מערכת הגולאג בברית המועצות כללה 30 אלף מחנות מעצר: מהחוג הארקטי ועד קזחסטן, מהגבולות המערביים ועד למזרח הרחוק. להלן המחנות החשובים ביותר להבנת מערכת הענישה הסובייטית.

כיום, כל כלא או מחנה סובייטי נקראים לעתים קרובות "גולאג" במערב. זהו אי דיוק: למעשה, הגולאג (המנהלה הראשית למחנות ומתקני מאסר) קם בשנת 1930 כחלק מקומיסריון הפנים העממי (נ.ק.ו.ד.), כגוף לניהול בתי הסוהר ומחנות העונשין בברית המועצות והתקיים שלושים שנה עד פירוקו בידי ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1960.

עם זאת, מהותו של הגולאג נותרה ללא שינוי: "מדינה בתוך מדינה", מעצמת כלא שאיחדה יותר משלושים אלף מחנות מעצר. הגולאג קשור מאוד בשמו של יוסף סטלין: תחתיו נוצרה מערכת שבה מיליוני אסירים בנו ערים, תעלות ומפעלים, כרו זהב ואורניום ופיתחו שטחים בלתי ניתנים למגורים מעבר לחוג הארקטי ועד לאזורים מרוחקים כמו קולימה.

לפי המוזיאון לתולדות הגולאג, 20 מיליון אסירים עברו במחנות ובתי הכלא של מערכת זו. לפחות 1.7 מיליון בני אדם מתו: אם זה מרעב, עבודת פרך, עינויים, מחלות או הוצאו להורג בירייה. ביניהם היו גם פושעים וגם אנשים חפים מפשע שהגיעו למחנות הללו תחת האשמות וסעיפים "פוליטיים" ידועים לשמצה.

אי אפשר לתאר את כל מחנות הגולאג בטקסט בודד, אבל נדגיש כמה מהחשובים שבהם: הנוראים ביותר, הצפופים ביותר והחשובים ביותר לכלכלה הסובייטית.

המחנה המיוחד סולובקי

מיקום: איי סולובצקי, צפון רוסיה
שנות קיום: 1923-1933
מספר אסירים מקסימלי: 71.8 אלף איש.

"הסבא" של כל המחנות הסובייטיים, מחנה סולובקי, קם הרבה לפני יצירת הגולאג. האי הפך למגרש ניסויים שבו הסובייטים בדקו את התוכנית תוך שימוש בעבודת המונים של אסירים. השימוש הסובייטי בהעסקת אסירים בקנה מידה תעשייתי התחיל שם.

באיים הקרים שבים הלבן, עשרות אלפי אסירים כרתו יערות, בנו כבישים וייבשו ביצות. בתחילה המשטר היה רך יחסית, אך עד סוף שנות ה-20 השלטונות הידקו את האחיזה במקום עד קצה גבול היכולת. אסירים לא רצויים הוכו במקלות, הוטבעו ועונו. אלכסנדר סולז'ניצין בספרו "ארכיפלג הגולאג" כינה את סולובקי "אושוויץ של הקוטב".

בתחילת שנות ה-30 פורק המחנה והאסירים הועברו למחנות אחרים. מערכת המחנות רק התפתחה והורחבה בכל הארץ הענקית.

מחנה הים הלבן–הים הבלטי

מיקום: קרליה, צפון מערב רוסיה
שנות קיום: 1931-1941
מספר אסירים מקסימלי: 108 אלף איש.

ההיסטוריה של "פרויקטי הבנייה הגדולים של הקומוניזם", פרויקטים רחבי היקף שיושמו בעיקר על ידי אסירים, החלה במחנה בֶּלבָּלטְלָג, מחנה הים הלבן–הים הבלטי. המחנה החדש עמד בפני המשימה לחבר את הים הלבן עם אגם אונגה על ידי בניית תעלה באורך 227 קילומטרים.

אסירי המחנה ביצעו את התוכנית, ועד קיץ 1933 התעלה כבר הייתה מוכנה. לשם כך נאלצו לעבוד בתנאים קשים: הכלים היחידים היו אתים וכלי עבודה ידניים אחרים, ללא ציוד כבד. מי שלא עמד במכסה הפחיתו את מנות המזון והעונשים שלהם גדלו. על פי נתונים רשמיים בלבד, 12 אלף בני אדם מתו במהלך בניית תעלת הים הלבן.

תעלת הים הלבן התחילה את תפיסת הגולאג כנורמה, כרקע של חיי היומיום. אחריו באו פרויקטי בנייה נוספים, שבהם עבדו ומתו אלפי אסירים. באשר לבֶּלבָּלטְלָג, הוא היה קיים עד 1941 ופורק עקב פרוץ מבצע ברברוסה.

בָּמלָג

מיקום: חבל אמוּר, מזרח רוסיה
שנות קיום: 1932-1938
מספר אסירים מקסימלי: 200 אלף איש.

אפילו בהשוואה לפרויקטים אחרים של בנייה בגולאג, קו בָּייקל-אמוּר (BAM) היה פרויקט ציקלופי: הוא תוכנן לבנות 4,000 קילומטרים של מסילות רכבת מטאישט (סיביר) לסובצקאיה גאבן (המזרח הרחוק). אסירים לבניית מסילת בָּייקל-אמוּר הובאו מכל רחבי ברית המועצות.

כאן, כמו בשום מקום אחר, נאכף חוק הברזל: "מי שלא עובד, לא אוכל". כשהבנייה לא עמדה בלוח הזמנים, הנהלת המחנה הגדילה מיד את יום העבודה. הם עבדו שש עשרה, או אפילו שמונה עשרה שעות, כך לפי הספר "הטרור הסטליניסטי בסיביר", שכתב ההיסטוריון סרגיי פפקוב.

אך בשל היעילות הנמוכה של עבודת עבדים בעיקרה בתנאים קשים, המסילה מעולם לא נבנתה לפני המלחמה, ולאחריה נדחה הפרויקט עד לשנות ה-80 והוא לא הושלם עוד על ידי אסירי כפייה.

דְמיטרוֹבלָג

מיקום: אזור מוסקבה, רוסיה
שנות קיום: 1932-1938
מספר אסירים מקסימלי: 192 אלף איש.

פרויקט בנייה רחב היקף נוסף שבו עבדו אסירי גולאג היה בניית תעלת נהר מוסקבה-וולגה. העבודה הייתה קשה גם כאן, אבל בהשוואה למחנות אחרים התנאים נחשבו לחממה.

דְמיטרוֹבלָג ,או מחנה דמיטרוב היה סוג של חלון ראווה של הגולאג. היה שיעור תמותה נמוך למדי, זיכויים לימי עבודה, שכר, שחרורים מוקדמים. הקרבה למוסקבה השפיעה: זה דבר אחד כשאלפי אסירים אנונימיים מתים אי שם ביערות סיביר, דבר אחר לגמרי כשתושבי הבירה יכולים לראות את זה.

המחנה הצפון מזרחי

מיקום: קולימה, המזרח הרחוק, רוסיה
שנות קיום: 1932-1952
מספר אסירים מקסימלי: 190 אלף איש.

ההפך הגמור ממחנה דמיטרובלג היה מחנה קולימה: ברית המועצות לא עמדה בטקס עם אסירי המחנה, שאותם שלחה לאדמות שלחוף ים אוחוצק כדי לכרות זהב ופח ולבנות מאפס תשתיות כשהיה עליהם גם להחזיק מעמד באקלים הקשה של מחנה קוילמה שהםך למחנה הצפון-מזרחי והיווה תת-מחנה של מחנה דלסטרוי.

התנאים הקשים במחנה היו כה קשים, עד כדי שצעיר בריא שנשלח לעבוד במכרה זהב בחורף, יהפוך לאדם חולה מהר מאוד וזאת תחת דרישות לעבודת פרך בפרק זמן של עשרים עד שלושים יום כשאורך יום העבודה הוא שש עשרה שעות, שבעה ימים בשבוע, עם רעב שיטתי, בגדים קרועים ובלויים ובכפור של מינוס שישים מעלות באוהל ברזנט…, כך גם תיאר זאת ורלם שלמוב, ששהה במחנה יותר מעשר שנים, במחנה קולימה. על פי נתונים זמינים, לפחות 150 אלף בני אדם מתו בקולימה.

מחנה נורילסק

מיקום: נורילסק, סיביר, רוסיה
שנות קיום: 1935-1956
מספר אסירים מקסימלי: 72 אלף איש.

כיום נורילסק, עם 179 אלף תושביה, היא עיר הקוטב הגדולה בעולם. ובשנות ה-30 ממש כמו העיר מגדן, היא נבנתה על ידי אסירי גולאג. התעשייה הסובייטית הייתה זקוקה למתכות ונורילסק גדלה סביב מפעל נחושת-ניקל, שבו עבדו גם אסירי המחנה.

מחנה נורילסק לא היה מהגרועים ביותר במערכת הגולאג והאסירים בנורילסק נתפסו תמיד ככלי עבודה חשוב, אמצעי לביצוע התוכנית. ככלל, אסירים בריאים וצעירים יחסית שהיו מסוגלים לעבוד בתנאי הצפון הרחוק נשלחו לנורילסק. שיעור התמותה היה נמוך יותר מאשר במחנה קולימה או במהלך בניית מסילות הברזל בָּייקל-אמוּר.

מחנה ווֹרקוּטלָג

מיקום: ווֹרקוּטה, רוסיה
שנות קיום: 1938-1960
מספר אסירים מקסימלי: 72.9 אלף איש.

ווֹרקוּטה היא עיר קוטבית נוספת שנבנתה על ידי אסירי גולאג באזור קפוא-עד. ההיסטוריה של מחנה ווֹרקוּטלָג דומה מאוד לנורילסק, למעט העובדה שהמפעל שיצר את העיר כאן היה מפעל פחם. אבל במהלך מלחמת העולם השנייה, וורקוטלג רכשה חשיבות מיוחדת: היא לא רק סיפקה למדינה פחם, אלא גם קיבלה פושעים "מסוכנים במיוחד" שנידונו לעבודות פרך.

תקני הייצור גדלו כל הזמן, היה קשה מאוד לעבוד וחוסר שביעות הרצון של האסירים הגיע לרמה כזו שבשנת 1942 פרץ מרד אוסט-אוסינסק באחת מנקודות המחנה. זו הייתה ההתקוממות המזוינת היחידה של אסירים במהלך כל תקופת המלחמה. לאחר שפירקו את השומרים מנשקם, מאות אסירים השתלטו על עליהם וניסו לעורר את תושבי הכפרים שבסביבה למרד. אלא שהמרד דוכא במהרה על ידי יחידות הנ.ק.ו.ד.

מחנה קרגנדה

מיקום: ליד קרגנדה, קזחסטן
שנות קיום: 1931-1959
מספר אסירים מקסימלי: 65 אלף איש.

בניגוד למחנות הקשורים ל"פרויקטי בנייה גדולים", הממשלה הסובייטית הקימה את מחנה קרגנדה כמחנה ריכוז קבוע. המשימה של האסירים הייתה לספק מזון, ביגוד ומוצרים אחרים לכל צפון קזחסטן. העבודה עבור אסירי המחנה מעולם לא הסתיימה: בעונה החמה הם עסקו בחקלאות, בעונה הקרה עבדו במפעלים.

"יריבים פוליטיים" הוגלו למחנה הזה בהמוניהם, כולל נציגי עמים מגורשים ואלה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים במהלך המלחמה. מחנה א.ל.ג'.י.ר. הידוע לשמצה, "מחנה אקמולה לנשות הבוגדים במולדת" (АЛЖИР – Акмолинский лагерь жен изменников Родины), פעל על מנת לבודד את נשותיהם וילדיהם של המורשעים בעבירות בגידה במדינה בברית המועצות. על פי החוק הסובייטי, קשר עם בוגד היה גם הוא פשע. לחלקן היה "מזל" אפילו שנולדו במחנה: בשנים 1931 עד 1959 נולדו במחנה 1,507 ילדים…

ואומנם המשטר ברית המועצות נודע ברדיפת המתנגדים והיריבים הפוליטיים עד כדי דיכוי אכזרי, נראה שגם ברוסיה המודרנית, המשטר אינו בוחל באמצעים כדי להיפטר מיריביו הפוליטיים, אבל זה כבר סיפור אחר. או שלא?

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.