הקיסרית פוג׳יווארה־נו שיושי, בתו של מיטינאגה רב־ההשפעה, הייתה דמות מפתח באחת התקופות המרתקות בתולדות יפן – תקופת היאן. היא היתה שילוב נדיר של כוח פוליטי, יופי ותרבות עילית.
שיושי נולדה בשנת 988 למשפחת פוג׳יווארה, מהשושלות הפוליטיות החזקות ביותר ביפן של תקופת היאן (794–1185). אביה, פוג׳יווארה־נו מיטינאגה, היה שר חזק, ששלט בפועל במדינה מאחורי הקלעים. שיטת השליטה של בני פוג׳יווארה הייתה חכמה: נשות הקיסרים היו בנות המשפחה והנכדים שירשו את הכתר היו בני־המשפחה, מה שאפשר לשבט לשלוט במוסדות השלטון מבפנים. לצד הפוליטיקה, המשפחה טיפחה את התרבות, הספרות והאמנות של חיי החצר.
ילדות וכניסה לחצר הקיסרית
שיושי נכנסה לארמון הקיסרי מיד לאחר טקס ההתבגרות שלה, כשהייתה בת 12 בלבד. לפי הכרוניקה "אייגה מונוגטארי", תוארה כצעירה ש"שערה ארוך מגובהה, פניה יפות ונינוחות, והיא נסיכה רגועה וללא רבב". באותה שנה ילדה אשתו הראשונה של הקיסר איצ׳ידזו, הקיסרית טיישי, בן. טיישי הייתה אהובתו של הקיסר, אישה מבריקה ומלאת חיים, ששהתה רבות בחברת הסופרת המפורסמת סיי שונאגון. שונאגון, במזכר הספרותי "הערות ליד הכרית", תיארה את הקיסרית טיישי ואת מערכת היחסים ביניהן כסמל לאחדות אידאלית בין שליט למשרתו.
מיטינאגה, שחתר לחזק את מעמד בתו, גייס נשים משכילות מבנות האצולה כדי שתשמשנה פמליה ראויה לשיושי ותתחרנה במעגל של טיישי. כך הביא לחצר את הסופרת מורסאקי שיקיבו, שעתידה הייתה להיכנס להיסטוריה כמחברת "סיפור גנג׳י", היצירה הגדולה הראשונה בפרוזה היפנית.
המעגל הספרותי של שושי
מורסאקי שיקיבו שימשה מורה ומדריכה לשיושי והייתה יריבה ראויה לסיי שונאגון. ביומניה תיארה את הקיסרית כ"אישה מושלמת בנימוסיה, מעודנת וצנועה, אך גם מהוססת מדי". בחצרה של שיושי שירתה גם המשוררת הידועה איזומי שיקיבו, שנחשבת לאחת המשוררות הבולטות של ימי הביניים ביפן.
שיושי עצמה יצרה סביבה מעגל נשים מלומדות שעסקו בשירה, קליגרפיה ולימוד סינית שהיו מיומנויות חובה לנשים ממעמד האצולה. הקבוצה שטיפחה השפיעה עמוקות על תרבות חצר הקיסרית ועל הספרות היפנית לדורות.
אם הקיסרים והמתח עם אביה
בשנת 1001, כאשר טיישי הלכה לעולמה, אימצה שיושי את בנה של הקיסרית המנוחה, הנסיך אטסויאסו, וטיפלה בו באהבה. היא האמינה שעליו לרשת את הכתר, בהתאם לרצון הקיסר איצ׳ידזו. אך בשנים 1008 ו־1009 ילדה שיושי שני בנים משלה, שניהם מאותו קיסר. כך נוצרה אפשרות חדשה בעיני מיטינאגה: נכדיו יוכלו לרשת את הכתר והוא עצמו ישלוט דרכם בקיסרות. בשנת 1011 חלה הקיסר איצ׳ידזו. מיטינאגה, ששימש כיועצו הבכיר, לחץ עליו להתפטר ולהעביר את השלטון לבנה של שיושי וכך היה. ההחלטה גרמה לקרע בין האב לבתו משום ששיושי ראתה בפעולותיו מעשי עוול כלפי בנה של טיישי, שאותו אהבה וגידלה. היא פנתה לאביה בבקשה לשנות את ההחלטה, אך נדחתה.
בניגוד לאביה ששיקוליו היו פוליטיים בלבד, שיושי נודעה בתחושת צדק ובנאמנותה לאנשי החצר שלה לשעבר ממשפחת טיישי, ואף תמכה בהם שנים רבות לאחר שאיבדו את מעמדם.
עלייתה לשלטון מאחורי הקלעים
לאחר מות איצ׳ידזו, הוכתר בנה הבכור של שיושי לקיסר גו־איצ׳ידזו והוא בן תשע בלבד. כך הפכה שיושי ל"אם האומה" וקיבלה מעמד רשמי כאם הקיסר ועוצרת. היא נטלה חלק פעיל בהחלטות מדיניות והייתה דמות משפיעה בענייני החצר. כשבנה השני עלה בהמשך לכס בשם גו־סודזאקו, מעמדה של שיושי התחזק עוד יותר. אחרי מות אביה ב־1027, היא נעשתה למעשה ראשת המשפחה הקיסרית בפועל. במשך שנים מינתה שיושי אנשים הקרובים לה לעמדות מפתח, אך תמיד נודעה בשיקול דעת וביכולת לזהות כישרון אמיתי. היא ביססה עוד יותר את כוחו של בית פוג׳יווארה, שקשריו עם בית הקיסר נעשו בלתי ניתנים להפרדה.
שנותיה האחרונות ומורשת
שיושי האריכה ימים מעבר למקובל בתקופתה. היא חיה עד גיל 87 שהיה גיל נדיר במאה ה־11 וחוותה את מותם של ילדיה ואף של חלק מנכדיה. היא נפטרה בשנת 1074, אך נותרה בדפי ההיסטוריה כאחת הנשים החשובות והמשפיעות בתולדות יפן. תרומתה לא הסתכמה רק בפוליטיקה. דרך טיפוחה של תרבות החצר, עידוד הספרות והאמנות והקמת מעגל נשים יוצרות, היא הייתה חלק ממי שעיצבו את דמותה הרכה והאצילית של תרבות היאן. דמותה ממחישה כיצד נשים ביפן הקדומה יכלו להשפיע על גורל המדינה גם כשהן עצמן עמדו כביכול "מאחורי הקלעים".
