בשלהי המאה העשרים, כשברית המועצות החלה להתפורר והעולם שסביבה השתנה במהירות, חזר אדם אחד מן השוליים הפוליטיים אל מרכז הבמה. הוא הגיע משירותי הביטחון הסובייטיים, עבר דרך מוסדות המפלגה הקומוניסטית, שרד נפילה פוליטית בקרמלין, ובסופו של דבר הפך לדמות המרכזית ביותר בתולדות אזרבייג'ן העצמאית. שמו היה הֵיידַר אַלִירְזָה אוֹגְלוּ אַלִיֵיב.

בין 1969 ל־1982 עמד בראש הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן. מאוחר יותר שימש כסגן ראש ממשלת ברית המועצות, ולאחר התפרקות המדינה הסובייטית הפך לנשיאה השלישי של אזרבייג'ן. שלטונו נמשך מ־1993 ועד 2003 והותיר חותם עמוק על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה במדינה.

ילדות, השכלה ומשפחה

הֵיידַר אַלִירְזָה אוֹגְלוּ אַלִיֵיב נולד ב־10 במאי 1923 בעיר נַחְצִ'יבַאן. הן הביוגרפיה הרשמית שלו והן האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה מציינות את העיר כמקום הולדתו. משפחתו עברה לנחצ'יבאן עוד לפני לידתו מן הכפר קוֹמַארְדְלִי, המוכר כיום בשם טַנַאהַט שבמחוז סְיוּנִיק בארמניה המודרנית. מקורות מסוימים טענו כי למעשה נולד שנתיים קודם לכן בקומארדלי, אך מאוחר יותר הוחלט כי פוליטיקאי אזרי בכיר לא יישא מקום לידה ארמני.

אולי יעניין אותך

אזרבייג'ן: ערש הציוויליזציה ודרכה רבת התהפוכות לעצמאות

ישראל, אזרבייג'ן והמלחמה החשאית נגד איראן

לא ראיסי אותו: ההיסטוריה של פוליטיקאים והתרסקויות

באקו: מפגש בין מזרח למערב, אש ונפט

אביו הגיע מקומארדלי ואמו מן היישוב ווֹרוֹטַאן, אף הוא באזור סיוניק של ימינו. במשפחה היו שבעה ילדים מלבדו. ארבעה אחים: חַסַן, חוּסֵיין, גַ'לַאל ואַגִיל. שלוש אחיות: סוּרַה, שַׁאפִיגַה ורַאפִיגַה.

לאחר שסיים את בית הספר הפדגוגי בנחצ'יבאן למד בין השנים 1939 ל־1941 במכון התעשייתי של אזרבייג'ן, הידוע כיום כאוניברסיטת הנפט והתעשייה של אזרבייג'ן. תחום לימודיו היה אדריכלות. בשנים 1949 ו־1950 למד בבית הספר הגבוה של משרד ביטחון המדינה הסובייטי בלנינגרד.

לפי הביוגרפיה הרשמית שלו, הוא גם למד באוניברסיטת באקו הממלכתית וסיים בשנת 1957 תואר בהיסטוריה. העיתונאי האמריקאי פיט ארלי טען כי אלייב למד תחילה באקדמיית משרד ביטחון המדינה בלנינגרד וסיים את לימודיו כבר בשנת 1944. בשנת 1966 עבר גם קורסים להכשרת בכירים בבית הספר הגבוה של הק.ג.ב על שם דזרז'ינסקי במוסקבה.

בשנת 1948 נשא לאישה את זַרִיפַה אַלִיֵיבַה. ב־12 באוקטובר 1955 נולדה בתם סֵבִיל אַלִיֵיבַה. ב־24 בדצמבר 1961 נולד בנם אִילְהַאם אַלִיֵיב. בשנת 1985 נפטרה זריפה אלייבה ממחלת הסרטן.

מלחמת העולם השנייה ושירות במנגנוני הביטחון

במהלך מלחמת העולם השנייה שירת אלייב כמפקד גדוד סְמֶרְשׁ. יחידה זו ביצעה פעולות מודיעין בתוך הכוחות הסובייטיים עצמם והוציאה להורג חיילים שערקו או שלפי הגדרת הרשויות לא לחמו בנחישות מספקת. בשנת 1944 הצטרף לקומיסריון העממי לביטחון המדינה של הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן ולאחר שסיים את הכשרת הקצינים הבכירים, מונה בשנת 1950 לראש מחלקה בוועדה לביטחון המדינה של אזרבייג'ן.

בשנת 1954 שונה שוב שמו של הארגון והפך לק.ג.ב. בעוד אלייב פעל בחטיבה המזרחית של הק.ג.ב האזרי, שעסקה באיראן ובמזרח התיכון. בתקופה זו היה מקורב במיוחד לסֶמְיוֹן צְוִיגוּן. בשנת 1960 כבר עמד בראש הק.ג.ב של אזרבייג'ן. בהמשך קיבל דרגת מייג'ור גנרל. למרות מעמדו, נותר ברוב שנותיו בשירות החשאי דמות בלתי מוכרת יחסית לציבור האזרי.

עלייתו לראשות אזרבייג'ן הסובייטית

ב־12 ביולי 1969 נבחר למזכיר הראשון של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של אזרבייג'ן. מזכ״ל המפלגה הקומוניסטית ומנהיג ברית המועצות לֵאוֹנִיד בְּרֶזְ'נֶייב בחר בו לתפקיד לאחר שסמיון צויגון, גיסו של ברז'נייב וידידו של אלייב, פעל לקידום מועמדותו.

מאותו רגע הפך היידר אלייב לדמות הדומיננטית ביותר באזרבייג'ן הסובייטית. הוא תואר כ"מלך אזרבייג'ן". נטען כי בנה רשת רחבה של קשרי חסות פוליטיים ברחבי המדינה והפיק רווחים מן השוק השחור. לפי ההיסטוריון הרולד ג'יימס פרקין, אלייב היה מוקף ב"מתנדבות" ששירותיהן היו בעיקר בעלי אופי מיני.

עיתון הוושינגטון פוסט כתב לאחר מותו כי אלייב בנה לעצמו שם באמצעות ריסוק ארגוני מאפיה מקומיים, אך במקביל מעגל מקורביו נהנה מרווחים הקשורים לנפט, לקוויאר ולתחומים נוספים. מסע המאבק בשחיתות שניהל היה סלקטיבי. מי שסירבו לשתף פעולה עמו הותקפו, ואילו אחרים זכו לקידום ולהטבות. יחסיו עם ברז'נייב היו קרובים במיוחד. אלייב נהג להעניק לו מתנות יקרות ערך, ובהן טבעת יהלום שכונתה "מלך השמש" ושוויה 226,000 רובלים, וכן דיוקן מעוטר באבני חן.

לקראת ביקורו הרשמי של ברז'נב בשנת 1982 בנה עבורו ארמון מיוחד לשימוש אישי. במקביל קידם אנשי מפתח מנחצ'יבאן לתפקידי הנהגה ברפובליקה, ופעל לקידום התרבות והשפה האזרית.

בתחילת שנות השמונים אסר על ילדיהם של חלק מאנשי מערכת המשפט ללמוד בפקולטה למשפטים, במהלך שהוצג כניסיון לבלום היווצרות אליטה מושחתת המנציחה את עצמה. בשנת 1976 קודם לפוליטביורו במוסקבה.

הקרמלין, ברז'נייב, אנדרופוב וגורבצ'וב

בשנת 1976 הפך לחבר מועמד בפוליטביורו הסובייטי. בדצמבר 1982 קידם אותו יוּרִי אַנְדְרוֹפּוֹב והפך אותו לחבר מלא בפוליטביורו. במקביל מונה לסגן הראשון של יושב ראש מועצת השרים של ברית המועצות והיה אחראי על תחומי התחבורה והשירותים החברתיים.

הישג זה הפך אותו לאזרי שהגיע למעמד הגבוה ביותר בתולדות ברית המועצות. אלייב תמך בפלישה הסובייטית לאפגניסטן בשנת 1979 ובקונגרס המפלגה הקומוניסטית ב-1981 הרעיף שבחים על לאוניד ברז'נייב.

אבל בשנת 1987 הודח מתפקידיו בידי מִיכָאִיל גוֹרְבַּצ'וֹב. באופן רשמי הוסבר הדבר במצבו הבריאותי, אולם בין השניים התפתח עימות סביב מסע המאבק בשחיתות של גורבצ'וב. אלייב נמנה עם אנשי "המשמר הישן" שסולקו בתקופת הפרסטרויקה. לאחר פרישתו הכפויה נשאר במוסקבה עד 1990 ובתקופה זו מצבו הבריאותי היה רעוע שלקה בהתקף לב.

עם זאת, בינואר 1990 גינה בפומבי את פעולת הצבא הסובייטי בבאקו וזמן קצר לאחר מכן, משהבין כי הפיקוח הממשלתי מתרופף, עזב את מוסקבה וחזר לנחצ'יוואן, שם החל לבנות לעצמו תדמית חדשה של לאומן מתון.

החזרה לשלטון

באוקטובר 1990 נבחר לסובייט העליון של אזרבייג'ן ובשנת 1991 נבחר ליושב ראש הסובייט העליון של נחצ'יוואן והתפטר באותה שנה מהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

עם התפרקות ברית המועצות בדצמבר 1991 והקמת אזרבייג'ן העצמאית, שלט בפועל בנחצ'יוואן באופן עצמאי. בשנת 1992 התחוללו תהפוכות בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה ונפילת העיר שוּשַׁה לידי הארמנים. הנשיא גאז אַיַאז מוּטַלִיבוֹב התפטר, ואת מקומו תפסה החזית העממית של אזרבייג'ן בהנהגת אַבּוּלְפַז אֶלְצִ'יבֵּיי. אלצ'יביי נבחר בבחירות החופשיות הראשונות במדינה בשנת 1992.

למרות זאת המשיך היידר אלייב לשלוט בנחצ'יוואן באופן כמעט עצמאי. ניסיון של שר הפנים אִיסְגַנְדַר חַמִידוֹב להפילו סוכל בידי מיליציה מקומית בשדה התעופה האזורי. באותה תקופה אלייב ניהל גם מגעים ישירים עם נשיא ארמניה לֵבוֹן טֵר פֶּטְרוֹסְיַאן והגיע להסכם הפסקת אש בנחצ'יוואן.

ב־21 בנובמבר 1992 נבחר ליו"ר מפלגת "אזרבייג'ן החדשה" ובשנת 1993 הודח אלצ'יביי בהפיכה צבאית שנתמכה בידי רוסיה והונהגה בידי סוּרַאט חוּסֵיינוֹב. אלייב הוצב כנשיא, בעוד חוסיינוב מונה לראש ממשלה. באוגוסט 1993 הודח אלצ'יביי סופית ממשרת הנשיא באמצעות משאל עם כלל ארצי. בניסיון לבסס את משטרו, עמל היידר אלייב לפרק 33 גדודים שהיו נאמנים לחזית העממית.

נשיא אזרבייג'ן

ב־3 באוקטובר 1993 נערכו שוב בחירות לנשיאות. שני מועמדים אלמונים הורשו להתמודד מול אלייב, שבכל זאת ניצח ברוב של 98.8% מהקולות. ב־11 באוקטובר 1998 נבחר מחדש ברוב 77% של הקולות. משטרו אופיין כדיקטטורי, סמכותני ומדכא ונטען כי הבחירות זויפו, מתנגדיו דוכאו ונוצר פולחן אישיות נרחב סביבו.

כאשר תפס את השלטון הייתה אזרבייג'ן במשבר צבאי קשה. כ־350,000 בני אדם נעקרו מבתיהם לאחר שכוחות ארמניים השתלטו על רובם של חמישה מחוזות בדרום מערב המדינה. אלייב הקים צבא חדש וגייס עשרות אלפי צעירים חסרי ניסיון קרבי ובמקביל ניהל שיחות חשאיות עם  רוֹבֶּרְט קוֹצַ'רְיָאן, נשיא ארמניה בשנים 21998–2008.

בחורף 1993–1994 ניסו הכוחות האזרים להשיב שטחים אבודים. חלק ממחוז פוּזוּלִי נכבש מחדש, אך המתקפה על מחוז קַלְבַּגַ'אר הסתיימה באסון, כשאלפי חיילים נהרגו או קפאו למוות בהרים. לבסוף, במאי 1994 נחתם הסכם הפסקת אש בין אזרבייג'ן, ארמניה ורפובליקת נגורנו קרבאך.

כלכלה, רפורמות, מדיניות פנים וחוץ

בשנת 1995 הקים ועדה חוקתית להכנת חוקה חדשה במקום חוקת 1978. ב־12 בנובמבר 1995 אושרה החוקה במשאל עם ובשנת 2002 אושרו 39 תיקונים ל־23 סעיפים בחוקה בעקבות משאל עם נוסף, שהיה מלווה בהונאה וזיופי קולות רבים. בתקופת שלטונו, אלייב ראה באנשי הצבא איום פוטנציאלי ורבים ממפקדי מלחמת נגורנו קרבאך נכלאו, בעוד ארגון ותיקי המלחמה נסגר.

ב־3 בפברואר 1998 ביקש לבטל את עונש המוות וב־10 בפברואר 1998 אישר הפרלמנט את החוק, כך שעונש המוות הוחלף במאסר עולם. בין השנים 1995 ל־2001 הונהגו רפורמות חקלאיות נרחבות שכללו הפרטת חוות מדינה וקולחוזים, רפורמות קרקע, הקמת מנגנוני רישום קרקעות, חכירת קרקעות והסדרת שוק הקרקעות במדינה.

בתקופת שלטונו העמיקה אזרבייג'ן את מעורבותה באו"ם, בנאט"ו, באיחוד האירופי, במועצת אירופה, ברוסיה ובארצות הברית. אלייס השתתף בעצרת הכללית של האו"ם בשנת 1994, בפסגת המילניום בשנת 2000, וקיים פגישות עם בּוּטְרוֹס בּוּטְרוֹס ע'אלי ועם מזכ״ל האו״ם קוֹפִי אַנַאן וניסה לנווט ביחסים עם רוסיה והמערב. כך למשל, בשנת 1994 הצטרפה אזרבייג'ן לתוכנית "שותפות למען שלום" של נאט"ו וב־22 באפריל 1996 נחתם בלוקסמבורג הסכם השותפות ושיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי ובשנת 2001 אף התקבלה אזרבייג'ן כחברה מלאה במועצת אירופה.

במקביל, יחסיו עם רוסיה השתפרו משמעותית גם הם לעומת קודמיו. הוא קיים שיחות הן עם הנשיאבּוֹרִיס יֶלְצִין והן עם וְלָדִימִיר פּוּטִין, אך אין זה אומר כי היה פרו-רוסי. הוא במקביל פעל לחיזוק הקשרים עם ארצות הברית. הוא נפגש עם הנשיא ביל קלינטון בשנת 1997 ועם ג'וֹרְג' בּוּשׁ הבן בשנת 2003. יתרה מכך, לאחר פיגועי 11 בספטמבר הצטרפה אזרבייג'ן לקואליציה הבינלאומית נגד הטרור ואף שלחה כוח צבאי לאפגניסטן.

אחד המהלכים החשובים ביותר בתקופת שלטונו היה פיתוח משק הנפט. ב־20 בספטמבר 1994 נחתם בבאקו הסכם גדול לפיתוח שדות אזרי, צ'יראג וחלק משדה גונשלי בים הכספי. ההסכם נחתם בין ממשלת אזרבייג'ן לבין קונסורציום של 11 חברות נפט משש מדינות: ארצות הברית, בריטניה, רוסיה, נורווגיה, טורקיה וערב הסעודית. בדצמבר 1999 הוקמה קרן הנפט הממלכתית של אזרבייג'ן. אלייב קידם מספר נתיבי יצוא ובהם באקו־סופסה, באקו־טביליסי־ג'ייהאן ובאקו־נובורוסיסק.

ברם, מצבו הבריאותי החל להתדרדר בשנת 1999 לאחר ניתוח מעקפים גדול בקליבלנד קליניק שבארצות הברית. בהמשך עבר גם ניתוח ערמונית וניתוח בקע. באפריל 2003 התמוטט במהלך נאום ששודר בשידור חי וב־6 באוגוסט 2003 שב לארצות הברית לצורך טיפול באי ספיקת לב ובבעיות כליה. בסופו של דבר, פחות משבועיים לפני הבחירות לנשיאות בשנת 2003 הסיר את מועמדותו והעמיד את בנו אילהם כמועמד לנשיאות מטעם מפלגתו וכצפוי אילהם אלייב ניצח בבחירות, שׁנחשבו למזויפות ומונה לנשיא אזרבייג׳ן. ב־12 בדצמבר 2003, היידר אלייב הלך לעולמו בקליבלנד קליניק, יותר מחודש לאחר סיום כהונתו. הוא זכה להלוויה ממלכתית גדולה ונקבר בבית העלמין סמטת הכבוד בעיר באקו.

הקריירה של היידר אלייב נפרשה על פני עשרות שנים של תהפוכות פוליטיות. הוא החל את דרכו בשירותי הביטחון הסובייטיים, הגיע לצמרת הקרמלין, הודח בתקופת גורבצ'וב, שב לזירה הפוליטית בזמן קריסת ברית המועצות, ובסופו של דבר בנה משטר שנשען על כוח פוליטי, מנגנוני מדינה עוצמתיים, כלכלת נפט והשפעה אזורית נרחבת.

מעטים האנשים שהצליחו לעבור דרך כה ארוכה בין עולמות כה שונים, מקצין ק.ג.ב ועד נשיא של מדינה עצמאית. סיפורו של היידר אלייב נותר כרוך בסיפורה של אזרבייג'ן המודרנית, על הישגיה, מאבקיה והמחלוקות שממשיכות ללוות את זכרו. לפעמים דווקא הדמויות השנויות ביותר במחלוקת חושפות את הסיפורים המורכבים ביותר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.