העולם מכיר את מרקורי כמוזיקאי מחונן, אבל הוא יחד עם גברים ונשים אחרים נמצאו חיוביים ל-HIV בשנות ה-80 והיו למעשה קורבן לא רק של מגיפה אלא של כישלונות של הממשלות שלו והוא ספג בוז מחבריו. אלא שהתגובה הראשונית למגיפת האיידס היא שסייעה לחתום את גורלו של מרקורי.
בתחילת שנות ה-80, כשמגיפת האיידס (HIV) פגעה לראשונה בכמה מרכזי אוכלוסייה בארצות הברית, בריטניה ובמקומות אחרים, הממשלות כמעט ולא קיבלו הכינו תגובה לבריאות הציבור.
הרופאים הבחינו בתחילה בנגיף בקבוצות של אנשים שבמקרה כבר קיבלו סטיגמה מסיבות אחרות: גברים שקיימו יחסי מין עם גברים, משתמשי סמים ובשל גזענות, בעיקר כלפי אמריקנים מהאיטי.
התגובה הראשונית שלוותה בהתפשטות דעות קדומות לבריאות הציבור הניחה שרבים מהאנשים הללו נדבקו בנגיף בגלל שמשהו כביכול לא בסדר איתם. גברים הומוסקסואלים, כך חשבו, חטפו את זה בגלל התנהגויות "מסוכנות". HIV לא היה איום על רוב האנשים הסטרייטים. השקפת מקצוע הרפואה כלפי HIV הייתה כל כך צבועה ברעיון שהוא מופיע רק אצל הומוסקסואלים במהותו, שבהתחלה הם כינו את הנגיף "GRID", ראשי תיבות של "מחסור חיסוני הקשור להומואים".
אלא שזה היה למעשה מחקר רע, כפי שאנו יודעים כיום. בשל היעדר מידע טוב על בריאות הציבור על איך לקיים יחסי מין בטוחים יותר, הסיכון להידבק בכל זיהום המועבר במגע מיני עולה כאשר בן הזוג סובל מהמחלקה ולא היה שום דבר במין הומוסקסואלי במיוחד שגרם לאיידס. להרבה אנשים סטרייטים היו מספר שותפים בשנות ה-70 וה-80, אבל בתחילה, במקרה, חלק מהקהילות של גברים הומוסקסואלים נפגעו חזק יותר.
הממשלות והציבור הרחב השאירו בשקט אנשים עם HIV למות לגורלם. כפי שציין פעיל אחד, שנתיים לתוך המשבר, הממשל האמריקני השקיע יותר במחקר של סדרת הרעלות מסתוריות בשיקגו שהרגו שבעה אנשים מאשר בחקר איידס, שכבר הביא להרג מאות אנשים בארצות הברית לבדה.
הדיווח הראשון על HIV בבריטניה היה בשנת 1981. לא הייתה בדיקה לנגיף עד 1985, ולא היה טיפול יעיל באמת עד 1996. בשנת 1985 ניסתה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר לחסום קמפיין לבריאות הציבור המקדם מין בטוח; היא חשבה שזה יעודד בני נוער לקיים יחסי מין, ולטענתה, הם לא היו בסיכון להידבקות. בסך הכל, זו הייתה תגובה אבסורדית לאסון הבריאות הציבורי הגדול של זמננו ולמחלה שתמשיך להרוג 36 מיליון אנשים ברחבי העולם, בערך ככמות המתים במלחמת העולם הראשונה.
כל זה הותיר את מרקורי וגברים אחרים במקום נורא. ללא מידע טוב על בריאות הציבור, ועם פיגור במחקר, הם נחשפו לנגיף שלא לצורך. עשאובחן ב-1987, מרקורי לא חי מספיק זמן לפיתוח טיפול משולב אנטי-רטרו-ויראלי שיכול היה להציל את חייו.
הוא התמודד לא רק עם מחלה קטלנית אלא גם עם דעות קדומות מזעזעות נגד אנשים עם HIV ואיידס. שנתיים לפני שאובחן, סקר של לוס אנג'לס טיימס מצא שרוב האמריקנים רצו להכניס לסגר אנשים שם נשאי HIV; בעוד 42% רצו לסגור ברים להומואים. כאשר מרקורי נלחם כדי להמשיך וליצור מוזיקה ככל שהוא הפך להיות חולה יותר ויותר, סולן להקת הלהקה הפופולרית דאז Skid Row לבש חולצת טריקו שעליה היה כתוב, "איידס הורג מתים סתם". למצער מרקורי הפסיד בקרב על המחלה. אבל השפעתו על המוזיקה נותרה עד ימינו.
בחיים האמיתיים, מרקורי התמודד עם הומופוביה בלתי מרוסנת – הוא מעולם לא באמת יצא מהארון בפומבי, וקל להבין מדוע. בשנת 1988, בריטניה העבירה חוק נודע לשמצה נגד הומוסקסואלים שהכריז, באופן רשמי, שאסור לקדם הומוסקסואליות וכי לזוגות חד מיניים יש משפחות "מזויפות", לא משפחות אמיתיות. החוק נשאר בספרים למעלה מעשור.
לסצינות הגלאם רוק והדיסקו של התקופה היו רגעים מוזרים, אבל הכל התבסס על כך שכולם היו סטרייטים בחיים האמיתיים. דייוויד בואי אמר לעיתונות שהוא קווירי ב-1972 ואז חזר בו ב-1983, ואמר ש"הטעות הכי גדולה שעשיתי אי פעם" היא לומר לעיתונות "שאני דו מיני".
אותו הדבר היה נכון לגבי קווין. כמה מאוהדי הרוק שגדשו אצטדיונים כדי לראות אותם מנגנים את "We Are the Champions" ידעו שהזמר הגיבור הוא לא רק אליל רוק, אלא גם אייקון קווירי מדהים? לא רבים.
בשנות ה-80, מרקורי זנח את מראה הגלאם-רוק שלו וגזר את שיערו בסגנון פופולרי בתת-תרבות הגאה, לבש ז'קט עור שחור וגידל שפם מרשים ומעורר קנאה. מעריצים רבים שנאו את זה. בארצות הברית הם אפילו זרקו סכיני גילוח על הבמה.
כשמרקורי מת ב-1991, חבריו ללהקה הרגישו צורך לערוך ראיון טלוויזיה כדי לערער על מה שהתקשורת טענה – שמרקורי הביא על עצמו איידס עם החגיגה הדקדנטית שלו. אבל האמת היא שדווקא אי רצונו של הממשל להשקיע בחקר המחלה ובריפוי שלה ובעיקר הבורות בציבור היא שהביאה בסופו של דבר למותו של האליל המוזיקלי.
