על פרעות תרפ״ט

לסיפור של פרעות תרפ״ט בחברון יש קווי דמיון רבים לזוועות של ה-7 באוקטובר. אז כיצד האירועים שהתרחשו בפרעות דומים לאירועים שהובילו לטבח שמחת תורה…

ובעוד שהשנאה ממשיכה להיות מונעת על ידי ממשלות מערביות וערביות כאחד, כמו גם על ידי האו"ם, זו רק שאלה של זמן עד שנראה חזרה בקנה מידה גדול של פרעות תרפ״ט בעיר מערבית בעתיד הקרוב מאוד…

המשך הקריאה על אחריותכם! הכתבה מכילה תיאור גרפי של הזוועות שהתרחשו.

רקע

בקיץ 1929, העיר העתיקה חברון שתחת המנדט הבריטי בארץ ישראל הפכה לאתר של אחת ההתקפות האכזריות ביותר על הקהילה היהודית שלה. ב-24 באוגוסט, אספסוף ערבי אלים שחרר גל טרור שהותיר עשרות הרוגים ופצועים רבים נוספים. אירוע זה, המכונה פרעות תרפ״ט, ניפץ מאות שנים של שלום יחסי בין יהודים לערבים בעיר, ממש כפי שקרה גם ב-7 באוקטובר. זה היה חלק ממהומות רחבות יותר ברחבי ארץ ישראל המנדטורית, אך חברון ראתה חלק מהאלימות הקשה ביותר. הטבח לא רק שם קץ לחיים היהודיים בחברון במשך עשרות שנים, אלא גם הדגיש מתחים עמוקים שהונעו משמועות והסתה.

חברון הייתה זה מכבר מקום קדוש ליהודים, כאתר קבורתם של דמויות מקראיות כמו אברהם, יצחק ויעקב. עד 1929, רק כ-800 יהודים חיו שם בין אלפי ערבים. הקהילה היהודית כללה משפחות ספרדיות שהיו בחברון במשך דורות, דוברות ערבית וחולקות מנהגים עם שכניהם. במאה ה-19 הצטרפו אליהם יהודים אשכנזים מאירופה, ובשנת 1925 נפתחה ישיבה, ישיבת סלובודקה, שהביאה תלמידים. עולים חדשים אלה נתפסו לעיתים כזרים, אך בסך הכל, היחסים היו רגועים. היהודים הרגישו בטוחים ללכת ברחובות בלילה, כאשר רק שוטר בריטי אחד היה בעיר.

המתחים גברו בסוף שנות ה-20 עקב הגירה יהודית גוברת לארץ ישראל המנדטורית וסכסוכים על מקומות קדושים בירושלים. המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, מילא תפקיד מפתח בהסתרת הכעס. הוא הפיץ סיפורים כוזבים על כך שיהודים תכננו להשתלט על מקומות קדושים למוסלמים, כמו מסגד אל-אקצא. שקרים אלה חזרו על עצמם בדרשות, עיתונים וחוברות. תמונות מזויפות הראו התקפות יהודיות לכאורה על מסגדים. עד אוגוסט 1929, התגבר אי שקט בירושלים, שם עימותים הרגו כמה אנשים משני הצדדים. שמועות התפשטו במהירות לחברון כי יהודים טובחים בערבים בירושלים ומלבים שנאה.

הטבח

האלימות בחברון החלה ביום שישי, 23 באוגוסט. צעירים ערבים יידו אבנים על תלמידי ישיבה בדרכם הביתה. באותו ערב, אספסוף פרץ לישיבה והרג תלמיד בשם שמואל רוזנהולץ, שלמד לבדו. למחרת, שבת, 24 באוגוסט, היה יום האימה העיקרי. זה היה ביום המנוחה היהודי, כשיהודים רבים היו בבית או בתפילה. בסביבות השעה 8 בבוקר, התאספו המוני ערבים מכפרים סמוכים, חמושים בסכינים, גרזנים, אלות ומוטות ברזל. נשים וילדים הצטרפו אליהם, יידו אבנים. עם קצין בריטי אחד בלבד ושוטרים ערבים ברובם שלא עשו הרבה כדי לעצור זאת, לאספסוף היתה יד חופשית. התוקפים התמקדו בבתי היהודים, בישיבה ובבתי הכנסת. הם פרצו לבתים, צעקו "איטבח אל יהוד!" והחלו במסע רצח והרס. אחת המטרות הראשונות הייתה ביתו של הרב יעקב סלונים, מנהיג קהילה מכובד. הוא הזמין יהודים מבועתים להסתתר אצלו, במחשבה שמעמדו הטוב עם הערבים יגן עליהם. כ־50 איש הצטופפו בפנים. אך ההמון דרש ממנו למסור את התלמידים האשכנזים. כשהוא סירב, הם הרגו אותו במקום. לאחר מכן הם פרצו פנימה בסערה.

מה שבא לאחר מכן היה אכזרי. גברים, נשים וילדים נרצחו בגרזנים ובסכינים. התוקפים כרתו ידיים ואצבעות כדי לגנוב טבעות. הם החזיקו את ראשי הקורבנות מעל תנורים עד שנשרפו. עיניים נעקרו במקלעים לוהטים. רב אחד קורקף, מוחו הוסר. שוספו גרונותיהם של ששה תלמידי ישיבה בזמן שישבו על ברכיה של אישה מבוגרת, והיא עדיין הייתה בחיים כשזה קרה. גברים הושחתו, איברי המין שלהם נכרתו ונדחסו לפיהם. נשים וילדות בנות 13 נאנסו בשלוליות הדם של משפחותיהן, לעתים קרובות מול קרובי משפחה גוססים. אמהות וסבתות סבלו מאותו גורל. תינוקות נמעכו על קירות או נדקרו בזרועות אמותיהם. ילדים צפו בהוריהם נטבחים, גופם מוטל בחתיכות.

בית סלונים הפך לבית מטבחיים. דם ניתז עד לתקרה בגובה של 3.6 מטרים. הרצפה הייתה מכוסה בשלולית ענקית, מעורבבת ברהיטים שבורים, שעונים מנופצים ובגדים קרועים. שדיים כרותות של נשים היו מפוזרים. תחתוני נשים מדממים היו עטופים בתמונה של תיאודור הרצל, ממנהיגי הציונות. האוויר הסריח ממוות. סצנות דומות התרחשו בבתים אחרים. בבנק האנגלו-פלשתינה, שם חיפשו יהודים מקלט, האספסוף פרץ פנימה וביצע את אותן זוועות של חיתוך, שריפה, אונס והרג. הישיבה נהרסה. תלמידים נרדפו ונטבחו. משלחת יהודים שניסתה להגיע לתחנת המשטרה לעזרה ספגה לינץ' ברחוב. בית הכנסת העתיק "אברהם אבינו" נבזז, ספרי הקודש נקרעו ונשרפו.

במשך שעות הדהדו הצרחות ברחבי חברון. כמה יהודים נמלטו לתחנת המשטרה בית רומנו, שהפכה למקלט מאולתר. אך גם שם, ניסו המונים לפרוץ פנימה והטיחו איומים. במשך שלושה ימים, יהודים נלכדו בפנים, את המתים קברו בלילה בבית העלמין היהודי הישן.

יחידי סגולה

לא כל הערבים הצטרפו לאלימות. כ־19 משפחות הסתירו יהודים, תוך סיכון חייהן. אדם בשם אבו עיד זייתון הגן על משפחה בחרבות, ואז ליווה אותה למקום מבטחים. מעשים אלה הצילו מאות. אך הם היו יוצאים מן הכלל. המשטרה, רובה מורכבים משוטרים ערבים, עמדה מהצד או הצטרפה לטבח וקצין בריטי יחיד שהוצב בעיר לא יכול היה לעצור את הכאוס לבדו.

בסיכומו של הטבח הנורא, 67 יהודים נהרגו, 55 אשכנזים ו-12 ספרדים. למעלה מ-60 נפצעו, רבים מהם עם צלקות לכל החיים. 12 אמריקאים היו בין ההרוגים, כולם אזרחים לא חמושים. הטבח זרע פחד בקהילות היהודיות של ארץ ישראל המנדטורית. בצפת הסמוכה, התקפות דומות הביאו למותם של 18 יהודים, גופות הושחתו, ראשים נמעכו, ידיים נכרתו ואנשים נשרפו חיים…

לאחר הטבח, כוחות בריטיים הגיעו מאוחר מדי. הם פינו את היהודים ששרדו מחברון, ובכך סיימו נוכחות יהודית בת אלפי שנים. העיר הפכה נקייה מיהודים עד אחרי 1967. חקירה בריטית האשימה את האלימות בהסתה ערבית, אך הטילה ענישה על היהודים תוך הגבלה על הגירה ורכישת קרקעות. דבר זה עודד התקפות נוספות בשנות ה-30. המופתי כרת מאוחר יותר ברית עם הנאצים והפגין את שנאתו העמוקה.

הטבח הראה כיצד שקרים ושנאה יכלו להפוך שכנים לרוצחים. הוא הרס אמון וחיזק קבוצות הגנה עצמית יהודיות כמו ארגון ההגנה. הפרעות מזכירות לנו את שבריריות השלום ואת המחיר של תעמולה בלתי מבוקרת וסיפורי הקורבנות ממשיכים לחיות בתיאורי הניצולים, כאזהרה מההיסטוריה ושיעור שלא השכלנו ללמוד.