לשתף?

גזפרום. תאגיד שיש לו מדינה

איך קרה שגזפרום הפכה לחברה הרוסית המצליחה ביותר, איך זה קשור להשתלטות על משאבי הטבע במדינה והשקעות העתק בענפי הספורט השונים בכלל ובענף הכדורגל בפרט? איך קרה שקבוצת הפאר "זניט" הפכה לקבוצה העשירה ברוסיה?

האליפות החמישית ברציפות של מועדון "זניט" סנקט פטרבורג, עוררה גל נוסף של דיבורים על תפקידו של תאגיד גזפרום הממשלתי בכדורגל הרוסי.

מאז גזפרום נכנסה לענף, שמה נקשר לקבוצת זניט בייחוד בגלל הכסף הגדול (זניט היא הקבוצה העשירה במדינה) אבל גם על רקע טענות ושמועות על עבודת הפרשנים בערוץ הספורט הלאומי Match TV, ששייך לחברת הבת של גזפרום, "גזפרום מדיה".

אבל איך זה קרה?

גזפרום נכנסת לכדורגל

בכלל, המועדון הראשון שגזפרום השקיעה בו היה בכלל מועדון צנוע בשם "אורנבורג". ב־1976, הבכירים בעיריית אורנבורג ובממשלת מחוז אורנבורג, שבדרום רוסיה, החליטו להפסיק את התמיכה במועדון הכדורגל המקומי "לוקומוטיב", ששיחק בליגה השנייה (שהייתה השלישית בחשיבותה). במקום זאת הם יצרו את מועדון גאזוביק, שקלט לתוכו כמה משחקני לוקומוטיב לשעבר.

בברית המועצות, קבוצות ספורט היו מסונפות למפעלי תעשייה, מחלקות או איגודים מקצועיים ואוחדו תחת אגודות ספורט התנדבותיות, שקיבלו תקציבים מהמדינה. עם יצירת מועדון כדורגל במפעל כלשהו, שחקני הכדורגל היו נרשמים כמדריכי ספורט וקיבלו משכורות דרך ועד האיגודים המקצועיים.

באמצע שנות ה-60 התגלה ליד אורנבורג שדה הקונדנסט הגדול ביותר של נפט וגז באירופה באותה תקופה, ומתחילת שנות ה-70 המדינה החלה בהפקת גז ושינועו. התאחדות אורנבורג-גזפרום הפכה לבוס החדש של מועגון הכדורגל המקומי. ראשי אותה חברת גז באותה תקופה היו מנהל המפעל לעיבוד הגז באורנבורג, ויקטור צ'רנומירדין (מי שלימים יתמנה ליו"ר חברת גזפרום וראש ממשלת רוסיה), וראש המפעל לעיבוד גז באורבנורג, רם ויאחירב. כמה שנים לאחר מכן, השניים יעברו למוסקבה, שם יעמדו בראש המשרד הממשלתי לתעשיית הגז של ברית המועצות, שיהפוך לאחר מכן לקונצרן גזפרום.

צ'רנומירדין היה שותף פעיל בהשקעות שונות בענף הכדורגל. אבל זה לא הספיק לעזור למועדון גזוביק אורנבורג, שהמשיך לשחק בליגה השלישית עד 2011. לספרטק מוסקבה, שצ'רנומירדין תמך בה באופן פעיל יותר, היה קצת יותר מזל. צ'רנומירדין, כבר כראש הממשלה, אפילו פקד את חדר ההלבשה של ספרטק מוסקבה לאחר ניצחונה ברבע גמר גביע אופ"א 1997/98 על אייאקס. צ'רנומירדין הבטיח לסייע למועדון לבנות אצטדיון משלו. אבל צ'רנומירדין לא יכול היה לקיים את ההבטחה הזו כי שישה ימים לאחר מכן הוא פוטר.

היה זה צ'רנומירדין ששנתיים קודם לכן סיכם על חוזה חסות של ספרטק מוסקבה עם חברת הבת של גזפרום, "אורנגוי-גזפרום", שהלוגו שלה התנוסס על חולצות הקבוצה בעונות 1995 ו-1996. החרה השקיעה כמיליון דולר בשנה בלבד, שהיוו בערך 10% מתקציב המועדון באותן שנים. אלא שיוזם החוזה אפילו לא היה צ'רנומירדין עצמו, אלא יו"ר חברת אורנגוי-גזפרום, רים סולימנוב, שהיה אוהד ספרטק נלהב.

גזפרום משקיעה במחוזות

חברות הבת של גזפרום תמכו באופן יסודי במועדוני כדורגל מחוזיים מדינה, עוד בתקופתו של הנשיא בוריס ילצין. ב-1995, לאחר תחילת הפיתוח התעשייתי של שדה עיבוי הגז אסטרחן, החלה חברת אסטרחן-גזפרום להשקיע במועדון "וולגאר" המקומי, שלימים שונה שמו לוולגאר-גזפרום. ב-1999, עם הקמת סניף של גזפרום בעיר טומסק שבסיביר, הפכה חברת ווסטוק-גזפרום, חברה בת אזורית נוספת של גזפרום, לנותנת החסות של קבוצת טום טומסק המקומית.

אבל בכל המקרים האלה מדובר במימון שהיה מספק עבור מועדונים מהליגה השלישית, במקרה הטוב, אולי מליגת המשנה. ההצלחה הגדולה ביותר בקרב המועדונים שזכו לתמיכה של גזפרום בשנות ה-90, דווקא מועדון "גזוביק-גזפרום" מהעיר איז'בסק קיבל תמיכה נדיבה. הקבוצה נוצרה על ידי נשיא חברת "ספצגזאבטוטרנס" (Spetsgazavtotrans), ולדימיר טומאייב. שהחברה שלו עסקה בתיקון ותחזוקה של כלי רכב המעורבים בבניית צינורות גז ובאמצע שנות ה-90, המועדון אף ניסה להעפיל לליגה הבכירה ונחשבה לאחת הקבוצות העשירות בליגת המשנה, אחרי שטומאייב הוסיף סכומי כסף מכיסו הפרטי לכספי החסות של גזפרום.

טומאייב טען פעם שפרויקט הכדורגל העיקרי של גזפרום יכול להופיע לא רק בדמות מועדון "זניט" מהעיר סנט פטרסבורג, אלא גם באיז'בסק. לכאורה, הוא טען כי הוא יכול היה להביא את איז'בסק לליגה הבכירה על סמך תוצאות עונת 1996. לדבריו, נשיא גזפרום רם ויאחירב הבטיח במקרה הזה להגדיל את המימון, לקנות שחקנים ברמה ולהוביל את המועדון להשתתפות במפעלים האירופיים. אולם המשימה לא הושגה – גזוביק-גזפרום הוליכה עד תום העונה, אך הפסידה את ההובלה לזרים מאירקוצק ולמועדון צ'יטה ואיבדה את סיכוייה להעפיל לפרמיירליג הרוסי. טומאייב טען שהשופטים שוחדו נגדו ובכך הפריעו לקבוצתו באותם משחקים.

עם זאת, היום כמעט בלתי אפשרי לאמת את האותנטיות של סיפוריו של טומאייב בנוגע למועדון מאיז'בסק.

גזפרום וזניט: מעורבות ידועה מראש

אבל לזניט לא היה שום קשר לגזפרום.

מאז סוף שנות ה-50 היה המועדון בבבעלות האיגוד האופטי-מכני של לנינגרד (LOMO), חברה סובייטית ממשלתית שמוצריו העיקריים היו אופטיקה ומערכות תצפית צבאיות. למעשה, שם המועדון הוא התייחסות ישירה לכך. בברית המועצות, אגודת הספורט "זניט" איחדה מספר מועדוני כדורגל שהיו בבעלות מפעלים של התעשייה הצבאית הסובייטית.

עם זאת, עד 1990, חברת LOMO מצאה את עצמה במצב פיננסי קשה: היא איבדה את חוזי ההגנה הממשלתיים ולא יכולה היתה עוד להמשיך לתמוך במועדון הכדורגל. זניט קיבלה מ-LOMO את מחנה האימונים בפארק אודלני. באופן רשמי, זניט עברה לידי העירייה וקיבלה תמיכה גם מהאיגודים המקצועיים של העיר וממחלקות הספורט בעירייה.

ולדימיר גוסב ששימש קודם כפרשן הספורט של הטלוויזיה בלנינגרד מונה לנשיא המועדון. עם זאת, גם לרשויות העיר לא היה כסף לכדורגל. ב-1989 זניט סיימה אחרונה בליגת העל, ובשנתיים הבאות סיימה במקום ה-18 בליגת המשנה. שחקנים המנוסים ברחו מהקבוצה, שלא היתה מסוגלת לשלם משכורות ובמקופ זה חילקה נעליים.

ב-1992 זניט הוזמנה להשתתף באליפות רוסיה הראשונה: אך בסוף העונה ירדה ליגה שוב. לא היו כמעט כספים לשלם. העיר עצמה נחנקה וראש העיר דאז אנטולי סובצ'ק עוד הצליח פחות או יותר לייצב את המצב, אך היה ברור לרשויות העיר באותה עת, שהעירייה אינה יכולה עוד לתמוך בזניט.

סובצ'ק הפקיד את הצלתה של זניט בידי אחד מסגניו, ויטאלי מוטקו, ששימש כיו"ר הוועדה המוניציפאלית לנושאים חברתיים. מוטקו נאלץ למצוא חברות שיסכימו לממן את המועדון הגוסס.

נותנת החסות הראשונה של זניט הייתה חברת הבנייה XX Trest. היה לה מוניטין שערורייתי; תיק פלילי אפילו נפתח (ואז נסגר) נגדה ב-1999. לטענת החוקרים, בכירים בעירייה העניקו לחברה הלוואות בתנאים מועדפים לבניית פרויקטים אדריכליים ותשתיות חשובות, כאלה שמעולם לא נבנו, והכסף הועבר לחשבונות זרים.

אבל ב-1993, היתה זו חברת XX Trust שאיפשרה לזניט לצוף מעל המים. חברת "XX Trust" שיפצה את מחנה האימונים בפארק אודלני והקצתה דירות לשחקני כדורגל שהיו להם התחייבויות דומות. אבל ב-1995, XX Trust החזירה לעיר 80% ממניותיה בזניט ומוטקו מצא את עצמו מחפש משקיעים חדשים. כל מי שהסכים לעזור קיבל מניות זניט ביחס לתרומתו למועדון.

בשנת 2001, הצטרפו כמה חברות: יצרנית הדשנים Yevrokhem של המיליארדר אנדריי מלניצ'נקו (12% מהמניות), חברת Computerland SPb (6%), רשת הטלפונים הפטרבורגית (7%) ופחות מ-5% היו בידי בנק מנאטפ בבעלותו של האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי. 12% נוספים מהמניות בקבוצה היו שייכים לויטאלי מוטקו עצמו — באמצעות חברת ויטלמה (השם מורכב מההברות הראשונות של שמו, שמות רעייתו טטיאנה ובנותיו לנה ומאשה). עוד 10.8% השתייכו ל"קרן לפיתוח ותמיכה של תקשורת המונים", שאחד ממייסדיה היה נגן הצ'לו סרגיי רולדוג'ין, ידידו הקרוב של מי שהיה אז נשיא רוסיה הטרי, ולדימיר פוטין.

אבל בעל המניות הראשי והספונסר הגדול ביותר של זניט בתחילת המאה העשרים ואחת היו כבר חברות-בת של גזפרום: חברת גזאנרגופייננס (Gazenergofinance; שהייתה רשומה במוסקבה) החזיקה ב-24% ממניות המועדון, עוד 28% היו שייכים לחברת הגז לנטרנסגז (Lentransgaz), שניהלה צינורות גז בעיר. כלומר, בסך הכל, חברות הבת של גזפרום החזיקו ב-52% ממניות המועדון.

העירייה בוחשת בקלחת

הנסיבות סביב הופעתה של גזפרום בזניט באותן שנים אינן ברורות לחלוטין. לפי עיתונאי הספורט פיודור פוגארלוב, הכסף של גזפרום הגיע בזכות המאמן דאז אנאטולי בישובץ, שלכאורה הכיר אישית את ראש החברת, רם ויאחירב. בין אם זה נכון ובין אם לא, עם הגעתו של בישובץ בעונת 1997 הפכה גזפרום-לנטרנסגז לנותנת החסות העיקרית של זניט, ובעונות 1998 ו-1999 – גזפרום-גזאנרגופייננס.

בראיון ל"ספורט אקספרס" ב-2001, טען ויטאלי מוטקו, כי הכנסות המועדון באותה עונה היו 4 מיליון דולר, מתוכם 53% תשלומים על חוזי פרסום. כלומר, גזפרום, כנותנת החסות, שילמה לזניט כ-2 מיליון דולר. במקביל, הזכיר מוטקו שההוצאות של זניט הסתכמו ב-8 מיליון דולר. אבל מוטקו לא הסביר מי סגר את הגירעון התקציבי. בדרך כלל הנטל הזה נופל על הבעלים. לשם השוואה: התקציב של מועדון ספרטק מוסקבה באותה שנה הוערך על ידי עיתון קומרסנט ב-15 מיליון דולר.

בתחילת שנות ה-2000, כסף גדול נכנס לכדורגל הרוסי. ב-2001 הפך יבגני גינר לבעלים של צסק"א מוסקבה ובשנת 2003 נקנתה ספרטק על ידי הבעלים המשותפים של חברת הנפט לוקואיל ליאוניד פדון ו-ואגיט אלקפרוב. הם היו מוכנים להגדיל את תקציבי המועדונים, וזניט, ברמת המימון שגזפרום סיפקה לה באותה תקופה, לא הייתה מסוגלת להוות תחרות.

שני גברים בחליפה יושבים לשולחן — מימין לשמאל: יבגני גינר (הבעלים של צסק"א) ולאוניד פדון (הבעלים של ספרטק).

מוטקו הודה שנים לאחר מכן שההתחזקות הפיננסית של המתחרים הביאה אותו להבנה שזניט זקוקה גם לבעלים נדיב יותר: “בשלב מסוים הבנתי שאנחנו מועדון ממוצע, שמסוגל לתפוס מקום שלישי, לזכות בגביע, אבל לא יותר מזה. התברר שכדי לפתור בעיות חדשות היה צורך למשוך בעלים חדשים. והחלטתי למשוך בעלים כזה, ובעתיד להעביר את המועדון לידי גזפרום."

אבל במקרה של צסק"א וספרטק, הבעלים החדשים קיבלו גם הזדמנויות גדולות לפתח עסקים משלהם — השטח של נמל התעופה טושינו היה מיועד לפיתוח מסחרי שפדון היה מושקע בו, בעוד יבגני גינר השקיע במגרשים בשדה חודינסקויה סמוך למטה המודיעין הצבאי הרוסי. לזניט לא היו נכסים מלבד מחנה האימונים בפארק אודלני. אפילו אצטדיון קירוב היה שייך לעירייה. אבל למוטקו היו קשרים נרחבים עוד מימי עבודתו בעיריית סנט פטרסבורג.

וכך, בתחילת המירוץ להגדלת תקציב המועדון, מוטקו משך בנקאים לזניט. הם שימשו בתור הארנק של סראש העיר סובצ'ק ואחד מאנשי הקשר הישנים של מוטקו היו הבעלים של בנק ההשקעות פרומסטרויבנק (Promstroybank SPB), דיוויד טרקטובנקו ושותפו ולדימיר קוגן. בתקופתו של ראש העיר סובצ'ק, זה היה הבנק הגדול ביותר בעיר, שחב הרבה מהצלחתו לעירייה והשגת חוזים ממשלתיים. בתחילת שנות ה-90 המדינה עוד לא הפעילה גוף מימון פדרלי שדרכו היתה יכולה לנהל את הוצאותיה. תפקידה זה בוצע על ידי פרומסטרויבנק, ששימש כזרוע ההשקעות של העירייה ומוסדות ממשלתיים אחרים בעיר. הבנק קיבל הכנסות ממשלתיות – למשל מכסף שנגבה על ידי המכס הפדרלי או רשויות המס השונות. הבנק גם העביר משכורות לעובדי מדינה וביצע פעולות נוספות הקשורות להוצאות הממשלה.

במקביל עסק הבנק גם בהלוואות למפעלי התעשייה הגדולים בסנט פטרסבורג. רבים מהם היו על סף פשיטת רגל ולבסוף פנו לבנק לצורך הסדרת חובות. כדי לנהל נכסים רבים הקימו קוגן וטרקטובנקו את חברת הניהול בית הבנקאות סנט פטרסבורג (Банкирский дом Санкт-Петербург). לשם הגיעה גם זניט.

כניסת גזפרום

מבחינה טכנית, ב-2002 רכשו הבנקאים 24% ממניות זניט שהיו שייכים קודם לחברת Gazenergofinance, ולאחר מכן רכשו מניות חדשות שהונפקו על ידי המועדון ומניות של כמה מבעלי מניות המיעוט. כתוצאה מכך, קיבל פרומסטרויבנק נתח שליטה גדול בזניט, בעוד לנטרנסגז שמרה על אחזקה של 25% מהמניות, מה שעדיין איפשר לנציגי גזפרום להשתתף בפעילות המועדון. בשנת 2003, ראש לנטרנסגז, היה סרגיי פורסנקו, שהפך לנציג של גזפרום בדירקטוריון זניט.

גבר בחליפה בצבע לבן קרם. — סרגיי פורסנקו.

באותה תקופה פורסנקו לא היה ידוע, אבל היו לו קשרים רציניים: עוד בשנת 1996, יחד עם אחיו הבכור אנדריי (שלימים מונה לשר ההשכלה הרוסי), הקים את קואופרטיב "Ozero", לניהול בתי נופש ובתי קיץ ברפובליקת קרליה ובפרברי סנט פטרסבורג. שותפים נוספים של הקואופרטיב היו הבעלים המשותפים לעתיד של בנק "רוסיה", יורי קובלצ'וק וניקולאי שמאלוב והנשיא העתידי של חברת הרכבות הרוסית, ולדימיר יאקונין. כל בעלי המניות של הקואופרטיב נחשבים לחברים מהחוג הפנימי של ולדימיר פוטין, שגם הוא היה שותף בקואופרטיב הזה.

מנכ"ל זניט באותה תקופה, איליה צ'רקסוב, אמר כי עבור אותם בנקאים המועדון לא היה השקעה עסקית, אלא תמיכה שנבעה מאהדתם לקבוצה, הבנקאים קוגן וטרקטובנקו אהדו את הקבוצה עוד מנערותם ובהצלת הקבוצה, קיוו להציל אותה מקריסה. לדברי צ'רקסוב, התקציב של זניט ב-2003 גדל מהר ל-15 מיליון דולר, ב-2004 כבר הגיע ל-25 מיליון וב-2005 עמד תקציב הקבוצה על 45 מיליון, שכבר התאים לרמת ההוצאות של מועדוני הכדורגל הגדולים ביותר במדינה. באמצע שנות ה-2000 העריכו גינר ופדון את התקציב השנתי של צסק"א וספרטק בכ-50 מיליון דולר.

אלא שעבור בעלי המניות של פרומסטרויבנק, 50 מיליון דולר כבר היו תקרה גבוהה מדי עבורם. ובעוד הבעלים של מועדונים מתחרים היו מוכנים להגדיל את התקציבים לבנקאים לא הייתה יכולת להתחרות באותם מועדוני כדורגל שקיבלו הון גדול מאוד – בזכות מעורבותן של סיבנפט (בצסק"א) ולוקאויל (בספרטק). ושוב ראשי הקבוצה מצאו את עצמם מחפשים קונה פוטנציאלי.

הבחירה היתה בין תאגיד הגז גזפרום לבנק ההשקעות הממשלתי VTB. אבל לגזפרום היה יתרון ברור, שכן חברת הבת שלה, לנטרנסגז כבר החזיקה ב-25% מהמועדון. בעוד VTB עברה להשקיע במועדון דינמו מוסקבה.

אבל הגרסה הפופולרית לגבי הסיבות לרכישת זניט על ידי גזפרום קשורה לדמותו של ראש גזפרום החדש, אלכסיי מילר, שהחליף את רם ויאחירב בשנת 2001.

גבר משופם בחליפה — אלכסיי מילר, מנכ"ל גזפרום מאז 2002.

מילר אהד את זניט עוד מילדות. ההחלטה לקנות את המועדון ולהזרים אליו את כספי גזפרום נובעת ממעשה רגשי של אוהד.

ב-22 באפריל 1969 זניט, שהייתה קבוצת מרכז טבלה, אירחה את קאיראט אלמטי הקזחית במשחק המחזור הרביעי. למרות מזג האוויר המעונן, כל היציעים באצטדיון קירוב התמלאו. בין 70 אלף הצופים היה ילד בן 7, אליושה מילר, שאביו לקח אותו לצפות בכדורגל בפעם הראשונה.

"עד כמה שאני זוכר, הייתי אוהד כדורגל", נזכר מילר בראיון למגזין "איטוגי" ב-2008. "כשהייתי בן שבע, צפיתי בזניט משחקת באצטדיון בפעם הראשונה. זה היה מפגש עם קאיראט אלמטי, שהסתיים בתיקו. ציפיתי למשחק הבא: מתי ננצח?! אספתי ספרי עיון על כדורגל וידעתי היטב מי שיחק איפה, מי הבקיע וכמה שערים. הוריי הם מעריצים נלהבים. אבי, לצערי, כבר לא בינינו, אבל אמא עדיין אוהדת את זניט ולא מפספסת אף משחק בטלוויזיה".

מי שמכיר את מילר אישית מציין שהוא מעורב מאוד בחיי הקבוצה. "הוא המעריץ המסור ביותר של זניט. אוהד אמיתי, הוא עושה הכל בשביל הקבוצה", אמר הפרשן גנאדי אורלוב ב-2022. "אם מילר לא יהיה שם, אני לא יכול לדמיין איך זניט תמשיך להתקיים."

גבר שמח עם צעיף תכלת לצווארו. — אלכסיי מילר. אוהד מושבע.

"מילר הוא מעריץ נלהב של זניט, וזו, כמו שאומרים, עובדה רפואית שמוכרת היטב לכל מי שמכיר אותו", אמר סגן ראש הממשלה לשעבר סרגיי איבנוב בראיון לאיגור רבינר לספר "האמת". על זניט." "ואני מכיר את בן ארצי די טוב." הוא התחיל להתייחס לקבוצה כך מזמן. "לזניט יש מזל שהמעריץ הוותיק שלה גדל לתפקיד כזה והייתה לו יד לגרום לזניט להרגיש יציבה כלכלית".

סרגיי פורסנקו נזכר שההחלטה לרכוש את זניט הייתה התגובה הרגשית של מילר למקום השישי בעונת 2005. "אחרי סיום עונת 2005, חבר ואני ישבנו במסעדה היפנית "קיוטו" בסנט פטרסבורג, וקיבלנו טלפון מאלכסיי מילר הנרגז. הוא קורא: "מקום שישי זה כבר יותר מדי!" ואלכסיי בוריסוביץ' הוא אוהד ותיק של זניט ובקיא מאוד בכדורגל; הוא זוכר את כל המשחקים כמעט מילדות. אז עניתי לו כך: 'אני לא יודע איך לנהוג במכונית בלי להיות מאחורי ההגה'. ככל הנראה, באותו רגע התקבלה החלטה ראשונית לרכוש נתח שליטה במועדון", נזכר פורסנקו. לאחר עסקת גזפרום הוא מונה לנשיא המועדון.

בעונה הראשונה שלאחר הרכישה על ידי גזפרום, התקציב של זניט צמח ל-60 מיליון דולר, ועד 2008 הוא הגיע ל-100 מיליון דולר. זניט הדביקה את הפער על המתחרות ממוסקבה.

חוזי פרסום

ברוסיה, זה לא משנה מי הבעלים של המועדון (למשל, זניט נמצאת בבעלות רשמית של גזפרומבנק). חשוב יותר מי משלם על חוזי פרסום. מבחינת המבנה הכלכלי, המועדונים הרוסיים המובילים במדינה בנויים באופן דומה (אולי למעט קרסנודאר), וזניט היא לא יוצאת דופן והיא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. במבנה כזה, דמות הבעלים – חברה או יחידים – היא רק עניין פורמלי. הרי רווחים או הפסדים בסוף השנה, בגדול, הם רק "נייר" ואינם משפיעים בשום צורה על ההכנסות של הבעלים. למשל תאגיד ההשקעות הרוסי VEB.RF מכר את השליטה שהייתה לו במועדון צסק"א מוסקבה לחברה הפחות ידועה Balance Asset Management. בעוד הבעלים של מועדון רובין קאזאן הטטארי עד דצמבר 2022 היה מנכ"ל המועדון רוסטאם סיימנוב. אגב, הבעלים הרשמי של זניט, הוא בכלל לא גזפרום, אלא חברת הבת גזפרומבנק, שגזפרום מחזיקה בו בפחות ממחצית המניות, אך שולטת בו בעזרת חברות בת אחרות. וזו השיטה.

מה שחשוב יותר הוא למי הבעלים הרשמי הזה קשור. זה תלוי מי נותן כסף למועדון ומנוסח כחוזה פרסום שמהווה חלק גדול מהתקציב. ולפי כללי הפיירפליי הפיננסי הקודמים, אופ"א בחנה את החוזים הללו בפירוט: ועדה נפרדת וסוכנויות עצמאיות העריכו אם הסכמים נחתמו בתנאי שוק או אם הבעלים ניסו לנפח את התקציב באופן מלאכותי.

כך, זניט מצאה את עצמה כך עיניה הפקוחות של אופ"א ב-2012. על פי נתונים שסיפק המועדון למגזין "פורבס", תרומתה של גזפרום להכנסות התקציב הסתכמה ב-45 מיליון דולר מתוך 140 מיליון דולר שהיוו את התקציב השנתי.

המידע שסיפקה זניט לאופ"א כמעט עלה בקנה אחד עם ההערכה הזו: גזפרום השקיעה באותה עונה 48.8 מיליון יורו, מתוכם 20.8 מיליון מחוזה פרסום ו-28 מיליון העברה ישירה. לאחר ישיבה של ועדת הבקרה הפיננסית של אופ"א, זניט הוכרה כמפרה של חוקי הפייר פליי הפיננסי, אך נחלצה מעונש קשה כשנאלצה לשלם רק קנס של 6 מיליון יורו, לקבל על עצמה נורמות על הוצאות על העברות של שחקנים ופיקוח קפדני עליה במשך שלוש שנים. זניט טענה אז כי היו לה הכנסות גם מספונסרים אחרים, כמו חברת התעופה רוסיה איירליינס, חברת הסלולר מגפון, חברת ההנעלה נייקי, OBI וחברת הרכב ניסאן.

בעוד חוזי חסות עם חברות מקבוצת גזפרום מביאים 50% מהכנסות המועדון, זניט קיבלה את יתרת הכסף משותפים שאינם קשורים בהכרח לגזפרום, כולל תגמול על השתתפות במפעלים האירופיים, מכירת כרטיסים ומנויים ומחוזי שידור טלוויזיוניים של משחקי הליגה.