תאמל״ק לי
בעולם המושגים שלנו, המושג "הסדר מדיני" בארץ הקודש נשמע כמו המצאה מודרנית, אבל ההיסטוריה מוכיחה שמישהו עשה את זה הרבה לפנינו ובלי לירות כדור אחד. במאה ה-13, אל מול מציאות קנאית ומדממת של מלחמות דת, התייצב פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. האיש שזכה לכינוי "תדהמת העולם" (Stupor mundi) היה הכל חוץ משליט שגרתי: הוא היה משכיל, חובב מדעים, רב-תרבותי, ובעיקר – פרגמטיסט מושבע. • בעוד העולם הנוצרי והמוסלמי התכוננו לעוד מרחץ דמים במסגרת מסע הצלב השישי, פרידריך השני החליט לשבור את הכלים, לעקוף את האפיפיור שבינתיים הספיק לנדות אותו, ולסגור את מה שייזכר בהיסטוריה כ"עסקה היפה" ביותר שראתה ירושלים.
ואכן לא בכדי הוא כונה Stupor mundi — "תדהמת העולם", בעיני מעריציו הרבים. אך אויביו, לעומת זאת, האשימו אותו בכפירה וכינו אותו מבשר האנטיכרייסט. הכס הקדוש נידה מספר פעמים את פרידריך השני לבית הוהנשטאופן, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מהכנסייה ופעם אחת גם אם רק באופן פורמלי, פעל להדיח אותו מהכס.
דנטה ב"קומדיה האלוהית" מיקם את פרידריך השני במעגל השישי של הגיהנום בקבר לוהט בין הכופרים. "האדם המודרני הראשון על כס המלוכה, — כתב עליו במאה ה-19 חוקר התרבות יאקוב בורקהרדט, ואילו הפילוסוף פרידריך ניטשה כינה אותו "גאון בין קיסרים". הוא היה דמות שנויה במחלוקת בשל עקשנותו, חוסר המעוף וטווח האינטרסים הרחב מאוד שלו. ללא ספק, החלטתו הבלתי רגילה, שזעזעה את כל העולם הנוצרי, הייתה זו שהתרחשה במהלך מסע הצלב השישי.
חבר לעט
בשעתו הבטיח פרידריך לכס הקדוש לארגן מסע צלב בתמורה לתמיכה במאבק נגד יריב רב-עוצמה על כתר גרמניה, ולאחר מכן על תואר הקיסר. האפיפיור הנמרץ אינוקנטיוס השלישי, האפוטרופוס של פרידריך בילדותו וההשראה מאחורי מסע הצלב הרביעי, שבעקבותיו כבשו אבירים אירופיים את קונסטנטינופול, לא זנח את הרעיון לכבוש מחדש מידי המוסלמים את ירושלים עם המקומות הקדושים הנוצריים החשובים ביותר. על כך חלמו גם יורשיו.
עם זאת, השנים חלפו, ופרידריך לא מיהר להסתבך ביוזמה היקרה. למסע הצלב החמישי, אשר הסתיים בכישלון, צייד הקיסר צבא, אך בעצמו לא נטה להשתתף בלחימה ובכך עורר את זעמו של האפיפיור. בשנת 1225 נשא פרידריך לאישה את היורשת של ממלכת ירושלים, ושלוש שנים לאחר מכן יצא בכל זאת למסע הצלב השישי, כשהוא… מנודה מהכנסייה.
העניין הוא שבזמן שהוא אסף את הכוחות בנמל כדי לנוע לכיוון ארץ הקודש, פרידריך פתאום קם ועזב משם לכיוון אחר. הסיבה הייתה שפרצה מגפה, הקיסר חלה ורצה להתרפא באתר מרפא. האפיפיור גרגוריוס התשיעי, שאיבד את סבלנותו, לא רצה לשמוע תירוצים ונידה את מפר השבועה מהכנסייה.
אך לאחר ששפרה בריאותו פרידריך התכונן בכל זאת לקיים את הנדר. אלא שכעת כבר אסר האפיפיור על המנודה להנהיג את צבא הצלבנים. הקיסר פעל בדרכו שלו והדהים את כולם. הוא הגיע לארץ הקודש, אך במקום להתחיל במסע כיבוש. יצא ליפו לנהל משא ומתן עם הסולטאן המצרי אל-כאמל.
התברר כי שני המנהיגים כבר תקשרו מזה זמן רב באמצעות שליחים. הסולטאן, שהיה מסוכסך במשך שנים רבות עם קרובי משפחה לוחמניים מסוריה, כלל לא היה מעוניין להדוף גם צבא צלבני, ורצה להבטיח את תמיכתו של בעל ברית מבטיח כמו פרידריך השני. במקום מצורים, הסתערויות וקרבות, שני השליטים פשוט הסכימו ביניהם וכרתו שביתת נשק לעשר שנים.
כך בשנת 1229 קיבלו הנוצרים את ירושלים, בית לחם ונצרת יחד עם ערבויות לדרך בטוחה עבור צליינים מהים. לפרידריך, שעוד בשנת 1225 הכריז על עצמו כמלך ירושלים, הוענקו בטקס חגיגי מפתחות העיר, והקיסר נכנס לשם כמנצח.
סודות העולם
מי היה אם כן השליט שהגיע עד לכנסיית הקבר בדרך כה לא שגרתית, ועוד בהיותו מנודה מהכנסייה? פרידריך, בנם של הקיסר היינריך השישי ויורשת ממלכת סיציליה קונסטנצה מנורמנדי, גדל בפאלרמו, בצומת דרכים של תרבויות, שבה נשזרו באופן אורגני מסורות נורמניות, יווניות, ערביות ויהודיות וקיבל השכלה טובה. כל חייו הוא הדהים את בני דורו בצמא בלתי נלאה להבנת העולם, התעניין במדעים שונים, תקשר עם בכירי המדענים של זמנו, הן נוצרים והן מוסלמים וקיבל אותם בברכה בחצרו.
הפילוסופיה של הטבע בימי הביניים שילבה בתוכה את התורה הנוצרית על מבנה העולם, שנברא על ידי האל ותיאור התכונות של כל החי והדומם, היסודות, כוכבי הלכת, הכוכבים והשמיים עצמם: איזה חלק מהם נע, היכן נמצאים המלאכים, וכן הלאה. כל זה, בין היתר, עניין גם את פרידריך.
כותב דברי הימים סלימבנה סיפר על מספר ניסויים, לעיתים אכזריים, שנערכו בהוראת פרידריך, שלדבריו, החליט לברר באיזו שפה ידברו ילדים ללא תקשורת. התינוקות נמסרו למניקות, אך נצטוו עליהן בקשיחות שלא להרעיף חיבה על הילדים ולא לדבר איתם. הקיסר רצה לדעת האם הפעוטות ידברו עברית, שנחשבה לשפה הראשונה על פני האדמה, יוונית, ערבית, לטינית או שמא בשפת הוריהם. אך ללא חיבה כל התינוקות פשוט מתו.
בפעם אחרת האכיל הקיסר לשובע שני אנשים, לאחד ציווה לישון, ולשני לצאת לציד, ואחר כך בדק אצל מי המזון התעכל טוב יותר.
עם זאת יש לסייג שהאותנטיות של סיפורי סלימבנה על מחקרים אלה מעוררת ספקות. בסכסוכים של פרידריך עם האפיפיורות על השלטון באדמות ובערים האיטלקיות, סלימבנה שהיה נזיר פרנציסקני, ניצב לצד הכס הקדוש,ואת הסיפורים האלה הוא מביא בניסיונותיו להציג את הקיסר באור לא מחמיא, כמעין תימהוני לא אדוק שעוסק במעשי אכזריות והבלים.
מצד שני, בימי הביניים היו פופולריים סיפורים פנטסטיים על אלכסנדר מוקדון, שרבים ראו בו את אידיאל השליט, ולא רק על מעלליו הצבאיים, אלא גם על מחקרי העולם הסובב, שערך המלך הסקרן. נטען שהוא פעם צלל מתחת למים בכלי זכוכית, ופעם בעזרת ציפורים ניסה לעלות לשמיים. לפרידריך היה למי להידמות בעיסוקיו "המדעיים".
בני דורו כינו את פרידריך מומחה לפילוסופיה ורפואה. הוא עצמו אף כתב חיבור מדעי על אמנות הציד באמצעות בזים, עם התייחסויות רבות לחיבורים הזואולוגיים של אריסטו, שעל מסקנותיו התבסס כשערך את תצפיותיו שלו. והמתרגם והפילוסוף מייקל סקוט חיבר בהזמנת הקיסר את היצירה "מבוא", שבה הביא תשובות לסט שלם של שאלות שעניינו את פטרונו עוטה הכתר. כיצד ומדוע כדור הארץ מחזיק מעמד באמצע הריק? על מה נשען הגיהנום? באיזו אש מתענות הנשמות: חומרית או רוחנית? היכן בדיוק על מפת כדור הארץ נמצא גן עדן? פרידריך, ככל הנראה, התעניין רבות במבנה העולם.
תרומה אחרת של הקיסר למדע הייתה הקמת אוניברסיטת נאפולי. במקרה זה פעל פרידריך לא רק כפטרון ההשכלה, אלא גם כמדינאי פרגמטי. הוא הגה את האוניברסיטה שלו כחממת כוח אדם, פרויקט מדינתי להכשרת משפטנים, שופטים ופקידים נאמנים. לפרידריך היה חשוב להקיף את עצמו באנשים שותפים להשקפותיו על מבנה המדינה, שבה השליט פעל ככלי של רצון עליון וחובתו הקדושה הייתה לרסן את הכאוס הארצי באמצעות החוק.
אמונתו של פרידריך בקדושת כתר הקיסרות תמיד השתלבה עם פרגמטיזם והיעדר דעות קדומות, האופייניות לרבים מבני דורו, איפשר לקבל החלטות נועזות יותר.
אחרי שפרידריך השני השיג כה בקלות את ירושלים בדרך ללא שפיכות דמים, לכאורה, הוא היה צריך לחזור לאירופה כגיבור. עם זאת, במקום זאת ניתכו עליו האשמות בקנוניה עם הסרצנים, וכוחות האפיפיור נכנסו לשטח ממלכת סיציליה. פרידריך נאלץ להפליג לאיטליה להגן על נחלותיו, ויותר הוא לא הגיע לארץ הקודש.
האם זה אומר שהוא לא השתלב בתקופתו? בדמותו של פרידריך מנסים לעיתים לראות "איש העת החדשה" ו"מבשר הרנסנס", בשל הפרגמטיזם שלו, העניין בתרבויות אחרות ובהבנת העולם. אך עם כל זה, הוא היה בן לתקופת ימי הביניים. החיפוש אחר ידע חדש והחלטות בלתי סטנדרטיות לא נתן מנוח לא רק לפרידריך. וככל שפקידי האפיפיור של המאה ה-13 יוקיעו אותו על ברית עם הכופרים, בכל זאת במנזרים של ספרד המשיכו לתרגם לא רק טקסטים עתיקים, אלא גם טקסטים ערביים.
הנצרות נשזרה בפילוסופיה עתיקה ובחוכמה ערבית ופרגמטיזם בריא ורדיפת אינטרסים פוליטיים — באמונה כנה בייעוד עליון. אך כשזו נתקלה בהשתקפותה שלה, אירופה של ימי הביניים של המאה ה-13 קפאה בתדהמה, מבלי להכיר באדם המסקרן שהיה פרידריך השני.
סיפורו של פרידריך השני והישגו ההיסטורי בארץ ישראל משאירים אותנו עם שיעור מרתק על עוצמתה של הדיפלומטיה, גם – ואולי במיוחד – בעידן של קיצוניות דתית. למרות שהחזיר את ירושלים לידיים נוצריות, הוא לא זכה לתשואות באירופה; עבור הממסד הדתי של ימי הביניים, פשרה עם ה"אויב" נתפסה כבגידה והחשיבה המדעית והחופשית שלו הפכה אותו לנטע זר וחשוד.
קל לראות בפרידריך השני "אדם מודרני" שנקלע בטעות למאה ה-13, אך בפועל הוא היה פשוט תוצר מבריק של מפגש התרבויות הים-תיכוני. במבט מקומי, פרידריך השני מזכיר לנו שגם במקומות הנפיצים ביותר בעולם, לפעמים פוליטיקה נבונה, שבירת סטיגמות ושיח ישיר בין מנהיגים יכולים להשיג את מה שאף צבא לא מסוגל לכבוש.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
