עובדות ש(אולי)לא ידעתם על האינקה

תרבות האינקה (בערך 1400–1533 לספירה) נחשבת לאחת החשובות ביותר בדרום אמריקה, הן מבחינת השפעתה התרבותית והן מבחינת המורשת שהותירה.

האינקה החלו את דרכם כשבט קטן שצבר כוח בהתמדה וכבש עמים אחרים לאורך כל החוף, מקולומביה של ימינו ועד ארגנטינה. הם זכורים בעיקר בזכות תרומתם לדת, לארכיטקטורה, ולרשת הדרכים המפורסמת שלהם שחצתה את האזור כולו. האימפריה העצומה הזו, למרות נפילתה, עדיין מהדהדת בחברה המודרנית של דרום אמריקה. לפניכם עשר עובדות על האינקה שאתם צריכים לדעת כדי להבין את גודל השפעתם.מדוע האינקה חשובים להיסטוריה?האינקה חשובים באותה מידה שבה כל אימפריה/תרבות עתיקה אחרת חשובה: מכיוון שהעבר מעצב את ההווה, וכתוצאה מכך – את העתיד. ידיעה על האופן שבו חיו אנשים בעבר יכולה לסייע לבני ההווה לחיות טוב יותר, לקבל החלטות טובות יותר. במקרה של האינקה, האימפריה שלהם השתרעה לאורך חופה של דרום אמריקה, מקולומביה המודרנית דרך אקוודור, פרו וארגנטינה, והשפיעה על חייהם של אנשים הן בתוך האימפריה והן מחוצה לה. זו הייתה האימפריה הגדולה ביותר שקדמה לקולומבוס ביבשת אמריקה, שהשתרעה על פני 770,000 מייל רבועים, ואוכלוסייתה נאמדה בין 6 ל-14 מיליון איש.

האימפריה של האינקה כבר החלה להתפורר עקב מרידות פנימיות ומחלות (שהובאו על ידי חוקרים אירופאים) כאשר נפלה לידי הספרדים בהנהגת פרנסיסקו פיזארו (בערך 1471–1541 לספירה) במאה ה-16 לספירה, אך השפעתם ממשיכה להיות מורגשת. לדוגמה, תפיסת האינקה של יחידת המשפחה – הכוללת דודות, דודים, בני דודים ובני דודים רחוקים המלוכדים כמשפחה גרעינית – עדיין מהווה מודל באזור כיום. כך גם התפיסה שהקהילה כולה היא משפחתו של אדם, וכי יש להתייחס לשכנים כאל קרובי דם.

דת האינקה השפיעה גם על אחרים באזור, עד כדי כך שגם בימינו, אתרים נוצריים ממוקמים בהתאם לתפיסות האינקה של "מקומות קדושים" כגון גבעות, פסגות הרים, ובקרבת מים – מקומות שהתאימו בעבר לאלי האינקה. "כלל הזהב" של האינקה: "אל תגנוב, אל תשקר, אל תתעצל" עדיין נשמר גם הוא באזור. מעט מאוד השתנה במהות האנושית. תמיד היינו מה שאנחנו עכשיו. זו הסיבה שחשוב לדעת מי היינו.

מה הייתה דת האינקה וכיצד השפיעה על חיי היומיום של האנשים?

דת האינקה הייתה פוליתאיסטית (אמונה באלים רבים); האמינו שהאלים שולטים בעולם הטבע ומשפיעים באופן משמעותי על חיי האנשים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא האל פאצ'אקאמאק, אל בורא שיצר בני אדם, צמחייה, ופיקח על חקלאות ועל קציר טוב. כאשר פאצ'אקאמאק היה מרוצה, הכול התנהל כשורה; כאשר כעס, הוא עלול היה לגרום לרעידות אדמה. לכן, עם פאצ'אקאמאק – כמו כל אחד מהאלים האחרים – היה זה האינטרס של האנשים לשמור על שביעות רצונו באמצעות מנחות וקורבנות, שכללו גם קורבנות אדם (גברים, נשים וילדים). אלי האינקה נחשבו לממשיים עבורם כמו כל אל של כל דת מודרנית עבור מאמיניה. מקדשים ומבנים אחרים הוקמו לכבודם, ומערכת הדרכים המפורסמת של האינקה, שחיברה את הקהילות מקרוב, ככל הנראה קיבלה עידוד מהאמונה הדתית; אם ניתן אות על ידי אל במקום אחד, החדשות עליו יצטרכו להגיע במהירות למישהו – שאמאן – שיוכל לפרש אותו.

דת האינקה עודדה את האמונה בשלושה ממדים: האנאן פאצ'ה (Hanan Pacha) – העולם העליון (המכונה גם ארץ השמש), ביתו של אל השמש אינטי ואלת הירח קייה (הידועה גם בשם מאמה קייה), אחותו; קאי פאצ'ה (Kay Pacha) – העולם האמצעי, ביתם של בני האדם, בעלי החיים והצמחייה; אוקו פאצ'ה (Uku Pacha) – העולם התחתון, בפיקוחו של סופאי, אל המוות.

לאינקה הייתה תפיסה של 'גן עדן' ו'גיהנום' עוד לפני שהנצרות הוצגה באזור. הכלל המרכזי של דת האינקה (המקביל לכלל הזהב או לעשרת הדיברות) היה Ama sua, Ama lulla, Ama chella (אל תגנוב, אל תשקר, אל תתעצל). אם אדם חי על פי כלל זה, אזי לאחר מותו הוא הלך לארץ השמש, שם תמיד היה חם ונעים והאלים היו קרובים. אם אדם התעלם מכלל זה, אזי לאחר המוות הוא הלך לעולם התחתון, שם תמיד היה קר והנשמה הייתה בודדה בחושך נצחי.

מלבד שני יעדים אלה לחיים שלאחר המוות, אדם יכול היה גם לחזור ולקבל הזדמנות נוספת "לעשות את החיים נכון". אלו היו ככל הנראה נשמות של אנשים שלא היו טובים במיוחד ולא רעים במיוחד – כלומר, רוב האנשים. האינקה גם נהגו לחנוט את מתיהם ולשים חפצי קבורה עם הנפטרים. המתים החנוטים הונחו בקבריהם בישיבה זקופה, בניגוד לתרבויות אחרות שבהן הונחו בשכיבה; הסיבה לכך אינה ברורה כיוון שלא הייתה לאינקה שפה כתובה.

איך נראו חיי היומיום באימפריה של האינקה?

החברה התבססה על היחידה המשפחתית והקהילה שמסביבה (הידועה בשם אַיְיוּ – ayllu) ונתמכה על ידי חקלאות. כל אַיְיוּ היה אחראי על אזור מסוים של אדמה שעיבדו, וכל אַיְיוּ היה בפיקוח קבוצת אצילים שנודעו בשם קוראקאס (kurakas). ממשל האינקה עלה מהרמה הנמוכה ביותר הזו בהיררכיה של קבוצות של עשרה, כשכל אחת מפקחת על זו שמתחתיה, עד למלך בראש. ניתנה העדפה לזכרים, אך נשים זכו לכבוד ויכלו לשרת ככוהנות ובתפקידים ממשלתיים.

ילדים הלכו בעקבות מעמד/תפקיד/מקצוע הוריהם, ומרוב הנשים ציפו ללכת בעקבות אמהותיהן ולהינשא, ללדת ילדים ולטפל בבית, אף על פי שחלקן היו גם – או באופן בלעדי – כוהנות, או מבשלות בירה, או עסקו במקצועות אחרים. כאשר נשים נישאו, הן הפכו לחלק ממשפחת בעליהן ועבדו את אדמת אותה משפחה.

נשים הכינו את הארוחות, ונהוג לחשוב כי האינקה היו הראשונים באזור שגידלו את תפוח האדמה. הארוחה בערב, כשהמשפחה – והקהילה הרחבה – הייתה מתאספת, הייתה הטקס היומי החשוב ביותר שבו הודו לאלים והאנשים התרועעו. פעילויות הפנאי כללו ספורט, שירה, סיפור סיפורים ומרוצים. חיי היומיום התמקדו בעיקר בעבודה לאורך היום, מנוחה בערב, וטקסים ופסטיבלים דתיים.

האם אוכל היה חשוב לאינקה?

אוכל היה חשוב לאינקה מכיוון שנחשב למתנה מהאלים, אך גם משום שהיה במידה רבה מוקד חייהם. הם עבדו יום יום כדי להביא אוכל מהאדמה. הם היו ברובם צמחוניים – בשר נשמר לפסטיבלים/טקסים דתיים – וכל קהילה נזקקה למספיק אוכל כדי להאכיל את עצמה ולסחור עם אחרים. הם עיבדו דגנים, ירקות ופירות, והם ידועים בעיקר בזכות הקינואה, השימוש בתירס, פלפלי צ'ילי ומניוק. לא היה שוק מרכזי שאליו ניתן היה ללכת – כל אחד גידל את מזונו וסחר במזון תמורת סחורות אחרות כגון שמיכות או סלים – כך שאוכל היה, במובן מסוים, המטבע שלהם.

כיצד שימרו האינקה את האימפריה שלהם?

המנהל של ממשלת האינקה היה יעיל ביותר – כפי שהיה צריך להיות כדי לשלוט בשטח עצום כזה ובאוכלוסייה כה גדולה. המלך קבע את החוקים – אשר קיבלו השראה/הכוונה מהאלים – ואלה הועברו לעשרת האצילים שמתחתיו בהיררכיה, אשר העבירו אותם לעשרת הבאים, וכן הלאה, עד לרמה הנמוכה ביותר של החברה דרך רשת הדרכים. לכן, ניתן היה לשמור על הסדר בקלות יחסית מכיוון שניתן היה להתמודד במהירות עם כל מרד, פלישה או אסון טבע, שכן הדרכים שימשו היטב כרשת תקשורת. חוקים, שנקבעו בבירה קוסקו, נשלחו במהירות ברחבי האימפריה באמצעות מערכת הדרכים, וההיררכיה השלטונית – מהרמה המקומית ועד הלאומית – הבטיחה שחוקים אלו יצייתו.

מה הייתה רשת הנתיבים של האינקה?

אימפריית האינקה חובּרה באמצעות רשת הדרכים העצומה שלה (שהשתרעה על 25,000 מיילים), שאפשרה תקשורת בין נקודות מרוחקות בתוך ימים. השליחים חיו בזוגות – והאחריות כולה שלהם הייתה להיות מוכנים לקבל הודעה ולרוץ למסור אותה – כך שאחד מהם היה ישן בזמן שהשני נשאר מוכן לבצע את המשימה. באמצעות מערכת הדרכים ושירות השליחים, המלך יכול היה לשלוח פקודה לגייס צבא להגנה, ואנשי הקהילות השונות היו מגיבים במועד. לאורך הדרך היו תחנות, אכסניות ומחסני אחסון כדי לספק אספקה לחיילים, לאפשר לנוסעים לנוח, ולתמוך באלה שעבדו בשירותי השליחים.

האם לאינקה הייתה מערכת כתב?

לאינקה לא הייתה מערכת כתיבה. הייתה להם מערכת לניהול רשומות המכונה קיפּוּ (quipu), שהשתמשה בחוטים קשורים כדי לסמן כמות מסוימת של מידע. מה בדיוק היה המידע הזה, ומה משמעות הקיפּוּ עבור האנשים, אינו ידוע.

מהו אתר האינקה החשוב ביותר?

אתר האינקה המפורסם ביותר הוא מאצ'ו פיצ'ו הממוקם ברכס הרי האנדים מעל עמק אורובמבה. הוא נוסד על ידי המלך התשיעי, פאצ'אקוטי אינקה יופאנקי (שלט ב-1438–1471 לספירה) בערך בשנת 1450 לספירה ונחשב לאתר קדוש. כמה חוקרים מודרניים טוענים שהאתר כבר היה קיים לפני עליית אימפריית האינקה ופשוט הוסב למטרה אחרת, אם כי לא ברור מה בדיוק הייתה מטרת האתר. השם פירושו "גבעה ישנה", ומשערים שהאתר היה במקור חלק מאחוזתו הגדולה של פאצ'אקוטי אינקה יופאנקי. ייתכן שהאתר תמיד נועד להיות מקום פולחן, או אולי היה מתקן מבצר. המתחם סופק במים טריים באמצעות תעלות אבן שניזונו ממעיינות טבעיים. האתר ננטש לאחר נפילת אימפריית האינקה ונתגלה מחדש על ידי החוקר היירם בינגהאם בשנת 1911 לספירה. כיום הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ונבחר לאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

איך נראה צבא האינקה וכיצד פעל?

מבנה הצבא של האינקה התבסס על השיטה העשרונית. חוליה של עשרה אנשים פוקדה על ידי קצין שנקרא צ'ונקה קאמאיוק (chunka kamayuq); גדוד של 100 איש פוקד על ידי פאצ'אקה קוראקה (pachaka kuraka); גיס של 1,000 איש היה תחת פיקודו של וואראנקה קוראקה (waranqa kuraka); וצבא של 10,000 איש הובל על ידי ההוּנוּ קוראקה (hunu kuraka). הכוח כולו היה רשמית תחת הנהגתו וסמכותו של המלך.

הכוחות הורכבו מאנשי אינקה ומאנשים שאינם אינקה (אנשים שנכבשו על ידי האינקה וגויסו לשירות צבאי בעת הצורך). גברים, בגילאי 25–55, זומנו לשירות בעת הצורך על ידי שליחים שנשלחו לאורך רשת הדרכים והיו מחויבים להיענות. הם יכלו להביא איתם את נשותיהם וכן בנים צעירים מתחת לגיל צבאי, אשר שימשו כסבלים ועוזרים. כל גבר אינקה אומן בשימוש בכלי נשק מגיל צעיר, ואלה שנחשבו לאינקה "טהורי דם" יכלו לשרת ביחידת העילית של שומרי ראשו של המלך.

כיצד נפלה אימפריית האינקה?

אימפריית האינקה נפלה לידי הקונקיסטדורים הספרדים בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו בשנת 1533 לספירה, אך היא כבר הייתה בשקיעה במשך זמן מה. אימפריית האינקה – בדומה לאימפריה האשורית של המזרח הקרוב – התרחבה באמצעות כיבוש, והעמים הנתינים היו מאוד לא מרוצים מהמצב. פיסארו הצליח לנצל דינמיקה זו ולהסית את העם המשועבד נגד האינקה, שנתפסו כמדכאים. מרידות ברחבי האימפריה כבר היו בעיצומן כשהגיע פיסארו לאזור, והמחלות (במיוחד אבעבועות שחורות) שהובאו על ידי האירופאים כבר הרסו חלקים גדולים מהאוכלוסייה (עד 90%). למרות שפיסארו נחשב באופן שגרתי לגורם לנפילת והרס אימפריית האינקה, סביר להניח שהיא הייתה קורסת מעצמה עם הזמן, פשוט משום שכבר לא יכלה לשמור על הלכידות שהייתה לה קודם.

סיפורה של אימפריית האינקה הוא דוגמה עוצמתית לגאות ולשפל של אימפריות בהיסטוריה האנושית. למרות שהיא נכנעה לכוחות חיצוניים ופנימיים, מורשת האינקה נותרה חיה ומשפיעה. החל בתפיסות משפחתיות וקהילתיות ועד לכללי מוסר בסיסיים, וכן במיקומם של אתרים קדושים – ההשפעה של האינקה ניכרת עד היום. לימוד עשר העובדות הללו מאפשר הצצה לאחת התרבויות המורכבות, היעילות והמרתקות ביותר ששגשגו ביבשת אמריקה. ככל שנבין את מי שהיינו, כך נוכל לצעוד אל העתיד בביטחון רב יותר.

חומר מעשיר לקריאה

• בינגהאם, ה'. העיר האבודה של האינקה. פיניקס, 2003.
• המינג, ג'. הכיבוש של האינקה. מארינר בוקס, 2003.
• מק'קווארי, ק'. הימים האחרונים של האינקה. סיימון ושוסטר, 2008.
• מאלפאס, מ. א. חיי היומיום באימפריית האינקה. חברת האקט הוצאה לאור, 2008.
• מוזלי, מ. א. האינקה ואבותיהם. תמז והדסון, 2001.
• פטרסון, ט. ס. אימפריית האינקה. ברג הוצאה לאור, 1997.