הוא היה סולטאן רב עוצמה, ששלט באימפריה העות'מאנית בשנות ה-40 של המאה ה-17, אך במקום להותיר חותם של כיבושים מפוארים ורפורמות גדולות, זכרונו הונצח בעיקר בשל שגעונותיו, האובססיות החריגות שלו וההתמכרות המוחלטת שלו לתענוגות ההרמון.
איברהים הראשון, המכונה "המשוגע", בילה את חייו תחת צל המוות, בכלאו המפואר ופיתח תשוקות מוזרות, ביניהן אהבה עזה לנשים בעלות מבנה גוף רחב. סיפורו הוא מסע מטלטל אל תוך נפשו של שליט אבוד, שחיפש נחמה בתפנוקי יוקרה ופרוות נדירות והטביע את חותמו בדיו של שגעון.
איברהים המשוגע
איברהים נולד בקונסטנטינופול (איסטנבול), והיה בנם האחרון של הסולטאן אהמט הראשון (1590–1617) ושל אשתו האהובה, קסם סולטאן (1589–1651), הידועה גם בשם מהפייקר סולטאן. קסם הייתה ממוצא יווני, ושמה המקורי היה אנסטסיה. הוא כונה איברהים המשוגע (בטורקית: Deli İbrahim) בשל התנהגותו ומצבו הנפשי. אולם, ההיסטוריון סקוט ראנק מציין כי יריביו של הסולטאן הפיצו שמועות על שיגעונו וחלק מההיסטוריונים סבורים כי היה יותר חסר יכולת וכישורים מאשר מטורף.
איברהים נולד ב-13 באוקטובר 1617. כשהיה בן חודש בלבד, אביו מת במפתיע ודודו, מוסטפא הראשון, הפך לסולטאן החדש. קסם סולטאן וילדיה, כולל איברהים התינוק, נשלחו לארמון הישן. לאחר שאחיו, מוראט הרביעי, ירש את כס המלכות מדודם מוסטפא הראשון, איברהים נכלא ב"כלוב" (Kafes), חלק מיוחד בארמון ששימש לכליאת נסיכים, דבר שהשפיע רבות על בריאותו. מוראט הוציא להורג את שני אחיו למחצה שנותרו בחיים, הנסיכים באייזיד וסוליימאן וכמה שנים לאחר מכן גם את אחיו, הנסיך קאסים. איברהים חשש כי הוא הבא בתור, אך מותו של אחיו הבכור מוראט הפך אותו לסולטאן.
בתחילת חייו, איברהים היה כלוא בבידוד מוחלט ב"כלוב" לפני שירש את אחיו, מוראט הרביעי, בשנת 1640. שלושה מאחיו הוצאו להורג על ידי מוראט, ואיברהים חי באימה מתמדת מפני מותו הקרב. חייו ניצלו רק בזכות התערבותה של קסם סולטאן, אמם של איברהים ומוראט. מותו של מוראט הותיר את איברהים כנסיך היחיד ששרד מהשושלת. כאשר הווזיר הגדול, קמנכש קארה מוסטפא פאשה, ביקש ממנו לקבל את כס הסולטאנות, איברהים חשד שמוראט עדיין חי וזומם לתפוס אותו במלכודת. רק לאחר שכנוע משולב מצד קסם והווזיר הגדול ובדיקה אישית של גופת אחיו, איברהים הסכים לקבל את הכתר.
בתקופת שלטונו המוקדמת, איברהים התרחק מהפוליטיקה והתמסר יותר ויותר להרמון שלו, שם מצא נחמה והנאה. בתקופת כהונתו, ההרמון הגיע לרמות חדשות של יוקרה עם שימוש בבשמים, בדים ותכשיטים מפוארים. אהבתו לנשים ולפרוות הובילה אותו לרפד חדר שלם בפרוות שונר ודביבון. בגלל האובססיה שלו לפרוות, הצרפתים כינו אותו "Le Fou de Fourrures" (משוגע הפרוות). קסם סולטאן ניסתה לשמור על בנה על ידי אספקת בתולות שרכשה עבורו בשוק העבדים, וכן הבאת נשים שמנות, שהיוו תשוקה מיוחדת עבורו.
נטען כן אישתו השביעית שיווקר מצאה את עצמה בהרמון תחת נסיבות מיוחדות למדי. אחת הסטיות המוזרות של איברהים הייתה רצונו למצוא את האישה השמנה ביותר באימפריה וקריאתו לחפש את האישה השמנה ביותר חלפה בכל האימפריה. בסופו של דבר, שיווקר ענתה לטעמו של איברהים, שכן היו שאמרו שהיא שקלה 150 ק"ג, אחרים אמרו שזו הגזמה. נאמר שהייתה אישה ממוצא ארמני והגיעה להרמון בין השנים 1646 ו-1647 בהתבסס על העובדה שהיא הייתה השביעית. לא ידוע אם נולדו ילדים, אך ודאי שהייתה לה השפעה פוליטית משמעותית למדי בהשוואה לשאר נשותיו. במשך זמן מה, איברהים התאהב כל כך עם שיווקר עד שלא קיבל איש מלבד האישה הזו. לאחר מכן, אין זה מפתיע ששיווקר ניצלה את המצב וחיפשה השפעה פוליטית. היא גם ניצלה את השפעתה לצדקה, שכן הייתה לו קרן. לאחר הדחתו של אברהים, היא עברה לארמון הישן וחיה שם עד מותה בשנת 1693. נראה שהיא חיה את חייה הארוכים ביותר מבין נשותיו של אברהים.
ההיסטוריון דמטריוס קנטמיר סיפר על שלטונו של איברהים: "כפי שמוראט היה מכור לחלוטין ליין, כך היה איברהים לתאווה. אומרים כי הוא בילה את כל זמנו בהנאות חושים, וכאשר כוחותיו אזלו מההנאות החושניות המרובות, הוא ניסה לשקם אותם עם שיקויים או הורה לאמו, לווזיר הגדול, או לאיש נכבד אחר להביא לו בתולה יפהפייה לבושה בעושר. הוא כיסה את קירות חדרו במראות כדי שמאבקי האהבה שלו ייראו כמתרחשים בכמה מקומות בבת אחת. הוא ציווה למלא את כריותיו בפרוות יקרות כדי שהמיטה המיועדת להנאה הקיסרית תהיה יקרה עוד יותר. יתר על כן, הוא הניח פרוות בואש מתחתיו מתוך מחשבה שתאוותו תתלקח אם המאמץ הארוטי שלו יהפוך לקשה יותר עקב שריפת הברכיים".
קארה מוסטפא פאשה נשאר הווזיר הגדול במהלך ארבע השנים הראשונות לשלטונו של איברהים, ושמר על יציבות האימפריה. עם הסכם סברה (15 במרץ 1642), הוא חידש את השלום עם אוסטריה ובאותה שנה החזיר את העיר אזוב מידי הקוזאקים. קארה מוסטפא ייצב גם את המטבע באמצעות רפורמה, ביקש לייצב את הכלכלה באמצעות סקר קרקעות חדש, צמצם את מספר היניצ'רים, הסיר משרות לא תורמות מרשימת השכר הממשלתית וריסן את כוחם של מושלים פרובינציאליים מורדים. בשנים אלו, איברהים גילה עניין בשלטון תקין, כפי שזה בא לידי ביטוי בתקשורת הכתובה שלו עם הווזיר הגדול. קארה מוסטפא מצדו כתב תזכיר בענייני ציבור כדי להנחות את אדונו חסר הניסיון. תשובותיו של איברהים לדיווחים של קארה מוסטפא מראות כי הוא אכן קיבל חינוך טוב. לעיתים קרובות, איברהים נסע מחופש, בדק את שווקי איסטנבול והורה לווזיר הגדול לתקן כל בעיה שזיהה.
איברהים סבל לעיתים קרובות מכאבי ראש חוזרים והתקפי חולשה פיזית, שייתכן שנגרמו מהטראומה של שנותיו המוקדמות. מכיוון שהיה הגבר היחיד ששרד בשושלת העות'מאנית, אימו קסם סולטאן עודדה אותו להסיח את דעתו עם נערות ההרמון, ובמהרה הוליד שלושה סולטאנים לעתיד: מהמט הרביעי, סוליימאן השני ואהמט השני. הסחות הדעת בהרמון אפשרו לקסם סולטאן לצבור כוח ולשלוט בשמו, אך גם היא לבסוף נפלה קורבן לחוסר שביעות רצונו של הסולטאן ועזבה את הארמון הקיסרי.
איברהים נפל תחת השפעתם של אנשים מפוקפקים שונים, כמו פילגש ההרמון הקיסרי שקרפרה חאתון והשרלטן ג'ינג'י חוג'ה, שהעמיד פנים שהוא מרפא את מחלותיו הפיזיות של הסולטאן. האחרון, יחד עם בעלי בריתו, סילהדר יוסוף אגה וסולטנזאדה מהמט פאשה, התעשרו משוחד ולבסוף צברו מספיק כוח כדי להבטיח את הוצאתו להורג של הווזיר הגדול קארה מוסטפא. ג'ינג'י חוג'ה הפך לקאדיאסקאר (שופט עליון) של אנטוליה. יוסוף אגה הפך לקפודאן פאשה (אדמירל גדול) וסולטנזאדה מהמט לווזיר הגדול.
בשנת 1644, אבירי מלטה תפסו ספינה שהובילה עולי רגל בעלי מעמד גבוה למכה. מאחר שהאבירים עגנו בכרתים, קפודאן יוסוף פאשה עודד את איברהים לפלוש לאי. היו אלה תחילתן של 24 שנות מלחמה עם ונציה. כרתים לא נפלה לחלוטין לידי השלטון העות'מאני עד 1669. למרות דעיכתה של "לה סרניסימה" (כינוי לוונציה), ספינות ונציאניות זכו בניצחונות ברחבי הים האגאי, כבשו את טנדוס (1646) וחסמו את הדרדנלים. קפודאן יוסוף זכה להצלחה זמנית בכיבוש חאניה, דבר שהוביל לתחרות קנאית עם נבסינלי סאלח פאשה, הווזיר הגדול החדש שמונה. היריבות הובילה להוצאתו להורג של יוסוף (ינואר 1646) ולהדחתו של הווזיר הגדול (דצמבר 1645).
עם עליית מקורביו לשלטון, נטיותיו הפזרניות של איברהים לא נתקלו בהתנגדות. הוא העלה שמונה פילגשות למעמד הבכיר של חסקי (בת לוויה מלכותית), והעניק לכל אחת מהן עושר ואדמות. לאחר שנישא באופן חוקי לפילגש טלי חסקי, הוא הורה לרפד את ארמון איברהים פאשה בפרוות בואש ולהעניק לה אותו.
חוסר שביעות רצון המוני נגרם עקב המצור הוונציאני על הדרדנלים – שיצר מחסורים בבירה – והטלת מיסים כבדים בתקופת מלחמה כדי לממן את גחמותיו של איברהים. בשנת 1647, הווזיר הגדול נבסינלי סאלח פאשה, קסם סולטאן והשייח' אל-אסלאם עבדורחים אפנדי, זממו להדיח את הסולטאן ולהחליפו באחד מבניו, אך נכשלו. סאלח פאשה הוצא להורג, וקסם סולטאן הוגלתה מההרמון.
בשנה שלאחר מכן, היניצ'רים וחברי ה"עולמא" (חכמי דת) התמרדו. ב-8 באוגוסט 1648, הווזיר הגדול המושחת אחמט פאשה נחנק ונקרע לגזרים על ידי המון זועם, וזכה לכינוי שלאחר מותו "הזארפרה" ("אלף חתיכות"). באותו יום, איברהים נתפס ונכלא בארמון טופקאפי. קסם נתנה את הסכמתה לנפילת בנה, ואמרה: "בסופו של דבר, הוא לא ישאיר בחיים לא אותך ולא אותי. נאבד שליטה על הממשלה. כל החברה הרוסה. הסירו אותו מהכס באופן מיידי."
בנו בן השש של איברהים, מהמט, מונה לסולטאן. הווזיר הגדול החדש, סופו מהמט פאשה, ביקש מהשייח' אל-אסלאם פתווה המאשרת את הוצאתו להורג של איברהים. זו ניתנה, עם המסר "אם ישנם שני ח'ליפים, הרוג את אחד מהם." גם קסם נתנה את הסכמתה. שני מוציאים להורג נשלחו, אחד מהם היה התליין הראשי ששירת תחת איברהים. כשניגשו התליינים, דווח כי מילותיו האחרונות של איברהים היו: "האם אין איש מבין אלה שאכלו את לחמי שירחם עליי ויגן עליי? האנשים האכזרים האלה באו להרוג אותי. רחמים! רחמים!"
בעוד אימו, קסם סולטאן, ופקידים צפו מחלון בארמון, איברהים נחנק למוות ב־18 באוגוסט 1648. מותו היה הרצח השני של מלך בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.
בנוסף לשמונת החסקי שלו (המקרה הוודאי הראשון והיחיד של קיום מספר חסקי בו זמנית וסימן לאובדן יוקרת התואר והבלעדיות שלו, שהחל תחת מוראט הרביעי) היו לו מספר רב של פילגשות, שרק חלקן ידועות. עם זאת, רק שיווקאר סולטאן והומאשאח סולטאן, שהפכה גם לאשתו החוקית, היו בעלות כוח פוליטי או השפעה אמיתיים על הסולטאן. איברהים היה מפורסם במיוחד בזכות אהבותיו הקצרות אך אינטנסיביות, לעיתים קרובות עם נשים שלא היו חלק מהרמונו ושסוכניו ציוו עליהן להגיע אליו ברחבי העיר.
אנקדוטות נוספות הקשורות להרמון שלו הן התשוקה של איברהים לנשים שמנות, שייתכן שהובילה לכך ששיווקאר, שנקראה "האישה השמנה ביותר בקונסטנטינופול", הפכה לאהובתו והסיפור שהוא הטביע 280 פילגשים בהרמון שלו בגלל שמועה שאחת מהן קיימה קשר אסור עם גבר, אנקדוטה שנדחתה על ידי מספר היסטוריונים כהמצאה או הגזמה.
סיפורו של איברהים הראשון הוא לא רק אזהרה על הקשר בין כוח אבסולוטי לשיגעון, אלא גם תזכורת לכך שההיסטוריה אינה תמיד רצף של אירועים הרואיים, אלא לעיתים קרובות תערובת מורכבת של אובססיות אישיות, חולשות אנושיות והחלטות הרסניות.
חומר מעשיר לצפייה
המחזה הטרגי "איברהים, הקיסר השלושה-עשר של הטורקים", שנכתב על ידי מארי פיקס והוצג לראשונה בשנת 1699, התיימר לתאר אירועים מחיי איברהים. המספור נכון רק אם מהמט הכובש נחשב לקיסר הראשון, וסופרים גם את שלטונו השנוי במחלוקת של בנו ג'ם.
בסדרה הטורקית "המאה המפוארת – קסם", איברהים מגולם על ידי השחקן רידואן אייברס דוזיי כנסיך ועל ידי טוגאי מרג'אן כסולטאן.
בסרט "שלושת אלפים שנות כמיהה" (2022), איברהים מגולם על ידי ג'ק בראדי, כשהוגו ולה מגלם אותו כילד.
