תאמל״ק לימקלן הוא שחקן תיאטרון וקולנוע עטור פרסים, אייקון תרבות בריטי ופעיל חברתי, שסיפור חייו נשזר בין שייקספיר, הוליווד והמאבק לשוויון.
מעטים השחקנים שחייהם והקריירה שלהם משקפים ברצף כה ברור את ההיסטוריה התרבותית של בריטניה והעולם המערבי במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת, כפי שעושה סר איאן מארי מקלן.
ראשית הדרך והזהות הציבורית
סר איאן מארי מקלן, שנולד ב־25 במאי 1939, הוא שחקן אנגלי שפעל ופועל על במות התיאטרון ועל מסכי הקולנוע והטלוויזיה, בז’אנרים הנעים מדרמות שייקספיריות ותיאטרון מודרני ועד פנטזיה ומדע בדיוני פופולריים. לאורך עשרות שנים של יצירה, הוא נחשב לאייקון תרבות בריטי וזכה לאות אבירות מידי המלכה אליזבת השנייה בשנת 1991. במהלך הקריירה הארוכה שלו קיבל פרסים והוקרות רבים, בהם פרס טוני, שישה פרסי אוליבייה ופרס גלובוס הזהב, לצד מועמדויות לשני פרסי אוסקר, חמישה פרסי באפט”א וחמישה פרסי אמי.
מקֶלן נולד בברנלי שבלנקשייר, כבנם השני של מרג’רי לויס לבית סאטקליף ושל דניס מארי מקלן. הייתה לו אחות אחת, ג’ין, המבוגרת ממנו בחמש שנים. בהיותו בן ארבעה חודשים בלבד, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, עברה משפחתו לעיר ויגן, שם התגוררו עד שמלאו לו שתים עשרה. בשנת 1951, לאחר שאביו קודם בעבודתו, עברה המשפחה לבולטון. החוויה של ילדות בזמן מלחמה הותירה בו חותם עמוק. מקלן סיפר לימים כי רק לאחר חזרת השלום הבין שמלחמה איננה מצב נורמלי. כאשר העיר לו מראיין על שלוותו לאחר מתקפות ה־11 בספטמבר, השיב: “יקירי, אתה שוכח שישנתי מתחת ללוח פלדה עד גיל 4”.
אביו היה מהנדס אזרחי ומטיף חילוני, ממוצא אירי פרוטסטנטי וסקוטי. שני סביו היו מטיפים, וסבא רבא רבא שלו, ג’יימס מקלן, שימש כשר פרוטסטנטי אוונגלי קפדן בבאלימנה שבצפון אירלנד. הבית שבו גדל היה נוצרי מאוד, אך לא אורתודוקסי. לדבריו, החינוך שקיבל הדגיש חיים נוצריים דרך התנהגות מוסרית כלפי כל אדם. אמו מתה מסרטן השד כשהיה בן 12 ואביו מת כשהיה בן 25.
לאחר שיצא מהארון בפני אמו החורגת, גלדיס מקלן, קווייקרית באמונתה, תיאר כיצד קיבלה זאת בשלווה ואף בשמחה על כך שאינו נאלץ עוד לשקר. גם דמויות נוספות במשפחה הותירו חותם היסטורי, ובהן סבא רבא רבא נוסף, רוברט ג’יי לואוז, שפעל לקידום חצי יום חופש בשבת במנצ’סטר, יוזמה שהפכה לבסיס שבוע העבודה בן חמישה ימים.
חינוך, לימודים וההתאהבות בתיאטרון
מקֶלן למד בבית הספר בולטון לבנים, מוסד שבו הוא תומך עד היום ומרבה לשוב ולשוחח עם תלמידים. את צעדיו הראשונים במשחק עשה בתיאטרון הקטן של בולטון, שבו הוא משמש כיום כפטרון. אהבתו לתיאטרון החלה בגיל צעיר מאוד, כאשר הוריו לקחו אותו לצפות בהצגה “פיטר פן” בבית האופרה של מנצ’סטר כשהיה בן שלוש בלבד.
בגיל תשע קיבל מתנת חג מולד יוצאת דופן: תיאטרון ויקטוריאני מתקפל מעץ ובקליט של Pollocks Toy Theatres, עם תפאורות מקרטון ודמויות נעות של סינדרלה ושל שחזורו של לורנס אוליבייה ל”המלט” של שייקספיר. אחותו לקחה אותו לצפות בהצגת שייקספיר הראשונה שלו, “הלילה השנים עשר”, בתיאטרון החובבים של ויגן, ולאחר מכן גם ב”מקבת” וב”חלום ליל קיץ” בהפקת בית הספר התיכון לבנות של ויגן, שבה גילמה האחות ג’ין את דמותו של בוטום.
בשנת 1958, בגיל שמונה עשרה, זכה במלגה ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג’, בקולג’ סנט קתרין. לימים הוענק לו תואר עמית כבוד של הקולג’. בתקופת לימודיו היה חבר באגודת מרלו, שם השתתף בעשרים ושלוש הצגות בתוך שלוש שנים בלבד. כבר אז הפגין כישרון יוצא דופן בתפקידים כמו ג’סטיס שאלו ב”הנרי הרביעי”, פוסטומוס ב”קימבלין” ודוקטור פאוסטוס, תחת בימוים של פיטר הול, ג’ון ברטון ודיידי ריילנדס, כולם דמויות מפתח בעיצוב הקריירה העתידית שלו.
פריצה מקצועית והכרה לאומית
הופעתו המקצועית הראשונה הייתה בשנת 1961 בתיאטרון בלגרד בקובנטרי, בתפקיד רופר ב”אדם לכל עת”. לאחר ארבע שנים בתיאטראות רפרטואריים אזוריים, הופיע לראשונה בווסט אנד בהצגה “A Scent of Flowers”, שנחשבה להצלחה בולטת. בשנת 1965 הצטרף לחברת התיאטרון הלאומי של לורנס אוליבייה באולד ויק, ובהמשך הופיע בפסטיבל צ’יצ’סטר.
הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1969, כאשר גילם את ריצ’רד השני ואת אדוארד השני של מרלו במסגרת חברת Prospect, בהפקות שבוימו על ידי ריצ’רד קוטרל וטובי רוברטסון בפסטיבל אדינבורו. ההפקה של “אדוארד השני” עוררה סערה ציבורית בשל תיאור מותו ההומוסקסואלי של המלך.
במקביל לעבודתו בתיאטרון, החל להופיע בטלוויזיה ובקולנוע. אחת מהופעותיו הטלוויזיוניות הראשונות הייתה כדמות הראשית בעיבוד ה־BBC ל”דיוויד קופרפילד” בשנת 1966, שזכה ל־12 מיליון צופים. הקלטות המקור של הסדרה נמחקו, ורק ארבעה פרקים שרדו.
עשורים של יצירה בימתית וקולנועית
בשנות השבעים הפך לדמות מרכזית בתיאטרון הבריטי, כחבר קבוע בלהקת שייקספיר המלכותית ובתיאטרון הלאומי המלכותי. הוא גילם שורה ארוכה של תפקידים שייקספיריים, בהם רומיאו, ליר, מקבת, יאגו ולאונטס, וזכה לשבחים רבים.
בשנת 1979 זכה להצלחה מסחררת בברודוויי בתפקיד אנטוניו סליירי ב”אמדאוס”, לצד טים קארי וג’יין סימור. הביקורת היללה את הופעתו, והוא זכה בפרס טוני לשחקן הטוב ביותר במחזה. בשנות השמונים והתשעים המשיך לשלב בין תיאטרון לקולנוע, עם הופעות בולטות בסרטים כמו “Priest of Love”, “Plenty”, “Scandal” ו”Six Degrees of Separation”. בשנת 1995 יצר והוביל את העיבוד הקולנועי ל”ריצ’רד השלישי”, שבו גילם את התפקיד הראשי והעביר את העלילה לבריטניה הפשיסטית של שנות השלושים. הסרט זכה לשבחי הביקורת והקנה לו מועמדויות ופרסים רבים.
המעבר לכוכבות עולמית הגיע עם תפקידיו כגנדלף בטרילוגיות “שר הטבעות” ו”ההוביט” וכמגנטו בסדרת סרטי “אקס מן”. תפקידים אלה הפכו אותו לדמות מוכרת בכל בית, מבלי לנתק אותו משורשיו התיאטרליים. הוא המשיך להופיע על במות ברודוויי והווסט אנד, השתתף בסדרות טלוויזיה, דיבב דמויות אנימציה והופיע כאורח בתוכניות פופולריות כמו “משפחת סימפסון” ו”Extras”.
מקֶלן יצא מהארון בשנת 1988 והפך מאז לאחד הקולות הבולטים במאבק לזכויות להט”ב בעולם. הוא היה שותף להקמת ארגון Stonewall, משמש כפטרון של ארגונים רבים, ונואם קבוע באירועי גאווה ברחבי העולם. האקטיביזם שלו נבע בין השאר מהמאבק נגד סעיף 28 בחוק השלטון המקומי הבריטי, שאסר על קידום הומוסקסואליות.
במקביל, חי חיים אישיים עשירים, עם מערכות יחסים משמעותיות, עיסוק בצדקה, תמיכה בתיאטראות ובארגונים הומניטריים, ואף עיסוקים יומיומיים מפתיעים כמו סריגה משותפת עם ביורן אולבאוס מ־ABBA.
סיפורו של סר איאן מקלן הוא סיפור של מסירות לאמנות, נאמנות לעצמך והשפעה תרבותית עמוקה החורגת מגבולות הבמה והמסך. מן הילדות בצל המלחמה, דרך פסגות התיאטרון הבריטי והקולנוע ההוליוודי, ועד למאבק מתמשך לשוויון ולחירות אישית, מקלן הותיר חותם היסטורי ברור. המשך העיון ביצירתו ובפועלו מזמין לא רק הערכה לאמן דגול, אלא גם מחשבה על תפקידה של תרבות בעיצוב חברה פתוחה ושוויונית. באתר HistoryIsTold תמצאו עוד סיפורים, הקשרים והעמקות שימשיכו ללוות את המסע הזה, ואתם מוזמנים לקרוא, לשתף, להגיב ולהצטרף לניוזלטר להמשיך לגלות את ההיסטוריה כפי שהיא מסופרת באמת.
