רבים רואים את ליל כל הקדושים (Halloween) כחגיגה שכל כולה סובבת סביב אימה וזוועה, שבה אנשים מתחפשים בתחפושות מפחידות במיוחד כדי לגרום לאחרים לקפוץ מבהלה. אבל האמת היא ששורשי החג הזה בני יותר מאלפיים שנה…
ליל כל הקדושים קשור קשר הדוק לפסטיבל הקלטי העתיק סאווין (Samhain), שנחגג באירלנד זמן רב לפני שהמסורות של ימינו עוצבו. סאווין הוא פסטיבל קלטי עתיק שנחגג ב-31 באוקטובר ומציין מסורת מרתקת ומורכבת המושרשת באמונות ובמנהגים של אירלנד המוקדמת, סקוטלנד ואזורים קלטיים אחרים. עבור הקלטים, שחיו לפני למעלה מ-2,000 שנה, סמהיין לא היה רק חגיגה של סיום הקציר אלא גם זמן להכיר ולכבד את ה"מסך הדק" שבין עולם החיים לעולם הרוחות. זה היה לילה שצוין ביראת כבוד, אמונות תפלות וטקסים שנועדו להבטיח שגשוג והגנה לשנה הקרובה.
הלוח הקלטי חולק לשני חצאים: החצי הבהיר, או הקיץ, והחצי הכהה, או החורף. סאווין סימן את סוף האור ואת בוא החושך, העונה שבה הימים התקצרו ועונת הקציר הסתיימה. למחזור שנתי זה הייתה משמעות עמוקה בחיים הקלטיים, מכיוון שהחורף היה זמן של הישרדות קשה ומנוחה עבור הקהילה כאחד. ככזה, סאווין היה חגיגה קריטית שסימנה את המעבר בין העונות, רגע להרהר הן בהצלחות השנה שחלפה והן בהישרדות הלא ודאית הצפויה בחורף הקר. זה היה גם טקס רוחני מאוד, שכן הקלטים האמינו שבתאריך זה, הגבול בין החיים למתים נעשה דק ומאפשר לרוחות לעבור לעולם החיים.
לכבד את רוחות
הקלטים האמינו כי המתים חוזרים לבקר את יקיריהם, בעוד שפיות וישויות על-טבעיות אחרות שוטטו בחופשיות. זמן "המעבר" הזה נחשב כמחזיק בכוחות מיטיבים ומסוכנים כאחד. לכן, אנשים נקטו צעדים כדי להבטיח את שלומם ולרצות את הרוחות. כך, מדורות היו חלק מרכזי בטקסים ומדורות קהילתיות נרחבות הודלקו על ראשי גבעות, הן כדי לכבד את האלים והן כדי להרחיק רוחות לא רצויות.
הקלטים היו שורפים מנחות, לפעמים יבולים או בעלי חיים, כקורבנות כדי להבטיח את ביטחון הקהילה ושגשוגה לאורך החורף. מנהג מגן נוסף היה המסורת של לבישת תחפושות. קלטים רבים לבשו תחפושות עשויות עורות של בעלי חיים ומסכות כדי להתמזג עם הרוחות או לבלבל אותן, מתוך אמונה שהם יכולים להימנע מלהיות מזוהים על ידי נשמות תועות או רוחות בעלות כוונות מזיקות. מנהג זה של התחפשות כצורה של הגנה נחשב כמי שהניח את היסודות למסורות התחפושות המודרניות של ליל כל הקדושים.
קהילה וארוחות חגיגיות
סאווין לא היה רק סביב העל-טבעי; זה היה גם זמן שבו משפחה וחברים התכנסו כדי להתכונן לחודשי החורף. למזון היה תפקיד מכריע, הן כאמצעי קיום והן כמנחות לריצוי הרוחות או קבלת פני המתים. משקי בית רבים היו מכינים מקום ליד השולחן עבור יקיריהם שמתו ומניחים אוכל ושתייה כדרך לכבד את זכרם ולהזמין אותם לבקר. בעידן הנצרות, המסורות והנושאים של הטקס הקלטי הוותיק שולבו בלוח השנה של הכנסייה. ככל שהנצרות התפשטה, הכנסייה ביקשה לנצר את הסאווין על ידי הפיכת מנהגיו לחגיגות שהיו תואמות יותר לאמונות הנוצריות.
כך שעד המאה השמינית, הכנסייה הקתולית קבעה את יום כל הקדושים (All Saints’ Day) ל-1 בנובמבר. מאוחר יותר, נקבע יום כל הנשמות (All Souls’ Day) ב-2 בנובמבר, כיום לכבוד כל נשמות המתים. נקבע שהערב שלפני יום כל הקדושים ייקרא בשם ערב כל הקדושים (All Hallows' Eve) ולבסוף הפך לליל כל הקדושים (Halloween, האלווין).
למרות המאמצים הללו לנצר אותו, הנושאים המרכזיים של הסאווין כמו כיבוד המתים, טשטוש הגבולות בין העולמות והחגיגה הקהילתית, השתמרו גם במסורות הנוצריות של ליל כל הקדושים, חג מודרני עם שורשים ברורים בפסטיבל העתיק הזה.
כיום, סאווין ממשיך להיות מצוין על ידי קהילות ניאו-פגניות כחג רוחני המכבד את המשמעויות המקוריות שלו. עבור רבים, הוא נותר לילה לזכור בו את האבות הקדמונים ולהרהר במוות, תוך חגיגת המחזור הטבעי של מוות ולידה מחדש בצורה סמלית או מדיטטיבית יותר. באזורי הכפר באירלנד ובסקוטלנד, חלק ממנהגי סאווין המסורתיים עדיין נהוגים, ואת השפעת הפסטיבל ניתן לראות באופן גלובלי בדרכים שבהן אנשים חוגגים את מחזור החיים והמוות. הסאווין, עם תערובת של יראת כבוד וחגיגה, כיבוד העבר והכנה לעתיד, נותר ביטוי עוצמתי לחיבור האנושי לטבע, למחזורי החיים ולתעלומות הקיום. גם כיום סאווין נמשך בצורות שונות כתזכורת לסקרנות המתמשכת של האנושות לגבי העל-טבעי ולרצון המשותף לכבד את אלו שבאו לפנינו.
