פרנץ יוזף הראשון היה רשמית הקיסר הלפני אחרון של האימפריה האוסטרו־הונגרית, שמת לפני כ־108 שנים ב־21 בנובמבר, שכמו אלכסנדר מוקדון לא זכה שהאימפריה שלו תאריך ימים…
במשך כמעט 70 שנה, לא ניתן היה להפריד את ההיסטוריה של המדינה הגדולה הזו מדמות הקיסר שלה. כנושא של יצירות מחקר רבות, פרנץ יוזף הראשון היה אישיות שנוטה להישאר רק חצי מוסברת, שכן הוא אבד בין אירועים היסטוריים "גדולים". כמה ביוגרפים שחקרו את הקיסר ואת חייו קבעו שיש בו סוג של אטימות — נראה כי פני השטח והעומק של אישיותו הם זהים. זאת למרות שפע החומר אודותיו, תיעוד מפורט על חיי היומיום של הקיסר, ספקולציות על הטרגדיות שפקדו את משפחתו ומאות עבודות מחקר אקדמיות ופופולריות על אישיותו והאימפריה שהנהיג.
אולי בגלל שהחומר הוכיח את עצמו כבלתי נכנע מאחר שרבים ראו את פרנץ יוזף כחזק אך גם כמשעמם וחסר רגשות. הרמת המסך חושפת מקרים שמאשרים לכאורה את הרושם הראשוני הזה. אף שיש לראות את חיי הקיסר בשלמותם, מילדות ועד זקנה, לא כמערכת יחסים אחר מערכת יחסים או סצנה אחר סצנה. אלא כמכלול.
ואפשר לדמיין שלקראת סוף חייו ושלטונו הארוכים של פרנץ יוזף, הוא החל להעריך דברים שונים לגמרי שאפשר להסתכל עליהם במבט לאחור ולהרהר בהם מאשר בימיו הצעירים — ילדותו והשכלתו, תכונותיו האישיות — וכפי שהוא התבגר, כמו גם מורשת משפחתו. מנקודת מבט זו, נראה שפרנץ יוזף היה אחד האישים המורכבים ביותר בקרב בית הסבורג לצד מקסימיליאן הראשון. קשרים נפשיים רחוקים יותר, כמו סמכותו התקיים לאורך תקופות וצורות של סדר ציבורי ובלתי נראה. הישרדות הפדרציה במדינה האוסטרית עד ימינו, מסקרנים גם הם.
לידתו של פרנץ יוזף בשנת 1830 הבטיחה את המשך הקו הגברי של בית הבסבורג. הליקויים הנפשיים והפיזיים של פרדיננד, בנו הבכור של הקיסר דאז פרנץ הראשון, שללו את הפיכתו ליורש עצר, אך בנו השני של הקיסר פרנץ קארל ואשתו סופי מבית ויטלסבאך מילאו בשפע את ציפיותיו כממשיך השושלת, כשגידלו ארבעה בנים בריאים.
פרנץ יוזף היה חביב במיוחד על הקיסר והסבא השפיע על הילד מאוד עד שמת כשהילד היה בן שש. פרדיננד עלה לכס המלכות ופרנצי הקטן, כפי שכונה בבית, הפך ליורש העצר. החינוך שארגנה סופי הנמרצת והשאפתנית לבנה היה מבוסס על אותם עקרונות שפרנץ הראשון רשם לבניו. הילד מעולם לא נותר לבדו וחסר פעילות — הוא היה תחת פיקוח מתמיד של מורים ומדריכים. התוכנית הדגישה הכנה פיזית ומקצועית ולא אינטלקטואלית. צוין כי לפרנץ יוזף היו רבות מהתכונות של מפקד גדוד למופת: דעות מוגבלות, אומץ אישי ונאמנות ללא תנאי. ברם, השכלתו תאמה את המציאות שציפתה לשליט העתידי — כישורי רכיבה טובים, הכנה צבאית ובקיאות בשפות היו חשובים יותר מהיכולת ליהנות מהשירה או מהיופי של ההיסטוריה.
למרות שחלפו 50 שנה סוערות, לא היו הבדלים ראויים לציון בין גידולם של הסבא לנכד; רק שפות המיעוט של האימפריה זכו לנוכחות רבה יותר בתוכנית הלימודים. למרות ההיקף הנרחב לכאורה של ההכשרה, היא נועדה לטפח סלידה מהליברליזם ולהכין את הנוער לשלטון אוטוריטרי ברוח הימים הטובים, שכן אז איש לא העלה בדעתו את התפוררותו של אותו סדר עולמי. כל זה הותיר חותם בל יימחה באישיותו של פרנץ יוזף; אפילו בדוגמתו הוא העדיף להתלבש במדים — גרסה פשוטה של זה שלבש 65 שנים קודם לכן בשדה הקרב בסנטה לוצ'יה.
המילים ששמע פרנץ יוזף המתבגר לרוב מפי חונכיו החילוניים והפקידותיים היו כנראה לגיטימיות: חובה ואמונה. יורש העצר למד על האמונה הבלתי משתנה של בית הבסבורג: השושלת נבחרה על ידי אלוהים לממש את רצונו והיה עליהם להקדיש את חייהם לשירותו; הם נקראו לשלוט על פי המסורת ולטובת נתיניהם הם היו מקריבים את חייהם והעדפותיהם האישיות כדי להשיג את שביעות הרצון והאושר של נתיניהם.
למרבה הצער, האידיאלים האצילים מטבעם לא אפשרו לנתינים להיות בעלי רצון חופשי או יכולת להחליט מה ישמח אותם. כשמהפכות אביב העמים פרצו ב־1848, היו מעט ממשלות באירופה שיכלו להגיב לאירועים בצורה מספקת. האיום האמיתי על בית הבסבורג התעורר לא בווינה המרדנית אלא בהונגריה, בעוד שעתידה של השושלת היה בידיו של צעיר חובש כותפות של קולונל, שהיה למעשה עדיין צעיר מכדי להיות אפילו סגן. ובכל זאת, בעיקר בזכות נעוריו והתקוות לעתיד, נתקל פרנץ יוזף בחיבה ונאמנות מרגשת לשושלת בכל מחוזות האימפריה, השונים כל כך מווינה הסוררת והמחוסרת שביעות רצון, בדרכו אל מפקדת אלוף הפיקוד רדצקי. הלחימה שלאחר מכן הייתה מוצלחת עבור הבסבורג, אם כי היא באה במחיר של מצור על וינה (המצור הראשון מאז 1683), לוחמה עירונית והרבה מקרי מוות ומאסרים.
עד אז הגיעה מועצת המשפחה ההבסבורגית להחלטה פה אחד שפרדיננד חלש הנפש יוכל להיות קיסר בתמיכת חברי המועצה שלו בימי שלום, אך לא בנסיבות שנוצרו. כס המלוכה היה אמור לעבור לדור הבא. הם נתקלו בקשיים משפטיים עם תקנון המשפחה, שלא הכירה באפשרויות של הקיסר להתפטר או של יורש העצר לבטל את זכויותיו או להעביר את השלטון לידי הבא אחריו בירושה. למעשה, הלחץ לשינוי הגיע מקבוצה קטנה שכללה את הגנרל וינדישגרץ, הקיסרית מריה אנה, הארכידוכס יוהאן והארכידוכסית סופי והיה מעשה אנטי-מסורתי, אפילו מהפכני שהתבסס על התודעה הקולקטיבית של בית הבסבורג ולא על החוקים הכתובים של המשפחה. מכיוון שהכתרה במובן המוחלט של המילה לא הייתה אפשרית, השינוי בשלטון נקרא פשוט עלייה לכס המלכות, למרות שלא היה כס מלכות או קיסרות.
זו הייתה, בעצם, הפיכה, וההונגרים היו להוטים במיוחד לחלוק על הלגיטימיות של הקיסר הצעיר. פיוס המרד ההונגרי הפך למשימה העיקרית של פרנץ יוזף כשליט. לאחר מאמץ מאומץ, הושב השקט בממלכה ההבסבורגית אך בעלי עניין שונים ייחסו לו ערך ומשמעות שונים. מכיוון שאוסטריה-הונגריה הייתה מדינה גדולה, יציבות וסדר נחשבו ליתרונות האולטימטיביים והייתה המשימה העיקרית של האימפריה להבטיח אותם. מנקודת מבטם של הלאומנים, המרירות שעלתה מריסוק שאיפותיהם לחירות הרגה את התקווה לשלום בר קיימא בין חלקי האימפריה השונים. במהלך 20 השנים הבאות עד להקמת האימפריה האוסטרו־הונגרית, מתנגדים הונגרים נסוגו אך המשיכו לתמוך בפרדיננד כמלכם החוקי.
דמותו של המלך החדש טופחה במודע מלכתחילה. פרנץ יוזף ביסס את עצמו בהדרגה ובשיטתיות בדמיונו של העם כ"משרתה הראשון" של האומה, כשהוא דגם את עצמו על פי יוזף השני ולאופולד הראשון – אפילו השמות שבחר לעצמו עם מינויו עשו כבוד לדודו-רבא יוזף השני וסבו פרנץ הראשון. המשפחה סמכה בעיקר על נעוריו ומרצו של הקיסר. הודות להתפץחות טכנולוגיית הצילום, פרנץ יוזף היה פרצוף מוכר לנתיניו העתידיים כמעט מלידה וההתייחדות הראשונה שלו הפכה לאירוע לאומי בעזרת תצלומים מודפסים בתפוצה רחבה. עם כ־3,300 תמונות שמורות שצולמו לאורך חייו, פרנץ יוזף היה גלוי יותר לציבור מכל שליט מבית הבסבורג לפניו.
לאחר שהתחתן עם הנסיכה הבווארית אליזבת, הודגש תפקידו כמאהב וכפטרון משפחתי מסור. התמונה הזו לא ממש התאימה למציאות. רגשותיו של הקיסר כלפי אשתו שהופיעו ממבט ראשון מעולם לא דעכו במהלך חייו. רגשותיה של הקיסרית, לעומת זאת, כנראה מעולם לא צצו כלל. במובנים רבים, נישואיו של פרנץ יוזף היו קונפליקט של איכות בדיונית בין רגשות חזקים לחובות בלתי נגמרות. לצערם של הצדדים במערכת היחסים אך למזלה של המדינה, תחושת החובה תמיד ניצחה. כאשר הפשרה הפוליטית (Ausgleich) משנת 1867 החזירה את מעמדה ההיסטורי של הונגריה כממלכה, פרנץ יוזף ואליזבת הוכתרו למלכים הונגרים בבודפשט כהפגנת פיוס. זו הייתה הפעם היחידה שבה היה לקיסרית, שנרתעה מלמלא תפקידים רשמיים, תפקיד פוליטי משמעותי. ההתלהבות שלה מכל מה שהיה הונגרי (היא למדה לדבר את השפה בצורה שוטפת והעדיפה להעסיק אריסטוקרטים הונגרים שישרתו אותה) הייתה מעשה מרד כנגד חיי החברה בווינה שהיא כה תיעבה; בנוסף, זה הפך אותה לפופולרית מאוד בהונגריה והועיל מאוד למדיניות הAusgleich, בדיוק כמו התמונה כללית של המשפחה הקיסרית: שכללה את הקיסר, שעדיין לא בן 40, עם הקיסרית המהממת שלו ושלושת ילדיהם הקטנים והמקסימים אותם הוא העריץ בבירור. הפצעים שנגרמו במהלך הדיכוי האלים של מרד בודפשט נראו כאילו נרפאו לאור המראה האידילי הזה. אף שהביורוקרטיה של המדינה הסתבכה עוד יותר: ישות הונגרית (königlich) נוספה לאלמנט האוסטרי (kaiserlich). למרות הכל, התגשמות התקוות והאופטימיות לגבי העתיד היו באוויר. ואכן, הפשרה ההונגרית משנת 1867 סימנה את תחילתה של אחת התקופות היציבות ביותר בתקופת שלטונו של פרנץ יוזף.
כדי להתמודד עם ההתפתחות הפעילה של תנועות לאומיות ומעמדיות, המדינה הייתה צריכה למצוא דרכים חדשות לחיזוק הנאמנות לשושלת השלטת. אחיזת המלוכה, שהגיעה מהעבר לעתיד, באה לידי ביטוי באופן עקבי ביותר באדריכלות. הביטוי הראשון לכך היה ה-Votivkirche בווינה, שהוקם כדי להנציח את הצלתו הבטוחה של הקיסר מניסיון התנקשות בשנת 1853. לאחר מכן, ערים רבות הראו את הפטריוטיות ונאמנותם למדינה על ידי החלפת שמות של בתי חולים, בתי ספר ובתי יתומים על שם הקיסר והקיסרית. לעתים קרובות היה משתתף בן המשפחה הקיסרית בטקס הפתיחה, מה שהיה דרך נוספת לקרב את המלוכה לעם. כך הפך השליט לאדם בשר ודם, שנתיניו זכו לחזות בו במו עיניהם. גם אנשי הקיסר והקיסרית, וימי הנישואים שלהם, היו מוקד להבעת נאמנות: יום השנה ה־25 לנישואי הזוג הקיסרי ב־1879, חתונתם של נסיך הכתר רודולף והנסיכה סטפני מבלגיה ב־1881, חגיגת 1,000 שנים למלוכה ההונגרית ב־1896, של הקיסר ב־1898 וב־1908 ועוד.
כשהקיסר הגיע לגיל בוגר יותר, נאמר שכמה דורות של ילדים אוסטרו-הונגרים ידעו איך אלוהים נראה: הוא היה איש מזוקן עם מבט נחוש שהשפיל מבט מקירות כל כיתה. הרקע הכהה בדיוקן היה, לעומת זאת, משמעותי. המעגל האינטימי של הקיסר נעשה שקט מאוד. הוריו של פרנץ יוזף, בתו הקטנה, שני אחיו, נסיך הכתר והקיסרית מתו שנים קודם לכן. מבין הקרובים אליו ביותר, רק אחיו הצעיר ויקטור לודוויג עדיין היה עם הקיסר, אבל אורח חייו פשוט הביך את פרנץ יוזף. נראה היה שהוא נשאר אותו הדבר.
לקראת סוף חייו, כשהיה כמעט בן 80, נדמה היה שפרנץ יוזף הפך לאייקון, כאילו הוא כבר היה בין השוכנים בקריפטה הקיסרית. החרדות מהמאה החדשה היו באוויר, אבל עבור וינה והאימפריה סימן הזקן המזוקן שנשא את עצמו היטב — האדון הקשיש מהופבורג — היה עבר שאי אפשר לחזור אליו.
איננו יכולים לומר שפרנץ יוזף היה שליט אוטוקרטי, שכן לקיסר מעולם לא היה כוח מוחלט. הוא בהחלט לא היסס לקחת אחריות אישית על הבעיות והכישלונות הרבים בעת מלחמה כמו גם בשלום שהתרחשו בתקופת שלטונו. ההערות האישיות שכתב לעת זקנה מציגות אותו כאדם פרטני בעל גינונים. לפעמים הוא נראה כמו איש מלוכה זקן וחביב עם צרכים אישיים צנועים כל כך עד שהוא ישן במיטת ברזל צרה (שעליה שכב ערש דווי ומוצגת בארמון שנברון), בעוד שבמקרים אחרים הוא הפך לגנרל אוטוקרטי. זעם על כפתור שרוול של קצין זוטר שלא תאם את התקנות. כאדם זקן העדיף הקיסר חיים מסודרים ללא הפרעות ובלבול. שיטות העבודה שלו, שהתפתחו עשרות שנים קודם לכן, מעולם לא השתנו.
האימפריה שבה שלט פרנץ יוזף ואשר זכתה ללעג רב הייתה, אכן, מיוחדת במובן החוקתי, אך היא הייתה גם ייחודית באמביוולנטיות שלה, ממש כמו בית הבסבורג עצמו. נאמר כי בהתבוננות מדוקדקת ניתן לזהות משהו אמנותי במראה, במעשים ובעמדות של רבים מבני השושלת: דבר שנראה כי פרנץ יוזף לא מחזיק בו במבט ראשון. עם זאת, יש לזכור את האתוס הרגוע הבלתי מזיז, כמעט מטורף ובלתי נפוץ, שאפיין את הצעיר בשנות ה-20 לחייו כשתכנן אוטוקרטיה בירוקרטית מודרנית, שלדעתו חשב כאמצעי הנגד האפשרי היחיד למהפכות שהרסו את מדינתו. אפשר לראות בכך יחס נחרץ של אמן כלפי החומר הלא משתף פעולה שלו, שמתוכו הוא רוצה לפסל את עולמו.
בדרך כלשהי מובנת אך לא ניתנת להסבר במלואו, בית הבסבורג מחק את הגבול בין עבר להווה, כשהם חוצים אותו עם הרצף משלהם. בשנת 1900 נערכה תערוכה אוניברסלית (Exposition Universelle) בפריז, בה זכה הצבא האוסטרי בתחרות הגראן פרי על תואר המדים האלגנטיים ביותר; במקביל, המודרניזם בעבע אל פני השטח בכל צורות האמנות בבירת אוסטריה. במרחב התרבותי הפלורליסטי והמתסיס הזה, המתואר במונח "וינה 1900", התבררה נטייתם של בני המלוכה להשפיע ולטפח את תדמיתם כחממה מושלמת לצמחית האמנות.
פרנץ יוזף היה מודע באופן טבעי לזרמים חדשים בתרבות ובחברה, ולמרות שהוא לא אהב אותם באופן אישי, הוא לא התייאש מהשינוי. הוא נאלץ להתמודד עם עולם שבו הכוח חמק מידיו, למקום שבו הוא היה שייך באופן טבעי בזכות מלידה. אפשר להתווכח על אופי וגילויי הצלחתו, אך בקושי אפשר לומר שהוא נכשל בשאיפותיו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
