תאמל״ק לי
ב-17 בספטמבר 2000, אוקראינה איבדה עיתונאי אמיץ ששמו הפך מאז לאגדה – גיאורגי גונגדזה. יוזם עיתון האינטרנט "אוקראינסקה פראוובדה" ונאבק ללא פשרות לחשוף שחיתות ברמות הגבוהות ביותר, גונגדזה נחטף ונרצח ומותו הפך לשערורייה לאומית שהציתה מחאות מול נשיא המדינה דאז, לאוניד קוצ'מה.
גיאורגי גונגדזה נולד ב-21 במאי 1969 בטביליסי, בירת גאורגיה, להורים ממוצא גרוזיני ואוקראיני. אביו, רוסלן גונגדזה, היה אדריכל גרוזיני, ואימו, אולסיה קורצ'אק, הייתה רופאת שיניים אוקראינית מלבוב. המשפחה חיה בטביליסי מאז 1967, וגיאורגי נולד כתאום, אך אחיו נעלם מיד לאחר הלידה. בגיל שש התגרשו הוריו, ואמו נותרה לגדל את גיאורגי לבד. כילד ובנעוריו היה גונגדזה ספורטאי מבריק, חבר בנבחרת המילואים האולימפית הסובייטית בריצות 100 ו-200 מטר. בנוסף לשפתו האוקראינית, רכש שליטה ברוסית, גרוזינית ואנגלית. בגיל 17 הצטרף למכון לשפות זרות בטביליסי, אך גויס לשרת במשמר הגבול הסובייטי. הוא שירת בטורקמניסטן על הגבול עם איראן. אמו שילמה כדי למנוע את גיוסו לאפגניסטן.
במהלך רפורמות הפרסטרויקה והגלסטנוסט עליהן הכריז נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, התפרקה ברית המועצות במהירות. גונגדזה הושפע מהאלימות המתמשכת, כולל טבח אזרחים בטביליסי ב-9 באפריל 1989, מה שגיבש את עמדותיו הלאומיות והפוליטיות. ב-1989 שוחרר מהצבא והצטרף עם אביו לתנועה הלאומית "לגרוזיה חופשית", בה שימש כדובר התנועה. באותה תקופה נסע גם לאוקראינה ואל המדינות הבלטיות במטרה לגייס תמיכה לעצמאות גאורגיה והשתתף בקונגרס הראשון של תנועת העם האוקראינית בקייב.
בפסטיבל הצעירים "צ'רבונה רוטה" ב-1989, פגש גונגדזה את מריאנה סטצקו, אותה נשא לאשה ב-1990. השניים התגוררו בלבוב, שם גונגדזה עבד כמורה לאנגלית ולחינוך גופני ולמד באוניברסיטת לבוב. עם הכרזת עצמאות אוקראינה ב-24 באוגוסט 1991, הפך לאזרח. במהלך מלחמת האזרחים בגרוזיה (1991–1992), חזר לטביליסי כדי לסייע בפינוי פצועים. בהמשך, לאחר סיום העימותים, חזר ללבוב והמשיך במאמציו הפוליטיים והתרבותיים, כולל הקמת אגודת תרבות גרוזינית ולתיעוד מלחמות אזוריות באמצעות סרטי תעודה.
בין 1996 ל-1997 עבד גונגדזה בטלוויזיה האוקראינית, ברשת STB ובתחנת הרדיו ״קונטיננט״ בקייב, שם הנחה תוכנית רדיו משלו בשם ״סיבוב ראשון עם גיאורגי גונגדזה״. עמדותיו העצמאיות עוררו עוינות מצד ממשלת קוצ'מה והערותיו במהלך הבחירות לנשיאות ב-1999 זיכו אותו בכניסה לרשימת "החסומים" של הנשיא והוא לא הוזמן לסקר את פעילות הנשיא. בשנת 2000 ייסד גונגדזה את אתר החדשות "אוקראינסקה פראוודה" (האמת האוקראינית) יחד עם אולנה פריטולה, תוך דגש על חשיפת שחיתויות ברמות הגבוהות ביותר. באפריל 2000 כתב מכתב פתוח לתובע הכללי של אוקראינה על הטרדות מצד שירות הביטחון האוקראיני וטען כי צוות האתר נמצא במעקב השירותים החשאיים ושמועות שיקריות מופצות נגדם.
הפעם האחרונה שהוא נראה הייתה בליל 16 בספטמבר 2000, בשדרות לסיה אוקראינקה, כשנכנס ל"מונית אקראית". עם זאת, המכונית, כפי שנודעה מאוחר יותר, לא הייתה אקראית כלל. מותו עורר עניין ציבורי רחב ומחאות מצד עיתונאים – 80 מהם חתמו על מכתב פתוח לנשיא קוצ'מה. ב-2 בנובמבר של אותה שנה, נמצאה גופתו הערופה של גאורגי גונגדזה ביער טארשצ'נסקי, 70 ק"מ מקייב. זיהוי הגופה נעשה בהמשך על ידי אשתו, כשההכרה הרשמית על ידי הרשויות התעכבה עד 2003. ב-28 בנובמבר 2000, הפוליטיקאי אולקסנדר מורוז פרסם הקלטות סודיות שלקח ממאבטחו של קוצ'מה, מיכילה מלניצ'נקו, בהן נשמעים קוצ'מה, ראש מטה הנשיא ולודימיר ליטווין ושר הפנים יוריי קראבצ'נקו דנים בדרכים להשתיק את גונגדזה. הפרשה, שכונתה "שערוריית הקסטות", הפכה למשבר פוליטי בינלאומי עבור אוקראינה. האיחוד האירופי, OSCE ומחאות המונים דרשו חקירה אמיתית ושקופה, אך השלטון פעל בסתר והבטחות חקירה רבות כשלו. לבסוף, שר הפנים קראבצ'נקו נמצא מת ב-4 במרץ 2005, ימים ספורים לפני עדותו והחשדות להסתבכותו ברצח גברה. רק בשנת 2009 נמצאו שרידי גולגולתו באזור קייב.
במרץ 2005 נעצרו שלושה קציני משטרה לשעבר (וולרי קוסטנקו, מיקולה פרוטסוב, ואלכסנדר פופוביץ'), וביולי 2009 נעצר אלכסיי פוקאץ', מנהל היחידה לענייני מודיעין פלילי. ב-2008 נידונו השלושה לעונשי מאסר של 12–13 שנים וב-2013 נגזר על פוקאץ' מאסר עולם, לאחר שהודה בביצוע הרצח על פי הוראותיו של שר הפנים קראבצ'נקו. עם זאת, עד היום לא מוצהר מי נתן את ההוראה הראשונית לביצוע הרצח. ב-2010, הפרקליטות העלתה טענות לפיהן קראבצ'נקו הוא שנתן לפוקאץ' את הפקודה לבצע את הרצח. ב-2011 החקירה נתקלה במגבלות משפטיות והקלטות מלניצ'נקו נדחו כראיה. ב-2011 וב-2013, נמשכו דיונים על מעורבותו של קוצ'מה בפרשה, אך התיקים הפליליים נגדו בוטלו בשל חוסר ראיות. ניסיון להחיות את החקירה ב-2014 לא הביא לפתרון סופי.
ולבסוף, גונגדזה נטמן רשמית ב-22 במרץ 2016 בכנסיית ניקולה נאברז'ני בקייב, לאחר סירובה של אמו לקבל את גופתו עד שיאותר ראשו. אמו, אולסיה גונגדזה, מתה ב-2013. הנשיא לשעבר ויקטור יושצ'נקו העניק לו את תואר "גיבור אוקראינה" ב-2005, ואשתו קיבלה את עיטור "כוכב הגיבור" ב-2014. רחובות בקייב נקראו על שמו והוקמה לו מצבת זיכרון לפעילות עיתונאית.
הסיפור של גיאורגי גונגאדז'ה הוא עדות עזה לאומץ ולעמידה על עקרונות במולדת שנאבקת בשחיתות ובצנזורה. חייו, פועלו והטרגדיה שבמותו מזכירים לנו את המחיר הכבד שיכול לשלם עיתונאי אמיץ שמעמיד את האמת מעל הכל. זהו סיפור שמעלה שאלות קריטיות על חופש הביטוי, צדק וחוק במדינה צעירה המתמודדת עם מאבקי כוח פנימיים. אנו מזמינים אתכם להעמיק בסיפורם של אנשים כמותו. עקבו אחרי סיפורים נוספים של אישים שנאבקו למען האמת שלהם והמשיכו להיות מודעים לחשיבות חופש הביטוי ולזכויות האדם, כמו אנדריי פארוביי.
