מדוע גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו נושא את שמו האייקוני? התשובה עשויה להפתיע. ולא אין לזה קשר לתקופת הבהלה לזהב. למעשה הגשר נקרא על שם המים הזורמים תחתיו: מצר שער הזהב וזוהי רק אחת מני עובדות היסטוריות רבות על גשר שער הזהב שמעט אנשים יודעים.
באמצע המאה ה-19, החייל והחוקר ג'ון פרימונט העניק למעבר את שמו, בהשאלה מהמונח היווני "Chrysoplae". באנגלית זה תורגם ל"שער הזהב" (Golden Gate), שהיה הולם, שכן פרימונט ראה קווי דמיון בין סן פרנסיסקו לעיר נמל אחרת מהעת העתיקה: "[כאשר] ג'ון סי. פרימונט ראה את התעלה המימית שפרצה את רכס גבעות החוף בקצה המערבי של מפרץ סן פרנסיסקו, שהיה סגור מכל עבר, היא הזכירה לו נמל יפהפה אחר הסגור מכל עבר: קרן הזהב של הבוספורוס בקונסטנטינופול, שהיא כיום איסטנבול."
כך נולד השם לשער זה לאוקיינוס השקט. פרימונט לא ידע, עם זאת, ששנים מאוחר יותר, השם יושאל גם לגשר המפורסם כיום שמחבר את שני צדי המרחב האדיר הזה.
אתגרים מרכזיים
בניית המבנה האייקוני החלה ב-5 בינואר 1933. בעשורים שחלפו מאז השלמתו, הגשר התנוסס על תיקים, חולצות, גלויות ובולי דואר; הופיע באינספור תוכניות וסרטים; זכה לאזכור בשיר של בילי אייליש וצולם יותר פעמים מטיילור סוויפט במשחק של קנזס סיטי צ'יפס. לכן קל כל כך להבין מדוע הוא הפך לסמל של סן פרנסיסקו.
גשר שער הזהב מחבר את סן פרנסיסקו למחוז מארין ובעל מוטת תלייה באורך של כ-1,280 מטרים, שהייתה הארוכה בעולם עם השלמתו. (ב-1964 עקף אותו גשר וראזאנו-נארוז בניו יורק). בניית הגשר הייתה משימה רבת סיכונים למרות אמצעי בטיחות קפדניים שנועדו להגן על הפועלים. התנאים יכלו להיות סוערים, והעובדים השתמשו בקרם מיוחד כדי להגן על פניהם ועל ידיהם. תפריטי תזונה עוצבו כדי להילחם בסחרחורת. מיץ כרוב כבוש שימש למניעת חמרמורת (הנגאובר) והעובדים צוידו בקסדות כרייה ששונו במיוחד ובמשקפי מגן נגד בוהק, ורתכים השתמשו במסכות הנשמה כדי להיזהר משאיפת עופרת. רשת בטיחות מתחת לגשר הצילה את חייהם של 19 גברים, בעוד ש-11 עובדים נהרגו במהלך הבנייה, כולל 10 גברים ביום אחד, לאחר שפיגום קרע את הרשת…
הגשר לא היה מתאפשר ללא כושר ההמצאה של בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בברקלי: ארווינג מורו ואשתו, גרטרוד קומפורט מורו (שניהם אדריכלים) אחראים לחלק גדול מהמראה והתחושה של הגשר, כולל מגדלי האר דקו, תכנון התאורה הדרמטי ורחבת האגרה, על פי Docomomo US, עמותה המתמקדת בעיצוב ואדריכלות. ארווינג פ. מורו היה זה שהגה את מגדלי האר דקו ומאוחר יותר החליט על צבע שהוא כינה "כתום בינלאומי". צ'ארלס אליס פתר את משוואות ההנדסה המורכבות כמתכנן ראשי, אם כי הוא פוטר לפני תחילת הבנייה ולא קיבל קרדיט ראוי עד שנים רבות מאוחר יותר. בנובמבר 1930 עבר צעד שאיפשר הנפקת אגרות חוב בסך 35 מיליון דולר למימון הפרויקט. עם זאת, מחוז הגשר והכבישים המהירים התקשה למצוא גב פיננסי בעיצומו של קשיי השפל הגדול, בעיה שהחמירה בשל שנים של הליכים משפטיים יקרים.
עם פתיחת הגשר ב-1937, הסן פרנסיסקו כרוניקל כינה אותו "נבל פלדה בשלושים וחמישה מיליון דולר!" (במונחי דולר של 2019, בניית הגשר הייתה עולה 1.64 מיליארד דולר).
כיצד נבנה גשר שער הזהב?
הרעיון לבנות גשר שיחבר את שני צדי מצר שער הזהב נולד כבר בסוף המאה ה-19. אף על פי ששירות מעבורות היה קיים במשך זמן רב הנתיב המקובל מסן פרנסיסקו למה שמכונה כיום מחוז מארין, מימוש חיבור מעשי יותר בין השניים יסייע להרחיב את הצמיחה באזור. לרעיון היו מתנגדים רבים, כולל חברת הרכבות סאות' פסיפיק ואנסל אדמס, אך למרות מחאות אלה (ושלל התביעות שהוגשו נגד הבנייה) התוכנית שהניעה את גשר שער הזהב יצאה לפועל.
תוכנית זו, אגב, נטועה בהצעה שפורסמה בעיתון "סן פרנסיסקו בולטין" ב-1916, על ידי ג'יימס וילקינס, שהיה פעם סטודנט להנדסה שהפך לעיתונאי. תג המחיר של התוכנית היה מופרז, 100 מיליון דולר (ששווים היה כיום כמה מיליארדי דולרים), ולכן מהנדס העיר של סן פרנסיסקו, מייקל מ. או'שונסי, פרסם קריאה למהנדסים לראות אם הם יכולים לבנות אותו בפחות. מהנדס משיקגו, ג'וזף שטראוס, נענה לקריאה. הוא כבר היה מיומן בבניית גשרים נפתחים ולאחר שיתוף פעולה עם או'שונסי, הגיע למסקנה שהם יכולים לבנות גשר מעבר למיצר שער הזהב תמורת 30 מיליון דולר בלבד, סכום סביר הרבה יותר לאותה תקופה. עם זאת, הם לא יכלו להתחיל לבנות מיד, שכן הם נזקקו למימון ולגיבוי מהקהילה. לאחר שיצרו את הסקיצות והתכנונים הדרושים ב-1921, שטראוס החל לעבוד בניסיון לגייס תמיכה. מאמצים אלה נשאו פרי, ולפי History.com: "עד אוגוסט 1925, תושבי מארין, סונומה, דל נורטה וחלקים ממחוזות נאפה ומנדוסינו הסכימו להצטרף למחוז ולהציע את בתיהם ועסקיהם כבטוחה לגיוס כספים."
ג'וזף שטראוסלאחר עשרות שנים של קריאות ציבוריות לחבר את המטרופולין המתפתח של סן פרנסיסקו לשכנותיה מעבר ל"שער הזהב" ברוחב מייל, מהנדס העיר מייקל או'שונסי הופקד ב-1919 על מציאת אדם שיוכל לבנות גשר בעלות סבירה. התפקיד הועבר למהנדס משיקגו בשם ג'וזף שטראוס, בונה גשרים נפתחים שהאמין שיוכל להשלים את הפרויקט הגדול בעלות צנועה של 25 עד 30 מיליון דולר. לאחר שהגיש את הסקיצות שלו לגשר היברידי המשלב זיז (Cantilever) ותלייה (Suspension) ביוני 1921, שטראוס החל לשכנע את הקהילות בקצה הצפוני של המhצר שהגשר יועיל להן. הפרויקט צבר תאוצה במאי 1923 כשהרשות המחוקקת cnjuz העבירה את "חוק מחוז גשר שער הזהב והכבישים המהירים של קליפורניה" לצורך תכנון, עיצוב ומימון הבנייה. עד אוגוסט 1925, תושבי מחוזות מארין, סונומה, דל נורטה וחלקים מנאפה ומנדוסינו הסכימו להצטרף למחוז ולהציע את בתיהם ועסקיהם כבטוחה להבטחת כספים. |
תחילת הבנייה התעכבה במשך מספר שנים עקב התדיינויות משפטיות והתנגדות. הם טענו כי הגשר לא רק יפריע לתעשיית הספנות ויפגע ביופיו הטבעי של המפרץ, אלא שגם לא ישרוד רעידת אדמה כמו רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ששיתקה את העיר ב-1906. שנים של ליטיגציה (הליכים משפטיים) נמשכו כאשר המתנגדים ניסו לחסום את הקמת המחוז. בינתיים, העיצוב המפורסם של הגשר לבש צורה הודות למאמצים של הצוות המוכשר של שטראוס. ליאון ס. מויסייף הגיש תוכנית שביטלה את העיצוב ההיברידי המקורי לטובת גשר תלוי המסוגל לנוע ביותר משני רגל לצדדים כדי לעמוד ברוחות חזקות.
כשהמכשולים המשפטיים נפתרו, שטראוס המיואש פנה באופן אישי לעזרת נשיא בנק אוף אמריקה, אמדאו ג'יאניני, שסיפק דחיפה מכרעת כשהסכים לרכוש אגרות חוב בשווי 6 מיליון דולר ב-1932. לבסוף, הבנייה החלה ב-5 בינואר 1933 כאשר פועלים החלו עם חפירה של 3.25 מיליון רגל מעוקב של עפר כדי לבסס את עיגוני הגשר בגובה 12 קומות. הצוות כלל למעשה כל מי שיכול היה לעמוד בקשיים הפיזיים של העבודה, כאשר נהגי מוניות מובטלים, חקלאים ופקידים עמדו בתור כדי לקבל הזדמנות להרוויח שכר יציב כפועלי ברזל ומערבבי מלט. הם עבדו קשה למרות מכשולים רבים. סערות עוצמתיות שיבשו את לוח הזמנים המקורי. היה צריך לשלוט בטכניקות חדשות כדי לסייע בזירוז הבנייה.
הניסיון לבנות את מה שיהיה התמיכה הראשונה של גשר באוקיינוס הפתוח התגלה כאתגר עצום. בזמן ששלד עץ (Trestle) באורך 1,100 רגל נמתח מהצד של סן פרנסיסקו, צוללנים צללו לעומקים של 90 רגל דרך זרמים חזקים כדי לפוצץ סלעים ולהסיר פסולת. שלד העץ נפגע כשספינה פגעה בו באוגוסט 1933 ושוב במהלך סערה חזקה מאוחר יותר באותה שנה, מה שעיכב את הבנייה בחמישה חודשים. כאשר המגדלים הושלמו ביוני 1935, חברת ג'ון א. רובלינג ובניו מניו ג'רזי נבחרה לטפל בבניית כבלי התלייה באתר.
מהנדסי רובלינג, שעבדו גם על גשר ברוקלין, שלטו בטכניקה שבה חוטי פלדה בודדים נקשרו יחד בסלילים והועברו לרוחב הגשר על גלגלים מסתובבים. הם קיבלו שנה להשלמת המשימה, ובמקום זאת סיימו אותה תוך קצת יותר משישה חודשים, לאחר שסובבו יותר מ-25,000 חוטים בודדים לתוך כל כבל באורך 7,650 רגל. הגשר שאורכו 1.7 מייל שרד רעידות אדמה רבות..
בסופו של דבר, הצליח הצוות להשלים את המשימה במאי 1937, הן לפני המועד והן מתחת לתקציב. הכביש הושלם ב-19 באפריל 1937, והגשר נפתח רשמית להולכי רגל ב-27 במאי באותה שנה. כחלק מהחגיגות, שטראוס הקדיש שיר בשם "משימה אדירה נעשתה". למחרת, הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט הודיע באמצעות טלגרף מהבית הלבן כי הגשר פתוח למכוניות ולשאר העולם.
מה קרה מאז שנבנה?
בכמעט מאה השנים שחלפו מאז בניית גשר שער הזהב, הוא ניצב בגאון כאנדרטה לכושר ההמצאה של האדם. הוא עמד איתן גם ברעידות האדמה ההרסניות ביותר שהתרחשו באזור ואף הוכרז כאחד מ"שבעת פלאי ההנדסה האזרחית של ארצות הברית" על ידי האגודה האמריקאית למהנדסים אזרחיים. עד 1981, הוא היה גשר התלוי הארוך בעולם (באורך 4,200 רגל). עד 1993, הוא היה גם הגבוה ביותר (הודות למגדלים בגובה 746 רגל). הוא זוכה לשימוש רב. בנוסף לתנועת כלי רכב ממונעים, יש לגשר שבילים משני צדדיו להולכי רגל ולרוכבי אופניים. הגשר מפורסם עד כדי כך שיש לו מרכז מבקרים וחנות מזכרות משלו. המרכז, המכונה "ביתן הגשר", מאפשר למעוניינים להציץ בצד סן פרנסיסקו של הגשר, ליד מגרש החניה הדרום-מזרחי שלו.
אף על פי שהוא אדיר, קיים סיכוי לבעיות בעתידו של גשר שער הזהב. לפי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברחת, "אם ההתחממות הגלובלית תתקדם בקצב החזוי, מפלס הים עלול לעלות בשלושה רגל או יותר עד סוף המאה הזו. מבנים היסטוריים, אתרים ארכיאולוגיים וכבישים יהיו מאוימים". ההשפעות עשויות שלא להיות מוגבלות לסביבה; הן עלולות להתחיל לשנות תוצאות שעלולות להשפיע גם על שלמות הגשר. עם זאת, זו אינה ודאות וקיימת גם אפשרות שהגשר ימשיך לעמוד בגאון גם בעתיד.
