בבוקר של 9 בדצמבר 1964 התעורר מוזיאון ההרמיטאז׳ בלנינגרד למציאות שנראתה כמו סצנה מסרט פשע. במהלך לילה חורפי ושקט, צעיר מקומי בשם וסילי אמלין הצליח להיכנס לאחד המבנים השמורים בעולם כמעט בלי מאמץ. הוא טיפס על צינור ניקוז, שבר חלון בקומה השנייה, נדד בחשכת האולמות הענקיים, בחר שני ציורים יקרים והוריד אותם החוצה בחבל. אחרי כל זה, הוא פשוט תפס מונית.
הגניבה
העיר לנינגרד, ברית המועצות. 8 בדצמבר 1964. בחוץ היה חשוך בוודאות, אם כי עבור דצמבר לילי היה חמים. בערך מינוס 2. יום לפני כן הטמפרטורה הגיעה ל-5 מעלות. ארמון החורף, זה שמאכלס את מוזיאון ההרמיטאז׳, יואר רק עשרות שנים לאחר מכן וההגנה הטובה ביותר נחשבה לעמדת שמירה עם לחצן מצוקה בכניסה הראשית מצידו של רציף הארמון, ומאבטח שלעתים היה מסתובב סביב עמוד אלכסנדר הבודד.
גיבורנו צעד ברגל לאורך נבסקי פרוספקט עד לכיכר עם המזרקה שליד ההרמיטאז'. חשמליות כבר לא נסעו. הכובע החום המהודר שלו התאים לו מאוד. אין ספק שהוא הסתכל סביבו כמה פעמים. סביב מרכז העיר היה ריק, וליד החזית המערבית של ארמון החורף, הפונה אל האדמירליות, עם כניסת הוד מלכותו הקיסרית שהייתה נעולה היטב מזה זמן רב, לא היה איש כרגיל. בקושי ירד שלג.
בזריזות ומצב רוח טוב, הצעיר מלנינגרד, כשהוא נאחז במוט, טיפס על צינור הניקוז אל המרפסת היחידה כאן בקומה השנייה. היה לו ניסיון. בסכין כיס הוא ניסה לפתוח את חלון האוורור הרחב – זה לא הצליח. אז הוא שבר את הזכוכית בקושי, התרומם, נכנס, הסיר את הבריח ונכנס פנימה.
"בליל 8.12.1964, במטרה לגנוב, טיפס על צינור ניקוז ומוט אל מרפסת הקומה השנייה של ההרמיטאז' הממלכתי, הממוקם בבית 34/36 ברציף הארמון, שבר זכוכית בסכין כיס, פתח את חלון האוורור וחדר לתוך המבנה"
השופט מקסימנקו מבית המשפט העממי קויבישב בגזר הדין.
גזר הדין של אמלין
הופה – והוא באולם מספר 173, בחדר האוכל של הנסיכים הגדולים, למען האמת. נחמיץ את ההרצאה על איך הצאר אלכסנדר הראשון לעתיד אכל כאן ארוחת ערב עם אחיו הצעיר קונסטנטין. בפנים היה עוד יותר חשוך מאשר בחוץ. אבל חם יותר מאשר לאורך רציפי הגרניט של נהר הנבה. הוא חיפש את דרכו במישוש. אחרי הכל, אפילו מדריך טיולים מודרני היה הולך לאיבוד בארמון הענק. אז לבחור לא היה אכפת והוא הלך באומץ ימינה. הדלתות הכבדות בין האולמות לא נסגרו ואינן נסגרות. אחרת בארמון החורף העצום לא יהיה קל לפתוח אותן בכל בוקר.
אולם 169 בהרמיטאז׳.
אולם מספר 172, אולם מספר 171, עוד כשלושים צעדים, לפניו אנפילדה חדשה. הן נמתחות שם עד האופק. אם היה ממשיך, היה הולך לאיבוד. באולם מספר 169 הוצגו יצירות של אמנים רוסים מהמאה ה-19, וגם היום שוכנת בו תערוכה של תרבות רוסית בחדרים אלה.
את מה שהיה צריך הוא בחר לא לפי החתימות שמתחת למוצגים. השמות לא אמרו לו כלום. הכישורים שלו הכתיבו גישה מקצועית אחרת: לחתוך איזה בד ענק או לתפוס ציור קטן יותר ישר בתוך המסגרת. במבט אירוני, צריך להודות לו, הוא לא חתך, לא גלגל, לא קלקל. הוא גנב מאולם מס' 169 שני ציורים של האמנים בריולוב ויגורוב. כך יצא שהוא גנב את המורה יחד עם התלמיד. אלכסיי יגורוב הוא שחינך את קארל בריולוב.
נסו לרדת בחזרה בצינור עם שני ציורים במסגרות מוזהבות כבדות (האחד בגודל 92 על 74 ס"מ, השני – 74 על 56 ס"מ), אין ספק שזו משימה מאתגרת. אמלין עצמו קשר את היצירות בחיפזון ובזהירות הוריד אותם על חבלים אל הדשא. בזמן שהתנשף, נפלה מכיסו חפיסת סיגריות ממותג "קזבק". שהיתה הראיה, החשובה ביותר. בברית המועצות "רקטה" היו מותג סיגריות זולות לכל חייל, אבל "קזבק" נעשו לכבוד סטלין, בחסות המשטרה החשאית. זה היה מותג יוקרתי במיוחד. הוא היה מאותם גנבים של אחרי המלחמה שאהבו להרוויח ולבזבז יפה. עולם מסוכן, עם סכיני "פינקה" בתוך מגפיים גבוהים.
חפיסת הסיגריות ״קזבק״
דיוקנו של גנב
וסילי אמלין
וסילי ניקולאייביץ' אמֵלין נולד בלנינגרד ב-24 בפברואר 1940. אם זכר את המלחמה, אז רק משנת 1943 בערך. הוא הכיר היטב את הרחוב, וישב לא אחת בכלא לנוער, עם קעקועי טבעות על אצבעותיו והכינוי שדבק בו היה יֶמֵלְיָה ויעביר את. שארית חייו כאסיר מועד ונווד אמיתי. בעיני האדם הרגיל, כל מה שהיה אחר כך – היה לשווא.
הוא נאסר לראשונה בגיל 18, ב-1958, על פי צו של נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות מ-4 ביוני 1947 ״על אחריות לגניבת רכוש ממלכתי או ציבורי״. הצו נחשב לנקודת מפנה בפרקטיקה המשפטית הסובייטית. אם עד אז גניבה גררה עונש של 3 חודשים עד שנתיים, אז לאחר מכן נגזרו 5 עד 10, ועל פשע חוזר ניתן היה לקבל 25 שנה. העוני ההמוני של האנשים הסובייטים דחף אותם כעת לתקופות ארוכות בגולאג. המחנות התמלאו בגנבים קטנים. לאחר מות סטאלין הם שוחררו, אך הצו נשאר.
בינתיים, הקונגרס העשרים של המפלגה, שחשף את פולחן האישיות, אילץ להתייחס לאנשים ללא אכזריות. אמלין קיבל שלוש שנות מאסר במחנה עונשין, ופחות משנה לאחר מכן שוחרר מוקדם. בפעם השנייה נכנס אמלין לכלא "קרסטי" כעשרה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1960 ושוב בגלל גניבות. קיבל שנתיים. הוא שוחרר בתום תקופת מאסרו בסוף 1962. באפריל 1963 נעצר שוב. את כל גזרי הדין שלו הוא קיבל בבתי המשפט של אוקטיאברסקי וקויבישב. מרכז עיר הולדתו.
הלך הרוח השתנה: חודש לפני שחרורו הבא, בספטמבר 1964, נפתחה בפינת נבסקי וליטייני קפיטריה, שהפכה מאוחר יותר ל"סייגון" האגדי, מקום מפגש לאלה שאינם מסכימים אסתטית עם החיים הסובייטיים. ב-28 באוקטובר 1964, וסילי אמלין מסתובב בלב שקט עם חבריו בעיר לנינגרד. הוא בן 24, בעל מוניטין של גנב, רווק, שאוהב להתלבש בשיק, במיוחד לאכול טוב. וגם לא פראייר במשחקי קלפים. בשנים ההן המדינה הסובייטית רק יצאה ממצב שבו כל הגברים או נלחמו או ישבו בכלא. על פי חקירות שנערכו מאוחר יותר, אמלין החזיק מעמד חודש. אם כי אין ספק שבמהלך ארבעת השבועות הוא השתולל היטב ולבסוף, הגיע השיא של חיי המזל שלו ובמובן מסוים של תהילתו…
ובחזרה לגניבה…
רכבי וולגה טיפוסיים
לאחר שהשאיר את הציורים בפיקוח הלילה, אמלין הגיע לאדמירליות והחל לנסות לתפוס מונית. המוניות בברית המועצות של אותה תקופה היו בעיקר רכבי ״וולגה״ GAZ-21 ואחת מהן עצרה, הוא ביקש שיקפיץ אותו לרחוב פלחאנובה (כיום רחוב קאזאנסקאיה), רץ להרמיטאז', לקח את הציורים וחזר.
"נהג המונית נוביקוב עבד במשמרת על 'וולגה', במעבר האדמירליות עצר אותו צעיר בכובע חום ובמעיל אפור. ביקש לחכות עד שיביא את התמונות. …הוא ראה שהצעיר הלך לכיכר ליד ההרמיטאז' וחזר עם שני ציורים. ביקש להסיע אותו לרחוב פלחאנובה ולעצור ליד בית 43… עזר לו לפרוק את הציורים, והאיש נשא אותם לחצר בית 43".
מתוך גזר הדין
שום דבר לא הטריד את נהג המונית נוביקוב. ליד בית 43 ברחוב פלחאנובה הנהג עזר להוציא את התמונות מהמושב האחורי. לאן גנב יכול לקחת שני ציורים ממוזיאון ההרמיטאז׳ הממלכתי'? למכירה? שטויות, שם יסגירו אותו מיד. לפעיל מפלגתי שמקבל שוחד? הרדיו הפנימי שלו הזהיר אותו והוא לא היה משוגע. יוצא שצריך לדחוף אותם למישהו תמורת בילוי חד פעמי בפאב. כלומר, לאף אחד.
החקירה יוצאת לדרך
טביעות האצבעות של ואסילי אמלין מאגודל ידו הימנית שנשלף מחפיסת הסיגריות
בבוקר כבר הוזעקה המשטרה והשוטרים הגיעו עם כלב גישוש. עובדי המוזיאון מיהרו להעיר את את בוריס פיוטרובסקי, שמונה זה עתה למנהל המוזיאון וגר בסמוך ברחוב חאלטורינה. על הגניבה דיווחו למזכיר הראשון של ועד המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד, החבר טולסטיקוב והודיעו לק.ג.ב. והמומחים מרחו הכול בתמיסה מיוחדת כדי לחשוף טביעות אצבעות של העבריין האלמוני. הבולשת הפלילית (Уголовный Розыск) פעלה במהירות. במקום דיבורי סרק קולנועיים על הזמנה של סוחר עתיקות מחתרתי לא ברור, הבלשים הלכו בשביל התושייה. נכון, עם שני בדים כאלה בלילה אי אפשר להסתובב בעיר. בשנים ההן גם מכוניות פרטיות היו תופעה נדירה. המשטרה חקרה את חברות המוניות. בלנינגרד היו שלושה חברות מוניות עם סניפים.
כמעט שלושה ימים לאחר מכן, אחד הנהגים נענה לקריאה, שנתלתה על גיליונות קרטון בכל הכניסות: "מי אסף אדם מהרמיטאז' בליל 8 בדצמבר?" זה היה נוביקוב. המשטרה קיבלה עד, מקום עצירה סופי ומומחה זיהה טביעת אצבע מחפיסת הסיגריות "קזבק". באמצעותה זיהו את אמלין כמי שהורשע בעבר. כלומר, על שולחן המפקדים הונחו תמונתו וכתובתו. עקבו אחריו קצת "למקרה שיביא לעוד משהו" וב-17 בדצמבר (פחות מעשרה ימים לאחר מכן) תפסו אותו.
חלפה התקופה שבה המשטרה החשאית הכתה קודם, אחר כך דחפה לפנים פרוטוקול עם הודאה, ורק אז שאלו לשם המשפחה. במיוחד במקרה דנן: הכול מוכח. מהר מאוד ציירו לאמלין את תמונת המצב: שני ציורים מההרמיטאז', זה יקר מאוד. מכאן הציגו עונש על פי סעיף 93.1 לחוק הפלילי של הרפובליקה הרוסית "גניבת רכוש ממלכתי בהיקף גדול במיוחד", כך שאם ביוגרפיה יציבה כמו שלו, אמלין עמד בפני העונש החמור ביותר: הוצאה להורג. קרביו כאבו. קשה להאמין שהוא התלבט אם לעמוד מול כיתת יורים או לא. הוא מיד הצביע על מקום המחבוא הסודי מתחת למדרגות בין הסככות בחצר בית 43 ברחוב פלחאנובה.. הציורים – "דפניס וקלואי" של בריולוב ו"ריפוי המשותק" של יגורוב – הוחזרו למוזיאון ההרמיטאז' בתשואות.
מתוך פחד, אמלין הודה בהכול, כשהוא נזכר בעצמו ובו זמנית באחרים. אז הוא סיפר. בתור התחלה, בליל 26 בנובמבר 1964 (פחות מחודש בחוץ) "יחד עם ואסילייב, בעזרת אמצעים טכניים, פרץ מנעול בדלתות עליית הגג של בית 3 ברחוב פלחאנובה ודרך עליית גג חדר לגג רעפים בקומה השישית של בית האופנה, לאחר שהוציא חלון, חדר לחנות הבגדים וגנב חליפות גברים, מכנסיים, מעילים קצרים ובגדים אחרים בסכום של 940 רובל 54 קופייקות". בנוסף, בליל 3 בדצמבר (ארבעה ימים לפני הגניבה) 1964 באופן דומה חדר דרך חלון גג הרעפים לבית האופנה, שבר עם מוט כמה מנעולים בדלתות ומחנות שמלות נשים גנב מעיל קיץ ושתי שמלות בסכום כולל של 156 רובל ו-57 קופייקות.
חברו ואסילייב הובא מיד למקום המתאים, והוא הצביע על חבר נוסף. לשניהם לא היה שום קשר לגניבה, אך בהזדמנות כזו המשטרה אספה את כולם יחד. השלישי – קאראסב, כמו ואסילייב, אף שעבד כחרט במפעל "ויברטור" גם הוא לא היה פראייר. קאראסב שוחרר באפריל 1964, ושניהם גרו במאלאיה פוסאדסקאיה. שניהם נכרו רחוב, עם צלקות על ישבנם.
וכך זה המשיך: עוד לפני שאמלין שוחרר, ואסילייב וקאראסב גנבו ב-7 ביוני 1964 ארבעה שטיחים מהמסגד בשדרות מקסים גורקי, בשווי 127 רובל 60 קופייקות. קאראסב הראה איך טיפסו מעל הגדר מכיוון סמטת הפרשים (Konny Pereulok), טיפסו דרך חלון למרתף, ושברו שם שתי דלתות, חדרו לאולם המסגד. העבירו את השטיחים מעל הגדר והסתירו אותם בשיחים בסמטת הפרשים. ואסילייב העביר בבוקר את השטיחים לחדרו בדירה במאלאיה פוסאדסקאיה, משם הוחרמו במהלך חיפוש ב-19.12.1964 והוחזרו למסגד.
עד לנקודה זו, הערכת שווי הגניבה מהארמון הייתה מוכנה. ועדת הרכש של ההרמיטאז' והמוזיאון הרוסי העריכה את בריולוב ב-1,500 רובל, את יגורוב ב-720, ואת המסגרות ב-70 רובל. מוצגים של מוזיאונים ממלכתיים מוערכים, ככלל, רק במקרה, באופן שרירותי, בהתבסס על מחירי המכירות הפומביות של הזמן הנדרש. ראשית, במוזיאונים, ובהרמיטאז' במיוחד, מאוחסנים מיליוני פריטים, וזה לא מציאותי להעריך כל אחד מהם. שנית, ערכם משתנה.
לגבי שני הציורים, 2,200 רובל היו ב-1964 סכום עצום עבור אדם רגיל. באותה עת, מכונית סדאן, עלתה 2,100 רובל. בבית המשפט איש לא שתל עליו רכוש זר. "גניבה בהיקף גדול על פי החלטת נשיאות הסובייט העליון של הרפובליקה הרוסית מ-20.1.1961 נחשבת לגניבה בסכום העולה על 2,500 רובל, במקרה זה אף אחת מהגניבות לא עלתה על סכום של 2,200, ולכן אינן נחשבות לגדולות," קבע השופט. במקום עונש מוות, אמלין הורשע בסעיף 89 לחוק הפלילי, דהיינו גניבה רגילה של רכוש ממלכתי, שדינה עד 8 שנים.
המשפט דן בעניינו תוך יומיים וב-14 במאי 1965, לאחר שציין את "השיטה הברברית של הפשע", הכיר בו השופט כעבריין מועד מסוכן במיוחד וגזר עליו את העונש המרבי של 8 שנות עבודת פרך. הסנגור התעקש לא להכיר באמלין כמסוכן במיוחד לאור החרטה שלו, אבל השופט לא השתכנע. החברים קיבלו עונשים קטנים יותר. שלא במפתיע, העיתונות הסובייטית לא הקדישה אפילו שורה אחת לאירוע זה, כי במדינה סובייטית, אנשים סובייטים לא גונבים…
גורלו של גנב
ריפוי המשותק, יצירתו של אלכסיי יגורוב. ממוקמת כיום באולם 339. צילום: ארמון הרמיטאז׳ הממלכתי.
אמלין יצא לדרך לארכנגלסק. משם למחוז פלסצק, שם החלה בניית נמל החלל בשנת 1957. כל זה אוחד לארגון הסודי KM-401, והוא כבר כלל עשרות מושבות. אחד מהם היה מחנה מיוחד ביישוב סֶבֶרנִי. האסירים כרתו יערות. אמלין נכנס למחנה בצעדי ריקוד, כאילו ניצח את ההרמיטאז'. הגנבים חיבבו אותו, הוא סירב לעבוד (ולא שילם את התביעה האזרחית של המוזיאון בסך 122 רובל), ולעתים קרובות נשלח לצינוק. ושוב ביצע תעלול כשניסה לברוח לחופשי. אי אפשר לשלול ממנו את העקשנות שאפיינה אותו. הוסיפו לו עוד שנתיים והוא ריצה את כל עשר השנים בשלמותן ויצא לחופשי רק באפריל 1974.
פחות משנה לאחר מכן נכנס לכלא לשנה בגלל תגרה. ישתחרר, וארבעה חודשים לאחר מכן יישב על גניבה ברכבת לחמש שנים. בזמן שישב, התקיימה האולימפיאדה במוסקבה בקיץ 1980. ב-1981 שוחרר וכבר ב-1982 נשלח לשנת מאסר על בטלנות. במעצר נודע לו על מותו של מנהיג ברית המועצות ברז'נייב. כך, במהלך 24 שנים, אמלין בילה במחנות 21 שנים ו-8 חודשים (מ-13.09.1958 עד 30.09.1982). עקבותיו אבדו. וכך חי איפשהו עד גיל 43. אולי חייו הסתיימו, ואולי חטף סכין מהחברים שלו. אנדרטה לא הוקמה לו בכיכר. אבל אפשר להצביע על שבילי ההרפתקאות שלו גם היום, ממש ליד ההרמיטאז', לגעת במוט שעליו טיפס וגם לצעוד בארמון. הציור "ריפוי המשותק" של יגורוב תלוי להפליא באולם 339 בבניין המטה הכללי שמול ארמון החורף. בעוד עותק של "דפניס וקלואי" של בריולוב תלוי באולם מס' 181 (כשהמקור הוחזר למאגרי מוזיאון "צארסקויה סלו").
דפניס וקלואי.
הגניבה הבלתי נתפסת הזאת לא התבססה על תחכום טכנולוגי אלא על תעוזה, מזל ורשלנות של מערכת שלא האמינה שמישהו יעז לגעת באוצרותיה. עם זאת, בתוך פחות משבוע המשטרה איתרה את אמלין בעזרת חפיסת סיגריות שנפלה ממנו ונהג מונית שלא הבין שהסיע עבריין, שני הציורים הוחזרו למוזיאון והפרשה נותרה עד היום מזכרת מדהימה לרגע שבו פושע אחד הפתיע את האימפריה התרבותית הגדולה של ברית המועצות.
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.
