היילה סילאסי, דמות אייקונית בהיסטוריה האפריקאית, זכורה כמי שהיה פוליטיקאי רב עוצמה ומתקדם שקידם את המודרניזציה סאתיופיה. מדיניותו זיכתה אותו ביראת כבוד ובתשומת לב ממנהיגים שחורים רבים. לא רק שהוא היה קיסר, אלא שעבור חלק מנתיניו הוא נחשב לאל. ברם שלטונו היה רחוק מלהיות שליו ומורשתו היא אחד מני פרדוקסים וסתירות רבות.
חייו המוקדמים
נולד ב־23 ביולי 1892 בכפר אג'רסה גורה באתיופיה, ליג' (ילד) תפארי מקונן יכל להתחקות אחר שושלתו עד מנליק הראשון, שהיה, על פי האגדה, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. אמו של תפארי, ווייזרו (גברת) ישימבת עלי אבא ג'יפר, הייתה בתו של צ'יף ממחוז וולו. אביו, ראס (הדוכס/הנסיך) מקונן וולדה מיקאל וולדה מלקוט, היה ממוצא מלכותי, מנהיג צבאי ומושל מחוז הרר.
תביעתו של תפארי לכס המלכות הייתה דרך סבתו מצד אביו, טנגאנוורק סאהלה סילאסי, שהייתה דודתו של הקיסר מנליק השני ובתו של המלך סהלה סילאסי, מלך האמהרה השלמה של שאווה. כשאביו של תפארי מת בשנת 1906, גדל תפארי בחצרו של מנליק השני, שלא היה לו יורש זכר ישיר. בנו היחיד מת בגיל 15.
כשגדל בחצר הקיסרית, זכה תפארי לחינוך טוב והוא למד על הדקויות והתככים של החיים הפוליטיים. תפארי היה חרוץ וקשוב וזכה להכרה רבה ממנליק השני. עד גיל 14 הועלה תפארי למעמד של מושל גארה מולטה במחוז הרר, ועד גיל 20 הוא מונה למפקד מחוז סידאמו.
למרות שהתאריך המדויק אינו ידוע, בשלב מסוים במהלך שנות העשרה שלו, נטען כי תפארי התחתן עם ווייזרו אלטאייך. לזוג נולדה בת, הנסיכה רומנוורק. הפרק הזה בחייו של תפארי אפוף מסתורין; התרגום לאנגלית של האוטוביוגרפיה שלו אינו מזכיר זאת.
לתפארי היה אח למחצה, ילמה, שהתמנה למושל הרר. כאשר ילמה מת ב-1907, תפקיד זה נותר פנוי והממשל באזור עבר אל המפקד הצבאי דז'אזמך בלכה סאפו, שהוכיח את עצמו כלא יעיל. בלכה סאפו הודח מתפקידו ותפארי מונה למושל החדש.
ב-3 באוגוסט 1911 התחתן טפארי עם מנן אספאו מאמבסל, אחייניתו של ליג' איאסו, ששלט כקיסר מ-1913 עד 1916. תפארי היה אז בן 19, בעוד אשתו הייתה בת 22. שלטונו של ליג' איאסו יתגלה כלא פופולרי מאוד.
דרכו של סלאסי אל כס הקיסרות האתיופית
ליג' איאסו היה נכדו של הקיסר מנליק השני ועם מותו של האחרון ב־12 בדצמבר 1913, ליג' איאסו קיבל את הכתר. הוא לא דבק לאלו ששלט עליהם. התנהגותו השערורייתית ויחסו חסר הכבוד כלפי אצילים אחרים זיכו אותו באויבים. בנוסף לכך, היו טענות לפיהן הוא התאסלם, דבר שהתגלה כבעייתי בקרב אוכלוסייה נוצרית אדוקה והקנה לו אויבים בכנסייה.
כמועמד לכס המלכות, זכה תפארי לתמיכה רבה הן מהסיעות המתקדמות והן מהסיעות השמרניות. בסופו של דבר, באמצעות ההאשמה בהמרה של ליג' איאסו לאיסלאם, ברית של אצילים הצליחה להדיח את הקיסר. בתו של מנליק השני הפכה לקיסרית זוודיטו, בעוד שתפארי הועלה לדרגת ראס. הוא גם כונה יורש העצר.
ליג' איאסו ברח למדבר אוגאדן, שם נעזר באביו, נגוס מיקאל מוולו. עם צבא של 80,000 חיילים, מיקאל מוולו העסיק צבא של 120,000 חיילים נאמנים לזוודיטו. וולו הובס בקרב סגלה ב־27 באוקטובר 1916 וליג' איאסו הסתתר. תקוותו להחזיר את כס המלוכה התאיידה ולאחר חמש שנים, הוא נתפס ונכלא.
כך, ראס טפארי הפך לשליט בפועל של אתיופיה במשך 13 השנים הבאות, שבמהלכן החל לערוך מודרניזציה נרחבת. במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת, תפארי ניהל גם את הרחבת מערכת החינוך באתיופיה, בניית בתי ספר ואוניברסיטאות.
בשנת 1923 ביטל תפארי את העבדות והכניס את אתיופיה לחבר הלאומים, תוך קידום מעמדה של המדינה בעולם המערבי וזוכה לתשומת לב חיובית. הוא היה השליט האתיופי הראשון שעזב את המדינה וביקר בירושלים, פריז, רומא ולונדון.
עם זאת, זוודיטו התקנאה בפופולריות של תפארי. היא הרגישה מחויבת לקרוא לו נגוס (מלך) ב־7 בספטמבר 1928. זה ביצר עוד יותר את כוחו של תפארי, וזוודיטו הנואשת שלחה את צבא בעלה נגד תפארי. בקרב שלאחר מכן הצבא הזה נמחץ על ידי תפארי. זוודיטו מתה יומיים לאחר מכן, וב-2 בנובמבר 1930 הוכתר נגוס תפארי לקיסר.
עם הכתרתו, טפארי קיבל את השם היילה סילאסי (עוצמת השילוש). ההכתרה הייתה פרשה זוהרת שמשכה תשומת לב בינלאומית רחבה. הגיעו נכבדים מכל העולם.
היילה סלאסי: הקיסר
אחת הפעולות הראשונות של היילה סלאסי כקיסר הייתה לספק לאתיופיה חוקה חדשה. החוקה, שהתקבלה ב־16 ביולי 1931, שמרה את השלטון בידי האצילים, אך קבעה סטנדרטים דמוקרטיים. נצפה שהחוקה תהיה הכוח המנחה מאחורי המעבר האיטי של אתיופיה לעבר רפורמה דמוקרטית מרחיקת לכת יותר.
באותה שנה הקים היילה סלאסי את בנק אתיופיה. מטבע חדש, הביר האתיופי, החליף את הביר החבשי אבל היה בעצם רק שינוי שם. סילאסי ביקש שהקהילה הבינלאומית תפסיק להתייחס לאתיופיה כאל חבש, מכיוון שזה שם שנטבע על ידי זרים ולא אתיופים ילידים. הביר, לעומת זאת, יוסר ב־1936 ויוחלף בלירה האיטלקית כהילך חוקי.
הכיבוש האיטלקי
ב־3 באוקטובר 1935 פלשה איטליה לאתיופיה ללא כל אזהרה רשמית. למרות מאמצי המודרניזציה, צבא אתיופיה היה חסר ציוד. עם 13 מטוסים בלבד ומספר הטנקים ומשוריינים חד-ספרתי, כוחות צבא אתיופיה לא היו מצוידים עד כדי כך להתמודד עם הפלישה, במיוחד מכיוון שהאיטלקים השתמשו גם בנשק כימי.
עד ה־2 במאי 1936, היילה סלאסי ומשפחתו נאלצו לצאת לגלות בבריטניה, שם פנה לחבר הלאומים בבקשת סיוע. מדינות המערב הביעו אהדה לעם האתיופי אך לא נחלצו לעזרתם. האתיופים המשיכו להתנגד לאיטלקים על ידי פתיחת מלחמת גרילה ופגעו במטרות איטלקיות בכל מקום שיכלו. רק במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה נקלעה למלחמה עם איטליה, השתנה מצבה של אתיופיה. ב־1941 שחררו כוחות בעלות הברית את אתיופיה והיילה סילאסי חזר הביתה והחל לבנות מחדש ממשל שנהרס במהלך שנות הכיבוש האיטלקי.
בנייה מחדש
לאחר שובו לאתיופיה וגירוש האיטלקים, עשה היילה סילאסי צעדים גדולים להמשך המודרניזציה של אתיופיה. התשתית של המדינה שופרה והורחב טווח החינוך והבריאות על ידי בניית בתי ספר ובתי חולים.
בשנת 1948 הצטרפה אתיופיה לארגון האומות המאוחדות. סוגיות ליישוב סכסוכים טריטוריאליים שהותיר מינהל המעצמות הקולוניאליות באזורים סמוכים הביאו לקליטת אריתריאה, מושבה איטלקית לשעבר, אל תוך אתיופיה. עם זאת, זה קרה עם ערבויות של אריתריאה לכונן חוקה משלה כדי להגן על האיזון האתני, הלשוני והתרבותי בזמן שאתיופיה השתלטה על ההיבטים הפיננסיים, ההגנתיים ומדיניות החוץ. למעשה, זו תהיה תחילתה של מלחמה עקובה מדם וארוכה בין אתיופיה לאריתריאה, אך זה נושא לסיפור אחר…
היילה סלאסי: הרודן
היילה סלאסי נתפס כרפורמטור גדול, אך שלטונו גם משך תשומת לב שלילית מכיוון שהוא היה שליט סמכותני. הרחק מהתיאורים של היילה סלאסי כדיקטטור מיטיב, משיח ואפילו אל, היילה סלאסי הושמץ על ידי רבים כרודן עריץ שהביא לאינספור מקרי מוות.
דוגמה מצוינת היא בשנת 1943 כאשר חבל טיגריי באתיופיה התקומם ויצא למרד. המרד דוכא בפעולות צבאיות שניהלו הבריטים. אזורים אזרחיים הופצצו ואלפי חפים מפשע איבדו את חייהם.
תקרית נוספת בשנת 1948 חיזקה את נכונותו של סילאסי להשתמש בכוח אלים כאמצעי דיכוי. כאשר קמו המוסלמים בחבל הררי, בדרישה לאוטונומיה שהובטחה להם על ידי מנליק השני, תגובתו של סילאסי הייתה אכזרית. כל העיירה הרר הושמה במעצר בית ונתפסו נכסים ממחוז הררי.
אזורים אחרים, לעומת זאת, היו כפופים לטובתו של סילאסי, וכמה מחוזות שהיה קשה לשלוט בהם קיבלו יותר אוטונומיה. כאן טמונה אירוניה מסוימת במעשיו של סילאסי בכך שהם לא נראו אחידים באופיים.
בסופו של דבר, היילה סלאסי היה לקוח של המערב ושלט ביד ברזל, בדומה לדוגמאות כמו שאה רזה פהלווי מאיראן או מובוטו ססה סקו מזאיר שלא הטיבו במיוחד עם עמם, אך זכו לתמיכת מדינות המערב.
אלה שלא היו בשליטת ממשלת אתיופיה, כמו אלה שלחמו נגד האיטלקים כפרטיזנים, הפכו למטרה לחשדות של סילאסי שגילה יותר ויותר אופי פרנואידי. הוא נזהר מאלה שלדעתו היו אמיצים מספיק כדי לאתגר את כוחו והקיף את עצמו באנשים שניתן לשלוט בהם בקלות. כולל פוליטיקאים ששיתפו פעולה עם ממשלת איטליה בתקופת הכיבוש.
סילאסי ריכז את הממשלה סביב סמכותו והוציא חוקה חדשה בשנת 1955, שהעניקה לו את אותה סמכות כמו החוקה הקודמת. בשנות ה־60, ההתנגדות הגלויה בתוך אתיופיה לשלטונו החלה לגדול באופן משמעותי. בדצמבר 1960 קם גורם משמעותי בתוך הצבא שתפס את השליטה בבירת אתיופיה, אדיס אבבה. ההפיכה נמחצה, אבל היא תעזור ליצור תחושות נרחבות נגד סילאסי, בייחוד מהמגזר האקדמי. עם זאת, בשנת 1963 מילא היילה סלאסי תפקיד בולט בהקמת ארגון האחדות האפריקאית שהפך בהמשך לאיחוד האפריקאי, המקבילה האפריקאית לארגון האיחוד האירופי.
היילה סילאסי: האל
הרעיון שהיילה סלאסי היה אל נובע ממילים נבואיות של מרקוס גארווי, שקבע, "הבט לאפריקה, כאשר מלך שחור יוכתר, כי יום הגאולה בפתח."
הצהרה זו עוררה עניין המוני בתנועה דתית אברהמית בג'מייקה שמיתגה את עצמה מחדש כראסטפאריזם, על שם היילה סלאסי, שהיה ידוע כראס טפארי באותה תקופה. הופעתו של סילאסי והכתרתו לקיסר, יחד עם דבריו הנבואיים של גארווי, יצרו אמונה רוחנית שהובילה לרעיון שסלאסי הוא אלוהי. התנועה התקדמה בסופו של דבר לעבר רגישויות פילוסופיות והיילה סילאסי הפך לאייקון של סולידריות, חופש וכוח בקרב אנשים ממוצא אפריקאי.
חייו המאוחרים ומוות
שלטונו של היילי סלאסי נמשך עד 1974. עבור רבים, מנהיגותו במהלך שנות ה־60 וה־70 התאפיינה במלחמה. לא רק שאריתריאה נלחמה למען עצמאותה, אלא שמרד בדרום הוביל להתקוממות טרור שנמשכה 6 שנים לפני שדוגכאה סופית. מתנגדים נכלאו, אבל סילאסי היה גם ידוע בהענקת חנינות לאסירים בתקופה זו.
משבר הנפט ב־1973 פגע קשות באתיופיה והאינפלציה זינקה וגרמה לבעיות סוציו־אקונומיות בכל המדינה, מה שהוביל לכשלים כלכליים, שבתורם הובילו לרעב נרחב שעל פי ההערכות גרם למותם של 40,000 עד 80,000 בני אדם.
בפברואר 1974, חוסר שביעות הרצון בגלל האבטלה, הרעב ומצב הקיפאון הפוליטי הובילו לשביתות ולסילוקו של היילה סילאסי מהשלטון. הוויתורים שלו לא הספיקו כדי להרגיע את הצבא, שפתח בהפיכה והרחיק את הקיסר.
מנהיגותו הוחלפה במשטר הדרג המרקסיסטי-לניניסטי והיילה סילאסי היה מרותק לארמונו, שם בילה את ימי חייו האחרונים. בסוף אוגוסט הודיעה הממשלה כי היילה סילאסי מת עקב כשל נשימתי, אך חקירות מאוחרות יותר הוכיחו כי הוא נרצח בהוראת הממשלה. הגבר השברירי בן 83 נחנק למוות בכרית.
מורשת
מנקודת מבט מודרנית, היילה סילאסי יכול להיחשב לדמות שנויה במחלוקת. בעוד שחלק מהראסטפארים רואים בו אל, נראה שהמורשת שלו הייתה פופולרית יותר מחוץ למדינתו מאשר בתוכה. בעוד שהוא ניסה להנהיג רפורמות פרוגרסיביות, היישום של רפורמות אלה נבלם על ידי בקשתו של סילאסי לדבוק באצילים מסורתיים וחלק גדול מהמדינה לא נהנה מכל מדיניות שיכולה הייתה להוציא אותם מהמצב הפיאודלי.
עד סוף שנות ה־70, המדיניות של היילה סלאסי הותירה את אתיופיה עם כלכלה מאוד לא מפותחת. עם התל"ג הנמוך ביותר לנפש באפריקה ותוחלת חיים של 30 שנה בלבד. 60% מהתינוקות מתו לפני יום הולדתם הראשון.
תחת הנהגתו, תושבי אתיופיה חוו קפיצה מהפיאודליזם למודרניזציה עם שירותי בריאות וחינוך טובים יותר. עם זאת, הם גם חוו מלחמה ורעב. אריתריאה נפגעה קשה במיוחד וסבלה מאוד במהלך מאבקה לעצמאות מאתיופיה.
היילה סילאסי נתפס כפרדוקס. רפורמטור דגול בהיבטים מסוימים, אך שלטונו התאפיין בקשיים בנחת אצילים ופשוטי העם והביא אותו לעימות עם שניהם. ברם מנקודת מבט חיצונית, היילה סילאסי נהנה מעמדה בולטת כסמל לעצמאות וכבוד הקשורים למאבק להכרה בהצלחה אפריקאית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
