אומרים שהעולם הוא במה, ואםז כך, אידי אמין דאדא בהחלט חשב שהוא הכוכב הראשי של הופעת יחיד מטורללת. בין אם הוא מכנה את עצמו "כובש האימפריה הבריטית" על חולצת טריקו (בסטייל) או מציע נישואין לנסיכה אן (בלי להתבייש), אפשר לומר בזהירות שאמין לא לקח את עצמו ברצינות – אלא כנראה רק כאשר עמד לבשל משהו רע וכידוע, הוא "בישל" הרבה צרות. בואו נצלול לסיפורו של הדיקטטור הלא שגרתי הזה, במה שהתחיל כבדיחה רעה ונגמר כטרגדיה לאומית.
אידי אמין דאדא, שנודע בכינויו "הקצב מאוגנדה", עלה לדרגת קצונה בצבא אוגנדה עוד לפני קבלת עצמאותה מהמנהל הקולוניאלי הבריטי ב-1962. אמין, שהיה מקורב לנשיא ולראש הממשלה של המדינה הצעירה, מילטון אובוטה, ביצע הפיכה צבאית ותפס את תפקיד הנשיא ב-25 בינואר 1971. חמש שנים מאוחר יותר, הוא הכתיר את עצמו ל"נשיא לכל החיים".
אמין נודע בהתנהלות הפכפכה ועריצה. הוא עודד את גירוש כלל האסייאתים מאוגנדה ב-1972 והוביל לקריסת כלכלת המדינה, הוא נהג להעליב בפומבי את ארצות הברית ואת בריטניה. ביולי 1976 הוא היה מעורב באופן אישי בחטיפת מטוס נוסעים צרפתי לאנטבה, אבל חטף על הראש מסיירת מטכ״ל במבצע הרואי. ניהולו הכלכלי הכושל והשחיתות של משטרו דחפו את האומה לעוני. מבחינה פוליטית, שלטונו התאפיין בהפרות זכויות אדם, דיכוי ורדיפת קבוצות אתניות אחרות, שהובילו למותם של בין 100,000 ל-500,000 בני אדם. לבסוף, ב-1979, אמין גורש לגלות בערב הסעודית, שם חי עד מותו ב-2003.
עלייתו
אוגנדה בעת קבלת העצמאות הייתה בעלת ממשלה רב-מפלגתית מתפקדת. מפלגתו של אובוטה, קונגרס העם של אוגנדה (UPC), הייתה מפלגת השלטון. בעוד באופוזיציה ישבה המפלגה הדמוקרטית בראשות אלכס לאטים. נוסף לשתי אלה היה גוש אזורי של שבט הבוגנדה, שהיה השבט הדומיננטי באוגנדה וחי סביב אזור קמפלה, שנקרא קאבקה יקה (Kabaka Yeka – "הקאבקה לבדו"). כל שלוש המפלגות הללו תפסו את המושבים בפרלמנט.
אובוטה נעשה יותר ויותר סמכותי ודעות שמאלניות סוציאליסטיות. במקביל תפקידו של הצבא הלך וגדל. כשנה לפני שאמין השתלט על הממשלה, מישהו ירה באובוטה במהלך הקונגרס הלאומי השנתי של קונגרס העם של אוגנדה – ירה בו ישר דרך הפה. הצבא השתולל ובמשך כ-12 שעות המצב היה מחריד למדי. החיילים הרגו מספר לא מבוטל של אנשים, בהם בריטים ואמריקאים במה שהיה אלמנט חזק של שנאת זרים. ולמעשה שנאת לבנים. היחסים בין אמין לאובוטה הידרדרו יותר ויותר. קצין צבא בכיר נרצח. הוא התקלח במרפסת הקדמית שלו. זו הייתה עיר בסגנון ישן; הוא ישב שם, משפשף את עצמו, מזמזם. לנד רובר נסעה ליד, בום וזה היה סופו של תת-אלוף אוקויה. הוא היה אחד מהקצינים הבכירים שהתנגדו לאמין.
ואז בינואר 1971 הנשיא אובוטה השתתף בוועידת חבר העמים בסינגפור. כשהוא נסע, אמין השתלט על הממשלה. השבטיות, שהייתה בעיה מרכזית ברחבי יבשת אפריקה, הייתה כנראה חמורה ופראית יותר באוגנדה מאשר בכל מקום אחר, כולל ניגריה. ההשתלטות של אמין לא נתפסה כמחרידה כל כך בהתחלה. הבריטים, האמריקאים והישראלים היו, אם לא מאושרים עד גג, לפחות די שמחים כי הם היו מאוד לא מרוצים מהשלטון תחת מילטון אובוטה, שאותו הפיל אמין.
אידי אמין, שהרשים אחדים כליצן במובנים רבים, לא פעל כך בימיו הראשונים של משטרו. הוא התאמן בישראל כצנחן; הוא נשא בגאווה את כנפי חיל הצנחנים הישראלי וטען שהוא חבר אישי קרוב מאוד של משה דיין. מדינות המערב – אלה שהיו שחקנים מרכזיים באוגנדה כמו הבריטים והאמריקאים – גינו את השבטיות, את הפרוטקציוניזם והרדיפות השבטיות, שאובוטה נהג בהם. הוא הקים פחות או יותר מערכת של מפלגה אחת לאחר תקופה של סביבה פוליטית רב-מפלגתית ודמוקרטית מאוד מיד לאחר שאוגנדה קיבלה עצמאות.
אובוטה הכתיב מדיניות כלכלית שמאלנית יותר ויותר, עם יותר ויותר סוציאליזם והלאמת רכוש פרטי; הוא התנגד לזרים ומנע השקעות. לכן ההפיכה של אמין נתפסה בתחילה כשינוי מבורך וכהזדמנות. יתר על כן, אידי אמין חשב שהוא יכול לפתור את הסכסוך על המלוכות האוגנדיות, במיוחד זו של מלך בוגנדה [ממלכה תת-לאומית בתוך אוגנדה], המלך פרדי, שאך זה מת. בני הבוגנדה עודדו את אמין כי הוא עמד להחזיר את גופת מלכם הביתה ולקבור אותו באדמת בוגנדה. אז אמין נתפס אחרת לגמרי בהתחלה ולמעשה היה די פופולרי בימי שלטונו הראשונים. אנשים צעדו ורקדו ברחובות עם פונפונים ועלי בננה, ומחאו לו כפיים.
אלא שכדי להבין את אמין, צריך לרפרף בקצרה על הביוגרפיה שלו, בעיקר הרקע שלו. הוא היה מוסלמי שנולד בפינה הצפון-מערבית של אוגנדה, ליד גבולות סודאן וזאיר, אזור שמאוכלס בצפיפות מוסלמית. הבריטים נטו לגייס את חייליהם האפריקאים מהשבטים הצפוניים – אצ'ולי, לנגי, מכיוון שהם היו כנראה יותר לוחמניים ולכן אולי אמינים יותר; יתר על כן, לבני שבטים אלה לא היו הזדמנויות מתחרות. בני הבוגנדה בדרום אוגנדה שלטו במדינה. הם היו רבים יותר; חיו בחלק הדרומי, סביב אגם ויקטוריה, אזור פורה ביותר והיתה להם עודף של תוצרת חקלאית. הם היו גם אנשי עסקים טובים מאוד ורובם היו מעוניינים לעשות כסף ולעסוק בפעילויות שלוות. בני הבוגנדה גם הומרו ביתר קלות לנצרות; בשטחם הוקמו המיסיונרים ברוב בתי הספר שלהם. מסילת הרכבת הייתה בשטח בוגנדה, וכך גם המינהל הבריטי; היו להם את כל היתרונות, במיוחד בתחום החינוך.
באופן מסורתי, הבריטים נהגו לגייס את חייליהם מאוכלוסיות כפריות יותר, פחות עירוניות ופחות משכילות שיש להן פחות הזדמנויות, כך שהצבא הפך למקצוע ולפרנסה שלהם. כך גויס אמין, נער איכר עני. הוא נהג לדבר על שירותו במלחמת העולם השנייה; אך אין סיכוי שזה קרה כי הוא היה צעיר מדי. הוא דיבר על שירותו בבורמה. זה היה מיתוס. הוא נהג לשבח את אייזנהאואר כי הוא האכיל את חייליו השחורים באותן מנות כמו את הלבנים. הוא דיבר על כל הדברים האלה כאילו חווה אותם באופן אישי. אך לא הייתה שום דרך שהוא יכול היה להילחם בבורמה, באירופה או בכל מקום אחר. אולי הוא התחיל להאמין לפנטזיות שלו עצמו. הוא ואחרים חזרו עליהן מספיק פעמים שהוא כנראה חשב שהן אכן אמיתיות…
אמין גויס בגיל צעיר מאוד. היו לו רק כארבע שנות לימוד, אם בכלל; הוא בקושי ידע קרוא וכתוב. הוא יכל לקרוא, אבל לא בקלות רבה; הוא לא ידע לכתוב טוב – תמיד נאלץ לבקש עזרה בהפקת מסמכים. הוא יכל להתבטא באנגלית ובכמה שפות מקומיות; כך שזה לא שהוא היה בלשן גרוע. בתחילה, הוא היה עוזר טבח, שזו באמת דרגה נמוכה אפילו בצבא אפריקאי – רובאי אפריקה של המלך (ומאוחר יותר של המלכה). למעשה, הוא קילף תפוחי אדמה. זה לא מפתיע בהתחשב ברמת השכלתו וכישוריו הכלליים. הוא לא נשאר ברמה הזו; הוא קודם עד מהרה.
ההתקדמות שלו הגיעה בעיקרה דרך איגרוף. הוא היה גבוה מאוד עם טווח הגעה עצום וידיים גדולות; הוא היה גדול וחזק וקשוח באופן כללי. אפשר היה לדמיין אותו בכל תרבות כאלוף היאבקות במשקל כבד, וזה מה שהוא היה. האוגנדים הם מתאגרפים טובים מאוד; הם מוכיחים זאת עד היום באולימפיאדות; יש להם מסורת איגרוף חזקה שהבריטים עודדו בתקופת הקולוניאליזם. כך שהדרך העיקרית להתקדם באיגרוף הייתה הצבא. אמין הפך לאלוף במשקל הכבד של צבא אוגנדה (כלומר, רובאי אפריקה). היו לו את הנתונים הפיזיים, הקשיחות הכללית והאומץ; זה מה שנדרש כדי להיות אלוף. כושר האיגרוף שלו נטה להביא לו קידום. כך שהוא התקדם לדרגת סמל כי הוא יכל לשמור על סדר ומשמעת בקרב חיילים די סוררים.
הצבאות הקולוניאליים לפני מתן העצמאות אוישו על ידי קצינים בריטים. הם אולי כללו כמה טכנאים בריטים – נגדים – אבל חיילי הרגלים שנשאו את הרובים היו אפריקאים, וכמו רוב הצבאות, אבל במיוחד בסביבה מחולקת גזעית, היו שני מעמדות של אנשים: הקצינים שיושבים במעדניה שלהם והחיילים האפריקאים בצריפים. אידי אמין התבלט כחוליה המקשרת בין השניים: הקצינים יושבים ושותים את התה או הברנדי או הפורט שלהם, כששמעו רעשים והפרעות מבחוץ, היו קוראים לסמל אמין ופוקדים עליו לטפל בבעיה. אמין היה יוצא, נשמעות כמה צעקות וצרחות כשהוא מכה כמה ראשים ומפוצץ כמה ישבנים ואז שקט. הקצינים חוזרים לשתות ומעריכים מאוד את הביצועים של אידי. בסופו של דבר הם קידמו אותו לדרגת סמל ראשון.
ואז מגיעה העצמאות… הממשלה החדשה אומרת שהיא לא יכולה להמשיך שהצבא שלה יאוייש על ידי קצינים בריטים, אלא שהקצינים יהיו אוגנדים יפקדו על החיילים. תהליך הדה-קולוניזציה התרחש במהירות רבה. תהליך המעבר הואץ ובמקום להקים תוכנית איטית וארוכת טווח של הכשרת קצינים, האוגנדים קידמו את הנגדים הבכירים שלהם, ייתכן שכבר היו כמה קצינים אפריקאים עד אז, אבל בהחלט לא מספיק כדי למלא את הפער שהשאירו הבריטים. המועמדים ההגיוניים לקידום היו אנשים כמו אידי אמין. הוא קודם לדרגת הקצונה. לאחר מכן הוא עמל בדרכו למעלה. אנשים שלמדו את ההיסטוריה של אמין גילו שהוא התקדם על ידי חיסול יריביו בצורה כזו או אחרת – אם זה פיזית, או על ידי הכפשתם או הפחדתם בדרך אחרת. כשהיה הסמל הראשון, ששמר על הסדר בצריפים, זו הייתה החוזקה שלו; הוא היה צריך לעצור אחרים או שיעצרו אותו. הוא מילא את התפקיד הזה בצורה מוכשרת וטובה. אילו הבריטים היו נשארים, הכל היה כשורה; כלומר, אמין היה נשאר בצריפים. לרוע המזל, הוא הוצב פתאום בתפקיד פיקודי.
מבחינה פסיכולוגית, הוא כנראה הרגיש לא מספק; הוא לא היה טיפש. הוא בטח ידע שהוא נכנס למים עמוקים מדי. מצד שני, זה לא בהכרח דיכא אותו כל כך כי הרבה אנשים אחרים נכנסו למים עמוקים מדי. חלק מהסגנים והסרנים האחרים לא היו מוכשרים יותר ממנו; נהפוך הוא, הוא ודאי ידע שהוא גדול יותר, קשוח יותר וחזק יותר וגם אכזרי יותר. אז הוא החליט להתקדם מהר ככל האפשר. הבעיה הייתה שעם כל קידום הוא הפך ליותר ויותר חסר יכולת. לבסוף, הוא הפך לראש הצבא. עכשיו הוא היה בצרות אמיתיות. ראש הצבא צריך להיות משהו יותר מסתם בריון גס, קשוח ואכזרי. הוא צריך להיות בעל איזושהי הבנה, קצת "שכל", לא בהכרח השכלה, אלא בעל תובנה והבנה ריאלית של העולם סביבו.
כאשר הפך לראש הצבא, הוא היה מעורב במרד בקונגו. הוא השתתף בכמה עסקאות מפוקפקות; והועלו נגדו האשמות על גניבות זהב, שנהב ומשאבים נוספים. אבל בסופו של דבר, אמין השתלט על הממשלה מתוך חשש שאובוטה יפגע בו. הוא עשה את מה שעשה לאורך כל הקריירה שלו; כשאובוטה חזר בטיסה וחצה את הודו, נאמר לו שהוא גורש ושאמין השתלט על הממשלה.
התנהגותו של אמין לאחר מכן עוקבת אחר דפוס דומה. כראש מדינה, וכראש ממשלה, הוא באמת היה מעבר ליכולותיו. לא רק שהוא היה חסר יכולת, אלא שהתואר וההטבות עלו לו לראש. הוא הפך ליותר ויותר לא רציונלי; הוא ראה את עצמו בצורה מגלומנית. הוא חשב שהוא יכול להתמודד עם העולם; הוא חשב שהוא יכול לככב על הבמה הבינלאומית; חשב שהוא יכול ללכת לאו"ם ולשאת נאום שיגרום לכולם לשים אליו לב; הוא חשב שהוא יכול להתבלט בכל מקום ולשאת נאומים. הוא אומנם הפך לראש הארגון לאחדות אפריקה (OAU), אך השלטון עלה לו לראש. הוא הדפיס חולצות עם תמונתו עליהן והכתובת "כובש האימפריה הבריטית". הוא גרם לאנשי עסקים בריטים לשאת אותו לפגישה בכסא אפיריון. הוא העניק לניקסון עצות בנוגע ל"ווטרגייט". הציע להתחתן עם בתה של הלכה, הנסיכה אן. וֹראה את עצמו כמדינאי ברמה עולמית.
בינתיים הוא עשה מעצמו צחוק. אבל הוא היה כל כך מרושע ואכזרי שאף אחד לא התנגד לו או צחק עליו כי הם חששו לחייהם. הבריונים שלו היו מוציאים כל מתנגד וחותכים אותו לארבעה חלקים. אז למדת לא לצחוק, לפחות לא בטווח שמיעה שלו. הוא הפך לליצן-מדינאי בסגנונו שלו כדמות מגוחכת שגרמה לצרות צרורות, בבית ובניכר.
הפשע האמיתי היה מה שאידי אמין עשה לאוגנדים ולמדינתם. במהלך שנות שלטונו אידי אמין השאיר את המדינה במצב מחריד לחלוטין. מספר האנשים שהרג היה כמעט בלתי יאומן. רבים מהאליטה המשכילה ששרדו נמלטו לגלות. הוא הרס את כלכלת אוגנדה, שהייתה מאוזנת היטב עם בסיס חקלאי פרודוקטיבי מאוד. באוגנדה מעולם לא היה רעב; אפשר פשוט לתקוע משהו באדמה והוא גדל. יש בה שילוב נפלא של אדמה, שמש, גשמים במשך כל השנה. מבחינה זו, זו הייתה ונותרה מדינה נפלאה. יש בה מעט מינרלים עם מעט נחושת, אבל היא אידיאלית לגידולים כמו קפה וסוכר שגדלו שם במשך זמן רב. גידולים אלה הוכנסו בעיקר על ידי הבריטים והעניקו לאוגנדה עתיד כלכלי מזהיר.
אבל סיפורו של אידי אמין הוא לא יותר מקורס מזורז, עגום ומצמרר, במה שקורה כאשר אדם שמוּנע מאי-ביטחון, אכזריות ומגלומניה, מטפס מעבר ליכולותיו ומקבל כוח בלתי מוגבל. מה שהחל כתקווה לשינוי לאחר משטר אובוטה המייגע, הפך במהירות לרכבת הרס בלתי ניתנת לעצירה. אמין ראה בעצמו אגדה בינלאומית בזמן שדיכא באכזריות את עמו וחיסל את עתידה. המורשת של "כובש האימפריה הבריטית" היא למעשה מורשת של הרס כלכלי, טבח המוני ואובדן דור שלם של אליטה משכילה והיא מהווה תזכורת חיה לכך שאין דבר מסוכן יותר מדיקטטור חסר מעצורים, במיוחד כזה שהתחיל כמקלף תפוחי אדמה וסיים כמחריב האומה.
חומר מעשיר לצפייה
אידי אמין גולם בהצלחה על ידי פורסט וויטאקר בסרט הדרמה ״המלך האחרון של סקוטלנד״.
