אמת ובדיה מסתובבות יחד כמו כוס בירה טרייה בסדרת הדרמה החדשה של נטפליקס, ״שושלת גינס״.
אז מה באמת ידוע על המשפחה שעומדת במרכז הסיפור ומה את האירועים המכריעים בהיסטוריה האירית שהם כה חשובים להתפתחות העלילה?
הסדרה, בת שמונה פרקים, עוקבת אחר ארבעת הילדים הבוגרים של בעלי מבשלת הבירה גינס, בנג'מין גינס, שפעם היה האיש העשיר ביותר באירלנד, כשבני המשפחה מנווטים את ניהול מבשלת הבירה הפופולרית ואת נכסי המשפחה לאחר מותו ב־1868, על רקע עימותים בין קתולים לפרוטסטנטים. התיאור של משפחת גינס מבוסס על סיפורים שעברו מדור לדור במשפחה.
״שושלת גינס״ זורקת אותנו אל סיפורה של אחת משושלות הבירה החזקות ביותר בעולם, שמתחיל עם אחים שיורשים את מפתחות מבשלת הבירה גינס בדבלין בשנת 1868. זו תקופה של פערים פוליטיים ודתיים עצומים באירלנד, עם הפגנות, מזימות ומרד ובתקופה של טכנולוגיה המשתנה במהירות, שמציעה הן הזדמנויות להתרחבות והן סכנות. משפחת גינס נאלצת להיאבק על שמירת סמכותה ולהסתיר סודות שכאשר יתגלו, עלולים להביא לקריסת השושלת כולה.
בהלוויה של בנג'מין גינס בסדרה, אחד מנושאי ההספדים אומר: "אם אי פעם היה מישהו שיכול היה לאחד את הקתולים והפרוטסטנטים בעיר הגדולה הזו, זה היה האיש הזה." השורה אירונית משום שהיא מגיעה אחרי מונטאז' של אנשים שמשליכים בקבוקים על ארונו. לאורך כל הסדרה, הקתולים האיריים נרגשים ומשתתפים בהפגנות שמאשימות את משפחת גינס הפרוטסטנטית בקשרי קרבה עם הבריטים. חלק מהפילנתרופיה של המשפחה מכוונת להקל על המתחים בין קתולים לפרוטסטנטים בעיר.
במהלך שנות 1860, אירלנד הייתה תחת כיבוש של האנגלים הפרוטסטנטים ברובם ואוכלוסיית הקתולים במדינה סבלה מהפליה וגינוי. משפחת גינס הייתה פרוטסטנטית ובירת גינס יוצרה באירלנד אך נארזה בבקבוקים באנגליה.
בנג'מין היה חבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית לדבלין, ותמיד הצביע בעד הישארות אירלנד בשליטת בריטניה. משפחת גינס הייתה פרו־אנגלית והמשפחות המסחריות העשירות היו בקשר יותר עם אנגליה מאשר עם חלק גדול מאירלנד. רבים מבני משפחת גינס גרו באנגליה והחזיקו בתארים באריסטוקרטיה הבריטית וחלקם אף הפכו לכמרים פרוטסטנטים והם היו מאוד נאמנים לכתר.
"שושלת גינס", כפי שמספרים לנו בתחילת הסדרה, הוא "בהשראת סיפורים אמיתיים" וכולל דמויות היסטוריות אמיתיות משושלת גינס ואירועים שהתרחשו באירלנד של שנות ה-60 של המאה ה-19. עם זאת, חלק ניכר מהארועים הומצא, או התבסס על ראיות היסטוריות מועטות.
פרק הבכורה נפתח ב-27 במאי 1868, יום הלווייתו של סר בנג'מין לי גינס. מנהל עבודה בתוך מבשלת סנט ג'יימס' גייט בדבלין מזהיר מפני צרות עתידיות. ואלה מגיעות במהרה, כאשר בקבוקי בירת הסטאוט הנושאת את אותו שם מתנפצים על דלתות המבשלה ודמויות של גינס המנוח נשרפות במחאה. בעוד התהלוכה המורכבת עוברת בדרכה על פני השערים, חיילים מנסים לדכא את הפגנת ההמונים נגד "מצעד הלוויה של תומך איחוד עשיר".
מה שמתפתח לאחר מכן הוא עימות אכזרי ואלים, אך אין ראיות לכך שהאירוע הזה אי פעם התרחש. ניתן לומר את אותו הדבר על האקשן בשמונה הפרקים הבאים, עם שפע של ספקולציות והמצאות, שקופצות מהבטן התחתונה של נמל דבלין אל התפאורה המעודנת של סנט סטיבנ'ס גרין.
ב"שושלת גינס", דרמה שהיא לעתים קרובות המטרה העיקרית, כי הסדרה בהחלט לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. ישנן שפע של פיסות אמת שניתן למצוא. זוהי אירלנד לאחר רעב הרסני, לאחר הגירה המונית וקרע שנוצר בשל פערים דתיים ומעמדיים עמוקים.
ארתור גינס החל לבשל את הסטאוט האייקוני שלו באמצע המאה ה-18 והבטיח את מקומו בשער סנט ג'יימס בדבלין בשנת 1759 תמורת 45 פאונד לשנה במשך 9,000 שנה. ארתור בנה במהירות מוניטין של בירה כהה יותר בשם פורטר, שבסוף המאה ה-18 יוצרה בקנה מידה שהפך את גינס לאחת ממבשלות הבירה הגדולות ביותר בדבלין.
אמצע המאה ה-19 שפעה שינויים טכנולוגיים כמו הופעת כוח קיטור, יעילות תעשייתית ובקרת איכות קפדנית שנתנו לגינס יתרון על פני מתחריו. עד שנות ה-60 של המאה ה-19, תחת הנהגתו של בנג'מין לי גינס (נכדו של המייסד), המבשלה העסיקה אלפים מתושבי העיר, רבים מהם קתולים.
המשפחה אימצה גם פילנתרופיה אזרחית, ובנג'מין השתמש בהונו העצום למימון עבודות ציבוריות כמו שיקום קתדרלת סנט פטריק. עד מותו של סר בנג'מין לי גינס בשנת 1868, גינס הייתה למבשלת הבירה הגדולה ביותר באירלנד ומשפחת גינס הייתה אחת העשירות והמשפיעות ביותר באירלנד. ההלוויה נחשבה לטקס הפרידה המורכב ביותר שנערך אי פעם באירלנד עד לאותה עת, ובתוך סביבה זו אנו פוגשים את גיבורינו בסדרה, ארבעת ילדיו של בנג'מין המנוח.
בית גינס מציג בפנינו ארבעה אחים ואחיות, כולם ילדיו של בנג'מין לי גינס המנוח:
בנג'מין לי הותיר אחריו הון של 1.1 מיליון ליש"ט, הרבה מעל 100 מיליון ליש"ט כיום. בסדרה, אן והבן השני, בנג'מין, לא מקבלים נתח מהירושה, בעוד שמבשלת הבירה וכל ההון מועבר בירושה במשותף לארתור ולאדוארד. אין ראיות היסטוריות המצביעות על כך שמישהו מהילדים באמת נושל מצוואת אביהם – גם בנג'מין הבן וגם אן קיבלו עיזבונות וכסף. אבל בנג'מין האב התנה שאם אחד מבניו יפרוש מהחברה, הוא יורשה להפיק ממנה רק כמות זניחה של הון – החלטה שכמו בסדרה, אולי מנעה משני הבנים עם הריבית שנותרה להם להמשיך בשאיפותיהם.
מעבר לסיפורה של המשפחה, אירלנד מצויה בסערה חברתית ופוליטית. אין ראיות לכך שהלווייתו של גינס שובשה במידה כה אלימה על ידי מפגינים לאומניים, אך הרקע של המהומה שנגרמה על ידי מתח דתי וכלכלי ארוך שנים באירלנד של שנות ה-60 של המאה ה-19 הוא סיפור אמיתי למדי.
המשפחה הייתה, כפי שהסדרה מציינת כגורם חשוב, פרוטסטנטית. באמצע המאה ה-19, אירלנד (אז תחת שלטון בריטי) עדיין עוצבה על ידי מעמד שליט המכונה "העלייה הפרוטסטנטית" ששלט בפוליטיקה ובכלכלה האירית מאז המאה ה-17. קבוצה זו כללה ברובה פרוטסטנטים אנגלו-אירים, כמו משפחת גינס האמיתית, ששלטה על רוה העושר, הקרקע וההשפעה בעיר. הם החזיקו בתפקידי מפתח בממשלה, במשפט ובבנקאות, למרות שייצגו רק מיעוט קטן מהאוכלוסייה. הדומיננטיות שלהם נבעה במובנים רבים מהגבלות ארוכות שנים על קתולים, ולמרות שרבות מהגבלות אלה פורקו לאחר האמנציפציה הקתולית בשנת 1829, ההשפעות החברתיות והכלכליות נותרו.
הסדרה מציבה את המשפחה ישירות במרכז מתחים אלה. כיורשי ההון של מבשלת גינס, ארתור, אדוארד, בנג'מין הבן ואן מייצגים את העושר, ההשפעה והסמכות שהיו לבני מעמד העלייה בדבלין, מטרופולין משגשג שהיה למעשה העיר השנייה בגודלה באימפריה הבריטית.
כדי להוסיף מתח נוסף לדרמה, לארתור יש משימה נוספת כבן בכור. בנג'מין האב כיהן כחבר פרלמנט שמרני מטעם דבלין בין 1865 ל-1868, והיה מזוהה פוליטית עם אינטרסים של תומכי האיחוד והממסד במקום לתמוך באירלנד העצמאית. עם מותו של בנג'מין, ארתור צפוי היה לתפוס את מקומו.
בניגוד חד לחיי היוקרה של בני גינס, אירלנד הכפרית, בקושי עשור לאחר אחד ממקרי הרעב ההרסניים ביותר בהיסטוריה, ועדיין סובלת מהשפעותיו.
"בין השנים 1845 ל-1851, כאשר יבולי תפוחי האדמה נכשלו שוב ושוב, לפחות מיליון בני אדם מתו, רבים מהם בתנאים בודדים, מחרידים ומשפילים", כתב ההיסטוריון פדריק X סקנלן במגזין ההיסטוריה של BBC. "לפחות 1.5 מיליון נוספים היגרו". דיווחים ראשוניים על מגפה ביבולי תפוחי האדמה באמריקה הופיעו בעיתונים כבר בשנת 1844, ובשנת 1845 מה שנקרא 'המחלה' חצתה את האוקיינוס האטלנטי.
"אנשי אירלנד סבלו תקופות של רעב בעבר, אך הם לא נתקלו בשום דבר בקנה מידה של מה שאנו זוכרים כיום כרעב הגדול", טוען סקנלן.
המצב החמיר עקב התערבות לא עקבית מצד ממשלת בריטניה. למרות שהיו כמה ניסיונות סיוע תחת ממשלותיהם של רוברט פיל ויורשו לורד ג'ון ראסל, המציאות הקשה הייתה שתירס מקומי ומלאי מזון בריא אחר המשיכו להיות מועברים מאירלנד לשווקים האנגליים, אפילו במהלך החורף הארוך והקשה במיוחד בשנים 1846-1847, כשמספר המתים באירלנד זינק.
בינתיים, כפי שכותב סקנלן: "אנשים אכלו אצות, עשב, שורשים, נבלות, עפר וביצי ציפורי בר. עד 3% מהאוכלוסייה האירית היגרה. חלק מקברניטי הספינות הציעו מעבר חופשי לעניים, כנטל חי, מכיוון שהיו 'זולים יותר לשלוח ולפרק אותן… מאשר… סיד או רעפים'." ספינות אלה כונו 'ספינות קבורה'.
עד מהרה צץ נרטיב של ממשלת בריטניה לפיו היא הפנתה עורף לאוכלוסייה האירית ופשוט נתנת לה למות.
ב"בית גינס", כפר קלונבו בגאלוויי, על הכביש בין דבלין לאחוזת גינס של טירת אשפורד, משמש לייצוג הקהילות הרבות שנפגעו ממוות והגירה המונית. בתערוכה, חלק מבני משפחת גינס נרגשים ממצוקת הכפר ופונים לפילנתרופיה פטרנליסטית כדי להקל הן על סבלם של העניים והן על מצפונם.
בתו של בנג'מין לי, ליידי אן פלנקט (לבית גינס), מוצגת במיוחד כמי שמגלה אמפתיה לעניים הכפריים, וליידי אן האמיתית אכן דגלה במספר מטרות, כולל הקמת בית האבות סנט פטריק בשנת 1876 כמעון הכשרה לאחיות של כנסיית אירלנד. הסדרה גם מותחת קו ישיר בין מחלתה הניוונית (במציאות, היא סבלה ממנה לאורך כל חייה ומתה בגיל 50) לבין האמפתיה שהיא רחשה לקהילה.
אוכלוסיית דבלין לא הייתה תלויה באותה מידה בתפוחי אדמה ולא חוותה את אותו הרס מבחינת מחלות ותמותה. אבל מספר עצום של אנשים נהרו לבירה: כולם מחפשים דיור, מזון ועבודה שהיו במחסור אפילו בעיר משגשגת. עד סוף המאה ה-19, בית ג'ורג'יאני אחד בעיר היה בדרך כלל מפוצץ ביותר ממאה איש, ללא מים זורמים או שירותים וכפי שמוצג בסדרה, שכונות כאלה הפכו באופן קבוע לאתרי התארגנות, התקוממות ומרד.
אולי זה היה בלתי נמנע, שהטראומה שנגרמה משנות הרעב תזוקק בזעם כלפי ראשי ממשלת בריטניה. עבור לאומנים איריים, הפך הדבר לאמיתו של דבר לאמרה לפיה האל שלח את מכת תפוחי האדמה, אך האנגלים יצרו את הרעב.
בסדרה, אדוארד ססיל גינס (בגילומו של לואי פרטידג'), בנו השלישי של בנג'מין גינס המנוח, שלקח על עצמו את ניהול מבשלת הבירה לאחר מות אביו, מנסה ליצור קו תקשורת פתוח עם אלן קוקרן המייצגת את פניאן, תנועה מהפכנית באירלנד שצמחה מתוך רעב תפוחי האדמה בשנות 1840 ו־1850. התנועה הקדימה את הצבא האירי הרפובליקני, IRA, ארגון הטרור הידוע בהטמנת פצצות במקומות ציבוריים באירלנד ובאנגליה במאה ה־20. המחווה של אדוארד הייתה חלק ממאמץ כללי למתן כעסים ולפייס יריבים פוטנציאליים.
תנועת פיניאן רצתה להיפטר מהבריטים לחלוטין והקונפליקט שבו אחיה המורד של אלן נעצר ונשלח לאמריקה בסדרה נלקח מהקבוצה הידועה בשם Cuba Five, קבוצת מורדים איריים ששוחררו מהתי כלא בריטיים ונשלחו לארצות הברית. ממשלת בריטניה רצתה שהממשל האמריקאי יפעל יותר כדי לדכא את תנועת הפניאן בניו יורק ובוסטון, אך פוליטיקאים אמריקאים לא רצו לאבד את קולות הקתולים. הבריטים שחררו כמה אסירים מהתנועה מדבלין ואיפשרו להם להגיע לאמריקה כדי לטפח רצון טוב עם מצביעים קתולים, בתקווה שהממשל בארצות הברית יפעל נגד האיריים שמנסים לפלוש לקנדה.
כן, קראתם נכון. האירים אכן ניסו לפלוש לקנדה בשנות ה־1860 וה־1870, לפחות חמש פעמים. הרעיון היה שקנדה היא שטח בריטי, והם ניסו, במובן מסוים, לשמש כבני ערובה על מנת להשיג עצמאות לאירלנד, מה שכמובן לא קרה.
המהגרים שהיו חלק מגל ההגירה האירית בארצות הברית גייסו כספים, רכשו נשק ושלחו אותו לאירלנד כהכנה למהפכה. מבין הגולים האיריים שנלחמו במלחמת האזרחים האמריקאית היו שראו בכך סוג של אימון למהפכה שהם באמת רצו להוציא לפועל באירלנד, כך שבשנים 1865 ו־1866, למעשה היו כמה ותיקי מלחמת האזרחים האמריקאית שניסו לחזור בסתר לאירלנד כדי לנסות להיות חלק מהמהפכה הבאה שם. הפלישות לקנדה הבריטית מארצות הברית (1866–1871), נועדו להפעיל לחץ על בריטניה על ידי תקיפת מושבותיה בצפון אמריקה: המשמעותית שבהן הייתה קרב רידג'וויי ביוני 1866, כאשר 850 אנשי תנועת פניאן בראשות ג'ון אוניל חצו את נהר הניאגרה, אם כי כולם נכשלו או דוכאו על ידי הכוחות הבריטיים בקנדה.
הסדרה מסתיימת במתח, בניסיון התנקשות בחייו של אחיו של אדוארד, ארתור, כשזה מתמודד על בפרלמנט, אך הצופים אינם רואים אם ארתור שורד או מת. וארתור האמיתי אכן שרד. הוא ייצג את ענייני המבשלה בפרלמנט במשך שנה, ומת ב־1915.
לדברי מפיק הסדרה, סטיבן נייט (שהפיק גם את ״כנופיית ברמינגהאם״ ו״אלף מכות״) אומר שהסדרה עוסקת פחות בדרך של גינס להצלחה, כי היא כבר הייתה פופולרית מאוד בתקופה שבה מתרחשת הסדרה, ויותר באופן שבו המשפחה מתמודדת עם הדרמה סביבה: "הקהל כולו יודע שגינס אכן הפכה למצליח בצורה מדהימה. כולנו יודעים זאת כי גינס עדיין קיימת כיום. אז זה לא מתח מבחינת השאלה אם הם ינצחו. זה מתח מבחינת השאלה, איך הם שורדים?"
בשלב זה, התפשטות גינס לארה"ב כבר החלה, כאשר המשלוחים הראשונים הגיעו לדרום קרוליינה משנת 1817. אך בחסותם של ארתור ואדוארד בשנות ה-70 של המאה ה-19, ההתפשטות פרחה. דמותו של ביירון הדג'ס בסדרה משמשת ככלי עלילתי כדי לעקוב אחר סיפור גינס מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בסדרה, תפקידו של הדג'ס (תוך שהוא מתמודד עם דעות קדומות ממשיות נגד קתולים אירים באמריקה) הוא להקל על ייבוא הגינס לנמלי ניו יורק, ולעצור כל התערבות של תנועת פניאן בהגעת הבירה או בקידום שלה. הדג'ס יוצר קשר עם אדם בשם אימון דוד, שלחם עבור צבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית ועומד בראש האחווה הפניאנית בניו יורק. הוא מבטיח בפזיזות ש-15% מכל בקבוק גינס שיימכר יועבר (בסתר) למימון המאבק המזוין של האחווה, מה שגורם לאדוארד גינס להיכנס להתקף פאניקה, אם הסכם זה יתפרסם.
לא ידוע על הסכם אמיתי כזה בין משפחת גינס לאחווה הפניאנית.
דמותו של מנהל העבודה של מבשלת גינס, שון רפרטי, בגילומו של ג'יימס נורטון, שגם מופיע בסדרה "מלך וכובש", אינה דמות היסטורית אמיתית.
רפרטי המחוספס, השובב והנאמן ללא דופי הוא אמצעי להדגשת המתחים הדתיים והמעמדיים שרדפו את עסקי הגינס, ולהמחשת הכוח והלחץ שהצליחה להפעיל כאחת המשפחות המשפיעות ביותר באירלנד.
רפרטי משמש כאוכף משפטי בלתי ניתן לפגיעה כדי לדכא את כל מי שמאיים על משפחת גינס, בין אם באמצעות סחיטה או אלימות פיזית. רפרטי הוא גם קתולי, בחירה שאולי משקפת את ההון החברתי הנוסף שעבודה עבור משפחת גינס יכלה להעניק לעובדים בחברה מלאת דעות קדומות.
זה לא היה היתרון היחיד של עבודה במבשלת הבירה. כפי שמוצג בסדרה, חברת גינס הובילה את הדרך ברעיונות מתקדמים לגבי זכויות עובדים והציגה פנסיות במסגרת תוכנית הבריאות וההטבות של עובדי גינס. המבשלה הציעה גם חופשות שנתיות בתשלום, ארוחות חינם, טיולים שנתיים ודמי בירה.
בסדרה, מחוות פילנתרופיות אלה מתפרשות כמעשי הציני שמטרתם לגרום לכוח העבודה הקתולי ברובו לתמוך בשאיפותיהם הפוליטיות העתידיות. אך גישה מתקדמת זו כלפי עובדיה הייתה אמיתית והובילה לאמירה ברחבי דבלין ש"איש גינס פירושו כסף, חי או מת".
עד אמצע המאה ה-19, כמעט שליש מאוכלוסיית בריטניה התגוררה באירלנד, ובזמן אירועי הסדרה, הם היו מיוצגים על ידי יותר ממאה חברי פרלמנט בווסטמינסטר, שנבחרו על פני 66 מחוזות בחירה.
למרות שנושא שלטון העצמאות צבר תאוצה רבה בפוליטיקה האירית בעשורים האחרונים של המאה, ארתור גינס היה תומך איחוד נלהב (יוניוניסט). כאשר הבטיח מושב בעיר דבלין עבור המפלגה השמרנית בבחירות הכלליות של 1868, זה נראה כמו הצלחה נוספת עבור משפחה שכבר הייתה שם נרדף לעושר והשפעה.
אבל הבחירות בדבלין באמצע המאה ה-19 היו לעיתים רחוקות פשוטות. הפוליטיקה באותה תקופה הייתה ספוגה בחסות, שתייה וטובות הנאה, מציאות שנחקרת במיומנות במונטאז' צבעוני, הכולל חלונות נסתרים וכרטיסי רכבת מקודדים. במציאות, מועמדים (או לעתים קרובות יותר, סוכניהם) היו "מכבדים" תומכים בפאבים, מחליקים מטבעות למצביעים מתלבטים, או מבטיחים משרות בתמורה לנאמנות בקלפי ושניהם היו למשפחת גינס בשפע.
הפרקטיקות הללו הן שהכניסו את ארתור גינס לצרות. בחירתו הועמדה בפני אתגר וחקירה גילתה כי סוכן הבחירות שלו אכן הציע שוחד ותמריצים. כפי שמוצג בסדרה, גינס עצמו זוכה מכל עוולה אישית. השופטים קיבלו את העובדה שהוא לא אישר את ההתנהגות הפסולה, אך על פי החוק, המועמדים היו אחראים להתנהגות סוכניהם. בשנת 1870, הניצחון הוכרז כבטל ובעקבותיו נערכו בחירות ביניים, בהן גינס סירב להשתתף.
למרות היותם מובכים, הם גרמו נזק מועט בלבד. גינס חזר לפרלמנט בשנת 1874, הפעם ללא מחלוקת, והמשיך לבנות לעצמו מוניטין כפילנתרופ ומנהיג אזרחי.
לדברי ג'ו ג'ויס, מחבר הספר "הגינס: הסיפור שלא סופר של המשפחה המצליחה ביותר באירלנד" משנת 2009, ארתור היה "כנראה הומו", טענה דלה שהתוכנית השתמשה בה כנקודת מוצא לחקור כיצד היו עשויים להיראות החיים כגבר אריסטוקרטי קווירי באירלנד של המאה ה-19, ואת מערכות היחסים הזמינות במרחבים התת-קרקעיים של העיר.
"ארתור" של אנתוני בויל משמש כדי לחקור כיצד היו עשויים להיראות חייו של גבר אריסטוקרטי קווירי באירלנד של המאה ה-19.
"ארתור" של אנתוני בויל משמש כדי לחקור כיצד היו עשויים להיראות חייו של גבר אריסטוקרטי קווירי באירלנד של המאה ה-19. (תמונה מאת בן בלקול/נטפליקס)
אין ראיות היסטוריות מפורטות התומכות בהיקף מערכות היחסים של ארתור המתוארות בסדרה.
ידוע שארתור גינס נישא לליידי אוליביה שרלוט הדג'ס-ווייט, בתו של רוזן בנטרי, בשנת 1871, ודווח כי הנישואים היו מאושרים, אם כי ללא ילדים.
כיום, גינס היא אחת משמות המותגים המוכרים ביותר בעולם וחלק גדול מהזיהוי שלהם הוא סמל הנבל.
הלוגו הוא צללית של נבל אמיתי על שם בריאן בורו, מלך אירלנד לשעבר במאה העשירית או ה-11, אם כי הפריט שנשמר כיום בטריניטי קולג' דבלין מתוארך למאה ה-14 או ה-15.
אגדת בורו באירלנד היא אגדה רבת עוצמה; בורו מצוטט באופן קבוע כמלך שהיה אחראי לסיום פלישות הוויקינגים לאירלנד, וכתוצאה מכך הפך לסמל של אירלנד שלקחה אחריות על גורלה.
מאז המאה ה-19, הנבל הנושא את שמו קשור באופן מהותי לסיפור של גינס. הנבל נבחר על ידי אדוארד גינס בשנת 1868 כדרך עבור גינס לרתום את כוחה של אגדה אירית ולרצות ולמשוך קהל קתולי.
במציאות, הנבל שימש על תוויות הבירות כבר בשנת 1862. הוא נבחר על ידי בנג'מין לי, שהציג את הסימנים המסחריים שעדיין בשימוש כיום, צעד מתוחכם שהשריש את העסק בזהות האירית שלו. אם כי זה לא היה חף מבעיות.
כאשר אירלנד קיבלה עצמאות מאנגליה במאה ה-20, מדינת אירלנד החופשית החליטה להשתמש באותו נבל קלטי כסמל המדינה הרשמי שלה. גינס כבר הייתה הבעלים של הסימן המסחרי הזה ובמהלך כוחני שמעיד על מעמדה של המבשלה, המדינה נאלצה לשנות את כיוון הנבל כדי להימנע מפגיעה בבעלות המבשלה על הסמל…
כיום, הנבל הוא הסמל הלאומי של אירלנד, המתואר בהרלדיקה הלאומית ובמטבע, אבל התבוננו במטבע אירו וראו לאיזה כיוון פונה הנבל וזכרו שגינס – כחלק מסדרה של צעדים חכמים במאה ה-19 שהבטיחו את מעמדה כמבשלת בירה עולמית – הייתה שם ראשונה.
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.
© כל הזכויות שמורות למיזם HistoryIsTold.
