לשתף?

הכדורגל באיראן: דיכוי מסיבי ותלות במדינה

הכדורגל באיראן מתאפיין בדיכוי מסיבי על התבטאויות שונות, הגבלה קפדנית על שחקנים זרים ותלות רבה של המועדונים בכסף ממשלתי

הכדורגל באיראן הוא יוצא דופן באופיו. עם מועדוני כדורגל במימון ממשלתי, מגבלה על שחקנים זרים, השפעה גדולה של הפוליטיקה על הענף ותפקידהּ המיוחד של הנבחרת הלאומית, כל אלה לא מונעים מאיראן מלהשתתף בטורנירים הבינלאומיים.

מוצא

הכדורגל באיראן הופיע בזכות עובדי נפט בריטיים והשאה הפרסי, שלמד בשווייץ.

הכדורגל באיראן הוא ללא ספק ענף הספורט העיקרי והפופולרי ביותר. בעבר התחרו בענף היאבקות והרמת משקולות: הם נחשבו כאן לענפים מסורתיים יותר, אבל במאה ה־20 הכל השתנה.

איראן הושפעה מאוד מבריטניה וצרפת. שיעורי כדורגל התקיימו בבתי ספר מקומיים. והמבוגרים שיחקו בשדות הנפט שפותחו על ידי חברות אנגלו-איראניות.

למרות ששחקני הכדורגל המקומיים הראשונים נסקלו באבנים: כדי לשחק כדורגל, היה עליך ללבוש מכנסיים קצרים, מה שאומר לחשוף את הברכיים. הכדורגל באיראן הפך לסמל של מודרניזציה. ככל שההשפעה הבריטית והאמריקנית היתה חזקה יותר, כך הבידור שלהם השתפר.

קראו גם

אירן בליגת האלופות: פשרה לצד דיכוי

אחד מאבות הכדורגל האיראני הוא ג'ון גיבסון האמריקאי. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה, הגיע לאיראן וארגן כאן אליפות כדורגל, תוך ארגון קבוצות בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

פקידי הממשלה הגיעו למשחקים, אבל לא האוהדים מהשורה. לכן, גיבסון ארגן את יום המשחקים האיראני הראשון עוד בשנות ה־30. תה וממתקים חינם סופקו למבקרים במשחקי הכדורגל. נראה שהמסורות הללו נשמרו עד היום: למשל, לפני המשחק בין איראן לארצות הברית במונדיאל 2022, אוהדים איראנים מזגו תה חינם לכולם.

מוחמד רזה פהלווי עזר הרבה יותר לכדורגל האיראני. השאה הפרסי למד בפנימייה שוויצרית והפך שם לקפטן קבוצות הכדורגל והטניס, וכשחזר למולדתו זכה בכל טורנירי הכדורגל (כששיחק כחלוץ) וכעבור שנתיים הפך לשאה. האחרון בהיסטוריה של איראן.

שאה פהלווי היה חבר גדול של מדינות המערב. הוא הביא לאיראן חברות נפט אמריקאיות, מכוניות, כורים לתוכנית הגרעין המקומית ומשך סוכנויות ביון אמריקאיות לשמור על שלטונו. על קשריו העמוקים עם הממשלה בישראל נכתב רבות.

תחתיו נבנה בטהרן האצטדיון הלאומי המקומי, אצטדיון אזאדי, שם אפילו ערכו פעם הופעה של פרנק סינטרה.

נוצרו מועדוני הכדורגל העיקריים במדינה: טאג' ופרספוליס. נבחרת איראן העפילה למונדיאל 1978, זכתה בשלושה גביעי אסיה (1968, 1972 ו־1976) וצברה פופולריות. אבל לא הכל היה כל כך מתוק.

השאה נאבק מאוד באופוזיציה שלו, ואלה האשימו את רזא פהלווי, בין היתר, בקידום הכדורגל. יריביו הפוליטיים טענו שהשליט משתמש בכדורגל כדי להסיח את דעת האוכלוסייה מהבעיות האמיתיות ולהנחיל דעות א-פוליטיות.

לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979 ועלייתה לשלטון של הממשלה השמרנית הדתית של האימאם חומייני, התהפך דרכה של איראן. איראן שינתה את שמה, דגלה והמנונה, הגבילה את זכויות הנשים, קבעה עונש פלילי על הומוסקסואליות, ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל וארצות הברית וחטפה סנקציות בינלאומיות.

גם מצב הכדורגל החמיר. תחת הממשלה החדשה, הענף נחשב לבידור עבור האימפריאליסטים המערביים (והשאה לשעבר). המגרשים הפכו למקומות לתפילה, נאסר על שחקני כדורגל להופיע עם אותיות לטיניות על הגב ועל נשים נאסר לגמרי להגיע למשחקים. בשנות ה־80, בגלל מלחמת איראן-עיראק, הנבחרת הלאומית לא הורשתה להשתתף במונדיאל והנבחרת עצמה החרימה את המשחקים האולימפיים באיראן. כדורגל ייאסר לחלוטין. אבל האוהדים התפרעו כשניסו לדחות או לבטל משחקים.

היה צורך לשלוט בענף ולא לאסור אותו.

מועדוני הכדורגל והאצטדיונים שינו את שמם:

• "טאג'" ("כתר") הפכה ל"אסתגלאל" ("עצמאות").

• אצטדיון ארימאהר (אור הארי) הפך לאזאדי (חירות).

• "שאהין" איספהאן ("בז") הפך ל"ספהאן".

המייסד והבעלים של המועדון הראשי במדינה, פרספוליס, נמלט לארצות הברית, אז רכושו נלקח על ידי קרן הצדקה של המהפכה האסלאמית (המשויכת לחיל משמרות המהפכה האסלאמית), והניהול הועבר לידי משרד הספורט המקומי.

הכדורגל – ענף מסוכן?

הרשויות האיראניות חוששות מאוהדי הכדורגל כי כדורגל הוא הזדמנות לומר משהו בלי יכולת להטיל צנזורה.

הכל פוליטיקה

ב־1998 הרגישה איראן עד כמה הכדורגל חשוב למדינה, ובמקביל הוא היה רווי בפוליטיקה.

"כשאיראן העפילה למונדיאל 1998, היה פיצוץ של שמחה ברחובות טהראן", אמר ל"אינדיפנדנט" ג'יימס דורסי, מחבר הספר The Troubled World of East Middle Football. "כל הנורמות החברתיות שהוכנסו תחת שליטה נשכחו באותו רגע".

איראן שיחקה מול ארצות הברית במונדיאל. אבל במקום שנאה, התברר שזה היה כמעט משחק שלום. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון אמר לפני המשחק: ״אני מקווה שהמשחק יהיה צעד לקראת סיום המתיחות.״

לפני שריקת הפתיחה האיראנים העניקו לאמריקאים ורדים לבנים ולאחר מכן ניצחו בתוצאה 2:1, התברר שהאיראנים לא רעילים ומשוגעים כמו שהיה נדמה שכל העולם חושב. זה בהחלט היה צעד לקראת אינטגרציה לאחור.

אבל ב־2002 איראן לא העפילה למונדיאל, ואף נפוצו במדינה תיאוריות קונספירציה שהממשלה אילצה את הנבחרת להפסיד כדי לא להתקרב למדינות המערב בטורנירים כאלה.

"כמה חגיגות של ניצחונות הנבחרת הפכו להפגנות נגד הממשלה", אמר דורסי. – ״לדוגמה, בשנת 2018 החלו מחאות במגרשי הכדורגל בקרב מיעוטים אתניים, ולאחר מכן אלה עברו לרחובות וביקרו בגלוי את הממשלה. זוהי הצורה הפופולרית ביותר של תרבות פופולרית במדינה ולכן השליטה הפוליטית בה חשובה למשטר".

אוהדי הכדורגל ניסו בכל כוחם להביע עמדה פוליטית:

✊🏼 מונדיאל 1998 — שלטים ותצלומים של נציגת האופוזיציה מריאנה רג'ווי, שלא שודרו בטלוויזיה המקומית

✊🏼 ההעפלה למונדיאל 2006 — שמחה המונית ואי שקט בטהרן, מתיחות בין הממשלה לפעילים צעירים.

✊🏼 מוקדמות מונדיאל 2010 – שחקני הכדורגל עונדים צמידים ירוקים כסמל למחאה נגד תוצאות הבחירות לנשיאות באותה שנה.

✊🏼 מונדיאל 2022 — אגדת הכדורגל האיראנית עלי כַּרימי הופך לפנים של ההפגנות ומנהיג הנבחרת סֶרדָר אזמוּן אומר: "על פי חוקי הנבחרת, נאסר עלינו להתבטא עד סיום מחנה האימונים, אבל אני לא יכול יותר לשתוק. אם ירחיקו אותי מהנבחרת בגלל זה, ההקרבה הזו לא שווה שערה אחת מראש של אישה איראנית".

במשחק איראן־ארצות הברית ב־2022, אוהדי נבחרת איראן התאחדו ותמכו בנבחרת במשך 90 דקות, אבל לפני ואחרי הם קיללו ונלחמו זה בזה בשל דעות פוליטיות שונות. חלקם ענדו דגלים עם חור באמצע (דגל חדש אומץ ב־1979 לאחר המהפכה האסלאמית) ושרקו בוז על ההמנון, בעוד שאחרים האשימו את ארצות הברית בכל הבעיות.

בתגובה, רשויות הכדורגל השתמשו בדיכוי מסיבי נגד שחקני הכדורגל. עלי כרימי כמעט נחטף מאיחוד האמירויות בשל תמיכתו בהפגנות. הם רצו להוציא את אזמון מהנבחרת, וכל הרכב הנבחרת אפילו נפגש עם נציגי הממשלה.

ב־2017, קרה סיפור מוזר. כדורגלנים איראנים ממועדון פאניוניס היווני, מסעוד שוג'אי ואחסן חג'סאפי, שיחקו במשחק מוקדמות הליגה האירופית נגד מכבי תל אביב. היחסים המתוחים שבין איראן וישראל הביאו לכך ששני השחקנים נושלו מהרכב הנבחרת בשל השתתפותם במשחק הזה (הם אפילו לא טסו למשחק הראשון בתל אביב, למרות קנסות מהמועדון היווני). בהמשך קיימה שרת הספורט האירנית שיחת הבהרה עם השחקנים. חג'סאפי הוחזר לנבחרת לאחר שלושה חודשים וקפטן הנבחרת (!) שוג'אי — רק חצי שנה לאחר מכן.

גם פיפ"א הבחינה בפוליטיזציה המאפיינת את הכדורגל האיראני. ב־2006 הושעתה פעילות התאחדות הכדורגל האיראנית (IFF) מכיוון שהיא לא הייתה עצמאית והייתה נתונה להתערבות בוטה של רשויות המדינה. אבל חודש לאחר מכן האיסורים הוסרו כאשר הוחלפו גורמים רשמיים בהתאחדות הכדורגל.

נשיא פיפ"א ספ בלאטר מתח ביקורת ישירה על איראן ב־2015: "הלכתי לשם ב־2013 ונתקלתי בחוק האוסר על נשים להשתתף במשחקי כדורגל. העליתי את הנושא הזה בפגישה עם נשיא איראן, היה נראה לי שזה יכול להשתנות בטווח הזמן הבינוני. אבל שום דבר לא השתנה. האיסור עדיין תקף, אז אני פונה לרשויות האיראניות: ׳פתחו את האצטדיונים לנשים׳."

הבנות התחפשו לגברים כדי להיכנס לאצטדיונים, ובספטמבר 2019, האוהדת סהר חודיארי הציתה את עצמה לאחר שלא הורשתה להשתתף במשחק בטהרן.

רק לאחר מכן, באוקטובר 2019, האיסור הורד. כעת מגזר הנשים הוא הפעיל ביותר במשחקי הנבחרות. הן רוקדות בכיסויי ראש, צורחות, שורקות ואף צווחות כאשר חלוץ פורטו והכדורגלן הבכיר באירן, מהדי טארמי, נוגע בכדור.

מעורבות המדינה בענף

ישנם פרטים פוליטיים נוספים שמשפיעים על מבנה הכדורגל האיראני. למשל, אליפות איראן נקראת ליגת המפרץ הפרסי. זו עקיצה לעבר שכנותיה הערביות (קטאר, עומאן, איחוד האמירויות הערביות, עיראק, כווית, בחריין וסעודיה) שמרכיבות את המפרץ הערבי. והכינוי הזה של הליגה נועד לחזק את איראן כמדינת מפרץ.

מ־2005 עד 2007, אליפות איראן הייתה בחסות Zamzam, חברת בת של פפסי, שהולאמה על ידי המדינה ושינתה את שמה לאחר המהפכה האסלאמית. בתחילת שנות ה־2000, Zamzam היתה פופולרית מאוד גם בסעודיה (מכיוון שהקולה המקורית עזבה את המדינה).

כיום, יש מעט מועדוני כדורגל במדינה, רובם בכל מקרה מצויים בבעלות המדינה, והכישרונות הגדולים עוזבים לאירופה.

"האומה והאנשים שבוחרים בדרך של המדינה משתמשים בכדורגל למטרות פוליטיות", אמר המאמן האיראני-אמריקאי לשעבר אפשין גטבי לרשת אל ג'זירה באנגלית. ״יש לזה גם יתרונות וגם חסרונות. כסף ממשלתי תומך בכדורגל אבל מאפשר לתמרן אותו פוליטית. זה תלוי יותר מדי במערכת הפוליטית ובמדינה והופך לעסק פוליטי בעצמו".

כמעט כל מועדוני הכדורגל באיראן נמצאים בבעלות ישירה של המדינה או תאגידים בבעלות המדינה:

• Paykan – נמצאת בבעלות Iran Khodro, יצרנית הרכב הממשלתית של איראן. המותג Paykan הוא גרסה מותאמת של מכונת החץ הבריטית Rootes. כעת החברה הזו מייצרת רכבי פיג'ו ורנו ישנות ברישיון צרפתי.

• Sanat Naft – חברת הנפט הממלכתית של איראן.

• Naft Mesjedeh-Soleiman, חברה בת של חברת הנפט הממלכתית של איראן.

• Mes Rafsanjan ו־Mes Kerman נמצאות בבעלות Mes National Coal Corporation.

• ספאהן – בבעלות חברת מתכות ממלכתית Foolad Mobarakeh (40% משוק הפלדה הגולמית).

• Foolad – חברת הפלדה השנייה בגודלה Foolad Khuzestan (23% משוק הפלדה הגולמית).

• זוב אהאן – יצרנית הפלדה השלישית בגודלה באיראן, Esfahan Steel Company (בשליטה ישירה של משרד התעשייה והכרייה).

• אלומיניום ערק – יצרנית האלומיניום הגדולה באיראן.

• גוהר – חברת Gol Gohar המפעילה את מרבץ עפרות הברזל הגדול באיראן.

• אסטגלאל ופרספוליס היו בעבר קבוצות פרטיות, אך כיום הן בבעלות משותפת של משרד הספורט.

אסטגלאל ופרספוליס הן הסיפור המסובך ביותר. אלו ללא ספק המועדונים הפופולריים ביותר באיראן, ולכן הממשלה שולטת בהם ישירות – אפילו במינוי מאמנים ומנהלים בקבוצה.

בשנת 2022, קונפדרציית הכדורגל האסייתית משכה את תשומת הלב למצב. פרספוליס ואסטגלאל הודחו מליגת האלופות האסייתית. כי שני מועדונים בבעלות ישירה של אותו בעלים לא יכולים להשתתף באותו טורניר בינלאומי.

המועדונים יצטרכו להיות מופרטים. בינואר 2023, מניות פרספוליס ואסטגלאל אף עמדו להימכר בבורסה. אבל לא היו הודעות חדשות וניסיונות ההפרטה הקודמים כשלו: המועדונים נמצאים בחובות, לא מרוויחים כסף (חוזי הטלוויזיה באיראן – 3 מיליון יורו לשנה לכל הליגה).

לכן, אליפות איראן מצאה את עצמה במלכוד.

הליגה האיראנית היא החמישית באסיה (אחרי קטאר, דרום קוריאה, יפן וסעודיה), ממוצע הצופים בה הוא 8,000 איש בממוצע (ביפן – 17,000 בסעודיה – 9,500). אין מספיק כסף ממשלתי לפיתוח והמגבלה על שחקנים זרים והמדיניות של איראן לא מאפשרת להם לשמור על הכוכבים.

מינימום השקעה

הכדורגל האיראני רחוק מאוד מאירופה מבחינת רמה. הכל עניין של כסף ובאיראן, כל הפרויקטים שקשורים בעבודה עם שחקני כדורגל צעירים נכשלו. בעיקר כי הליגה חסרה את התשתית והיכולות. האיראנים אוהבים כדורגל. אבל למרות זאת, בטהרן ואפילו בערים גדולות אחרות אין כמעט מגרשים, ולילדים אין איפה לשחק.

אפילו לקבוצות המובילות, פרספוליס ואסטגלאל, אין אקדמיות או קבוצות נשים. חלק מהמועדונים הם פרטיים, למשל, טרקטור סאזי. אבל אין השקעה של ממש בענף.

טרקטור סאזי הוא אחד המועדונים הפרטיים הבודדים באיראן. והבעלים הוא איש העסקים מוחמד רזא זונוזי, בעל מפעלים, חברת תעופה ובנקים בצפון מערב איראן.

הוא מותח ביקורת על מבנה הכדורגל בארצו: לדבריו צריך להחליש את מגבלת השחקנים הזרים (שמאפשרים לשתף שלושה שחקנים בלבד) ולסייע למועדוני כדורגל פרטיים. "שלחנו מכתב לנשיא התאחדות הכדורגל וביקשנו ממנו להציל את הכדורגל שלנו", צעק זונוזי. "יש רק כמה מועדונים פרטיים, ולשאר לא אכפת איך הם מקבלים כסף – אבל מקורות הכנסה חשובים לעבודה במגזר הפרטי, בלי זה אנחנו הורסים את ענף הכדורגל. פרויקטים פרטיים אינם יכולים להתחרות בפרויקטים ציבוריים בכל ענף. איך אנחנו יכולים להילחם נגד קבוצות של המדינה שבהן מציעים לשחקנים כל כך הרבה כסף?"

למעשה, זונוזי לא הציע תוכניות חילוץ או התלונן על כדורגל הנוער, הוא פשוט נעלב מכך שמועדונים בבעלות המדינה יכולים לשלם לשחקנים יותר.

בעוד באירופה יוצאים לעתים קרובות בחורים צעירים בני 18 או 19 להרכב הקבוצות הבוגרות, באיראן זה נדיר. השחקנים הצעירים עוזבים לאירופה בהזדמנות הראשונה. למשל, סרדר אזמון: מקבוצת הנוער של ספראן בגיל 18 עבר לרובין קאזאן הרוסית ופרח בזניט סנקט פטרבורג לפני שעבר לבונדסליגה.

אבל רמת הכדורגל צומחת לאיטה והנבחרת משחקת הרבה יותר טוב מבעבר. אבל קשה לתלות את ההצלחה על ההשקעה המקומית, אם בכלל.

כוכבי נבחרת איראן נמצאים באירופה כבר תקופה ארוכה. מהדי טארמי מבקיע במדי פורטו, סרדר אזמון בהרכב באייר לברקוזן, אלירזה ג'האנבחש בפיינורד, המגן הטוב ביותר מג'יד חוסייני נמצא בקייסריספור הטורקית.

אי אפשר גם להחליף את הכישרונות שעזבו. השחקנים הזרים המפורסמים ביותר באיראן הם מאנו פרננדס בן ה־37 (שהגיע בקיץ 2022), צ'יק דיאבטה בן ה־34 (שהגיע מבורדו) וריקרדו אלבס בן ה־30 (ששיחק בעבר בקבוצות אמצע טבלה מהליגה הרוסית).

זרים רבים מגיעים לאיראן אבל בורחים אחרי שנה, הם לא מחזיקים יותר משישה חודשים או אפילו חודש. הם לא מקבלים את משכורותיהם בזמן או שמתעוררות בעיות אחרות.

העניין הוא שבשל סנקציות והמגבלות, קשה להזמין לשם זרים איכותיים. מה גם שלאיראן יש מגבלה על שחקנים זרים: בקשה לעונה יכולה לכלול ארבעה זרים (שלושה מכל מדינה, אחד מאסיה) + משבצת אחת לשחקני כדורגל בעלי אזרחות כפולה. זו גם הסיבה שיש במדינה מעט מאוד שחקנים זרים.

לפי פורטל Transfermarkt, רק 7.2% מהשחקנים באליפות איראן בעונת 2022/23 היו זרים. בשום מקום באירופה ובדרום אמריקה אין מספרים כל כך נמוכים. ברחבי העולם יש פחות זרים רק בליגות של פיג'י (6), מיאנמר (5.8), גאנה (4.3), אלג'יריה (3.8), ניגריה (3.6) וג'מייקה (3.2).

לפעמים קשה לעבוד עם אלה שכן מגיעים, אפילו בגלל אופי חיי היום יום. האינטרנט נכבה כל הזמן, ומשהו כל הזמן קורה. לפעמים התקשורת הסלולרית מושבתת וככל שהתסיסה גוברת ומתגברות ההפגנות נגד המשטר האירני, אפילו עבודה דרך VPN לא עוזרת.

המקומיים מדגישים שהם חיים במדינת משטרה חזקה. וכל מחאה נכבית כך או אחרת. כולם כבר רגילים לזה.

אבל לפחות יש כדורגל, גם עם גם בו המדינה שולטת ביד רמה.

צילום: globallookpress.com/Global Look Press; Gettyimages/Amin M. Jamali / Stringer, Dennis Grombkowski / Staff, Marcus Brandt / Staff, Han Myung-Gu / Stringer; iranleague.ir