892 יצא צעיר אמריקאי למסע מסביב לעולם על אופניים. העולם כולו עקב אחר תנועותיו – עד שהוא נעלם…
בסוף המאה ה-19, האופניים עדיין לא היו אמצעי תחבורה רגיל – ההמצאה החדשה הזו הפכה לסמל של קדמה וחופש. כאשר פרנק לנץ, מנהל חשבונות בן 25 מפיטסבורג, החליט לרכוב סביב כדור הארץ על הכלי הדו-גלגלי, זה נראה כמו הרפתקה מטורפת. הסיפור שלו החל כהתגלמות של צמאון להרפתקאות, אך הסתיים באחת הטרגדיות המסתוריות ביותר בתולדות רכיבת האופניים.
הילד מפיטסבורג
פרנק לנץ נולד ב-1867 בפילדלפיה למשפחת מהגרים גרמנים. אביו הביולוגי מת כשהילד היה עדיין קטן, ואמו עברה לפיטסבורג. בגיל שש, לפרנק היה אב חורג: וויליאם לנץ, גם הוא מהגר מגרמניה, איש קפדן ושתלטן. לנץ הצעיר גדל להיות בחור אנרגטי. הוא למד הנהלת חשבונות, רכש כתב קליגרפי מושלם ומצא עבודה במפעל פליז. שם הוא החל לחסוך כסף לדבר ששינה את חייו.
כשהאופניים קובעים גורל
ב-1886 עשה לנץ מעשה שרבים ראו כפזיזות: הוא הוציא מאה דולר (שווה בערך באותם ימים למשכורת חודשית שלמה) על אופני קולומביה עם גלגל קדמי בקוטר 52 אינץ' (קצת יותר מ-130 ס"מ). הענק הזה, ששקל עשרים קילוגרם, הפך לכרטיס שלו לחיים חדשים. לנץ הצטרף למועדון האופניים הגדול ביותר בפיטסבורג, ומייד החל לשבור שיאים: פעם אחת הוא רכב 162 מייל ב-24 שעות ובסתיו 1888 הוא זכה במקום השלישי המכובד במרוץ מתיש של מאה מייל מארי לבאפלו, תוך שהוא מתמודד עם בוץ טובעני. עד אז, פרנק כבר זכה לתהילה ארצית, אבל הבין שתמיד יהיה בעמדת נחיתות במרוצים בשל גובהו הנמוך.
לנץ חלם על משהו גדול יותר. המודל לחיקוי שלו היה תומס סטיבנס, אנגלי שערך מסע מסביב לעולם על אופניים באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19, ורכב כמעט 14 אלף מייל בשלוש יבשות במשך שלוש שנים. לנץ קרא בלהיטות את רשומות המסע שלו במגזין Outing ושאף לשחזר את ההישג הזה. עד מהרה חלומו התקרב למציאות. בתחילת 1892, עורך Outing, ג'יימס וורמן, זימן את לנץ למטה המגזין והציע לו להיות "הפנים" של אופני בטיחות חדשים עם גלגלים בגודל שווה. וורמן האמין שרכיבת אופניים עומדת בפני גל הצלחה חדש ולנץ הכריזמטי התאים באופן מושלם לתפקיד דוגמן הבית.
על פי תנאי שיתוף הפעולה, הוא היה אמור לרכוב כ-20 אלף מייל ביבשה על אופני ויקטור (Victor) – ממזרח למערב דרך ארצות הברית, אסיה ואירופה. המטרה – לסיים את המסע תוך שנתיים. המגזין יפרסם את כתבותיו, ויצרנית ויקטור סייקלס (Victor Cycles) תספק את האופניים.
ביוני 1892, לאחר שנפרד מאמו ומארוסתו, יצא פרנק לנץ מניו יורק למסעו הגדול. ליווה אותו רוברט ברוס, עוזרו של וורמן. ברוס בדרך כלל הגיע זמן קצר לפני לנץ ליעד הבא שלו, כדי לשכור שם מקום לינה עבור הלילה ולהתריע בפני העיתונות המקומית על הגעת הנוסע.
כבישים, חולות ופסי רכבת
לנץ היה צריך לחצות את צפון אמריקה ממזרח למערב, מרחק של חמשת אלפים מייל לסן פרנסיסקו. דרך עמק ההדסון הוא הגיע לאולבני שבמדינת ניו יורק ואז פנה מערבה. עד ה-4 ביולי לנץ כבר היה בשיקגו, שם התפעל מבניית התערוכה העולמית.
הכניסה לוויסקונסין הייתה נקודת מפנה: כאן חיכתה לו שממה אמיתית והרפתקאות. בתחילה הכל התנהל באופן מושלם: דרך חצץ חלקה, ריח שדות תות. "מייל אחר מייל," כתב לנץ לקוראים, "הריח המתוק חנק את האוויר כשדיוושנו תחת קרני השמש הלוהטות של יולי." במילווקי הצטרפו ללנץ שישה רוכבי אופניים, כולל וויליאם אמורי, שהיה חירש ואילם.
ה"אילם" היה חדש ברכיבה על אופניים, אבל מאוד רצה לנסוע איתי <…>
זו הייתה חברה די שקטה – לרכוב זה לצד זה מייל אחר מייל בלי מילה אחת.
לפעמים נחנו ליד הדרך, ואז הוא הוציא עיפרון ונייר וניהלנו שיחה כתובה.פרנק לנץ
בהדרגה אמורי החל להתעייף. ליד אוקונומווק הוא בקושי החזיק מעמד על האופניים והצליח לבטא בבירור את המילה "dead" – כלומר "גמור". החברים נפרדו ולנץ הבטיח לשלוח ידיעות. בהמשך החלו קשיים אמיתיים. לאחר הגשם הדרך הפכה לבוץ שחור ודביק, האופניים שקעו בו. אז לנץ עבר לפסי הרכבת והחל לרכוב על הפסים – למרות הטלטול, זה איפשר לו להגיע למקום הלינה. מאז הוא בחר לעתים קרובות בדרך זו, שכמובן לא תמיד הייתה בטוחה: פעם אחת לנץ וכלי רכבו כמעט נדרסו על ידי רכבת אקספרס חולפת.
לאחר ויסקונסין, פרנק לנץ יצא דרך גשרים רבים למינסוטה, ורוברט ברוס מיהר לשם ברכבת. שם, כמה ימים לאחר מכן, הם התאחדו בפעם האחרונה. ברוס הסביר שהוא נוסע דרומה לאורך המיסיסיפי ל"נסיעת עסקים" והותיר את לנץ לחצות את המערב לבדו. עד אז, הגברים כבר היו חברים, ולא רק שותפים למסע והם סיכמו להיפגש באירופה. לרוע המזל, זה לא נועד לקרות.
דרך אוקיינוסים ויבשות
לאחר הפרידה מברוס, לנץ המשיך מערבה דרך ארה"ב וקנדה. השנתיים הבאות היו מלאות בהרפתקאות, אותן תיעד בקפידה עבור מגזין Outing. כתבותיו פורסמו בעיכוב של כחצי שנה, אך הקוראים עקבו בכיליון עיניים אחר המסע.
מסן פרנסיסקו לנץ הפליג ליפן, שם רכב מיוקוהמה עד נגסאקי, ואז חצה את הגבול לסין. יפן הותירה רושם נעים על פרנק, כבישים טובים לאותה תקופה ואנשים ידידותיים. בסין היה קשה יותר: הכבישים היו במצב גרוע, במיוחד בחורף, והמקומיים גילו לעתים קרובות עוינות או פחד. לנץ ציפה לחצות את המדינה תוך שלושה חודשים, אך זה לקח חצי שנה. הוא שמח כשהגיע לבורמה (כיום מיאנמר), שהייתה אז חלק מהאימפריה הבריטית. בבורמה, פרנק לנץ חלה במלריה והחליט להגיע להודו דרך הים. באוקטובר 1893 הוא עזב את כלכותה ההודית ובילה את החודש הבא בדרך לפקיסטן. משם הוא הפליג באוניית קיטור לפרס (כיום איראן).
לנץ לא רצה לעזוב את טהראן, שנראתה לו מקום מקסים, אך באפריל 1894 יצא לתבריז, שם קיבל אותו נסיך הכתר בארמונו. בהמשך המסע, ההרפתקאן היה אמור להיות בדרך לאיסטנבול והוא התכוון להגיע לשם לפני השרב הגדול של הקיץ. אבל יוני חלף, והמגזין Outing לא קיבל דבר מלנץ מאז תבריז. וביולי, אמו של לנץ קיבלה מברק מחברת תיירות: המטען והדואר של בנה נמצאים באיסטנבול, אבל אף אחד לא אסף אותם עדיין.
העקבות שנעלמו בהרים
אנה לנץ הייתה המומה. היא עקבה אחר דרכו של בנה לא לפי הפרסומים במגזין, שהיו בפיגור של חצי שנה, אלא לפי מכתבים קבועים שהגיעו מפרנק לאחר כחודש. עורך Outing ג'יימס וורמן הודה שגם הוא לא שמע ממנו מאז שהגיע לתבריז, אך הדגיש שאין מה לדאוג. בסתר ליבו הוא חשד שמשהו לא כשורה. הוא שלח מכתבים לשגרירים האמריקאים בפרס ובטורקיה ושאל אם יש להם חדשות על לנץ.
התברר שהוא נעלם אי שם בין תבריז לארזורום, לאורך הגבול המערבי של ארמניה המודרנית. החלק הפרסי, השליש הראשון של הדרך, היה קשה במיוחד ושופע מעברי הרים צרים. והמקומיים יכלו לשדוד נוסע פגיע. עד מהרה התפשטו ידיעות מדאיגות על היעלמותו של לנץ ברחבי ארצות הברית. וורמן שכנע את עצמו שלנץ יכול להיות בחיים רק במקרה אחד – אם נחטף. הוא המשיך להבטיח לכולם שהכל יהיה בסדר, וחיכה להודעה מהחוטפים. אבל לא קיבל דבר.
עד תחילת 1895 התברר שרוכב האופניים המפורסם מת. אבל איך זה קרה והיכן שרידיו? אם התרחש רצח, יש לתפוס את הפושע ולהעמידו לדין, וטורקיה צריכה לשלם פיצויים לגברת לנץ.
חקירה לא גמורה
באותה שנה, וורמן שלח רוכב אופניים מפורסם אחר, וויליאם זכטלבן, שרכב באותו אזור שלוש שנים קודם לכן, לחקור את פרשת היעלמותו של לנץ בקונסטנטינופול. הוא הגיע לארזורום באמצע מאי, בדיוק שנה לאחר שלנץ היה אמור להגיע לשם.
וויליאם גילה שבכפר צ'ילקאני נמצאו "מראה יד קטנה, קופסה קטנה שבורה לחלקים, והרבה נייר מבריק". הוא הניח שאלה היו שרידי הציוד והאופניים של לנץ. בנוסף, בערך באותו זמן, גופה עירומה התואמת את תיאורו של לנץ צפה בנהר שריאן הסמוך.
החקירה הצביעה על השודד הכורדי הידוע לשמצה מואוסטו ניסא – מאוחר יותר אכן נמצאו חלקים מהאופניים בביתו. עד מהרה ניסא וחמישה משותפיו נעצרו, אך הצדק לא נעשה. הם ברחו מבית הכלא מבלי שהודו בפשע, וזכטלבן לא הצליח למצוא את שרידיו של פרנק לנץ.
לעולם לא נדע מה באמת קרה לרוכב האופניים. אך יותר ממאה ושלושים שנה אחרי, סיפורו ממשיך להדהים: צעיר שהשקיע משכורת חודשית באופניים והפך את הרכישה הזו למסע מסביב לעולם. לנץ רצה להראות לאנשים כמה נסיעות על שני גלגלים יכולות להיות נפלאות, אך הפך בעצמו לחלק מחידה שמעולם לא נפתרה.
