היא כונתה ניאו-פשיסטית וסכנה לאיטליה, אך היא זכתה בליבם של מנהיגים אירופאים רבים, כולל ראש ממשלת בריטניה. אז כיצד מי שכונתה קיצונית לאומנית הפכה לאשת הברזל של איטליה ולאישה הראשונה לכהן כראש ממשלה בארץ המגף?
באמצע יוני 2024, ג'ורג'ה מלוני הייתה במצב רוח מרומם כשאירחה את פסגת ה-G7, מפגש של שבעת המדינות החזקות בעולם, באזור פוליה שבדרום איטליה. לאחר ימים שבהם ניהלה פגישות ודיברה אנגלית, צרפתית וספרדית בנוסף לאיטלקית, שפת האם שלה, באחד הערבים היא רקדה פיציקה – ריקוד פולקלור מסורתי – הסתובבה ודילגה לצלילי מוזיקת עם קצבית ומהפנטת המושמעת לעתים קרובות בחתונות מקומיות, בקצב מדבק של 100 פעימות לדקה. הופעתה המשוחררת של מלוני ביטאה את הביטחון העצמי של כוכבת פוליטית עולה, שלאחר הישג מרשים בבחירות באירופה כמה ימים קודם לכן, הייתה למנהיגה הפוליטית הכי חמה באירופה. היא הצטלמה לסלפי עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, והעלתה את התצלום לאינסטגרם ל-3.5 מיליון עוקביה עם הכיתוב "שלום מצוות מלודי." עבור פוליטיקאית שרק לפני כמה שנים הייתה תקועה בשולי הפוליטיקה האיטלקית כראש מפלגת ימין קטנה, "האחים של איטליה", מלוני, בת 47, נראתה על פסגת העולם.
מלוני עבדה קשה כדי להשיג את הכבוד שחמק ממפלגות ימין אחרות כמו "האיחוד הלאומי" של מארין לה פן. היא התקבלה בבית הלבן על ידי ג'ו ביידן ועל ידי דונלד טראמפ, התקבלה על ידי מפלגות מרכז בתוך האיחוד האירופי וזה מפתיע במיוחד בהתחשב במקורותיה הניאו-פשיסטיים הגלויים של הקריירה שלה (רגע לפני שנבחרה לראשות הממשלה בסוף 2022, הסופר רוברטו סביאנו כתב ב"גרדיאן": "ג'ורג'ה מלוני היא סכנה לאיטליה ולשאר אירופה") אך בשנתיים שחלפו מאז, היא הפתיעה רבים עם הפרגמטיזם הפוליטי שלה ויכולתה הערמומית.
כראש מפלגה שהייתה באופן מסורתי עוינת לאיחוד האירופי, מלוני במקום זאת עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין וביצעה ויתורים הכרחיים כדי להשיג מימון מהאיחוד האירופי עבור סדר היום המקומי שלה. היא הפכה לאחת התומכות האמינות ביותר של אוקראינה – דבר מפתיע בהתחשב בנטיות הפרו-רוסיות המסורתיות בימין האירופי ושכנעה את בעל בריתה האידיאולוגי, ויקטור אורבן מהונגריה, לאשר לבסוף סיוע צבאי של האיחוד האירופי לאוקראינה. היא הצליחה להניע את האיחוד האירופי להתייצב לצדה בנושא ההגירה, והרחיבה מאוד את התוכנית לתשלום למדינות צפון אפריקה כדי לעצור את זרימת המהגרים מהים התיכון. עם האמינות שהשיגה בעמל רב, מלוני יצאה מהתדמית הניאו-פשיסטית שהמבקרים שלה ניסו לייחס לה.לאחר הריקוד המשמח ביוני, נראה שהעלייה הבלתי ניתנת לעצירה של מלוני והימין האירופי נבלמה. בצרפת, היכן שהאיחוד הלאומי נראה מוכן לעלות לשלטון, השמאל ניצח ניצחון מפתיע בבחירות 2024. מפלגת הימין Vox בספרד עזבה את קואליציית "השמרנים והרפורמיסטים האירופאים" (ECR), קואליציית מרכז-ימין שמלוני עומדת בראשה, כדי להצטרף לקבוצה חדשה של מפלגות ימין בשם "פטריוטים לאירופה". ולבסוף, פון דר ליין חזרה לנשיאות הנציבות האירופית ללא עזרתה של מלוני. בזירה המקומית, מלוני נאלצה להתמודד עם הפרסום המביך של סרטונים חשאיים המציגים חברים בקבוצת הנוער של מפלגתה קוראים סיסמאות פשיסטיות ומשמיעים הערות גזעניות ואנטישמיות. מלוני גינתה את הדעות שהוצגו בהן ואמרה שהן "בלתי תואמות לחלוטין עם 'האחים של איטליה' – ועם הקו הפוליטי שהצגנו במשך שנים". כמה מאלו שהופיעו בסרטונים נאלצו להתפטר מתפקידם.
עבור חלק מהאנשים, התקרית חשפה "את הפנים האמיתיות" של מפלגת "האחים של איטליה", כפי שאמר ג'וזפה פרובנזאנו, חבר פרלמנט מהמפלגה הדמוקרטית, מפלגת האופוזיציה העיקרית. אחרים, גם באופוזיציה, הרגישו שזה היה בלתי הוגן בעליל. "מה שהצעירים האלה אמרו ועשו הוא עניין חמור, אבל אני לא מאמין לרגע שמלוני והממשלה שלה הם פשיסטים," אמר רוברטו ג'אקטי, חבר פרלמנט ממפלגת המרכז-שמאל "איטליה ויווה". הוא אמר שהדיון מאיים להסיח את הדעת מהנושא החשוב: חוקים חדשים, שלדבריו, לוקחים את איטליה לכיוון לא ליברלי.
אחת מסיסמאות הקמפיין של מפלגת "האחים של איטליה" הכריזה: "אנו מגנים על אלוהים, המולדת והמשפחה". הסיסמה הייתה חלק מתעמולה של מוסוליני בזמנו והתקבלה בתדהמה על ידי העיתונות השמאלנית באיטליה. אך מלוני מקפידה לציין שהסיסמה נטבעה על ידי ג'וזפה מציני, אחד ממייסדי איטליה בתקופת האיחוד במאה ה-19. עובדה שניתן לקרוא אותה בשתי דרכים – או כביטוי של לאומיות דמוקרטית או כהד של פשיזם – אופייני לסוג הדו-משמעי שמלוני אוהבת לאמץ. המונח שחלק ממבקריה משתמשים בו הוא "דופייה" או כפילות. כרגע, מלוני משיגה את שני העולמות: מתונה במדיניות חוץ וכלכלה וימנית בנושאים כמו הגירה ומדיניות משפחה, עובדת קשה כדי לעצור את ההגירה הבלתי חוקית ופועלת נגד זוגות הומוסקסואלים המנסים לאמץ ילדים באיטליה.
במקום לדאוג לשאלה האם "האחים של איטליה" הם פשיסטים, עדיף לראות בג׳ורג׳ה מלוני פופוליסטית ימנית המגיבה לבעיות של המאה ה-21. היא רואה בעצמה כמי שמגינה על איטליה מפני ההשפעות המזיקות והמטשטשות של הקפיטליזם הגלובלי, הביורוקרטיה ההיפר-אקטיבית של האיחוד האירופי, הערכים החילוניים והגירה כאוטית. הרקורד שלה בהתמודדות עם הגירה בלתי חוקית הביא את ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר (למרבה התדהמה של חברי מפלגת הלייבור שלו) לאיטליה כדי לקבל את עצתה.
הכלכלן פבריציו ברקה ממקם את מלוני כחלק ממהלך ניאו-סמכותני באירופה ובמקומות אחרים שלדבריו 40 שנות מדיניות ניאו-ליברלית יצרו. אובדן מקומות עבודה בתעשייה, צמצום ההגנות החברתיות ואי-שוויון גובר יצרו רמות גבוהות של חרדה וחוסר ביטחון בקרב האזרחים, שהפכו את הרעיון של מנהיג חזק – "קיסר" שיטפל בעניינים – למושך עבור מיליוני אנשים. מכיוון שמנהיגים אלה, בין אם טראמפ או מלוני, לא צפויים לאתגר את הסטטוס קוו הכלכלי, מה שהם מציעים בעיקר הוא הגנה על צורות מסורתיות של זהות.
האם ג'ורג'ה מלוני האמיתית היא פשיסטית בסתר או דמוקרטית שמרנית? זה לא ממש משנה. מלוני היא, מעל הכל, פוליטיקאית מיומנת וממושמעת שעלתה לשלטון על ידי תפיסת השפעה במחנה המרכז-ימין. היא ומפלגתה הגדילו את שיעור הקולות מ-2% ל-26% תוך כמה שנים – וזה לא היה על ידי פנייה לימין הקיצוני או הבטחה להרפתקה סמכותנית. היא נמנעה משיתוף פעולה עם "אלטרנטיבה לגרמניה" ו"האיחוד הלאומי". היא נתנה למפלגת "הליגה" של מתיאו סלביני לעקוף אותה מימין, תוך שימוש בשפה גזענית וקסנופובית הרבה יותר גסה מ"האחים של איטליה" וגנבה את הבוחרים המתונים יותר של "הליגה".
יועציה הבכירים הם אנשים אינטליגנטים וחושבים, שמרנים מאוד מבחינה פוליטית, אך הרבה פחות קיצוניים מהאנשים שסובבים את טראמפ, למשל. במקביל, מלוני מציגה צדדים שונים בפני קהלים שונים. היא מתונה בקפדנות כשהיא פונה לאיחוד האירופי ולקהלים בינלאומיים, אך לוחמת פופוליסטית בדרכי הקמפיין. כשפנתה לעצרת של מפלגת הימין הספרדית Vox, היא גינתה את האיום מצד "החילוניות של השמאל והרדיקליזציה האסלאמית", וקראה להגן על "הציוויליזציה שלנו" נגד "אלה שרוצים להרוס אותה".
"אני גאה בזה שרוב האנשים ממשיכים לקרוא לי ג'ורג'ה. זה חשוב ויקר לי. במשך שנים, אנשים צחקו עליי בגלל השורשים העממיים שלי: הם קראו לי מוכרת דגים, מוכרת פירות, ילדת רחוב כי הם כל כך משכילים. מה שהם מעולם לא הבינו הוא שאני גאה להיות אישה מן העם."
עלייתה לפסגה
על פי האוטוביוגרפיה שלה, כאשר נישואי הוריה הסתיימו, אמה של מלוני העבירה אותה ואת אחותה הגדולה, אריאנה, משכונה אופנתית ברומא לדירה קטנה באזור מעמד הפועלים של גרבטלה, שם רוב האנשים דיברו בניב רומאי. אמה המתוחכמת, אנה פרטורה, תמכה במשפחה על ידי כתיבת רומנים רומנטיים. אביה, פרנצ'סקו, עבר לאיים הקנריים. ג'ורג'ה ואחותה היו מבלות איתו את הקיץ, אך לא היה לה קשר איתו לאחר גיל 12 (הוא בילה מאוחר יותר כמה שנים בכלא ספרדי לאחר שנתפס מבריח חשיש מצפון אפריקה ומת נפטר בשנת 2012).
אם ג'ורג'ה מלוני עלתה במהירות יחסית ובהצלחה מסוימת לתפקיד ראש הממשלה, זה משום שצברה ניסיון פוליטי ניכר מגיל צעיר. בגיל 15 היא הצטרפה לארגון הנוער Fronte della Gioventù, המשויך למפלגת MSI הנאו-פשיסטית. בשנת 1996, בגיל 19, היא עמדה בראש תנועת הסטודנטית Azione Studentesca, של הברית הלאומית (AN), שירש את MSI. שנתיים לאחר מכן נבחרה למועצת המחוז של רומא. בהמשך, גם סילביו ברלוסקוני הבחין בכישרונה ומינה אותה לשרת הנוער. כאמור, בגיל 31 הייתה ג'ורג'ה מלוני לשרת הצעירה ביותר בתולדות איטליה. בזכות הקריירה המהירה הזו, היא זכתה במהרה להכרה בקרב הבוחרים. בשונה ממה שקורה באירופה עם מנהיגי ימין קיצוני אחרים, הצבעה עבורה אינה מעשה אומץ, ולא אפילו קפיצה אל הלא נודע. היא כבר הוכיחה את עצמה בפועל ומוכרת כבעלת יכולת. שר התרבות לשעבר שלה, עיתונאי ומסאי ג'נארו סאנג'וליאנו, אמר שהיא הרשימה אותו כבר בפגישה הראשונה: "הלכתי לתת הרצאה לנציגי המחוז של רומא," הוא אומר. "בשלב מסוים ציטטתי משפט מהפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט. בסיום, בחורה צעירה ביקשה ממני את המקור המדויק של הציטוט. זו הייתה ג'ורג'ה מלוני."
כולם מסכימים על כישוריה בעבודה וידיעתה המעמיקה במסמכים. "היא מתקשרת יפה מאוד," אומר פיירו פאסינו, דמות שמאלית, חבר פרלמנט מהמפלגה הדמוקרטית וראש העיר לשעבר של טורינו. והיא עובדת קשה. כולם גם מדגישים את צדדיה החזקים, אפילו הקשוחים, שיכולים לעורר פחד אצל מי שיעז לעמוד נגדה.
מלוני היא אם חד-הורית, לאחר שבחרה להביא ילד עם מגיש הטלוויזיה אנדריאה ג'יאמברונו תוך כדי שהיא גרה בנפרד ולא נישאה לו. באוקטובר 2024, כאשר ג'יאמברונו נתפס במצלמה מציע לנשים אחרות "האם אני יכול לגעת בחבילה שלי בזמן שאני מדבר איתך?", מלוני נפרדה ממנו עוד באותו יום. למרות שהיא אם חד-הורית ובת לאם חד-הורית, מלוני מחויבת עמוקות לקידום המשפחה המסורתית, בהתאם לערכים דתיים קתוליים. בנוסף להיותה ראש הממשלה האישה הראשונה של איטליה, מלוני היא המנהיגה הראשונה שלא למדה באוניברסיטה. השכלתה האמיתית הגיעה כפעילה פוליטית ימנית צעירה. בגיל 15, היא הצטרפה ל"תנועה הסוציאלית האיטלקית" (Movimento Sociale Italiano, MSI), מפלגה פוליטית שנוסדה על ידי קבוצה של פשיסטים לשעבר לאחר מלחמת העולם השנייה.
MSI התחילה כתנועה פוליטית, אשר יושב הראש שלה ג'אנפרנקו פיני, הוביל אותה להפוך ממפלגה ניאו-פשיסטית או ל"מפלגת ימין מודרנית ודמוקרטית", ששינתה את שמה רשמית בשנת 1995 ל"הברית הלאומית". בזמן שמלוני הצטרפה, התנועה הייתה מחולקת בין חברים מבוגרים שחזרו לפשיזם לבין דור צעיר שלאחר המלחמה הקרה, חיפש תנועה ימנית שהיא אנטי-קומוניסטית ומבקרת של הקפיטליזם; מעין דרך להחזיר גאווה לאומית. המנטורים של מלוני היו חברים בדור השני הזה של ה-MSI שהגיעו לבגרות במהלך שנות ה-70, כאשר המאבק הפוליטי באיטליה טבע תחת גל טרור קטלני. תרבות הנוער נשלטה על ידי השמאל הקיצוני, וחברי ה-MSI היו לעתים קרובות מטרות למכות. מלוני הצטרפה לסניף של ה-MSI בשם Colle Oppio (גבעת אופיון), ששימש כחוג דיונים, קבוצת קריאה ומפלגה פוליטית. ל-Colle Oppio יש מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה של הימין האיטלקי. המטה היה בחורבה עתיקה על גבעת אופיון ברומא ובשנת 1978, אחד מחבריה הוכה למוות על ידי קיצונים שמאלניים שנשאו מפתחות ברזל. מאז, הסניף מקיים טקס זיכרון שנתי לצעיר, ולאחרים שמתו בשנים הללו. תחושה זו של השתייכות למיעוט נצור הנלחם נגד תרבות נוער שמאלנית דומיננטית, יותר ויותר חסרת סובלנות ולעתים אלימה הותירה את חותמה על מלוני. היא הצטרפה לסוג של תרבות נגד-נגד.
הנוער של ה-MSI לבש מקטורנים ועניבות ושמר על שיער קצר בזמן שהנוער השמאלני התהדר בשיער ארוך וג'ינס. הם התנגדו להיתר גירושין והפלות וקידמו את "המלחמה בסמים" והחזרה של עונש המוות (שאיטליה ביטלה בשנת 1948) למחבלים שהורשעו ברצח. "ה-MSI היא עוינת, מורדת ואנטי-קונפורמיסטית, בניגוד מוחלט למפלגות שעושות עסקים מהפוליטיקה", הצהיר ג׳אנפרנקו פיני בקונגרס של המפלגה בשנת 1987. Colle Oppio הפכה, החל מסוף שנות ה-80, לקבוצה של פורעי חוק בתוך ה-MSI. הם מסרו מכתב לרב הראשי של רומא בו הם מתנצלים על החוקים האנטישמיים הפשיסטיים של 1938, קיימו כנס בנושא גזענות לאחר שגלוחי ראש תקפו צעיר אפריקאי בפארק אופיון והגנו על בית חולים קתולי נגד חברים מבוגרים מה-MSI שרצו להיפטר ממחלקה לחולי איידס. "היה מאבק בין הימין שרצה להיפטר מהנוסטלגיה הפשיסטית לבין הימין שרצה לשחק על האינסטינקטים הגרועים ביותר של האנשים," אמר פאביו רמפלי, שניהל את Colle Oppio ועם השנים היה לחבר פרלמנט ומייסד מפלגת "האחים של איטליה" (FdI, Fratelli d'Italia) של מלוני.
מלוני הייתה, לפחות בהתחלה, בצד הנוסטלגי. בשנת 1996, בגיל 19, היא העניקה ריאיון לטלוויזיה הצרפתית שבו היא הצהירה: "מוסוליני היה פוליטיקאי טוב. כל מה שעשה, הוא עשה לטובת המדינה, בניגוד לפוליטיקאים של 50 השנים האחרונות." היא בחרה את מילותיה בזהירות רבה יותר מאז.
מלוני ירשה מפיני מפלגה שוויתרה במפורש על הפשיזם. ועדיין, לדבריה "אני לא חוששת לחזור בפעם המי-יודע-כמה שאין לי נוסטלגיה לפשיזם," היא כותבת. "מצד שני, אני מכירה את השם ואת הסיפור של כל אחד מהצעירים שהוקרבו במהלך שנות ה-70 על מזבח האנטי-פשיזם."
במאי 2024, היא עשתה צעד חשוב, כשהיא כיבדה את ג'אקומו מתיאוטי, מנהיג סוציאליסטי שנרצח על ידי הבריונים של מוסוליני מארגון החולצות השחורות, ביום השנה ה-100 למותו של מתיאוטי והתייחסה אליו כ"איש חופשי ואמיץ שנרצח על ידי בריונים פשיסטים", זאת מבלי להזכיר את מוסוליני.
חלק מהחיפוש אחר זהות לא-פשיסטית הוביל את מלוני והנוער בשנות ה-90 מתנועת ה-MSI אל עולם ספרות הפנטזיה, במיוחד לרומנים "ההוביט" ו"שר הטבעות" של ג'יי.אר.אר טולקין. ישנה תמונה של מלוני בימיה הראשונים כפעילה של ה-MSI, בתחפושת של סמווייז גמג'י, בן לווייתו הנאמן של פרודו בגינס. קבוצת הנוער של ה-MSI החלה לקיים "מחנות הוביט" בשנות ה-70, שתוארו כסוג של "וודסטוק של הימין הקיצוני". המחנות חודשו בשנות ה-90 וחזונו של טולקין קיבל משמעות חדשה: הארץ התיכונה דמתה לאירופה הקדם-קפיטליסטית, הימי-ביניימית עם קבוצות שבטיות הנלחמות באומץ נגד אויבים חזקים. זה נראה כמטאפורה מושלמת לאיטליה המתמודדת עם כוחות הגלובליזציה, הביורוקרטיה החדשה של האיחוד האירופי בבריסל וספינות מלאות בזרים המגיעות פתאום לחופי איטליה. "אני לא מחשיבה את 'שר הטבעות' כפנטזיה," אמרה מלוני.
בשנת 1997, מלוני, בגיל 20, הייתה לראש הסניף הרומאי של ארגון הנוער של ה-MSI. בשנת 1998, היא ייסדה פסטיבל פוליטי בשם אַטרֶיו, על שם גיבור ברומן פנטזיה רב-מכר, "הסיפור שאינו נגמר", מאת הסופר הגרמני מיכאל אנדה. אַטרֶיו הוא ילד צעיר שחייב להשתמש בכוח הדמיון והסיפור כדי לבנות עולם חדש של ערכים ולהביס את הריקנות שמתפשטת. "סמל למאבק נגד הניהיליזם, מושלם לחזון שלנו," כותבת מלוני. הפסטיבל, תחת הנהגתה של מלוני, אירח דמויות ימין כמו ויקטור אורבן וסטיב באנון, כמו גם פוליטיקאים מהשמאל. ב-2023, אפילו אילון מאסק היה לאורח מפתיע.
בשנת 2004, בגיל 27, מלוני נבחרה לנשיאת קבוצת הנוער של "הברית הלאומית". היא נכנסה לפרלמנט בגיל 29 והפכה לשרת הנוער כסגנית נשיא הבית התחתון של איטליה בשנת 2008, הצעירה ביותר בהיסטוריה של איטליה. היא קיבלה תפקיד מוביל כתוצאה ממשבר במחנה הימין. בשנת 2009, פיני החליט לפרק את "הברית הלאומית" ולכלול אותה בקואליציה הגדולה יותר שיצר ראש הממשלה דאז סילביו ברלוסקוני, המכונה "עם החופש". למעשה, פיני הרג את המפלגה שיצר על ידי הכנסת הדחויים מהימין הקיצוני לממשלה. בשנת 2012, כאשר ברלוסקוני סירב לקיים פריימריז לבחירת מנהיג חדש, מלוני וכמה מעמיתיה עשו את הצעד הנועז של עזיבת הקואליציה והקמת מפלגה חדשה, שבאופנים רבים שיקמה את הסמל, המטה ורבים מחברי "הברית הלאומית" של פיני.
מלוני רצתה במקור לקרוא למפלגה "אנחנו האיטלקים", אך פאביו רמפלי הגה את השם Fratelli d’Italia (האחים של איטליה), שהוא גם השם שבו מוכר ההמנון הלאומי האיטלקי. השימוש במילות הפתיחה של ההמנון טען לייצג את המפלגה כמפלגת האחדות הלאומית, בדיוק כפי שעשתה מפלגתו של ברלוסקוני, Forza Italia ("קדימה איטליה"), שהושקה בנובמבר 2013.
אחת הדרכים להבין את הפוליטיקה האיטלקית ב-30 השנים האחרונות היא כחיפוש נואש אחר מושיע פופוליסטי שיפתור את בעיות המדינה. בתחילת שנות ה-90, איטליה נכנסה לתקופה של קיפאון, והפכה לאחת הכלכלות שצמחה בקצב האיטי ביותר. המשבר הפיננסי של 2008 פגע באיטליה במיוחד, ועד שנת 2022, רמת החיים של משק הבית האיטלקי הממוצע הייתה נמוכה ב-12% ממה שהייתה לפני תחילת המשבר.
בתקופה זו, איטליה פנתה למנהיג פופוליסטי אחד אחרי השני שהבטיח – ונכשל – להביא שינוי רדיקלי: סילביו ברלוסקוני נשבע להיות מרגרט תאצ'ר של איטליה ולהעשיר את כולם; התובע לשעבר אנטוניו די פייטרו הבטיח לעקור את השחיתות מהשורש; הקומיקאי בפה גרילו ותנועת "חמשת הכוכבים" שלו הניף באופן מילולי אצבע משולשת כלפי המעמד הפוליטי של איטליה על ידי קיום יום "הזדיינו כולכם" לאומי; מתיאו רנצי, מנהיג פופוליסטי מהמרכז-שמאל, הבטיח לסלק את המעמד הפוליטי הישן של איטליה ומכאן כינויו "il rottamatore", איש ההרס. ואז הגיע מתאו סלביני, שהצהיר בשנת 2018 כי "עבור המהגרים הבלתי חוקיים, המסיבה נגמרה, תתחילו לארוז את המזוודות שלכם".
לאיטליה יש את רמת התנודתיות הפוליטית הגבוהה ביותר באירופה, כאשר עד מחצית מהבוחרים באיטליה מחליפים מפלגה מבחירות לבחירות. מפלגתה של מלוני קיבלה 4.4% בבחירות 2018, ו-6.4% בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2019. אבל עד שנת 2022, "האחים של איטליה" הייתה למפלגה הגדולה ביותר באיטליה, עם 26% תמיכה, מה שהזניק את מלוני לתפקיד ראשת הממשלה.
מה עמד מאחורי הזינוק הפתאומי הזה? התשובה הקצרה היא שמפלגתה של מלוני הייתה המפלגה היחידה שנותרה באופן עקבי באופוזיציה במהלך עשור שבו איטליה ניסתה לצאת מתקופה של משבר כלכלי ממושך. עוזריה של מלוני ציינו שהלחץ עליה להצטרף ל"ממשלת אחדות" עם 12 מפלגות אחרות על פני הקשת האידיאולוגית היה עצום. אבל היא נסוגה, מה שהציב אותה בעמדה מושלמת להרוויח מחוסר שביעות רצון עממי מרוסן. כפי שתנועת "חמשת הכוכבים" גילו, להיות אנטי-ממסדי ולתעל חוסר שביעות רצון עממי עובד הרבה יותר טוב באופוזיציה. האתגר של מלוני היה לשמור על אנרגיית האאוטסיידרית גם בזמן שהיא בשלטון.
ממשלת מלוני מצאה את עצמה מתמודדת עם חוב לאומי בשיעור של 137% מהתמ"ג, וגירעון של 7.2%. אחד הצעדים הראשונים שלה היה לבטל תוכנית הכנסה מינימלית מובטחת שנוצרה על ידי תנועת "חמשת הכוכבים" בשנת 2019. היום, כ-5.6 מיליון איטלקים חיים מתחת לקו העוני – כמעט 10% מהאוכלוסייה – ותוכנית ״ההכנסה האזרחית" (Reddito di Cittadinanza) סיפקה הכנסה חודשית מינימלית קטנה, בממוצע של כ-580 אירו לחודש, ל-1.3 מיליון משפחות איטלקיות עניות יותר.
אנשיה של מלוני מאמינים שההכנסה המובטחת היא תגמול שמעודד אנשים לא לעבוד, ולא מציעה לאזרחים שום סיכוי אמיתי לעתיד טוב יותר. מלוני לא אוהבת "תוכניות אוניברסליות", ומעדיפה מדיניות שמטיבה עם קבוצות מועדפות מסוימות. הממשלה העניקה הטבות מס וסובסידיות לעסקים וסטארטאפים, למשפחות עם ילדים, לנשים עובדות ולעסקים המעסיקים עובדים צעירים ו/או נשים. פקידים מתעקשים שמדיניות זו עובדת, מכיוון ששיעור האבטלה ירד מכ-8.1% בשנת 2022, כאשר מלוני נבחרה, ל-6.8% ב-2024.
מלוני מתנגדת להכנסת שכר מינימום. יותר ויותר איטלקים צעירים עובדים בעבודות קצרות טווח והתמחויות שלעתים קרובות משלמות רק 1,000 אירו (840 ליש"ט) לחודש. כתוצאה מכך, כ-550,000 צעירים עזבו את איטליה בין 2014 ל-2023, על פי לשכת הסטטיסטיקה הלאומית ISTAT, כשליש מהם עם תואר אקדמי. איטליה מתמודדת עם בעיות מבניות עמוקות כמו חוסר השקעה במחקר ופיתוח, כישלון במימון תוכניות להכשרת בוגרים, שידרשו השקעות ניכרות כדי להתמודד איתן.
בנוסף לשכר קפוא, ב-30 השנים האחרונות איטליה הפכה גם לאחת המדינות הלא שוויוניות יותר באירופה, על פי הכלכלן סלבטורה מורלי מאוניברסיטת רומא. במקביל, היא כמעט ביטלה את מס הירושה. לפני שנת 2000, איטליה מיסדה עיזבונות גדולים בשיעור של 8%. סילביו ברלוסקוני, האיש העשיר ביותר במדינה, הפחית את השיעור לאפס. הממשלה שלאחר מכן העלתה אותו ל-0.8% צנוע, ולמלוני אין תוכניות להגדיל אותם, כשהיא מתעקשת שהאיטלקים כבר משלמים די מסים.
אם המדיניות הכלכלית של מלוני היא מרכז-ימין מסורתית למדי, ממשלתה הרבה יותר תקיפה כשזה נוגע להגירה, לאחר עשור סוער שבו סירות שהובילו מיליון מהגרים הגיעו לחופי איטליה וכ-28,000 מתו בים. ביוני 2024, זרועו של עובד חקלאי סיקי בשם סאטנם סינג נתלשה על ידי חלק מציוד חקלאי בחווה מחוץ לרומא. מכיוון שסינג הועסק באופן בלתי חוקי, המעסיק שלו, במקום להתקשר לאמבולנס, השאיר אותו בצד הדרך עם זרוע כרותה בתוך קופסת ירקות. סינג מת זמן קצר לאחר מכן. המוות המחריד פתח צוהר להיבט האכזרי במיוחד בכלכלה האיטלקית: כ-230,000 עובדי חווה ב"כלכלה השחורה", חיים בעצם כמו עבדים מודרניים.
כמה ימים לאחר אותו מקרה, מלוני קמה בפרלמנט האיטלקי וגינתה את "המוות הנורא והבלתי אנושי" של סינג ו"ההתנהגות המגעילה של המעסיק שלו … עלינו לומר זאת: זו איטליה הגרועה ביותר." היא קראה לדקת דומייה, וכאשר שניים מאנשיה נותרו יושבים, היא אמרה, בקול רם מאוד, בניב רומאי: "Raga’ arzatevi pure voi." ("חבר'ה, גם אתם תקומו.") זה היה קטע מבריק של תיאטרון פוליטי. במקום להתמודד עם ביקורת על התנאים המחרידים של עבודת חקלאות זרה, מלוני החליטה להראות שלמרות התנגדותה העזה להגירה בלתי חוקית, יש לה חמלה לאנשים העובדים בעולם התחתון של "lavoro nero" (עבודה שחורה). ברם, בפועל, ממשלת מלוני הפכה את זה להרבה פחות סביר שמבקשי מקלט יקבלו את בקשותיהם ולקחה הגנות מאנשים רבים שכבר היו להם כאלו. מלוני הקשיחה את המדיניות בנוגע להגירה בלתי חוקית שהיה למרכיב קבוע בנאומי הקמפיין שלה. בין 2016 ל-2018, מלוני דיברה לעתים קרובות על "החלפה אתנית", תיאוריית הקונספירציה הידועה גם בשם "ההחלפה הגדולה" שבה כוחות עלומים כופים הגירה על איטליה כדי להחליף את האוכלוסייה המקורית שלה בכוח עבודה זר בשכר נמוך.
אלא שמאז שהפכה לראשת ממשלה, ג׳ורג׳ה מלוני הורידה את הטון הרטורי שלה. אבל, כראש ממשלה, היא המשיכה בשני מסלולים נפרדים – פועלת בפומבי כדי לעצור הגירה בלתי חוקית מצד אחד, ובמקביל, משלשת את מספר העובדים הזרים שהמעסיקים האיטלקים יכולים להעסיק. ממשלתה גם הפכה את זה להרבה יותר קשה להשיג מקלט, מה שמניע יותר אנשים לעסוק בכלכלה נמוכה.
מלוני עמלה לגרום לאיחוד האירופי ללכת בעקבותיה בנושא הגירה. בשנת 2023, מלוני ואורסולה פון דר ליין טסו לתוניס כדי לחתום על הסכם עם הנשיא הדיקטטור של תוניסיה, קאיס סעיד, שמעניק לתוניסיה 105 מיליון אירו עבור "ניהול גבולות" וכמיליארד אירו בהלוואות ותמיכה פיננסית. בשנת 2024, מלוני ופון דר ליין הגיעו להסכמים דומים גם עם מאוריטניה ומצרים, בתקווה לסגור את נקודות היציאה העיקריות.
ההסכמים מבוססים על הסכם שהממשלה האיטלקית הגיעה אליו עם לוב בשנת 2016 תחת ממשלת המרכז-שמאל. האיחוד האירופי משלם ומכשיר את משמר החופים של לוב ליירט סירות מהגרים, ומשלם להם לאכסן מהגרים ללא הגבלת זמן בבתי כלא לוביים פרטיים אכזריים הנשלטים על ידי מיליציות חמושות. מהגרים ומבקשי מקלט מובלים באוטובוסים לגבולות המדבריים של תוניסיה עם לוב או אלג'יריה ומופקרים ללא כסף, טלפונים ניידים, מזון או מים.
ובממשלת מלוני מאמינים שהמדיניות מתחילה לעבוד: מספר המהגרים הבלתי חוקיים שהגיעו לאיטליה בספינות במהלך שבעת החודשים הראשונים של 2024 ירד בכ-62% לעומת השנה הקודמת, אם כי מבקרים אומרים שזרימת ההגירה פשוט חוזרת לרמה שהייתה בשנת 2021. בעוד שמדיניותה של מלוני של תשלום למדינות צפון אפריקה כדי לעצור הגירה בלתי חוקית אינה חדשה, זהו מאמץ הרבה יותר מקיף "להוציא את הגבולות של איטליה החוצה".
מה שחדש ויותר רדיקלי הוא התוכנית הממשלתית להעביר את מעצר המהגרים הבלתי חוקיים לאלבניה. הממשלה האיטלקית בונה מתקן באלבניה כדי לאכסן מהגרים שלא צפויים להיות זכאים למעמד מקלט, ומשם הם יוחזרו למדינות המוצא שלהם. ברגע שהאנשים מחולצים בים, הממשל יבצע הבחנה בין נשים, ילדים או אנשים שנמלטים מרדיפה – כמו סורים ואפגנים – שלא יישלחו לאלבניה. בעוד גברים בוגרים שמהגרים מסיבות כלכליות ומגיעים מרשימת 'מדינות בטוחות' – כמו תוניסיה, מרוקו, מצרים, בנגלדש – יוחזרו, ברוב המקרים, למדינת המוצא שלהם.
דובר האופוזיציה האיטלקית לענייני חוץ מכנה את תוכנית אלבניה חסרת תועלת, יקרה ואכזרית, משום שהיא תאכסן לכל היותר 3,000 אנשים, שרבים מהם כמעט בוודאות יישלחו בחזרה לאיטליה. כשהעלות הראשונית מוערכת ב-653 מיליון אירו.
ועדיין, איטליה זקוקה להגירה. עם אוכלוסייה מזדקנת המצטמצמת ב-400,000 מדי שנה, מעסיקים לוחצים על הממשלה לאפשר להם להעסיק יותר עובדים זרים. מאחורי הקלעים, ממשלת מלוני הסכימה לאפשר למעסיקים איטלקים להעסיק 450,000 עובדים זרים במהלך שלוש השנים הבאות, כמעט כולם אנשים שנכנסו למדינה באופן בלתי חוקי שנים לפני כן – אותם אנשים שמלוני מנסה להרחיק.
מה שרבים יודעים אך לא אומרים הוא שאיטליה לא רוצה מהגרים מאפריקה, במיוחד כאלה שהם מוסלמים. "לכל אומה," אמרה מלוני, "יש את הזכות לבחור הגירה שמתאימה יותר לתרבות שלה. בוונצואלה, יש מיליוני אנשים מורעבים – הם נוצרים – לעתים קרובות ממוצא איטלקי. אז, אם אנחנו צריכים מהגרים, בואו ניקח אותם מוונצואלה."
סלבטורה פאצ'ילה, עורך דין לענייני הגירה ברומא, מציע פרשנות צינית למדיניות ההגירה האיטלקית, שהוא מאשים בה במידה שווה את השמאל ואת הימין: זה נוח לאיטליה שיהיה לה צבא צללים של מיליוני עובדים זרים במצב משפטי מעורפל. הם עשויים להרגיש מחויבים לעבוד שעות ארוכות יותר בשכר נמוך יותר ולהסכים לתנאי עבודה מסוכנים. "יש לך 500,000 עובדים בלתי חוקיים שהם פגיעים לחלוטין וניתנים לסחיטה על ידי המעסיקים שלהם ועוד לפחות 2 מיליון זרים שנמצאים במצב משפטי שברירי. זה, בתורו, החליש את כוח המיקוח של העובדים האיטלקים, שכעת חייבים להתחרות עם עובדים זרים כדי לקבל שכר נמוך יותר ושעות ארוכות יותר."
ממשלת מלוני החלה להסיר מעמד מקלט מאלה שכבר קיבלו הגנה בינלאומית. זרים עם חוזי עבודה חוקיים שמשלמים מסים הפכו למהגרים בלתי חוקיים בן לילה. בקצרה, מדיניות ההגירה של מלוני, היא סבך של סתירות: קרועה בין הרצון למנוע מזרים להגיע לבין צורך נואש לחדש את כוח העבודה המצטמצם; בין מטרתה המוצהרת להחזיר חוקיות להגירה לבין דחף להסיר מעמד חוקי מעובדים זרים רבים תוך סירוב להקל על חוקי האזרחות המגבילים מאוד של איטליה.
מכיוון שהצמצום התקציבי ומגבלות האיחוד האירופי מקשים על מלוני לבצע מדיניות מקומית שאפתנית, העברת חוקים חדשים היא דרך זולה עבורה לבסס את הזהות הימנית של ממשלתה. החוק הראשון שממשלת מלוני העבירה היה חוק המעניש את מארגני מסיבות רייב בלתי חוקיות במחסנים או במפעלים נטושים. החוק החדש איים לשלוח למאסר את מארגני לתקופה של שלוש עד שש שנים. כשנשאלה מדוע ממשלתה פועלת נגד תופעה שאינה נתפסת בדרך כלל כאיום על ביטחון הציבור, מלוני השיבה: "זהו מסר שאני רוצה לשלוח: שהימים בהם אנשים סירבו לכבד את החוקים נגמרו באיטליה."
בנוסף לחוק נגד רייבים, עבר חוק המעניש בחומרה כל מי שמשיט סירה המביאה מהגרים לאיטליה (חוק שנועד להעניש את המבריחים, אך מתעלם מהעובדה שהם בדרך כלל מאלצים את המהגרים עצמם להשיט את הסירות), כמו גם חוק נגד עידוד אנורקסיה. כמה חוקים שעברו כוונו לרומא, כמו חוק נגד הורים המשאירים את ילדיהם מחוץ לבית הספר וחוק אחר המעניש מבוגרים על עידוד ילדים להתחנן. עברו גם חוקים להעניש צורות נפוצות של מחאה: תפיסת מבנים וניסיון לחסום פרויקטים ציבוריים גדולים, בעיקר משום שזו אסטרטגיה שלעתים משמשת קבוצות סביבתיות.
חוק חדש נוסף הפך פונדקאות ל"פשע אוניברסלי", מה שאומר שזוגות איטלקים הנוסעים מחוץ למדינה כדי לאמץ ילדים באמצעות אם פונדקאית יכולים להיות מועמדים לדין ולהיכלא כשהם חוזרים. ממשלת מלוני מתייחסת לפונדקאות כ"utero in affitto" (שכירת רחם). "עבור אם למכור את ילדה שלה זה פשע בכל מקום בעולם – פשע אוניברסלי – אז למה זה לא פשע אם אם מוכרת את ילדה לפני שהוא נולד?" אומרת שרת המשפחה, הילודה והשוויון המגדרי של מלוני, יוג'ניה רוצ'לה.
כך או כך, בסוף דצמבר 2024, ראשת ממשלת איטליה, ג'ורג'ה מלוני, נבחרה ל"אדם החזק ביותר באירופה" על ידי הירחון "פוליטיקו" ולא בכדי. מלוני, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "האחים של איטליה", עברה מהפך פוליטי יוצא דופן. אם בעבר נתפסה בעיקר כלאומנית קיצונית, כעת בתור האישה הראשונה לכהן כראש ממשלת איטליה וראש הממשלה הראשונה שבראשות הימין הקיצוני מאז מלחמת העולם השנייה, כשהיא נכנסה לתפקידה בשנת 2022, היא שינתה את עורה לגמרי ועלייתה המטאורית מיצבה אותה כדמות מפתח בפוליטיקה האירופית, עם השפעה ניכרת על השיח הבינלאומי.
אפשר לבקר את מלוני על דברים רבים אבל אין עוררין על כך שהיא ביססה היטב את מעמד כ״אשת הברזל״ של איטליה, היא לא נרתעה ממחאות הענק שפרצו בארצה בספטמבר 2025 על רקע סירובה להכיר במדינה פלסטינית והדגישה לא אחת את הצורך ללחוץ על חמאס לשחרר את החטופים ולא לאלץ את ישראל לסיים מלחמה הרסנית לפני מיטוט שלטון החמאס. היא אולי תומכת בסנקציות על ישראל ואף התירה לשלוח ספינת מלחמה ללוות את השייט התורן הבא לעזה, אבל היא נותרה דמות מרכזית מאוד בפוליטיקה האיטלקית והפופולריות שלה נותרת גבוהה וסקרים מראים תמיכה רחבה במפלגתה והיא השתמשה — עד כה בהצלחה — בשיטה הייחודית שלה למשול.
האישה הראשונה להנהיג את איטליה מותירה רושם הן על בעלי ברית והן על יריבים. במערכת פוליטית הנוטה למשברים תמידיים, תחבולות מקיאווליות ובגידות, היא נראית כמי שמנווטת את הספינה ביד בטוחה ומעניקה לאזרחיה תחושת יציבות חסרת תקדים. הסקרים מאשרים זאת: מפלגתה שלה נותרת הכוח הפוליטי המוביל במדינה. במאי 2025, התמיכה הממוצעת של הבוחרים בה הגיעה ל-30.3% (לעומת 26% בבחירות 2022 ול… רק 2% ב-2013). המפלגה הדמוקרטית, הכוח המרכזי בשמאל, נמצאת 8 נקודות מאחור עם 22.3%. לגבי בעלי בריתה: Forza Italia, המפלגה שהקים ברלוסקוני, מקבלת 8.6% מהקולות, בעוד הליגה של סגן ראש הממשלה מתיאו סלביני עומדת על 8.5%. ״ג'ורג'ה מלוני היא יותר שיטה מאידיאולוגיה," אומר ז'יל גרסאני, אינטלקטואל איטלקי ועורך מגזין Le Grand Continent. "בהקשר האיטלקי, שבו המערכת הפוליטית רופפת ופועלת במחזורים קצרים מאוד, היא הצליחה להביא יציבות לשלטון."
לאחר נפילתו של סילביו ברלוסקוני ב-2011 – כשהסתיימה כהונתו האחרונה כראש ממשלה – נראה היה שמחנה הימין-מרכז באיטליה נותר ללא מנהיג אמין שיכול להוביל את המדינה. זהו הרגע שבו דרך כוכבה של ג'ורג'ה מלוני. בסוף 2012, בגיל 35, היא הקימה את מפלגת Fratelli d’Italia. מספר חודשים קודם לכן, היא סירבה להצטרף למנטור שלה, ג'אנפרנקו פיני, האיש שהפך את מפלגת MSI הנאו-פשיסטית לברית הלאומית כדי להפריד אותה מהשאריות האחרונות של מורשת מוסוליני. לאחר התנגשות מרה עם ברלוסקוני, פיני ייסד תנועה חדשה וניסה למשוך אליו את חברי האליאנצה הלאומית. מלוני הסתכלה לצד השני והתרחקה ממנו. חרוצה, מסתגלת ורהוטה, היא מצאה במהרה את מקומה בין המנהיגים הפוליטיים האיטלקים. באסטרטגיה ייחודית, הצליחה להוביל את מפלגתה לניצחון בפחות מעשר שנים. בניגוד לפיני, היא המשיכה להשתמש בטון לאומי, עוין לאיחוד האירופי ולגוש אירו. ומעל לכל, היא נשארה במכוון עמומה בנוגע לעמדתה כלפי מורשת הפשיזם.
במהלך הקמפיינים, נאומיה נגד ההגירה הבלתי חוקית, הגנתה על מדיניות המשפחה והתנגדותה לתיאוריות מגדר שמופצות על ידי השמאל, משכו קהל הולך וגדל וג'ורג'ה מלוני לא היססה לשבור כמה טאבו איטלקיים שרק סילביו ברלוסקוני העז לדון בהם קודם: האינטגרציה האירופית והמטבע המאוחד. ההנחיות האבסורדיות של בריסל, הדומיננטיות הלא מוצדקת של צרפת וגרמניה ובעיקר התלונות נגד צרפת, הפכו לבית ספר "מלוני" טיפוסי, שזכה למחיאות כפיים בקרב מצביעיה.
כאשר ממשלת מריו דראגי נפלה ביולי 2022, ״האחים של איטליה״ כבר הייתה המפלגה המובילה בימין. חודשיים לאחר מכן, הקואליציה המרכז-ימנית בראשותה זכתה בניצחון, עם כ-44% מהקולות בבחירות לשתי בתי הפרלמנט – כלומר, 237 חברי פרלמנט מתוך 400 ו-115 סנאטורים מתוך 200. ג'ורג'ה מלוני יכולה לסמוך על רוב יציב.
מול שמאל מפולג עמוק ובעלי ברית (Forza Italia, הליגה) שהיא שולטת בהם, ג'ורג'ה מלוני הקימה "את השיטה שלה." ז'יל גרסאני נתן לה את התווית המאירה של "ריבונות-טכנית". כלומר, היא שינתה חלק מהצהרות הקמפיין הרדיקליות ביותר תוך התאמה למגבלות טכנוקרטיות, בעודה שומרת על העקרונות הריבוניים. הדבר ניכר במיוחד ביחסיה עם האיחוד האירופי. מצד אחד, ג'ורג'ה מלוני הבינה שהכספים הציבוריים האיטלקיים זקוקים מאוד ל-208 מיליארד יורו שהוקצו לאיטליה כחלק מתוכנית ההתאוששות לאחר מגיפת הקורונה, שנקראת Next Generation EU. מצד שני, היא אינה מהססת לנקוט בעמדה חזקה מול שותפים שהתרגלו במשך השנים למצוא שותפים איטלקיים נכונים ונוחים יותר.
צרפת ספגה במיוחד מהגישה הזו, כאשר ג'ורג'ה מלוני לא היססה לעורר משבר קטן עם עמנואל מקרון. מקרון הואשם בכך שהוא מחרימה את איטליה מהשיחות על אוקראינה, וצרפת הפכה למושא לביקורת רבה. בצד הצרפתי, נשיא הרפובליקה וג'ראלד דארמאן – שר הפנים דאז – ביקרו בחומרה את איטליה על היוזמה שלה לשלוח מהגרים בלתי חוקיים למחנה עצורים באלבניה.
אבל בעלי ברית ויריבים מבקרים את העובדה שהיא מנהלת את המדינה במעגל צר מאוד. ברומא נצפה שאחותה, אריאנה, שולטת במזכירות הפוליטית של ארמון קיג׳י, משכנה של לשכת ראש הממשלה וג'ורג'ה מלוני העבירה את תיק החקלאות לידי פרנצ'סקו לולוברגידה, בן זוגה של אריאנה.
על כל פנים, מאז שעלתה לשלטון, מלוני הפכה לדמות מרכזית ומעוררת מחלוקת בזירה הפוליטית באיטליה ובעולם. היא הצליחה לייצב את כוחה הפוליטי באמצעות שליטה בקואליציה והובלת רפורמות מרחיקות לכת, תוך קידום סדר יום לאומי-שמרני מובהק. במקביל, היא ביססה את מעמדה כשחקנית בזירה הבינלאומית – בין אם בשיתופי פעולה עם מנהיגים כטראמפ ומאסק ובין אם בניסיון לשמר את מעמד איטליה בתוך האיחוד האירופי. דרכה רצופה במאבקים פנימיים וחיצוניים, מאזנים עדינים מול נאט"ו והאיחוד האירופי ומחלוקות אידיאולוגיות חריפות. דמותה משקפת את השינויים העמוקים שעוברים על הפוליטיקה האיטלקית בעשורים האחרונים ואת השאלות המהותיות לגבי עתידה של איטליה כמוקד כוח במערב.
