על השריפה הגדולה של לונדון

"כעת הגיעה שש מאה ששים ושש: היא שנת האבדון"
סר ג'ורג' וורטון, משורר ואסטרולוג, 1666

השריפה הגדולה של לונדון בערה יומם ולילה במשך כמעט ארבעה ימים כאשר פרצה בשנת 1666 עד שרק חלק קטן מהעיר נותר. העיר התלהטה בעקבות המגפה הגדולה שהותירה את העיר השלישית בגודלה בעולם באותה תקופה צל של האני הקודם שלה והיו לה השלכות כבדות משקל.

היכן התחילה השריפה הגדולה של לונדון?

השריפה הגדולה של לונדון החלה בביתו של האופה המלכותי ברחוב פודינג (Pudding Lane) בעיר. כך, במקום להכין כיכרות לחם טריות למלך, האופה תומס פארינור ייצר את הביסקוויטים היבשים והתפלים שמילאו את בטנם של המלחים בצי המלכותי. בשעות המוקדמות של יום ראשון ה-2 בספטמבר 1666, התעוררה משפחת פארינור מעשן שהגיע מהמאפייה בקומת הקרקע של ביתם. הם נמלטו מהחלון בקומה העליונה למרות שהמשרתת שלהם, מפוחדת מכדי לעזוב, נספתה. הקיץ החם הארוך והרוח החזקה אפשרו לאש להתפשט במהירות רבה.

ראש העיר באותה עת היה סר תומס בלודוורת'. הוא פחד להורות על פירוק בתים כדי ליצור פריצות אש והבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה בכך שהכריז שהאש הייתה כל כך חלשה ש'אישה יכולה לעצבן אותה' ואז הוא חזר למיטתו.

סמואל פפיס והשריפה הגדולה

גם סֶמיוּאֶל פִּיפְּס (Samuel Pepys) התעורר לדיווחים על שריפה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו, אבל חשב שלא כדאי להיות מוטרד וגם חזר לישון. הוא התעורר כמה שעות לאחר מכן לדיווחים שהשריפה כילתה מאות בתים. בלילה נשבה הרוח גחלים לאסם חציר סמוך ולרציפים המלאים בחומרי בעירה. הלהבות מצאו מעבר קל מבית עץ אחד למשנהו. מזועזע ממה שראה, פפיס עשה את דרכו החוצה מהעיר וירד לארמון ווייטהול כדי לספר למלך. פִּיפְּס היה איש מנהלת הצי המלכותי הבריטי, חבר הפרלמנט הבריטי, חבר האגודה המלכותית ושופט. לאחר ששמע אותו המלך הציע לשלוח חיילים וציווה על פפיס למסור לראש העיר שעליו להוריד בתים כדי ליצור נקודות אש כפי שיעץ פפיס. כשפפיס הצליח למצוא את הלורד ראש העיר, הבחור המסכן היה קרוב להתמוטטות.

הוא התחיל להפיל בתים – או לפחות כך טען – אבל האש עדיין התפשטה ואיש לא הקשיב לו. הוא דחה את ההצעה לחיילים ובמקום זאת פרש לביתו, כשהאש עדיין משתוללת. המלך ואחיו ג'יימס, הדוכס מיורק, סקרו את הנזק מדוברה על התמזה. צ'ארלס קיבל את ההחלטה לשלוח חיילים כדי ליצור מבער אש. תושבים רבים נמלטו כעת עם רכושם ובילו את הלילה בצד הדרומי של הנהר כשהם צופים בלהבות מכלות את בתיהם וכנסיותיהם. אחרים פנו צפונה למחנה במורפילדס.

אבדה כל תקווה

ביום שני ה-3 בספטמבר הגיע, תושבי לונדון איבדו תקווה לעצירת השריפה. כעת, הם הפנו את מרצם לשמועות ולגמול לאחר שרכושם הובטח. ההולנדים, הצרפתים וכל מי שנראה 'זר' הותקפו ברחובות או הושלכו לכלא (לעיתים להגנתם מפני ההמון). הביזה נמשכה בעוד העשירים נאבקו ברחובות עם כל רכושם. עגלות מהאזור עשו את דרכן ללונדון כדי לפדות את מחירי הנזק תוך עשיית רווחים של כמה שילינגים. מה שלא הוזז נקבר לעתים קרובות, כך למשל סמואל פפיס קבר גלגל של גבינת פרמזן בגינתו.

עם בוא הלילה, לא היה שום חושך בגיהנום הרועם, היורק והמתפצפץ של אותו ערב נורא. האש הצליחה לא רק להתפשט לאן שהרוח נשבה אותה, אלא אפילו בכיוון ההפוך ואיימה לפגוע במחסני הענק שהכילו אבק שריפהף ליד מצודת לונדון.

המלך מושיט יד

אחיו של המלך ג'יימס היה אחראי כעת על המאמצים להילחם באש והוא ניסה להקיף אותה בחיילים ובכבאים מנוסים, אך לא האש ולא הרוח נרגעו ועד למחרת בבוקר היא זינקה מעבר לנהר התמזה ופנתה ישירות לווייטהול והמלך.

ג'יימס נראה כמעט בכל מקום נלחם באש. דיווח עליו ועל המלך שאיישו את המשאבות במשך שעות עד שקרסוליהם שקעו במים עשו רבות לחבב אותם על העם. ולמרות מאמציהם, האש המשיכה להתפשט ובערב של יום שלישי ה-4 בספטמבר קרה הבלתי מתקבל על הדעת. קתדרלת סנט פול הייתה מוקפת באש בשעה 21:00. הגג והקירות קרסו והציתו את החפצים שנערמו בפנים לשמירה. אחד הבניינים הגדולים ביותר של לונדון היה לעיי חורבות.

השריפה גוועת

כשאש במערב הזדחלה לעבר ארמון וויטהול, אנשי בית המלוכה ארזו את חפציהם והתכוננו לברוח. ברחבי לונדון ניתן היה לשמוע פיצוצים כאשר הבניינים ליד חנויות אבק השריפה במגדל התפוצצו מהחום. על סף הפורענות שהתפשטה מזרחה ומערבה, קצת לפני חצות, הרוח הפכה לפתע ולאחר מכן גוועה.

ביום רביעי אחר הצהריים הרוח נרגעה לחלוטין והניסיונות לכבות את האש צלחו. אף על פי כן, העיר לונדון הושמדה כמעט כליל. 87 כנסיות, 52 אולמות חברה ויותר מ-13,000 בתים נהרסו. לא פחות מ-100,000 אזרחים הפכו לפליטים וללא קורת גג ו-85% ממבני העיר נהרסו.

השלכות

בסך הכל השריפה השתוללה ברחבי לונדון מה-2 בספטמבר עד ה-6 בספטמבר, בסך הכל 5 ימים. למרבה ההפתעה, ידוע שמתו רק שש נפשות, אך ללא ספק מקרי מוות רבים לא נרשמו באותה עת. תושבי לונדון שאיבדו את בתיהם ולא היו להם קרובי משפחה או חברים שיעזרו להם, השתכנו בשטחים פתוחים בלונדון וסביבתה. אספקת המזון אזלה ורעב והמחלות החלו לקטוף את הניצולים. היה צורך לטפל במי שאיבד את רכושו ולהתחיל לבנות מחדש, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.