האסון שהרג מיליונים – הרעב הסיני הגדול והלקחים כיום

הרעב הסיני הגדול בסוף שנות ה־50 היה אחד האסונות הקשים ביותר מעשה ידי אדם בכל הזמנים. הנה מה שאנחנו יכולים ללמוד ממנו.

השנה היא 1958 ועורבים נראו נופלים מהשמיים בכל רחבי סין. אבל הם לא מתו מסיבות טבעיות. הם נורו עם רוגטקות או רובים, או מתו מתשישות כשאנשים סילקו אותם מהשדות על ידי חבטות בסירים ומחבתות ומנעו מהם לנחות.

המחזה המחריד הזה היה חלק מקמפיין ארבעת המזיקים של המדינה – יוזמה לבריאות הציבור שהושקה על ידי המנהיג הקומוניסטי מאו דז׳ה-דונג, שכוונה נגד זבובים, יתושים, חולדות, עורבים ודרורים. ההרג ההמוני של "המזיקים" הללו היה תצוגה בוטה של ​​אמונתו של מאו שבני האדם חייבים "לכבוש את הטבע". אבל באיזה מחיר?

בסופו של דבר, בין אביב 1959 לסוף שנת 1961 כ-30 מיליון סינים מתו ברעב, וכמספר דומה של לידות אבדו או נדחו. לרעב היו סיבות אידיאולוגיות מוחלטות והוא מדורג לצד שתי מלחמות העולם כדוגמה מובהקת למה שההיסטוריון ריצ'רד רודס כינה מוות מעשה ידי אדם, שאולי היה גורם המוות שזכה להכי הרבה התעלמות במאה ה-20. שני דורות לאחר מכן, סין, שעוברת מודרניזציה מהירה מאז תחילת שנות ה-80, מצליחה כלכלית ומייצרת כמויות מספקות של מזון. עם זאת, מעולם לא נערכה בחינה גלויה וביקורתית של טרגדיה חסרת תקדים זו.

נקודות עיקריות

• הרעב הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית התרחש בסין בין השנים 1959-1961
• למרות שבצורת הייתה גורם תורם, זו הייתה במידה רבה אסון מעשה ידי אדם, אשר מאו דזה-דונג נושא באחריות הגדולה ביותר.
• לעולם לא נדע את המספר המדויק של הנפגעים, אך השחזורים הדמוגרפיים הטובים ביותר מצביעים על כ-30 מיליון הרוגים.
• שני ​​דורות לאחר מכן, סין עדיין לא בחנה בגלוי את הסיבות וההשלכות של הרעב.

רקע

מספר מחקרים קישרו את קמפיין חיסול העורבים לרעב הסיני הגדול ומצאו כי מיגורם הסיר טורף מפתח, מה שאפשר לארבה להתפשט ולצרוך את יבולי התבואה. מחקרים אחרים מצביעים על בעיות מערכתיות עמוקות יותר, במיוחד עם הקמפיין העצום של מאו שכונה ״הקפיצה הגדולה קדימה״, תוכנית שאפתנית שמטרתה להרחיב באופן דרסטי ולאחד את התעשייה הכבדה של סין באמצעות יצירת "קהילות עממיות". במקום זאת, התוכנית גרמה בסופו של דבר לרעב החמור ביותר בהיסטוריה וגבה את חייהם של בין 30 עד 55 מיליון בני אדם.

מאו, שהיה מחויב לאידיאולוגיה הסטליניסטית שהדגישה את תפקידה המרכזי של התעשייה הכבדה, הפך את ייצור הפלדה למרכז המאמץ המוטעה הזה. במקום לעבוד בשדות, עשרות מיליוני איכרים נצטוו לכרות מרבצים מקומיים של עפרות ברזל ואבן גיר, לכרות עצים לפחם, לבנות כבשני חרס פשוטים ולהתיך מתכת. מיזם מטורף זה לא ייצר פלדה אלא בעיקר גושי ברזל יצוק שביר שלא היו ראויים אפילו לכלים פשוטים. האיכרים נאלצו לנטוש את כל ייצור המזון הפרטי וקהילות חקלאיות שזה עתה הוקמו חרשו פחות אדמות לדגנים, שהיו באותה תקופה מקור ליותר מ-80% מאנרגיית המזון של סין. במקביל, פורסמו דיווחים מפוברקים על יבולי שיא של דגנים כדי להדגים את עליונותה של החקלאות הקהילתית. הגזמות גסות אלו שימשו לאחר מכן כדי להצדיק את הפקעת נתחי הדגנים הגבוהים יותר עבור הערים והקמת אולמות אוכל קהילתיים בזבזניים שהגישו ארוחות חינם. במציאות, יבול הדגנים צנח ומכיוון שההיצע והביקוש למזון לפני 1958 היו כמעט שווים, עד אביב 1959 הרעב פשט בשליש מהפרובינציות של סין.

כשהמדע מושתק

כאשר המפלגה הקומוניסטית הסינית עלתה לשלטון ב־1949, סין נאבקה במחלות זיהומיות נרחבות שהרגו מיליונים. בתגובה למשבר בריאות הציבור הזה, מאו השיק את קמפיין ארבעת המזיקים בניסיון לחסל נשאים של מחלות – במיוחד יתושים, חולדות וזבובים. ה"מזיק" הרביעי ברשימה היה העורב, שנחשב כמפחית את ייצור התבואה, ובכך מתחרה עם אנשים על מזון.

ממשלת סין הורתה לאזרחיה לתפוס ולהרוג כמה שיותר עורבים. התוצאה הייתה מאות מיליוני ציפורים מתות – מה שכמעט הכחיד אותן. אך בסופו של דבר, הקמפיין הביא לתוצאות נואשות: ללא עורבים ודרורים שישלטו בהם, הארבה שרץ בשדות התבואה והרס את הייצור החקלאי. קמפיין הריגת הציפורים לא היה הגורם היחיד לרעב, אלא היה סימפטום של בעיה עמוקה יותר, כמו מה קורה כאשר מנהיגים פוליטיים מתעלמים מהמדע?

במהלך תכנית הקפיצה הגדולה קדימה, מאו יצר אקלים שהשתיק את כל צורות המחלוקת, כולל מצד מדענים שהזהירו כי הריגת הציפורים תפגע ביבולי התבואה. הרעב שבא לאחר מכן היה משבר מורכב שהונע משילוב של בעיות מבניות, כולל מדיניות חקלאית לקויה, דיכוי פוליטי דורסני וניהול כושל שיטתי.

הרעיון של פעולה המונית מלמעלה למטה אולי מכוון היטב, אבל מה עושים כשהקיסר טועה?

כמה מדענים חשו חסרי אונים להתערב, הם ידעו שזה לא בסדר, אבל לא יכלו לומר דבר כי חששו מענישה. במקביל, החקלאים ניצבו בפני לחץ לעמוד ביעדי ייצור לא מציאותיים, מנהיגים מקומיים שיקרו כדי לזכות בחסדם של המנהיגים הבכירים לגבי כמות התבואה שהם מייצרים. כך קרה שטבח העורבים, הונע בחלקו מדיכוי חופש הביטוי, מה שאפשר למדיניות פגומה עמוקה של העדר בדיקה ובחינה מעמיקה. סוג כזה של מידע שגוי והפקת תבואה מהכפר כדי להאכיל את הערים – ואפילו בעלי ברית בינלאומיים – היה למעשה השורש לבעיית הרעב.

כאסון חברתי במהותו, הרעב הראה סימנים ברורים של מחדל, פעולה ואספקה. שלושת המאפיינים הללו חזרו על עצמם בכל אסונות הרעב מעשה ידי אדם . המחדל הגדול ביותר היה כישלונם של שליטי סין להכיר ברעב ולהבטיח במהירות סיוע זר. מחקר על רעב מראה כמה בקלות ניתן לסיים אותו (או למנוע אותו) ברגע שהממשלה מחליטה לפעול, אך לממשלה הסינית לקח כמעט שלוש שנים לפעול. הסרת כל אמצעי ייצור המזון הפרטי (במקומות מסוימים אפילו כלי בישול), כפיית איכרים להתאסף בקהילות מנוהלות בצורה גרועה והמשך ייצוא מזון היו מעשי הפעולה הגרועים ביותר. אספקת מזון מועדפת לערים ולאליטה השלטת הייתה פעולה מכוונת של אספקה ​​סלקטיבית. פעולות אלה הן המחשות מושלמות לקשר הקריטי בין ניכור פוליטי של המושלים לנשלטים: "העונשים הישירים של רעב נושאים קבוצת אנשים אחת והחלטות פוליטיות מתקבלות על ידי אחרת. השליטים לעולם לא גוועים ברעב. אבל כשממשלה אחראית לאוכלוסייה המקומית, גם לה יש סיבות טובות לעשות כמיטב יכולתה בכדי למגר את הרעב. דמוקרטיה, באמצעות פוליטיקה אלקטורלית, מעבירה את מחיר הרעב גם לשליטים. אבל בסין של מאו לא היה קשר כזה.

מזג האוויר רק החריף את הסבל. דיווחים רשמיים עדיין מאשימים את אסונות הטבע בסבל – אך הסטטיסטיקות של סין עצמה מפריכות הסבר זה. אין ספק שהבצורת בשנים 1960-1961 הייתה מורידה את אספקת התבואה במחוזות שנפגעו הכי קשה, אך כשלעצמה היא הייתה גורמת רק לחלק קטן ממספר ההרוגים הארצי הסופי. במהלך שנות ה-90, לבצורות ולשיטפונות הקשים ביותר בהיסטוריה המודרנית של סין הייתה השפעה שולית בלבד על אספקת המזון הנאותה של המדינה. רק חזרה למדיניות כלכלית רציונלית יותר לאחר 1961, כולל יבוא תבואה, סיימה את הרעב.

ואכן, פתיחתה של סין לעולם חוללה שינוי מהותי. העסקה העסקית הראשונה שנחתמה לאחר ביקורו של נשיא ארה"ב ניקסון בבייג'ינג בשנת 1972 הייתה הזמנה של 13 ממפעלי דשנים חנקניים הגדולים והמודרניים ביותר בעולם, שתוכננו באמריקה. רכישות נוספות של מפעלים כאלה באו לאחר מכן וסין הפכה ליצרנית הדשנים החנקניים הגדולה בעולם. השינוי הגדול הראשון שיזם הפלג הרפורמיסטי במפלגה הקומוניסטית בשנת 1979, פחות משלוש שנים לאחר מותו של מאו, היה פירוק הקהילות חקלאיות והורדת מחירי החקלאות. עד 1984 בוטל כל קיצוב המזון בערים והיצע המזון הממוצע לנפש בסין כבר עלה עד 5% מהממוצע ביפן.

לקחים

אז, האם סין למדה לקחים מהטעויות שהובילו לרעב הגרוע ביותר בעולם?

במובנים מסוימים, מעט השתנה בתגובות בריאות הציבור של המדינה (מספיק לראות כיצד התנהלה הממשלה בימי הקורונה). המודל המאואיסטי של קמפיינים פטריוטיים לבריאות הציבור נותר חי מאוד גם כיום, ומדגיש השתתפות רחבה של הציבור. בדומה לקמפיין ארבעת המזיקים, תגובותיה של סין למגפת הסארס ולמגפת הקורונה כללו קריאות התכנסות דומות להביס את הנגיפים באמצעות פעולה המונית גדולה ומתואמת. הקמפיינים הללו כונו מבצעים פטריוטיים לטובת האומה אך בפועל הקמפיינים ההמוניים הללו נבעו ממחסור בכוח אדם רפואי, ומכאן הצורך להשיב את אמון הציבור על ידי הצגה של נקיטת פעולה החלטית מצד הממשלה.

סין למעשה החייתה את קמפיין ארבעת המזיקים בתגובתה לסארס בשנת 2003, אם כי החליפה עורבים ודרורים בג'וקים, וגם הרחבת הקמפיין כך שיכלול כלבים. בלי קשר לשאלה האם הייתה לה השפעה כלשהי על מניעת התפשטות המחלה, היא הצליחה לעורר את הציבור משום שהפכה בעיית בריאות מופשטת לאיום גלוי והאשימה מחלות במזיקים מוחשיים כמו חולדות ויתושים.

זה סוג המטרה שיש לה היגיון אמיתי עבור אנשים רגילים, כי הם מטרה קלה, הרי כולם שונאים מזיקים, אבל בכך שהציעו 'מחליפים' סמליים למחלות בלתי נראות, עידודי ההרג ההמוניים לא הצליחו לטפח הבנה אמיתית של מניעה או לטפל בגורם האמיתי הוא פתוגנים. אלא שכל הרעיון של בריאות מונעת לא עובד במסעות הסברה ממשלתיים, כי לך תסביר לעם איך להיאבק בפתוגנים…

משבר האקלים

כיבוש הטבע היה עיקרון מרכזי במאואיזם, שהפיץ שלטי תעמולה עם סיסמאות כמו "הורידו את ראשי ההרים והנהרות יתנדנדו". הרעיון הזה שבאמצעות כוח רצון אנושי גרידא וארגון אנושי, יכול לגרום לטבע לשנות את התנהגותו הבסיסית ולשנות את חוקי הטבע, שגוי מיסודו, אבל בסין רואים בו עקרון חשוב, אף על פי שההיסטוריה הראתה דוגמאות רבות לבני אדם שניסו לשלוט בטבע ללא הצלחה.

ולמרות שחובה לפעול נגד משבר האקלים המחמיר, אנו מסתכנים בחזרה על אותן טעויות אם ננסה לכוונן את מערכות כדור הארץ, כמו באמצעות גיאו-הנדסה סולארית (שיטה שהשפעותיה עדיין אינן מובנות היטב). התערבויות בקנה מידה גדול שכזה עלולות להיות בעלות השלכות בלתי מכוונות שבמקרה הגרוע, עלולות לשכפל את התוצאות ההרסניות של קמפיין ארבעת המזיקים.

האמונה בפתרון מהיר כלשהו היא מסוכנת, בתקופת מאו, הייתה תפיסה שעל ידי גיוס העם, הם יוכלו להדביק את רוסיה ולהשיג את הקומוניזם בן לילה. ואומנם דחיפות נוראית להתמודד עם המשברים הסביבתיים בימינו, אבל עלינו להיזהר אם מישהו מציע פתרון טכנולוגי כלשהו שלא נבדק היטב.

התייחסות לטבע בענווה רבה יותר

הרעב הסיני הגדול היא תזכורת מפוכחת לסיכונים הכרוכים בניסיון לשלוט בטבע במקום לעבוד איתו. הפעילות האנושית דחפה מערכות אקולוגיות רבות אל סף הקורונה, כאשר רק כ-3% מאדמת כדור הארץ נותרה ללא פגע ואפילו פתרונות טכנוקרטיים בעלי כוונות טובות יכולים לפעמים ליפול למלכודת של פישוט יתר על המידה של האופן שבו הטבע פועל בפועל.

והנטייה הזו נמשכת. אבל זה לא אומר שזו הדרך היחידה. הכרה בלחצים אלה יכולה לסלול את הדרך לעיצובים או פתרונות חכמים ומחושבים יותר, המאזנים בין דחיפות לניואנסים ויכולת הסתגלות. בסופו של דבר, שיתוף הציבור והחברה האזרחית חשובים מאוד. מצד אחד, מדיניות שמונחית מלמעלה למטה לא תיושם היטב אם אנשים לא יבינו ויקבלו אותן, ואם לא היה להם איזשהו קול ביצירתן.

יתר על כן, אסונות עבר מציעים למדענים, לקובעי מדיניות ולקהילות של ימינו תובנות חשובות. כי הם משמשים כסיפורי אזהרה המסייעים להנחות את הקמפיינים הסביבתיים והבריאותיים בימינו, מזכירים לנו שהתערבויות אנוש בקנה מידה גדול עלולות להיות בעלות השלכות בלתי צפויות, שעלולות להיות הרסניות – במיוחד אם מתעלמים מקולות ביקורתיים.

צריך קצת יותר ענווה כלפי הטבע וקצת יותר הערכה לחוכמת הטבע, מגוון ביולוגי נוצר יחד במשותף. הוא התפתח במשותף במשך מאות שנים ולכן עלינו להאט קצת יותר את הקצב לפעמים, בנסיונות להשפיע על הטבע, אם בכלל.

מה ניתן לומר על אדישותו של המערב מול אחד האסונות האנושיים הגדולים בהיסטוריה? בזמן שהרעב הסיני הגדול גבה את חייהם של עשרות מיליונים, סיפורי הפליטים שנמלטו להונג קונג נדחקו לשוליים וזכו להתעלמות כמעט מוחלטת. דיווחים מהשטח פורסמו לעיתים רחוקות, ולעיתים אף זכו לזלזול. שני דורות לאחר מכן, המצב לא השתנה בהרבה – ספר עיתונאי אחד בלבד מהווה את המקור המקיף ביותר שפורסם במערב, ובמהדורת 1997 של האנציקלופדיה בריטניקה האסון כלל לא הוזכר בטבלת מקרי הרעב הגדולים של 200 השנים האחרונות. והעובדה שטרם נכתבה היסטוריה מעמיקה ומלומדת של הרעב מדגישה עד כמה הסיפור הזה עדיין מחכה להיחשף לעולם. הגיע הזמן להאיר את הפרק האפל הזה ולהעניק לו את המקום הראוי בזיכרון ההיסטורי.

חומר מעשיר לקריאה

ג׳ודית שפירו, ״מלחמתו של מאו נגד הטבע״.