הוגו צ'אווס נבחר לנשיא ונצואלה ב־1999 במצע פופוליסטי. אבל מבקרים אומרים ששלוש קדנציות שלו במסגרת "המהפכה הסוציאליסטית" שלו גרמו למדינה להידמות יותר ויותר למדינה אוטוריטרית, שאיבדה את אופיה הדמוקרטי, גם יותר מעשור לאחר מותו.
מי היה הוגו צ׳אווס?
הוּגוֹ צַ׳אוֶוס היה איש צבא ופוליטיקאי שכיהן במשך 14 שנים כנשיא ונצואלה, במהלכן הואשם בהיותו פופוליסט אך גם קידם את הופעתם של מנהיגים סוציאליסטים באמריקה הלטינית שהתנגדו בנחרצות למעורבות האמריקאית בענייני הפנים בארצם, באמתלה של דאגה למיעוטים ולמעמדות המוחלשים בחברה, אך בפועל ונצואלה של אחרי צ׳אווס (בה שולט יורשו) הפכה למדינה שאי אפשר לחיות בה, בשל שיעורי אינפלציה גבוהים מאוד ואובדן הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר.
ביוגרפיה
צ'אווס השלים את לימודי בית הספר היסודי והתיכון בעיר סָבַּנֶטַה בה גדל. את השכלתו הגבוהה רכש באקדמיה הצבאית של ונצואלה, שם הגיע לדרגת סגן שני ב־1975. הוא שירת בצבא ומילא תפקידים שונים בכוחות המזוינים של ונצואלה, כשהאחרון שבהם היה זה של מפקד גדוד הצנחנים תחת קולונל אנטוניו ניקולס בריסינו (1991–1992).
בדצמבר 1982 יחד עם שני קציני צבא נוספים יצר את התנועה הבוליבארית המהפכנית 200 (Movimiento Bolivariano Revolucionario-200), בעלת אוריינטציה לאומנית ושמאלנית.
בשנת 1989, נשיא ונצואלה דאז, קרלוס אנדרס פֶּרֶז, יישם תוכנית הלם עם צעדים ניאו־ליברליים בחסות קרן המטבע הבינלאומית (IMF) כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי החמור שהשפיע על המדינה באותן שנים. המעמדות העממיים בעיר הבירה, קַרָאקַס, התגייסו באופן מסיבי נגד התוכנית הממשלתית, בתנועה הידועה בשם קראקסוֹ (Caracazo). הנשיא הורה לצבא לדכא את ההפגנות, מה שגרם לאי שביעות רצון עזה בתוך הכוחות המזוינים.
בשנת 1992 הוביל הוגו צ'אבס ניסיון להפיכה צבאית במטרה להפיל את ממשלתו של קרלוס אנדרס פרז. למרות תמיכת האוכלוסייה העממית, ההפיכה נכשלה וצ'אווס נעצר, נשפט ונידון לשנתיים מאסר בכלא יארֶה (1992–1994). באותה שנה ערכה קבוצה נוספת של חיילים לא מרוצים ניסיון הפיכה נוסף, שגם הוא נכשל; בין דרישותיהם היה שחרורו של צ'אווס.
מהצבא לפוליטיקה
במאי 1993 פיטר הפרלמנט את הנשיא קרלוס אנדרס פרז, שהואשם בניצול לא נכון של כספי ציבור. תוך מילוי הבטחתו לבוחר, בשנת 1994 הסכים הנשיא החדש, רפאל קלדרה, לדחות את התיק שנפתח נגד צ'אווס ובכך נסללה הדרך לשחרורו. לאחר ששוחרר, צ'אווס פרש מהצבא ונכנס במלואו למאבק הפוליטי; הוא הקים את תנועת הרפובליקה החמישית (Movimiento V República) והחל לסייר במדינה ולהסביר את רעיונותיו.
מול המעמד הפוליטי שהוביל את המדינה בעשורים האחרונים, אותו האשים בשחיתות ובבגידה במדינה, ביסס צ'אווס את נאומיו על הוקעת השחיתות של המערכת ושל המפלגות הפוליטיות העיקריות.
כך למשל בנאומו הידוע, צ׳אווס תקף את המדיניות הכלכלית והעובדה שאומנם קופת המדינה הרוויחה יפה מרווחי נפט, הממשל היה נגוע בשחיתות, בניהול כושל ומעילה בכספים שהופנו נגד המפלגות המסורתיות. בייחוד לאור העובדה שרק 3% מאוכלוסיית ונצואלה היוו את המעמד העליון, 17% היו במעמד חברתי בינוני ו־80% הנותרים היו עניים.
מול המציאות הכאוטית של המדינה, נאום הישועה הזה של הוגו צ'אווס זכה לתמיכה ללא תנאי של שכבות רחבות מהאוכלוסייה המיואשת והענייה. מתנגדיו האשימו אותו בפופוליזם ובמכירת תקוות רטוריות נטולות תוכן אמיתי, אבל זה רק הדגיש את נטייתו של צ'אבס להציג חברה מחולקת לשני צדדים, העם מחד ו"האוליגרכיה הדקדנטית" מאידך. ולהתמודד מבלי להימנע ממתחים עם התקשורת, שבדרך כלל התיישרה עם דעות האופוזיציה, ועם אחד המוסדות המרכזיים במדינה: הכנסייה.
נשיא ונצואלה
בראש תנועת הרפובליקה החמישית (MVR) ובתמיכת מספר מפלגות שמאל, הציג צ'אווס את מועמדותו לבחירות לנשיאות ב־6 בדצמבר 1998 ונבחר ברוב של 56.2% מהקולות, תוך שהוא מנצח את מועמד המפלגות המסורתיות (הֶנריקה רוֹמֶר). בעקבות תוכניתו, הנשיא החדש קידם את בחירתה של אסיפה מכוננת חדשה שתהא על ניסוח טקסט חדשה לחוקה, שיאושר מאוחר יותר במשאל עם. לאחר אישור החוקה החדשה ב־1999, ביולי 2000 נבחר צ'אווס מחדש לנשיא ונצואלה לכהונה בת 6 שנים (2000–2006) בפער ניכר מיריביו.
שנתיים לאחר מכן, ב־11 באפריל 2002, ממשלת צ'אבס הייתה יעד להפיכה אזרחית-צבאית כושלת שיזם פדרו קרמונה, נשיא איגוד המעסיקים של פדקמאראס. הוגו צ'אווס, שנכלא למשך יומיים באי אורצ'ילה, הוחזר לתפקידיו בזכות פעולתם של פלגים מהצבא הלאומי ותומכיו. האופוזיציה ארגנה הפגנות חדשות שהובילו לשביתה כללית בין דצמבר 2002 לפברואר 2003. הסכסוכים עם האופוזיציה לא פסקו ובאוגוסט 2004 נאלץ צ'אווס לעמוד בפני משאל עם כדי לבטל את המנדט הנשיאותי שלו, ממנו דווקא יצא מחוזק בהשגת רוב של 59% מהקולות, אשר אפשרו לו למשול עד תום כהונתו.
חודשיים לאחר מכן, מפלגתו של צ'אווס השיגה ניצחון מהדהד בבחירות האזוריות והמקומיות של ונצואלה. מול האפשרות להחלפתו כנשיא לקראת הבחירות בסוף 2006, הצליחה האופוזיציה לאחד כוחות ולהתכנס סביב מועמד יחיד, הסוציאל-דמוקרט מנואל רוֹזָאלֶס. הבחירות נערכו ב־3 בדצמבר באקלים של נורמליות מוחלטת ובהשתתפות 70% לפחות מכלל בעלי זכות ההצבעה; ותושבי ונצואלה נתנו שוב את קולם לצ'אווס, שהפך לנשיא בפעם השלישית לתקופת כהונה נוספת, הפעם עם תמיכה של 63% מהקולות.
במהלך כהונתו השלישית, הוא קידם את ההצעה להעמיק את מה שמכונה "הסוציאליזם של המאה ה־21", שלגביה, בין היתר, הרחיב את תהליך ההלאמה של חברות רבות.
כעת צ׳אווס שהורשע מאוד מכוחה של האופוזיציה במדינה התפנה לדכא את כוחה הפוליטי תוך שאיבת הנורמות הדמוקרטיות האחרונות בוונצואלה. כך, בחירתו מחדש לנשיאות הייתה אחד הנושאים החמים ביותר בקרב אלו שנחשפו לוויכוח פוליטי במהלך שנת הכספים 2007. בנובמבר אותה שנה אישר הפרלמנט של ונצואלה פרויקט לרפורמה חוקתית שנויה במחלוקת שכלל, בין היתר, את ביטול האוטונומיה של הבנק המרכזי, צמצום יום העבודה לשש שעות ויצירת נשיאות לכל החיים.
הפרויקט הוגש למשאל עם עממי ב־2 בדצמבר אך תוצאות הציגו את התנגדות הרוב למהלך.
מתחילת כהונתו כנשיא, צ'אבס הושפע מהאידיאלים של גיבורו והתפתח בהתאם: סימון בוליבר, מנהיג העצמאות של ונצואלה ויוזם רעיון אמריקה הלטינית המאוחדת. צ'אווס הושפע עמוקות גם מקובה של פידל קסטרו. ונצואלה הבוליברית של צ'אווס ראתה בקובה מודל חדש של סוציאליזם עממי.
לאחר שהגיע לשלטון, צ'אבס והאליטה שלו החליטו לכבוש את השלטון לטווח הארוך. טיפין טיפין הם פירקו את בסיס המשטר הקודם וחתכו את המוסדות העומדים בבסיס הדמוקרטיה. זה כלל את Petróleos de Venezuela, S.A. (PDVSA), חברת הנפט שהולאמה, שלמרות היותה בבעלות חלקית של המדינה, הייתה אחת ממפעלי הנפט היעילים בעולם. משטרו של צ'אווס הביא לשליטתו גם את הכוחות המזוינים, את בית המשפט העליון ומועצת הבחירות. יתר על כן, צ'אווס הלאים כל דבר, החל מתוצרת פלדה, אלומיניום ומינרלים אחרים, ועד בתי מלון, יוזמות חקלאיות ותעשיות כימיות. זה הוביל לקריסת הקהילה העסקית המקומית.
לאחר שקיבץ בידיו את השלטון, צ'אבס הכריזמטי כבר היה בכל מקום. פולחן האישיות הושלם: הוא הופיע מדי יום בטלוויזיה וברדיו ונסע ללא הרף ברחבי המדינה. צ'אווס גם יצר רשת ארצית של מרפאות לבריאות הציבור — רבות מהן מנוהלות על ידי רופאים קובנים — דבר שממשלות דמוקרטיות קודמות לא הצליחו לעשות. המרפאות הללו הפכו לסימן ההיכר שלו. מאוחר יותר, משטרו של צ'אווס השתמש באותן תוכניות חברתיות כדי להשיג קולות.
ניצחונו של צ'אווס ב־1998 סימן שחר של שינוי פוליטי חדש באמריקה הלטינית. המילניום החדש, שזכה לכינוי "הגאות הוורודה", העלה לשלטון מנהיגי שמאל אחרים כמו נסטור קירשנר מארגנטינה, איווֹ מוראלס מבוליביה ורפאל קוראה מאקוודור. כמו מוראלס וגם קוריאה, צ'אבס ניצל את הפתיחות הפוליטית על ידי שינוי החוקה, חיפש לאפשר לו להתמודד בבחירות שוב ושוב ללא הגבלה וחיזוק בריתות אזוריות.
כדי לבודד את ארצות הברית, מנהיג ונצואלה, יחד עם נשיא ברזיל לואיז אינאסיו לולה דה סילבה, הקים ארגונים כמו איגוד מדינות דרום אמריקה (UNASUR) וקהילת מדינות אמריקה הלטינית והקריביים (CELAC). מחירי הנפט הגבוהים (באותה תקופה הם עלו עד ל־130 דולר לחבית) אִפשרו מימון ארגונים כאלה.
סוף הדמוקרטיה הוונצואלנית?
בעוד צ'אווס היה מסוגל להשמיע את קולם של חסרי הקול בארצו ולערער את השפעת ארה"ב ביבשת, כל תקווה לבואה של ונצואלה חדשה וצודקת חמקה במהירות. עם הזמן, החוב הציבורי גדל באופן אקספוננציאלי, עלה על ההכנסות מנפט, הצטברו חובות זרים ובכך העמיד בסיכון את היציבות הכלכלית של ונצואלה.
ב־15 בפברואר 2009 התקיים משאל עם חדש, כאשר הפעם 54% מהקולות אישרו את האופי הבלתי מוגבל של מספר הבחירות החוזרות לנשיאות. לאחר פרסום התוצאות, הודיע צ׳אווס על כוונתו להתמודד לבחירות לנשיאות ב־2012.
במקביל, התרחשו דוגמאות שערורייתיות של שחיתות בחברת הנפט PDVSA. אז, כשצ'אווס החליט להתמודד שוב ב־2012, הוא סבל מסרטן, שרופאיו הקובנים שמרו כסוד שמור היטב.
הבחירות לנשיאות נערכו ב-7 באוקטובר, ובהן רק לשתי דמויות היה סיכוי לנצח: הנשיא בפועל הוגו צ'אווס והמועמד אֶנריקֶה קפרילֶס, נציג התנועה הדמוקרטית ומושל מדינת מירנדה לשעבר. צ׳אווס הבטיח את הישארותו בשלטון, משהשיג 55.25% מהקולות, לעומת 44.13% לקפרילס.
המפתח לסיבות שנבחר מחדש טמון בהישגים החברתיים של ממשלת צ׳אווס, המשתקפים בצמצום הדרסטי של האנאלפביתיות, גידול במספר סטודנטים באוניברסיטאות מרקע חברתי עממי, הרחבת הכיסוי הממשלתי של שירותי בריאות הציבור ויצירת שווקים עממיים עם מצרכים בסיסיים במחירים מסובסדים על ידי המדינה. עם זאת, עבור האופוזיציה, נושאים כמו אובדן האופי הדמוקרטי, חוסר ביטחון האזרחים או היעדר ערבויות משפטיות המשיכו להוות מחלוקת.
בסופו של דבר, צ'אבס החולה ניצח על ידי שימוש בכל הכסף שעמד לרשותו וכן במשאבי המדינה. זה הותיר את קופת האוצר של ונצואלה במצב רע מאוד.
לאחר הניצחון בבחירות מינה צ'אווס את ניקולָס מָדוּרוֹ, שכיהן בתפקיד שר החוץ, לסגן נשיא הרפובליקה. החלטת הנשיא התפרשה כנכונותו להמשיך את מורשת מנהיגותו במדורו, בהתחשב בכך שבריאותו של צ'אווס התדרדרה מאוד מאז אובחן כחולה סרטן ביוני 2011.
ביום שנקבע לטקס השבעתו (10 בינואר 2013), הנשיא לא יכול היה להיות נוכח בקראקס מכיוון שהיה בהוואנה וקיבל טיפול בסרטן. למרות טענות האופוזיציה, בית המשפט העליון הבין כי מאחר שלא הייתה הפרעה במימוש כהונתו, הממשלה הפועלת יכולה להמשיך בהתנהלותה וכי ראוי היה לדחות את החקירה, עד להתפטרותו של צ'אווס. כך סגן הנשיא מדורו מילא בפועל את משרת ראש הממשלה, וקיבל הנחיות מנשיאו מקובה.
המצב החריג הזה נמשך חודשיים בלבד: צ'אווס מת ב־5 במרץ 2013. סגן הנשיא מדורו המשיך לנהל את המדינה, עד לעריכת בחירות חדשות.
הלווייתו של צ'אווס, בהשתתפות יותר משלושים ראשי מדינות מרחבי העולם, נמשכה שלושה ימים; בסיומם הוכרז כי הגופה תיחנט ותוצג במאוזוליאום, לשם יוכלו תושבי ונצואלה לחלוק כבוד למנהיג.
אחרית דבר?
אבל מורשת צ׳אווס הותירה מאחוריה מדינה במשבר. מצד אחד, הוא הגביר תוכניות חברתיות לעניים וכרת בריתות עם שכניו. מצד שני, השחיתות, חוסר יציבות כלכלית אפיינו את נשיאותו וממשיכים להוות חלק מרכזי מאופי השלטון תחת יורשו, ניקולס מדורו, נהג אוטובוס, שעלה לגדולה רק בזכות מות המנהיג הפופוליסט, שהצליח לחסל כל סממן דמוקרטי במדינה השברירית.
ניקולס מדורו מונה רשמית לנשיא ב־2013, לאחר שניצח שוב בבחירות מול קפרילס, המדינה עברה לכאוס כלכלי. הכספים הציבוריים נעלמו. ללא הפחתה דרסטית בהוצאות הממשלה, אי אפשר היה לשלוט באינפלציה. תוך חיקוי הסגנון הפופוליסטי של המנטור וקודמו, מדורו דחה כל ניסיון לשים קץ לטירוף הפיננסי.
כתוצאה מכך, הכלכלה התדרדרה והתפתחה להיפר־אינפלציה. ונצואלה מעולם לא חוותה זאת לפני כן. שנתיים לאחר מכן, כשהקונגרס בוונצואלה נשלט על ידי האופוזיציה, נקלע מדוּרוֹ לצרות פוליטיות. הוא ניסה לצאת מזה על ידי זיוף כללי הבחירות, איסור על מועמדים ומפלגות אופוזיציה ויצירת קונגרס מקביל. אך העם התנגד ויצא לרחובות. הדיכוי הפוליטי הפך לצו היום. הן ארגון Human Rights Watch והן אמנסטי אינטרנשיונל תיעדו את מכלול הפרות זכויות האדם שביצעה ממשלתו של מדורו, תוך חיזוק כוחם של כוחות הביטחון והמשטרה החשאית, SEBIN.
עד 2016, ונצואלה התמודדה עם המשבר ההומניטרי החמור ביותר של מדינה כלשהי בכל ההיסטוריה של אמריקה. אפילו ייבוא מזון ותרופות הוגבל. כמעט 7.4 מיליון תושבי ונצואלה נמלטו מהמדינה בכל אמצעי אפשרי: במטוס, במכונית, בסירה ואפילו ברגל.
בקיצור, חלומותיו של החייל הפופוליסטי לא התגשמו. חלק מתושבי ונצואלה אולי זוכרים את צ'אווס בחום, אבל גן העדן שלו עלי אדמות הפך לגיהינום חי. אולי, רק אולי, הוא רועד בקברו, כשהחלום הרומנטי שלו הופך לסיוט ברברי מתמיד עבור האזרח הוונצואלני הממוצע.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
