על השירות החשאי של רומא העתיקה

כמו באימפריות רודניות רבות, איסוף מודיעין ואכיפת מדיניות המשטר בעולם הרומי דרשו שירות משטרה חשאית נאמן וקטלני. הכירו את השירות החשאי הרומי.

האימפריה הרומית הייתה עצומה, ואולי הכילה למעלה מ-100 מיליון בני אדם בשיאה במאה הראשונה והשנייה לספירה. כדי לפקח על שטח רחב ידיים זה, לאכוף מדיניות, לגבות מיסים ולרגל אחר אישים בולטים, פיתחו הקיסרים את מה שזכה לכינוי "השירות החשאי הרומי", שצמח בתחילה מיחידות ספציפיות שסופחו לצבא. אף על פי שמקורם של הפרומנטארי (Frumentarii) היה כמחלקֵי תבואה וכעובדי דואר קדומים, ברחבי האימפריה הם שימשו יותר ויותר כסוכנים חשאיים לביצוע פקודות הקיסר.

מקורות השירות החשאי וה'פרומנטארי'

כיחידה נפרדת, נראה שהפרומנטארי נגזרו חלקית מקבוצות מודיעין צבאיות מוקדמות יותר ברפובליקה הרומית, במיוחד סיירים ומרגלים שסופחו ללגיונות הרומיים השונים. הם גם התפתחו כחלק משירות הדואר שהוקם על ידי הקיסר הראשון, אוגוסטוס, שכן תפקידם הראשוני היה מכוון לתקשורת וחלוקת תבואה (frumentum).

מכיוון שתפקידו של הקיסר היה להיות הספק האולטימטיבי לאימפריה, כולל החיילים שהגנו עליה, אוגוסטוס נאלץ להקים יחידה של אנשים שעליהם יכול היה לסמוך שתחלק תבואה ברחבי הפרובינציות (הפחוות). עדויות מראות שהם גויסו מקומית, מהפרובינציות השונות ונלקחו מכל מעמדות האוכלוסייה. כל לגיון היה שולח פרומנטארי לרומא, אשר לאחר מכן היו מפוזרים ברחבי האימפריה בנקודות מפתח, כגון ערי בירה מחוזיות.

כך, הם היו ממוקמים בצורה מושלמת כדי לדווח לקיסר או לנציביו על כל אירוע חשוב ברחבי האימפריה. אף על פי שהם תמיד שמרו על אחריות כמחלקֵי תבואה, נראה כי הקיסרים החלו להסתמך עליהם יותר ויותר כסוכני מודיעין צבאי.

הרפורמות תחת דומיטיאנוס

הקיסר שהיה דמות מרכזית בביסוס הפרומנטארי כאוספי מודיעין וסוכנים היה דומיטיאנוס. קיסר זה, האחרון בשושלת הפלאבית, זכור כעריץ אכזרי שביקש לרכז את הכוח והיה פרנואיד לגבי אפשרות של בגידה בחוג מקורביו. בעוד שתדמית זו הושפעה משמועות עתיקות, העובדה שפרומנטארי מתחילים להופיע ברישומים תחת דומיטיאנוס אכן מעניקה אמינות מסוימת לרושם הזה. עם זאת, הוא נתפס גם כמנהל יעיל ובעל תובנות על ידי פרשנים מודרניים יותר, כך שכל אחת מהאסוציאציות הללו עשויה לסייע בהסבר על התפתחות הפרומנטארי תחת דומיטיאנוס.

עם זאת, הוא הקים מפקדה ליחידה ברומא, בקסטרה פֶּרֶגְרִינָה (מצודת הזרים) שעל גבעת קֶליוס. המחנה יכול היה להכיל כ-400 איש, כ-12 או 13 מכל אחד מלגיונות האימפריה. ההערכה היא שאותו מספר בערך היה מפוזר ברחבי האימפריה ובערי הבירה המחוזיות. אף על פי שהם עדיין נרשמו רשמית בלגיונות שלהם, במיוחד ברומא, כעת הם היו ליחידה נפרדת יותר, הכפופה לקיסר ולמנהל המרכזי שלו. הם גם הוכפפו למפקד סנטוריון לִגיונֶרִי בכיר, שכונה כעת princeps peregrinorum (מפקד הזרים).

התבססות כסוכני שירות חשאי

אף על פי שאנו יכולים לזהות שינויים מרכזיים אלה תחת דומיטיאנוס, רק בתקופת אדריאנוס יש לנו את הראיה הכתובה המפורשת הראשונה לשימוש בפרומנטארי לפעילויות מודיעין. כמו דומיטיאנוס, אדריאנוס סבל מביקורת של הסנאט על גישתו הכוחנית לשליטה באימפריה, ועל הוצאתם להורג של כמה סנאטורים, בדיוק כפי שהוא התבסס גם בהיסטוריוגרפיה כמנהל מופתי.

ב״היסטוריה אוגוסטה״ מסופר שאדריאנוס השתמש בפרומנטארי כדי לרגל אחר חבריו בחצר הקיסרית, כשהוא חשדני תמיד כלפי הסובבים אותו. כמו דומיטיאנוס, אדריאנוס היה קיסר נוסף ששם לו למטרה לרכז את הכוח בצורה הדוקה יותר סביב תפקיד הקיסר ולהבטיח ניהול חלק של העניינים על ידו ועל ידי צוותו. שוב, הגיוני לחלוטין שדמות כה צמאת-כוח תרצה להשתמש ולהתאים יחידת חיילים לביצוע פעילויות חשאיות כדי להבטיח את המשך יציבותו של הכוח המרכזי. באמצעות הפרומנטארי שלו, אדריאנוס הצליח להתעדכן בפעילויות ובהתנהגות של חבריו, ולפי הדיווחים, נזף באחד מהם בהזדמנות מסוימת על בזבוז זמן רב מדי במרחצאות.

ניתן היה להשתמש בסוכנים אלה, כמובן, למטרות נבזיות יותר, ועד מהרה כך אכן היה. החל מקוֹמוֹדוּס ואילך, ישנן עדויות כתובות לשימוש בהם כמתנקשים פוליטיים, מרגלים וכאוכפי חוק. אם, כפי שהיה בתקופת שלטונו של קוֹמוֹדוּס, אחד ממקורביו או מחביבי הקיסר איבד את חסדו, הוא יכול היה להיות נרדף ולהירצח על ידי פרומנטארי. חשוב מכך, הם יכלו לשמש את הקיסרים גם להתנקשות בטוענים יריבים לכס השלטון. ספטימיוס סוורוס ניסה לרצוח את יריבו אלבינוס באמצעות פרומנטארי. עבור מעללים כאלה, הסוכנים האימפריאליים יכלו, לעתים, לזכות במשרה בסנאט או בניהול פרפקטורה פראיטוריאנית. בנוסף לכך, הם שימשו גם לריגול אחר האוכלוסייה הכללית ברומא או בפרובינציות, ולעיתים קרובות החיילים שיתפו פעולה הדוק עם משטרת העיר בבירה. ככל שהנצרות המשיכה להתפשט ברחבי האימפריה, הם הפכו גם לכלי רדיפה דתית ועינויים. יש לציין כי פרומנטארי היה זה ששמר על פאולוס הקדוש בזמן שהמתין למשפטו ברומא.

אף על פי כן, מעל לכול, למעט שמירה על תפקידם כמחלקֵי תבואה, נראה שהם נודעו לשמצה כגובֵי מסים וכאוכפים ברחבי האימפריה.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

כאמור, הפרומנטארי הפכו ידועים לשמצה במיוחד בשל פעילותם בפרובינציות, הרחק מהמבט המרסן של הקיסר ואנשי חצרו. בפרט, תפקידם כגובֵי מסים הוא שנראה שהרגיז אזרחים יותר מכול. תלונות רבות על פעילותם נשלחו לקיסר ולמזכירות שלו. מתלונותיהם, נוצר הרושם שהפרומנטארי התפתחו, במקומות מסוימים, לאספסוף חסר סדר ותאוות בצע של גנבים שהשתמשו במעמדם כדי לסחוט עושר מהמקומות אליהם נשלחו. איכרים ברחבי הפרובינציה של אסיה הקטנה האשימו אותם במעצרים שרירותיים ובגבייה.

זה נעשה כל כך נפוץ עד כי כתובות קבורה של כבוד חגגו לעתים את העובדה שסוכני פרומנטארי לא ניצלו לרעה את מעמדם. כל זה החמיר כאשר האימפריה חוותה בעיות חוזרות ונשנות, במיוחד במחוזות הגבול. כסף היה דרוש מאוד למימון מלחמות ולשמירה על יציבות מסוימת והפרומנטארי נבחרו כדי לוודא שהמיסים משולמים כראוי. כל זה גרם לכך שעד סוף המאה השלישית לספירה, הם נתפסו כמגפה ברחבי האימפריה, ושנואים על ידי כולם. כתוצאה מכך, הקיסר דיוקלטיאנוס, כמצופה, מנהיג דגול בתולדות האימפריה שחילק את המינהל שלה לארבע, החליט לפרק את היחידה לאחר שהתאכזב יותר ויותר מהתלונות האינסופיות בנוגע אליהם.

זה פורק וזה הוקם: הסוכנים הכלליים

אף על פי שדיוקלטיאנוס פירק את הפרומנטארי, הוא לא היה מוכן למנוע מעצמו משאב כה שימושי שיכול לבצע פעילויות מודיעין. לכן, בעוד שהאוכלוסייה אולי הושקטה באופן זמני על ידי פירוק הפרומנטארי, דיוקלטיאנוס הקים עד מהרה את ה״אגנטס אין רבוס״ (Agentes in Rebus), או "סוכנים כלליים", שיתגלו כידועים לשמצה הרבה יותר ממה שהיו הפרומנטארי אי פעם. חשוב לציין, סוכנים כלליים אלה כבר לא סופחו לצבא ובמקום זאת גויסו מתוך התשתית האזרחית ונוהלו באופן ישיר יותר על ידי חצר הקיסר. באופן ספציפי, הם הוכפפו לפיקוחו של המגיסטר אוֹפיציוֹרוּם (Magister Officiorum – "אב המשרדים") החדש, שמונה על ידי הקיסר. תפקיד זה, למעשה, הפך ל"אב המידע" ברחבי האימפריה.

יתר על כן, הסוכנים הכלליים היו רבים הרבה יותר מהפרומנטארי, עם 1,200 איש בסך הכל. בתחילה הם פוזרו לשרת בפרובינציות וסופחו לתשתית הדואר של כל אזור. בשנת 357 לספירה, הועבר חוק שחייב לשלוח שני סוכנים לכל פרובינציה מדי שנה, אף על פי שהמגבלה הוסרה בשנת 412 לספירה.

חובתם העיקרית הייתה העברת מידע, בניגוד לפרומנטארי, שלפחות באופן רשמי שמרו על שימושם כמחלקֵי תבואה. הסוכנים הכלליים, לעומת את, כפי ששמם מרמז, שימשו גם לפעילויות שונות, כולל התנקשות, ריגול, אכיפה, וכמובן, גביית מיסים. בדומה לפרומנטארי, הם נודעו לשמצה במהרה בשל השחיתות ותאוות הבצע שלהם, וזכו למוניטין המודרני של "משרתים מושחתים של מדינת משטרה". באופן אירוני, הם הפכו גם למשרתים של מדינה נוצרית, רדפו ורצחו כופרים ברחבי האימפריה שלא היו מוכנים לציית לדת האימפריאלית החדשה.

בניגוד לפרומנטארי, הם לא פורקו באמת ונשארו בפעולה, בצורה זו או אחרת, גם לאחר נפילת האימפריה במערב. עובדה זו מעידה ללא ספק על האופן שבו ראו שליטים רצופים סוכנים חשאיים ומרוכזים כאלה כמשאב הכרחי לניהול נכון של הטריטוריה העצומה שלהם. אכן, כמו בהיבטים מוכרים רבים של האימפריה הרומית, קיומם הארוך אך המעורפל והמשתנה מראה מקבילות רבות עם ישויות "שירות חשאי" מודרניות יותר, כמו הק.ג.ב, האף.בי.איי והשב״כ.