תאמל״ק לי
כדי להבין תושבים של מדינה אחרת, ידע בשפה זה לא מספיק. קיימים אמצעי תקשורת חשובים לא פחות כמו הבעות פנים ומחוות, והם שונים ממקום למקום. אצלנו, למשל, הוצאת לשון משמשת להקניט את בן השיח; הסינים מאיימים בצורה כזו; הטיבטים מברכים לשלום ואינדיאנים ובני המאיה מביעים כך הסכמה…
יש כל כך הרבה מחוות המבטאות שמחה, כעס ואכזבה, אפשר למלא בהם מילונים (ואפילו יש כאלה). יותר מזה יש מדע של ממש החוקר דרכים בלתי-מילוליות לביטוי רגשות.
להצביע באצבע על חפץ רצוי, לאיים באגרוף, לרקוע ברגליים – מה יכול להיות פשוט יותר? אלו הן מה שמכונות מחוות לא-מוסכמות, ששורשיהן נטועים בעבר הרחוק ומובנות לכל אדם. עניין אחר הן מחוות מוסכמות, המיוחדות לאומות, מעמדות, קבוצות אנשים המאוחדות על ידי רעיון כלשהו, או אפילו דתות ספציפיות. מהו סימן הצלב אם לא מחווה מוסכמת של נוצרים? בהינדואיזם, מחוות מיוחדות נפוצות אף יותר, והן מעבירות רגשות ומושגים מורכבים לא רק בטקסים דתיים אלא גם בריקוד.
ישנן מחוות האופייניות למקצועות מסוימים, כגון הצדעה של חיילים, או תנועות הידיים של ימאים (אם כי כאן נדרשים גם דגלונים). ישנן מחוות מפלגתיות כמו הצדעה חלוצית או מועל היד הנאצי.
אותה מחווה יכולה להתפרש באופן שונה בתקופות שונות ובסביבות שונות. לדוגמה, במערב, אצבעות פרושות בצורת האות הלטינית V, בזכותו של ווינסטון צ'רצ'יל, מסמלות ניצחון (Victory). אך במשמעות זו המחווה נוצרה רק מתקופת מלחמת העולם השנייה; לפני כן, אצבעות פרושות בצורת V לטינית, שהורמו מעל בן השיח, סימלו קריאה להשתקה. באיטליה זוהי רמיזה מעליבה לבגידה זוגית, כי זה נראה כמו "קרניים", מה שמביע ביטוי של איום בסביבה שולית (שוליים חברתיים).
השפעת הגלובליזציה
כיום, הגלובליזציה הפכה מחוות רבות, כמו לחיצת יד, למובנות בכל העולם. עם זאת, רק לאחרונה לחצו ידיים רק אירופאים ועמים קרובים להם. מקובל לחשוב שברכה זו נוצרה בימי הביניים, כאשר אבירים הראו זה לזה שאין להם כלי נשק מוכנים ביד. לרוב במזרח התיכון התנשקו בפגישה, הודים קיפלו ידיים מול החזה, הסינים גם לחצו ידיים, אך לא זה לזה, אלא לעצמם. בני שבט המסאי למשל הושיטו יד, לאחר שירקו עליה מראש, ואילו נציגי העם השכן לואו, ירקו על בן השיח עצמו כאות כבוד. מיותר לציין שבמערב מחווה כזו הייתה נראית מעליבה.
בפפואה ניו גינאה אומנם מגישים זה לזה ידיים, אך הם אינם לוחצים אותן. בפני אורח מכובד, הם כורעים על עקביהם כאות ברכה. בני הסאמי הסקנדינביים והמאורים בניו זילנד נוהגים להתחכך באפים. תושבי סמואה נוטים לרחרח זה את זה בעת ברכה. המונגולים מלקקים זה לזה את הלחיים. הטיבטים, כאמור, הוציאו לשון ובמקביל הורידו את הכובע ביד ימין, ונגעו באוזן ביד שמאל.
"כשהוא מבחין במכר, היפני רואה זאת כחובתו, קודם כל, לקפוא במקומו, גם אם הדבר קורה באמצע הרחוב וחשמלית נוסעת ישר לעברו. לאחר מכן הוא כאילו נשבר במותן, עד שכפות ידיו המושטות מחליקות מטה לאורך ברכיו, וכשהוא קופא לעוד כמה שניות בתנוחה הכפופה, הוא מרים בזהירות כלפי מעלה את עיניו בלבד. לא מנומס להתיישר ראשון, והמשתחווים צריכים לצפות היטב זה בזה."
וסבולוד אובצ'יניקוב, "ענף הדובדבן"
אצל עמים אסיאתיים רבים התקיימו טקסי ברכה מורכבים: הצעיר בירך ראשון את המבוגר, הכפוף את המנהל, ההולך את היושב וכן הלאה. אומנם, אין בכך שום דבר מוזר, בעוד האירופאים, כשהם מברכים לשלום, מושיטים יד והסיני, היפני או ההודי נאלצים ללחוץ את ידו של אדם זר. אם אורח היה דוחף לפריזאים רגל יחפה, ספק אם זה היה מעורר התלהבות, כמו בעמי המזרח.
גם הפרידה מתרחשת באופן שונה אצל עמים שונים: הרוסים מרימים את כף ידם ומנענעים אותה קדימה ואחורה. באיטליה עושים דבר דומה, אך מפנים את כף היד כלפי עצמם. האנגלים מניעים את כף היד לאט מאוד מצד לצד, והלטינו-אמריקאים, כמו הישראלים אצלנו, בעת פרידה (כמו גם בעת ברכה), מתחבקים וטופחים זה לזה על הגב.
"אם לא תספר בלשון, גם לא תצביע באצבע"
באופן כללי, עוצמת המחוות, שונה בין העמים לא פחות ממשמעותן. ככלל, ככל שמדרימים יותר, כך האנשים מנופפים יותר בידיהם, הבעות הפנים ושפת הגוף שלהם עשירות יותר. באירופה, האיטלקים משתמשים במספר המחוות הגדול ביותר: כך, את ההתפעלות מיופי נשי הם מביעים בחמש דרכים לפחות. הראשונה – להעביר את האגודל והאצבע המורה על הלחי. השנייה – לתפוס את עור הלחי באצבעות, כאילו מסלסלים שפם (אם אין שפם). השלישית – למשוך מעט את העפעף התחתון כלפי מטה. הרביעית – לקפל את כפות הידיים לצינורית ולהצמיד לעיניים, במעין חיקוי של משקפת. החמישית, גסה למדי – להרים בו-זמנית שני אגודלים למעלה. יחד עם זאת, בכל מחוז איטלקי וכמעט בכל עיר יש דרכים משלהם לביטוי רגשות.
הפסיכולוג האנגלי מייקל ארגייל חישב כי בשעת שיחה ספונטנית, מקסיקני מבצע בממוצע 180 מחוות, צרפתי – 120, איטלקי – 80, פיני ואנגלי – מחווה אחת. ההבדל הברור: ככל שמצפינים, מספר המחוות פוחת.
"על הנואם לשאוף לרסן את מחוותיו, להשיג שליטה בהן, ולא שהן ישלטו בו".
קונסטנטין סטניסלבסקי
מחוות כה שונות היא סיבה נוספת לאפיונים הדדיים. כך, תושבי הצפון רואים בתושבי הדרום אנשים חסרי מעצורים וחסרי טאקט, ואילו הדרומיים, בתורם, רואים בהם אנשים סגורים ויהירים. אפילו אצל עמים שכנים, למחוות רבות יש משמעות הפוכה לחלוטין. למשל, אצל הבולגרים מנידים בראש לאות הסכמה וכך גם שכניהם הבלקנים – היוונים, הרומנים, המקדונים, אך גם ההודים.
תושבי מלטה, לאות הכחשה, נוגעים בקצות אצבעותיהם בסנטר, כשכף היד מופנית קדימה. היפנים במקרה זה מנענעים את כפות ידיהם מצד לצד. תושבי מדינות ערב הם אלופי המחוות ביבשת אסיה, כמו האיטלקים באירופה. כשהם מביעים הערצה למישהו, לרוב לאישה, הם מציירים באצבע המורה גומה דמיונית על הלחי הימנית, סימן היכר של יפהפייה. כשמברכים לשלום, הערבים, בנוסף ללחיצת יד, מצמידים את היד ללב, וכשהם מביעים חוסר הבנה כלפי בן השיח, הם עושים תנועה המזכירה הברגת נורה. כשהוא מפגין רגשות ידידות, ערבי משפשף זה בזה את האצבעות המורות של שתי ידיו, כשהוא מקפל את שאר האצבעות. אם פקיד או שוטר ערבי מכה בצלע כף ידו האחת על כפף ידו השנייה, הוא מציע לכם להציג מסמכים. יש לציין שכל המחוות הערביות נעשות ביד ימין – יד שמאל, כמו אצל עמים רבים, נחשבת למביאה מזל רע.
צרפתי, הרואה רעיון כלשהו כמטופש, מקיש על ראשו, וגרמני טופח בכף ידו על מצחו. אנגלי באותה מחווה מראה שהוא מרוצה מעצמו. כאשר הולנדי, המקיש על מצחו, מושיט את האצבע המורה כלפי מעלה, משמעות הדבר שהוא העריך כראוי את חוכמתכם. אבל – שימו לב! – אם האצבע מכוונת לצד, בן השיח חושב שאינכם שפויים לגמרי.
כדי להתריע שהמידע סודי, רוסים וגרמנים מצמידים אצבע לשפתיים, האנגלים – לאף ובאיטליה אותה מחווה משמשת כאזהרה מפני סכנה. במדינות דוברות אנגלית, טבעת העשויה מהאגודל והאצבע המורה משמעותה "הכול בסדר" – רמיזה לאות הראשונה של הביטוי "OK". עם זאת, ביפן מחווה זו פירושה בקשה להלוות כסף, בברזיל היא הבעת רצון מיני, ובצרפת זהו יחס חסר אמון למילותיו של בן השיח ("אפס"). בטורקיה וביוון זה נחשב לעלבון חמור ורמיזה לנטייה הומוסקסואליות של בן השיח.
ערבים נפגעים באותה מידה מהרמת האגודל כלפי מעלה שהיא סימן אישור רגיל עבור מרבית תושבי מדינות המערב. יפנים, למרות שהתרגלו לנימוסים המערביים, עדיין מתייחסים בעצבנות ללחיצת יד ועל אחת כמה וכמה לטפיחה על הכתף, עבורם נגיעה בבן השיח במהלך שיחה היא חופש פעולה בלתי נסבל.
איך להימנע מתקלות כאלה? אפילו קיומם של מילוני מחוות מיוחדים, שיש בארצות הברית, צרפת, ספרד ועוד, לא מציל את המצב: הרי אי אפשר להציץ במילון בכל צעד!
המוצא הוא אחד: כשנמצאים בין זרים, לנופף בידיים כמה שפחות, כדי לא להביך את עצמכם. ובשעות הפנאי, בכל זאת ללמוד מחוות זרות. יחד עם הבעות הפנים, הן נושאות עד 70% מהמידע על האדם, בעוד שלמילים (ועוד אמיתיות) נותרים רק 30%. גם אם נסתכן בטעות, בוודאי נלמד יותר על אחרים, ובו בזמן גם על עצמנו שהרי תקשורת בלתי-מילולית נובעת מעומק הנפש, שם, ככלל, קשה להתחמק מהאמת.
