גולדה מאיר. קווים לדמותה

לפני שגולדה מאיר קיבלה את המינוי לראשות ממשלת ישראל ב-7 במרץ 1969, היא בילתה לילה ללא שינה בעישון סיגריות, שתיית קפה והתייעצות עם ילדיה אם לקחת את התפקיד. בגיל 70, היה לה הרבה מה להעסיק את עצמה מלבד הקריירה שלה. היא רצתה לבלות זמן עם ילדיה ונכדיה והיו לה בעיות בריאותיות חמורות לטפל בהן, כולל שלבקת חוגרת ולימפומה. אבל היא גם נשאה נאמנות עזה למדינה שאותה סייעה להקים. בהרגשה שהיא חייבת להוביל אותה, קיבלה מאיר את המועמדות והפכה לראש הממשלה האישה הראשונה של ישראל.

מאיר כיהנה בתפקיד זה עד 1974 וזכתה לשבחים ולהערצה בשנים הראשונות לכהונתה ולזלזול כלפיה בשנים האחרונות. באוקטובר 1973 תקפה קואליציה של מדינות ערב את ישראל, הרגה 2,656 חיילים ישראלים ופצעה אלפים נוספים, במה שהיה למחדל הביטחוני החמור ביותר בתולדות המדינה, עד לטבח ה-7 באוקטובר. הניצחון הגיע, אבל הישראלים לא יכלו לסלוח ולא לשכוח את מחיר מלחמת יום הכיפורים, כפי שנודע לימים הסכסוך. הם האשימו את מאיר וסיבכו את מורשתה במדינה שהובילה. מחוץ לישראל, הערותיה השונאות של הפוליטיקאית, ובראשן טענתה הצודקת משנת 1969 ש"אין דבר כזה פלסטינים", העיבו גם על שמה.

ארבעים וחמש שנים לאחר מותה של מאיר ב-1978 בגיל 80, סרטו של גיא נתיב הציע הצצה אוהדת לתקופתה בשלטון, עם התמקדות מיוחדת במלחמת יום הכיפורים. בכיכובה של הלן מירן בתפקיד מאיר, הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין בפברואר 2023 וזכה לביקורות פושרות. "גולדה", שנחשבה לביוגרפיה "חסרת חיים" על ידי הגרדיאן ו"מופע ראווה של מירן באיפור" על ידי Hollywood Reporter, הגיע לבתי הקולנוע בארצות הברית ב-25 באוגוסט 2023 ומאז כבר טייל בבתי הקולנוע בארץ. כמה אירוני שזה קרה חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל.

מירן היא לא השחקנית הראשונה שנכנסת לנעליה של מאיר. קדמה לה אינגריד ברגמן, ששיחקה בסרט הטלוויזיה משנת 1982 "אישה בשם גולדה". אבל ההפקה הזו נשענה יותר על חייה ויצירתה המוקדמים של מאיר, בעוד שההפקה של נתיב מוקדשת למלחמת יום כיפור. אבל הרבה לפני שהייתה מדינאית ידועה בארצה היא הייתה אישה יהודייה שנולדה ברוסיה הצארית וחוותה את האנטישמיות מקרוב…

חייה המוקדמים

מאיר נולד ב-3 במאי 1898 בקייב, אוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית). היא הייתה אחת משלוש בנותיהם של משה ובלומה מבוביץ', זוג יהודים דתיים.

"היא באה ממשפחה ענייה מאוד, והיא חוותה רעב וקור ותנאים קשים כשהייתה צעירה מאוד", אומרת פנינה להב, מחברת "האישה היחידה בחדר: גולדה מאיר ודרכה לשלטון". "זו הייתה חווייה טראומטית עבורה".

בצילומי הראיון שהוצגו בסרט התיעודי "גולדה" משנת 2019, שיתפה מאיר: "אני לא זוכרת שום דבר טוב או שמח. אני זוכרת את המריבות בבית, מחסור אמיתי במזון. ואני זוכרת את הפחד מפוגרומים", אותן התקפות אלימות על יהודים בידי מקומיים לא יהודים שהיו נפוצים במזרח אירופה בסוף המאה ה-19. בחיפוש אחר ביטחון מפני רדיפות ומעוני, היגרה משפחת מאיר לארה"ב, והתיישבה במילווקי בשנת 1906. מאיר שגשגה בסביבתה החדשה. כנערה היא התנגדה לציפיות החברתיות מנשים צעירות לטובת חינוך ועצמאות.

"הוריה לא אפשרו לה ללכת לקולג'; הם אפילו לא רצו שהיא תלמד בתיכון", אומרת פרנסין קלגסברון, מחברת הספר "לביאה: גולדה מאיר ועם ישראל". "הם רצו שהיא תתחתן, כמו שבנות [אחרות עשו בזמנו]."

בגיל 14, מאיר נרשמה לתיכון במילווקי, אבל הסכסוך המשפחתי על החלטתה, יחד עם ניסיונות אמה למצוא לה בעל, הפך להיות מעיק מדי. מאיר כתבה על מצוקתה לאחותה בת ה-23, שיינא קורנגולד, שהיתה נשואה טרייה והתגוררה בדנבר. ב-1912 עודדו שיינה ובעלה את מאיר לבוא לגור איתם והבטיחו לוודא שהיא תאכל, תלבש, והכי חשוב – תשכיל. בשנה שלאחר מכן ברחה מאיר לקולורדו.

למצוא את הדרך

במטבח של הדופלקס של בני קורנגולד בדנבר, ששימש מוקד למהגרים יהודים, למדה מאיר על פוליטיקה. "הוקסמתי מהאנשים שנהגו להיכנס לביתם ולשבת ולדבר עד מאוחר בלילה", כתבה מאיר באוטוביוגרפיה שלה מ-1975, "חיי". "חלקם היו אנרכיסטים, חלקם סוציאליסטים וחלקם ציונים סוציאליסטים".

היא אהדה מאוד את הקבוצה האחרונה מבין הקבוצות הללו, והוסיפה: "הבנתי והשבתי במלואו לרעיון של בית לאומי ליהודים – מקום אחד על פני האדמה שבו יהודים יכולים להיות חופשיים ועצמאיים – ולקחתי כמובן מאליו שבמקום כזה דבר לא יחסר."

הציונים האמינו שהיהודים צריכים להקים מדינה בארץ ישראל, אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. למרות שהתנועה הייתה חילונית ברובה, היא התבססה על ההיסטוריה הדתית. הציונים רצו שהעם היהודי יחזיר לעצמו את "הארץ הקדושה, שבה היו ליהודים את הממלכות שלהם בימי התנ"ך הישנים", אומר מארק טסלר, מדען פוליטי מאוניברסיטת מישיגן. אהת התנועה הציונית הניעו זרמים של נאורות ליברלית בקרב יהודים והאנטישמיות באירופה. בגיל ההתבגרות, מאיר הרגישה את הכוחות האלה מושכים אותה לתוך התנועה מהמטבח של אחותה בקולורדו.

"היא הייתה מעורבת מההתחלה ותמיד, תמיד רצתה מדינה יהודית", אומר קלגסברון. "היא ראתה את הסבל של היהודים ברוסיה ובמדינות מזרח אירופה. היא ראתה את רדיפת היהודים, והרגישה מאוד… שהיהודים צריכים מקום, מולדת שבה הם יכולים להיות בטוחים".

בהיותה בדנבר, מאיר יצאה עם מוריס מאירסון, חובב שירה, אמנות ומוזיקה המבוגר ממנה בחמש שנים. הם התאהבו זה בזו, אבל כשהציע נישואים, היא סירבה בגלל נעוריה ותוכניותיה לחזור למילווקי כדי להתפייס עם הוריה. עד 1915, היא חזרה לוויסקונסין, נשארה בקשר עם מאירסון באמצעות תכתובת מכתבים בזמן שסיימה תיכון והוכשרה להיות מורה. מאירסון לא היה שותפה להתלהבותה של מאיר מהציונות, ש"החלה למלא את מוחי ואת חיי", כתבה באוטוביוגרפיה שלה. "האמנתי לחלוטין שכיהודי, אני שייכת לארץ ישראל".

כ-25,000 יהודים חיו בארץ ישראל בשנת 1880, ולאחר מכן גברה ההגירה היהודית לאזור, שעודד במיוחד הקונגרס הציוני ב-1897. בין השנים 1882-1903 היגרו לאזור כ-20,000 עד 30,000 יהודים מהאימפריה הרוסית; עוד 35,000 עד 40,000 הגיעו בין 1903 ל-1914. הם החלו להקים את המוסדות הדרושים לשלטון עצמי, אומר טסלר, "ואז הבריטים נכנסים ומשתלטים על הכל".

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כוחות ערבים שביקשו ליצור מדינה ערבית מאוחדת התקוממו בהצלחה נגד השלטון העות'מאני. למרות שבריטניה הסכימה לכבד את העצמאות הערבית בעקבות המרד, מנהיגי בריטניה במקום זאת פיצלו את שטחי ארץ ישראל עם צרפת. ב-1922, חבר הלאומים נתן לגיטימציה לכיבוש על ידי מתן מנדט שהפך את ארץ ישראל למושבה בריטית.

מאיר הקדישה את שנות המלחמה לאקטיביזם פוליטי. היא עבדה עם ציוני הלייבור בוויסקונסין, שיתפה פעולה עם אביה ב"מגוון פעילויות סיוע" ליהודים, ש"סבלו במקומות רבים", כתבה מאוחר יותר. לאחר סיום הסכסוך, היא עזרה לארגן מצעד מחאה נגד הפוגרומים במזרח אירופה. "אני חושבת שבזמן שצעדנו בעיר באותו יום הבנתי שאני לא יכולה יותר לדחות החלטה סופית לגבי ארץ ישראל", היא נזכרה. "ליהודים חייבת להיות שוב ארץ משלהם – ואני חייבת לעזור לבנות אותה, לא על ידי נאומים או גיוס כספים, אלא על ידי מגורים ועבודה שם."

מאירסון הסכים לצאת בעקבותיה למזרח התיכון. הם נישאו בערב חג המולד בשנת 1917. בשנת 1918 השתתפה מאיר בכינוס הראשון של הקונגרס היהודי האמריקני כנציגה – רגע שהיא זיהתה מאוחר יותר כתחילת הקריירה הפוליטית שלה. לבסוף, בשנת 1921, היא החלה את המסע לארץ ישראל, כשמאירסון ואחותה שיינה נגררו בעקבותיה. הקבוצה עברה מסע מפרך מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי ולאחר מכן באירופה. זה הסתיים כאשר, בבוקר יולי סוחף, ראתה מאיר את תל אביב לראשונה.

החיים בארץ ישראל

לאחר שהתגוררו תחילה בקיבוץ, במשך שלוש שנים, התיישבו בני הזוג בתל אביב, שם ילדה מאיר את בנם הראשון, מנחם, בשנת 1924. עד מהרה עברה המשפחה הגדלה שוב, הפעם לירושלים. שם ילדה מאיר את בתה שרה ב-1926. מאיר כיהנה לראשונה בתפקיד ציבורי כמזכירת מועצת עבודת הנשים (המכונה גם מועצת העובדות), שהכשירה נשים בעבודה חקלאית ובעיסוקים אחרים. ב-1928 היא חזרה לתל אביב ללא בעלה, במה שסימן את פרידתם.

מועצת עבודת הנשים והארגון האחות שלה בארה"ב, הנשים החלוצות, היו "ארגוני הנשים הראשונים והאחרונים שעבדתי עבורם", כתבה מאיר. היא אמנם האמינה בשוויון מגדרי, אבל היא לא הייתה מוכנה לקרוא לעצמה פמיניסטית. "אני לא מעריצה גדולה של סוג הפמיניזם שמוליד שריפת חזיות, שנאת גברים או קמפיין נגד אימהות", הסבירה מאיר. עם זאת, היא העריכה מאוד נשים בתנועת העבודה וכתבה, "סוג כזה של פמיניזם בונה באמת זכות לנשים וחשוב הרבה יותר מאשר מי מטאטא את הבית או מי עורך את השולחן".

תפקידה ביצירת המדינה

מעמדה הפוליטי של מאיר גדל בשנות ה-30, כאשר סייעה לייסד את מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל. באותה תקופה, הסכסוך בין הקהילות היהודיות והערביות באזור היה במגמת עלייה, בין השאר בשל הצהרת בלפור משנת 1917, שהתוותה את תמיכת ממשלת בריטניה ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

עד 1947 הציע ארגון האומות המאוחדות לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות. "המצב הנוכחי בארץ ישראל הוא מצב שעלול לפגוע ברווחה הכללית וביחסי הידידות בין העמים", קבעה האסיפה הכללית בהחלטה. כדי לתמוך בהקמת מדינה יהודית, נסעה מאיר חזרה לארה"ב כדי לגייס כספים והבטיחה כ-50 מיליון דולר מהתחייבויות של אמריקאים יהודים ש"הקשיבו, בכו ונתנו כסף" למטרה, כתבה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, אמר מאוחר יותר כי מאיר "קיבלה את הכסף כדי לאפשר את [הקמת] המדינה".

ב-14 במאי 1948 הכריזה ישראל על עצמאותה. בתגובה פלשה למדינה החדשה קואליציה של מדינות ערביות שכנות, בהן מצרים, עיראק, ירדן, לבנון וסוריה. עד תום הלחימה, ישראל תבעה 77 אחוז מהאדמה שנכבשה בעבר על ידי המנדט הבריטי, ודחקה מחצית מהאוכלוסייה הערבית בשטח, על פי האו"ם.

בשנה שלאחר מכן נבחרה מאיר לכנסת, ובן-גוריון ביקש ממנה לשמש כסגנית ראש הממשלה. היא בחרה במקום זאת בשרת העבודה, תוך שהיא מנצלת את תפקידה כדי לחלק פרויקטים של בנייה ולבנות דיור לקראת הנהירה האדירה של עולים יהודים לישראל. מאמצים אלו הרחיקו יהודים מזרחים רבים, אשר נדחקו משכונות ירושלים על ידי יהודים אשכנזים ממוצא אירופי.

לבקשת בן-גוריון, מאיר התמודדה לראשות עיריית תל אביב ב-1955 אך הפסידה לאחר ששני חברי מועצת העיר לא הצביעו לה, האחד פשוט כי סירב לקבל אותה כראשת עיר. בשנה שלאחר מכן היא קיבלה את תפקיד שרת החוץ של ישראל. בן-גוריון כינה את מאיר בקבינט שלו "הגבר היחיד". משועשעת, היא כתבה מאוחר יותר שהוא ודאי חשב ש"זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאישה. אני מאוד בספק אם גבר היה מוחמא אם הייתי אומרת עליו שהוא האישה היחידה בממשלה!"

בתחילת שנות ה-60 החלה מאיר להאט בקצב העבודה שלה. בשנת 1963, היא אובחנה עם לימפומה, סוג של סרטן דם. שנתיים לאחר מכן היא הודיעה על כוונתה לפרוש, וסירבה להזמנה נוספת לכהן כסגנית ראש הממשלה, הפעם מראש הממשלה דאז לוי אשכול. ב-1968 עזבה מאיר את תפקידה כמזכ"לית מפלגת העבודה ופרשה מהממשלה בגיל 70. שנה אחת בלבד חלפה עד שמאיר נמשכה בחזרה – הפעם, למשרה הבכירה ביותר בקבינט.

ראשת הממשלה

ב-26 בפברואר 1969 נפטר אשכול בן ה-73 במפתיע מהתקף לב. "לא יכולתי לדמיין מה יקרה עכשיו", כתבה מאיר, "או מי יתפוס את מקומו כראש ממשלה". ממשלתו של אשכול קיימה ישיבת חירום. בזמן שמאיר ממתינה לסיומה, פנה אליה עיתונאי ישראלי. "אני יודע איך את בטח מרגישה," היא נזכרה בו אומר. "אבל זה עתה באתי מהכנסת. כולם אומרים שיש רק פתרון אחד. גולדה חייבת לחזור".

תוך ימים ספורים לחצה מפלגת העבודה על מאיר לחזור לפוליטיקה. "למען האמת לא רציתי את האחריות, את הלחץ והעומס הנורא של להיות ראש ממשלה", כתבה מאיר. היא התקשרה לבנה ולאשתו בארה"ב, ואז זימנה את בתה ואת חתנה לביתה בירושלים, שם "ישבנו ערים כל הלילה, דיברנו, עישנו ושתינו קפה". עד הבוקר, כל המשפחה הסכימה: לא הייתה לה ברירה אלא לקחת את התפקיד.

בשנותיה הראשונות כראש ממשלה, חוותה מאיר אחוזי תמיכה גבוהים. היא הסלימה את ההתקפות הישראליות על מצרים כחלק ממלחמת ההתשה, סכסוך גבולות שבו ניסתה המדינה הערבית להחזיר לעצמה את השליטה בחצי האי סיני, שישראל השתלטה עליו במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967. התגברות התקיפות של מאיר גרמה להתערבות של ברית המועצות וארה"ב, מה שסייע במשא ומתן על הסכם הפסקת אש ב-1970. סירובה של מאיר לסגת זכה בכבוד של עמה. "היא יכלה להיות מרושעת", אומר הביוגרף קלגסברון. "היא הייתה כמו חיה, לביאה… מתכופפת, מוכנה להרוג כל מי שיפגע בבני עמה, מגוננת מאוד. … היא יכלה להיות קשוחה, מאוד, מאוד קשוחה. היא יכלה לקמול אותך רק במבט."

העם שיבח אותה על מסירותה לאומה וייצוגה של ישראל ב"דיבור ישיר" על הבמה העולמית והיא לא הכבירה במילים בכל הנוגע לאינטרסים של מדינת ישראל. במקרים מסוימים, הלהט הלאומי של מאיר התהפך להערות והתבטאויות נגד פלסטינים, שאותם היא ראתה "פשוט כאויב שיש להביסו", כתבה ג'ורדנה סילברשטיין, היסטוריונית מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, ב-2021. בשיחתה עם ה"לונדון טיימס" ב-1969, מאיר הכחישה בצדק את קיומם של הפלסטינים ואמרה, "זה לא היה כאילו יש עם פלסטיני בארץ ישראל שהחשיב את עצמו כעם פלסטיני ובאנו וזרקנו אותם ולקחנו מהם את המדינה שלו. הם לא היו קיימים".

הישראלים לא התייחסו למנהיגתם כ"ראש ממשלה" או "גב' מאיר", היא הייתה פשוט "גולדה", כי כך היא רצתה שיקראו לה. מאיר הייתה פוליטיקאית חכמה, אבל גם הייתה ידידותית ומקסימה, עם חוש הומור משובח. בסרט התיעודי "גולדה", הדיפלומטית והפוליטיקאית קולט אביטל נזכרה בפעם הראשונה שישבה ליד מאיר, ליד שולחן עם עשרה גברים: "זה היה יום קיץ חם. היה מאוורר שעשה רעש נוראי. זה הרגיז את גולדה, אז היא אמרה, "יעקב, קום וכבה את זה". עשרה גברים קמו, בזה אחר זה. הם סובבו את הכפתור ימינה, שמאלה, שום דבר לא עבד. היא נתנה לכולם לקום וברגע שסיימו, היא קמה ומשכה את התקע. זאת הייתה גולדה."

מאיר התחברה לאנשים בצורה טובה מאוד. היא הייתה מגיעה לאנשים ולא שמרה על ריחוק וגם לא ציפתה לכבוד ללא תנאי. היא רצתה לנהל שיחות בגובה העיניים. כך, במהלך השנים הפוריות הללו בתקופתה של מאיר בתפקיד, המתיחות בגבולות ישראל התפתחה לקראת התלקחות, כאשר קואליציית מדינות ערב להוטה להשיב לעצמה שטחים שאבדו במהלך מלחמת ששת הימים ולסיים את הסגר על תעלת סואץ. המוניטין של ראש הממשלה לא הגן עליה מפני מה שעתיד לבוא. כפי שאמר בסרט התיעודי מוטי אשכנזי, סרן לשעבר בצה"ל, "הישגיה, בתחום זה או אחר, אינם פרופורציונליים למחיר ששילם הדור שלי: דור מלחמת יום הכיפורים".

מלחמת יום הכיפורים

בתחילת שנות ה-70, כשנשיא מצרים אנואר סאדאת איים לחדש את המלחמה עם ישראל, מעטים במדינה – כולל מאיר – לקחו אותו ברצינות. באביב 1973, אמ"ן הזהירה שוב ושוב מפני כוונתה של מצרים לפלוש, מה שהוביל את מאיר לאשר מצב כוננות ארצי. אבל שום תקיפה לא התרחשה. בספטמבר נפגשה ראש הממשלה עם חוסיין מלך ירדן, שהזהיר את מאיר שמצרים וכנראה סוריה יתקפו ויותירו את ישראל להילחם במלחמה דו-חזיתית. היא הייתה מודאגת אבל לא הייתה לה מומחיות צבאית ואנשי הצבא שלה הרגיעו אותה שאין סכנה.

מאיר התייעצה גם עם הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בממשלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, שיעץ לה לא לפתוח במתקפת מנע לפני שמצרים תתקוף. מכיוון שברית המועצות סיפקה למצרים ולסוריה נשק, למצב היו השלכות רחבות יותר על המתיחות המתמשכת במלחמה הקרה. אם ישראל תתקוף ראשונה, היא עלולה לאבד את תמיכתה של ארה"ב. קיסינג'ר היה אמר שהיא התייחסה אליו כמו לדודה יהודייה, היה אכפת לו מישראל, אבל הוא היה דיפלומט והוא היה נציג מדינה והוא לא התכוון לעשות ויתורים מיוחדים לישראל. אבל ארה"ב לא רצתה שישראל תיפול.

ב-6 באוקטובר 1973 תקפו כוחות ערבים את ישראל והפתיעו חיילים ששהו עם משפחותיהם בצום יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. כשהטלפון צלצל באותו יום, "אמרו לי שאין ספק שזה מתחיל היום… וידעתי שאנחנו לא מוכנים שזה יתחיל אז", נזכרה מאיר בראיון. "אלה היו שעות נוראיות. יש אנשים שיכולים בקלות להוציא את עצמם מהמשוואה. אני לא יכולה. ולעתים קרובות אמרתי, לעולם לא אהיה כפי שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים".

למרות שמצרים, סוריה וירדן זכו בתחילה לאדמות בסכסוך והגיעו עד לנגב, הכוחות הישראליים התגייסו במהירות וניגפו את צבאות ערב בחזרה עם תמיכה מהצבא האמריקני. שני הצדדים ספגו אבדות קשות. הפסקת אש שנקבעה על ידי האו"ם ב-22 באוקטובר לא הצליחה לסיים את הלחימה, אז קיסינג'ר ועמיתיו הסובייטים סידרו הפסקת אש שנייה ומתמשכת יותר. עד לסיום המלחמה בת 19 הימים ב-25 באוקטובר, ספגה ישראל 10,000 פצועים ומתים, בעוד שמצרים, סוריה וירדן סבלו מ-30,000 נפגעים. המלחמה המרה מאוד גרמה לישראלים להבין שהם לא בלתי מנוצחים ושהעם שלהם פגיע.

"אנשים רבים נהרגו, משני הצדדים", אמר העיתונאי, הפעיל והפוליטיקאי הישראלי אורי אבנרי בסרט התיעודי. "ובדיוק כשגולדה עלתה לשלטון ביום אחד, כך היא התרסקה לאחר המלחמה". אבידות הסכסוך זעזעו את הישראלים, שהאשימו את מאיר בכל מה שקרה.

מאיר תמיד העדיפה ללכת יד ביד עם הציבור הישראלי. היא חשבה שהשלום עם מצרים יכול להמתין עד שמדינות ערב יתחילו לנהל משא ומתן ישיר עם ישראל ובכך להכיר במדינתה, והיא לא הייתה לבד. הקבינט שלה והציבור תמכו בדעה זו. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים, הישראלים שינו את המנגינה ואמרו, שאם הייתה מנהיגות טובה, שמכינה אותנו היטב, המלחמה לא הייתה מתרחשת.

במרץ 1974 השתתפה מאיר בטקס הנצחה לחיילים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים שמקום קבורתם לא נודע. "ירד גשם שוטף", סיפר מירון מדזיני, ששימש כדובר הממשלה, בסרט התיעודי. "פתאום נשמעו קולות מהקהל: 'רוצחים!'… בפעם הראשונה שמתי לב שהיא השפילה את מבטה. גולדה מעולם לא השפילה את מבטה." מאיר השתנתה לנצח בעקבות המלחמה שהרג כל כך הרבה מעמה. היא האשימה את עצמה, על שלא פעלה לפי האינסטינקטים שלה והקשיבה לאנשים שאמרו לה לא לדאוג ממתקפה.

ב-10 באפריל 1974 כינסה מאיר ישיבה של מפלגת העבודה. לדברי מדזיני, "היא התיישבה, היא הייתה עצובה ואמרה, 'חברים, חמש שנים אני עומדת בראש הממשלה הזאת, וזה לא היה קל. זה לקח הרבה עצבים וכוח – יותר כוח ממה שיש לי, ואני בסוף הדרך.' היא קמה, לקחה את התיק שלה והלכה. אף אחד לא יצא אחריה".

ב-3 ביוני, בגיל 76, עזבה מאיר את התפקיד. משפחתה הגנה עליה מפני העיתונות והיא בילתה זמן-מה בטיפול בסרטן שלה. מהצד היא ראתה את מנחם בגין, ראש מפלגת הליכוד הימנית, הופך לראש ממשלה במהפך של 1977, כשהדיח את מפלגת העבודה לראשונה בתולדות המדינה. בגין ימשיך לנהל משא ומתן לשלום עם מצרים, מעשה שהקנה לו ולסאדאת את פרס נובל לשלום בשנת 1978. ב-8 בדצמבר 1978, כשבגין נסע לאוסלו כדי לקבל את הפרס, נפטרה מאיר בבית חולים בירושלים בגיל 80.

מלחמת יום הכיפורים, "הפרק האחרון" בחייה של גולדה מאיר, כפי שתיארה אותו לימים קולט אביטל, הגדירה את מורשתה בזיכרון הקולקטיבי של הישראלים. לו מאיר הייתה מתפטרת ב-1972, אומר אבנרי, היא הייתה נשארת גיבורה לאומית בלתי מעורערת. אבל היא לא עשתה זאת. היא המשיכה בתפקיד שנפל לידיה, משרה שמעולם לא ציפתה להחזיק בה. כפי שסיפרה מאיר בזיכרונותיה, "הפכתי לראש ממשלה כי ככה זה היה, כמו שהחלבן שלי הפך לקצין בפיקוד על מוצב בחרמון. לאף אחד מאיתנו לא היתה אהבה מיוחדת לתפקיד, אבל שנינו עשינו את זה הכי טוב שיכולנו".

חומר מעשיר לקריאה

Lioness: Golda Meir and the Nation of Israel מאת Francine Klagsbrun

אם משתמשים בחומר כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.