בשנות ה-70, נראה היה שאיראן צועדת בביטחה אל העתיד. אך המלוכה נפלה, תאגידים בינלאומיים עזבו והקטיפה הירוקה של המהפכה האסלאמית אטמה את המדינה מהעולם.
באמצע שנות ה-70, הוד מלכותו מוחמד רזא פהלווי הכריז על תוכנית לפיה הכלכלה הלאומית של איראן צריכה להפוך לחמישית בגודלה בעולם עד שנת 2000. באותה תקופה, המדינה עברה תהליך מודרניזציה מהיר ונראה היה שאזרחיה צמאים לשגשוג, נוחות ופיתוח כלכלי. אך לפתע הכל השתנה: האיראנים העדיפו באופן חד משמעי את הדגל הירוק של האסלאם על פני הדולר הירוק.
שלטון השאה של איראן היה כמעט בלתי מחולק מאז 1953, כאשר האמריקאים סייעו למשטר להפיל את ראש הממשלה הלאומני מוחמד מוסאדק ולקבל את השלטון לידיו. במהלך שני העשורים הבאים, בסיוע המערבי, נעשתה עבודה רבה שהתבטאה בתהליך מודרניזציה מואץ. וכך, בשנת 1978, לשאה של איראן היו כל הסיבות להיות מרוצה מעצמו – הוא רדף בהתמדה אחר מטרותיו ונראה שכמעט והשיג אותן.
תעשיות חדשות צצו כמו פטריות. לדוגמה, 15 מפעלים ייצרו מכוניות מערביות לכל טעם ותקציב, החל מרכבי לינקולן יוקרתיים ועד טויוטות ומיניבוסים, שהיו פופולריים במיוחד בקרב האיראנים, שבדרך כלל היו להם ילדים רבים. הם גם ייצרו דגמים משלהם, רכבי הפייקאן (Paykan) הזריזים והזולים. 100,000 סטודנטים מקרב נתיני השאה למדו בחו"ל. מאות חברות ביטוח, מכפרים נידחים ועד מרכז טהרן, שירתו במרץ את העם הפטריארכלי. רזה פהלווי כינה את עצמו "שומר המפרץ הפרסי" ונדרשו כוחות מזוינים חזקים כדי להצדיק טענות כאלה. טנקים כבדים הגיעו מבריטניה בעשרות מטוסי תובלה צבאיים וממשלת איראן הזמינה חמש משחתות מסוג שאפילו לאמריקאים עצמם לא היה באותה עת. גרמניה לקחה על עצמה בניית שלוש צוללות גרעיניות. במקביל, איראן הפכה לבעלים של הצי החזק ביותר של מסוקי קרב איטלקיים. ואפילו ישראל סייעה לפתח את שירותי הביון והביטחון של השאה.
נהוג לחשוב שהאיראנים החלו לפתח נשק גרעיני רק באחרונה, אך למעשה מומחים אמריקאים סייעו לה ליצור תוכנית גרעינית. ולמרות שמדובר אך ורק בתחנות חשמל גרעיניות, אין ספק שלאיראן הייתה הזדמנות להשיג נשק גרעיני. עם זאת, ממשלת השאה, שלכאורה תמכה באמריקה, רכשה גם משאיות, טילי קרקע-אוויר, משגרי רימונים מדגם RPG-7 ועוד הרבה יותר מברית המועצות.
העם, כך נדמה, התרגל לחיים החדשים. בצפון טהרן צצו רובעי גורדי שחקים מאובזרים היטב, שחצו אותם כבישים מהירים ומודרניים והמוני זרים הסתובבו בברים ובמלונות, סרטים אמריקאיים הוקרנו בבתי הקולנוע ונשים מוסלמיות רבות כבר חשפו את פניהן.
אבל כל החידושים הללו היו שטחיים וחפוזים. המתיחות בין "המערביים" לבין רוב האוכלוסייה גברה, ובמיוחד הקשישים, שזכו באופן מסורתי לכבוד באיראן. האדרת ערכים כה יוצאי הדופן עבור מוסלמי על ידי השאה גרמה להם לתדהמה ואף לגועל. בנוסף, המשטר הפך לסמכותני יותר ויותר, תוך התעלמות ממצב הרוח של חלק משמעותי בחברה והשתמש במשטרה החשאית שלו, הסַאוַאכּ, כדי לדכא את מתנגדי השלטון. עימות עם השאה פירושו לחימה למען חופש, אם כי חלקם התכוונו לדמוקרטיה ייצוגית במילה זו, בעוד שאחרים התכוונו דווקא לחופש לחיות על פי צווי האסלאם.
מאחורי החזות החילונית והמודרנית של איראן הקיסרית הסתתר מנגנון חשאי ורב-עוצמה: הסַאוַואכּ (ساواک). הארגון, שהוקם בשנת 1957 על ידי מוחמד רזא שאה פהלווי, לא היה רק משטרה חשאית – אלא כלי דיכוי מתוחכם שנועד להבטיח את שלטונו של השאה בכל מחיר. באמצעות רשת סוכנים, מעקבים, מעצרים ועינויים, דיכא הסאוואכ כל קול אופוזיציוני: פוליטי, דתי או אתני. במקביל, פעל הארגון למחוק זהויות אתניות, למנוע הוראת שפות לא-פרסיות, ולהטיל צנזורה כבדה על התודעה ההיסטורית של קבוצות המיעוט באיראן. מוסדותיו חדרו עמוק אל תוך החברה, ולעיתים אף הגבילו את חופש הביטוי באוניברסיטאות, בתקשורת ובתרבות. פעולתו המתמשכת של הסאוואכ הפכה אותו לסמל הפחד והשליטה של המשטר, אך גם לאחד הגורמים שהבעירו את אש המרד שהובילה למהפכה האסלאמית ב-1979 ולקריסת השלטון המלוכני. ארגון המודיעין והביטחון הלאומי האיראני הוקם במקור סיוע מומחים מה-CIA והמוסד הישראלי. על פי נוסח החוק, השירותים החשאיים היו אמורים להגן על "האינטרסים של המדינה ולמנוע כל קנוניה חשאית נגד האינטרס הציבורי". המשימה העיקרית של הארגון הייתה לשמר את שושלת פהלווי על כס המלוכה בעקבות מהפכות הקצינים במצרים, עיראק ולוב. למשטרה החשאית היו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות לעצור, לעכב ולחקור "חשודים". כל דבר שהיה בעל עניין כלשהו לרשויות נצפה על ידי סוכנים והאזנות סתר היו דבר שבשגרה. ולא רק באיראן: מעקב בוצע, למשל, על סטודנטים איראנים מחוץ למדינה. השיטות בהן נעשה שימוש היו אכזריות ויעילות. שמועות נפוצו ברחבי המדינה לפיהן שליש מהאוכלוסייה היו מודיעים של המשטר וכי בכל משפחה היה לפחות מודיע אחד. ההערכות לגבי מספר קורבנות המשטרה החשאית משתנות מאוד. גולים מונרכיסטים טוענים שהמשטרה החשאית הרגה 3,700 בני אדם, בעוד שהאופוזיציה מעריכה את המספר על 200,000 הרוגים ואישים נוספים שעונו באכזריות. בכל מקרה, הפלת המשטר עלתה בחייהם של אלפי חברים בארגון, שפורק רשמית בפברואר 1979. אך היו אלה מומחי השירות החשאי של השאה שסייעו ליצור משטרה חשאית חדשה לאחר המהפכה: ״משרד המודיעין״, הממלא את אותם תפקידים ולצד משמרות המהפכה אחראי לשימור המשטר ולרדיפת מתנגדיו. |
לבסוף, בשנים 1976-1978, איראן נקלעה למשבר כלכלי. הנפגעים הקשים ביותר היו הסוחרים מהאסכולה הישנה, שנדחקו מהשוק על ידי מונופולים. איכרים הרוסים החלו לנהור לערים. באופן פרדוקסלי, רמת ההשכלה העולה במדינה פעלה נגד השאה: האבטלה בקרב בוגרי אוניברסיטאות הייתה גבוהה יותר מאשר בקרב עובדים לא מיומנים, מה שהצית את חוסר שביעות הרצון בקרב הסטודנטים.
אפילו ה"מודרניסטים" השמרניים, הטכנוקרטים והביורוקרטים, החלו לדבר על הדרישה שברפורמות רכות, הגבלת השפעת המשפחה המלכותית ודנו בכך ממש בפגישות של מפלגת "רסטח׳יז" ("הרנסנס") שתמכה בשאה. דרישה כללית נוספת הייתה מדיניות חוץ עצמאית יותר, לא רק השמאלנים, שהיו מכוונים לברית המועצות, אלא גם האסלאמיסטים לא אהבו את המסלול הפרו-אמריקאי של פהלווי.
כך נוצרה ברית ספונטנית בין הקומוניסטים ממפלגת טודה לבין האופוזיציה הדתית, שההשראה העיקרית שלה הייתה האייתוללה (תואר שהשיעים מעניקים לתאולוגים הסמכותיים ביותר) חומייני, שחי בצרפת ומתח ביקורת על המשטר מתחילת שנות ה-60. השאה נאלץ להיכנע לנתיניו: הוא הסכים לשנות את הרכב הממשלה והעמיד בראשה את ג'משיד אמוזגר, פטריוט נלהב. אך פעולות אלה התבררו כמאוחרות מדי משום שהאופוזיציה הפכה לרדיקלית יותר ויותר ובקצב מסחרר.
|
השאה האחרון."יום שישי השחור"
בחוץ, הכל נראה שקט למדי לזמן מה: עלונים אנטי-ממשלתיים הופיעו על קירות הבתים, המשטרה קרעה אותם בחריצות, שטפה סיסמאות שנכתבו בצבע ריסוס וכן הלאה. הפעילות הגדולה ביותר של מי שלא היו מרוצים מהשלטון נצפתה באזור אוניברסיטת טהרן, שם נמכרו חוברות וספרים אסורים שיובאו מחוץ למדינה. כמו כן נודע על ארגונים פוליטיים מחתרתיים רבים (באותה תקופה, 120 מפלגות, תנועות, פלטפורמות, עמותות וקבוצות פעלו במדינה), וזאת למרות שכל המפלגות מלבד מפלגת השלטון היו אסורות.
לבסוף, ב-4 בינואר 1978, קבוצה גדולה של תושבי טהרן, כולל סטודנטים, צעדו לארמון ניאווראן של השאה כדי למחות נגד ביקורו של נשיא ארה"ב קרטר. מבלי להמתין לפקודת השאה, פתחה המשטרה החשאית באש על המפגינים. כך, למהפכה היו את הרוגיה הראשונים. שלושה ימים לאחר מכן, הופיע מאמר אנונימי בעיתון הרשמי "אטלאט" (מאוחר יותר התברר כי נכתב באופן אישי על ידי שר ההסברה חומיון) ורמז כי המורדים קיבלו כסף "מחוץ לארץ, מהבריטים", וכי אנשי הדת נכנסו לקנוניה צינית עם מפלגות השמאל חסרות האל. המאמר האשים את האייתוללה חומייני בהומוסקסואליות.
לפיכך, ניסתה ממשלת השאה להסיט את אותן ההאשמות שרדפו אותה כמו הוללות ושיתוף פעולה עם המערב, אל יריביה. המטרה נבחרה היטב, שכן לחוסר האמון בבריטים באיראן היה היסטוריה ארוכה: אנגליה ניסתה לשלוט באיראן ולשלוט בנפט המקומי במשך זמן רב מדי. העובדה שה-BBC שידר את נאומיו של חומייני לא שיפרה את היחסים עם בריטניה. אבל למאמר ב"אטלאט" הייתה השפעה הפוכה ועוררה זעם כללי. אלפי סטודנטים ואנשי דת יצאו שוב לרחובות להפגין. והמשטרה פתחה באש לעברם שוב.
עם כל חודש שחלף, גבר אי השקט העממי. בתבריז, הפגנה התפתחה למרד של יומיים תחת סיסמה חדשה: "מוות לשאה!" וב-29 במרץ 1978, בעיר יזד, נשמעה קריאה במסגדים להתחמש נגד העריצים ואויבי האסלאם הגרועים ביותר שלא היו אלא המעצמות. מטיפים השוו את השאה לח'ליף האומיה המקולל יזיד הראשון, במה שנחשב עלבון גדול יותר לכל שיעי באשר הוא.
תומכי השאה האמינו שאם המחאות ידוכאו ו"עושי הצרות" יושמדו, המצב ישתפר. כך, במאי 1978, כל המדינה זעמה שוב: שוטרי משטרה חשאית פרצו לביתו של האייתוללה הגדול מוחמד כאזים שריאתמדרי, אחד מששת התאולוגים שנשאו בתואר הכבוד הגבוה ביותר כ"מודל לחיקוי" וירו בתלמידו הרדיקלי ממש לנגד עיני מורו. באופן טבעי, לאחר פעולת התגמול ההפגנתית הזו, שריאתמדרי, שקרא זה מכבר לנייטרליות, עבר לצד האופוזיציה. ב-6 ביוני, השאה החליט סוף סוף לעשות ויתורים. מנכ"ל המשטרה החשאית, נמטאללה נאסירי, פוטר והאייתוללה שריאתמדרי קרא למאמינים "לחזור מהרחובות למסגדים". אבל ב-12 באוגוסט, התקיימה הפגנה חדשה בעיר איספהאן העתיקה והרשויות החליטו שוב להשתמש בכוח. הוכרז משטר צבאי. כעת כל המידע, למעט ידיעות רשמיות קצרות על המצב במדינה, נעלם, וחילופי המידע הידרדרו לערוץ שמועות מימי הביניים, המוכר לאיראנים.
אמוזגר, שהפך בלתי פופולרי לחלוטין, הוחלף כראש הממשלה על ידי ג'אפר שריף-אמאמי. הוא סגר את בתי הקזינו "הלא-דתיים" (רובם היו שייכים לקרן שושלת פהלווי, שכל החברות האיראניות תרמו לה תרומות צדקה מחייבות), החזיר למדינה את לוח השנה האסלאמי, שבוטל על ידי השאה ב-1975 ושוב התיר קיום מפלגות פוליטיות. אולם, כעת כל הצעדים הללו, שלפני שישה חודשים היו יכולים לעורר סערת התלהבות, התבררו כמאוחרים מדי. ממשלת השאה לא יכלה אפילו לשמור על מסלול הליברליזציה. לאחר הפגנות כלליות חדשות שקראו להדחתו של פהלווי, הממשלה החזירה את המשטר הצבאי ב-8 בספטמבר. וכאשר איראנים יצאו להפגנה נוספת, הם ספגו ירי מטנקים ומסוקים. שמועות החלו להתפשט שבאותו לילה, חיילים הוציאו גופות במסוק וזרקו אותן לאגם גדול ומלוח וביתי מדרום לבירה טהרן. למרות שהגרסה הרשמית הייתה ש"רק" 88 מפגינים נהרגו, מהפכנים דיברו על עשרות אלפי קורבנות. אותו היום כונה בשם "יום שישי השחור".
תבוסה והשפלה
איראן שקעה בכאוס. לדוגמה, כל העיתונות שבתה ב-11 באוקטובר – לא הודפסו מגזינים או עיתונים במשך 63 ימים, מלבד עלון הבורסה "בורס". וכאשר דרישות העיתונאים נענו לבסוף וחוק עיתונות חדש אומץ, 202 (!) פרסומים, החל ממחנה הימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, מילאו את המדפים הריקים של טהרן לבדה בבוקר אחד. אבל המחסור בעיתונות לא הפחיד כמו שביתות במפעלים, ברכבות ובמכרות. בתי ספר ואוניברסיטאות, בנקים, מכס ונמלים נסגרו. אפילו עובדי הנפט הפסיקו לעבוד ב-21 באוקטובר וההפסקות בתעשייה הזו יקרות מדי מאחר שהם מהווים נדבך חשוב בכלכלה האיראנית.
התורים בתחנות הדלק נמשכו שבועות. מכוניות עם לוחיות רישוי דיפלומטיות קיבלו 20 ליטר לחודש. המחסור בדלק גרם לכך שבחורף 1978–1979, לאף בית במדינה לא היה חימום תקין; אזורים שלמים נותקו מחשמל מדי יום. מנורות נפט וזכוכית נקנו כמו לחמים שטוחים בבזאר המקומי. וחומייני עודד והלהיט את המורדים ממקום שהותו פריז הרחוקה. באחד הכרוזים שלו, למשל, הוא הורה למולות ולשייחים להסתובב בכל הבתים, לבקר את משפחותיהם של עובדי הנפט השובתים ובמידת הצורך, לסייע להם בכסף מגביית המיסים של המסגדים על שמו. אופייני, אגב, שעובדי התקשורת השובתים החזיקו רק קו טלפון אחד – לפריז, והוא עבד, למרות כל עומס העבודה. מספרים ששעה לאחר השיחה, הוראות האימאם הופצו על גבי קלטות שמע ברחבי איראן דרך חנויות מוזיקה רגילות וחוקיות לחלוטין. עד מיליון וחצי איש הגיעו להפגנות. בקיץ, כשהיה חם, אוהדים שפכו מים קרים מצינורות על חבריהם הצועדים מהגגות, בסתיו ובחורף הביאו תפוזים, כריכים ותה במכוניותיהם האישיות.
ניתן היה לראות כיצד טכנולוגיית קיום העצרות השתפרה מדי יום. בדרך כלל התהלוכות חולקו לקבוצות של 200-300 איש, ולפני כל אחת מהן עמד מולא עם מיקרופון וילד עם רמקול על מוט ארוך, לשידור מיידי. לאחר הפסקות שוות, צעק המולא את הסיסמה הבאה, ואלה שהלכו מאחור חזרו עליה מספר קבוע של פעמים. מזמורים רבים נקשרו בעיקר זה לזה באמצעות חרוזים פשוטים: אותן מילים בכל הערים, אך שונות בכל יום. רק המשפט המאיים "מרג בר שאה!", "מוות לשאה!", בליווי אגרופים קמוצים מעל ראשיהם, נשמע כמעט תמיד ובכל מקום.
עד סוף השנה, כל איראני עשירי כבר השתתף בעצרות. בסופו של דבר, הגנרלים הורו לחיילים לא להתערב במהפכה ולתת למורדים לעשות כרצונם. ומה שהם רצו, כמובן, היה לרסק חנויות (במיוחד כאלה עם אלכוהול, למרות אמונותיהם המוסלמיות המחמירות), מסעדות, משרדים ולהצית בתי קולנוע המקרינים סרטים אמריקאים. ב-4 בנובמבר, הצבא, שלא ציית לפקודה, פרץ לאוניברסיטת טהרן והרג 65 סטודנטים מפגינים. ולמחרת, עצביו של השאה התפוצצו. הוא הופיע בטלוויזיה, הבטיח "לא לחזור על טעויות העבר״ ואמר פשוטו כמשמעו: "שמעתי את קול המהפכה שלכם. כשאה של איראן וכאזרח שלה, אני לא יכול אלא לאשר אותה!"
נראה היה שזו הייתה סנסציה של ממש. אבל המילים הללו רק גרמו ללעג בקרב העם. כעת לא הייתה למלך דרך אחרת מלבד דרך ההשפלה. כמחווה נוספת לרצות את העם, הוא הורה על מעצרם של 13 ממקורביו הקרובים ביותר. וממחנה מתנגדי השאה, כאילו לא נעשו שום ויתורים, צצה החלטה בת 17 נקודות. ביניהן שוב הייתה "המאבק עם פהלווי עד לסוף המנצח" ו"האימאם חומייני הוא המנהיג היחיד של העם". בחודשים האחרונים של 1978, לא פחות מעשירית מהאיראנים השתתפו בהפגנות.
ב-29 בדצמבר 1978, השאה, מוכן לעשות כל ויתור כדי לשמור על כוחו, מינה את שאפור בח'טיאר, אחד ממנהיגי האופוזיציה, לראש ממשלה. אבל זה לא עזר: כולם כינו פה אחד את בח'טיאר כבוגד והשאה הבין שאין לו עוד מקום באיראן.
טעות בחישובמפלגת טודה (חזב-א טודה איראן, או מפלגת העם של איראן) נוסדה בשנת 1941, כאשר צפון איראן נכבשה על ידי כוחות סובייטים. המפלגה איחדה קומוניסטים פרסים וזכתה לפופולריות עצומה בסוף שנות ה-40 (הניו יורק טיימס העריך כי 40% מהאוכלוסייה יצביעו עבורה בבחירות חופשיות). מפלגת הטודה הוצאה אל מחוץ לחוק ופעיליה דוכאו, אך היא נותרה בעלת השפעה רבה. כאשר שירותי החשאי של השאה, בעזרת ה-CIA, חשפו את רשת הסוכנים של המפלגה בשנים 1953-1957, התברר שאפילו ראש שומרי הראש של מוחמד רזא פהלווי היה חבר בה. במהלך המהפכה, טודה תמך בח'ומייני, ופינה במידה רבה את הדרך לשלטון, ככל הנראה מתוך אמונה שהעם יבחר בצדק חברתי מתקדם על פני רעיונות דתיים "נחשלים". אבל הקומוניסטים מעולם לא הצליחו לתפוס את השלטון, ויתרה מכך, הם עצמם הוקסמו מרעיונות האימאם: כאשר התפשטה שמועה שניתן לראות את פניו של חומייני בירח מלא, עיתון המפלגה תמך בו. שיתוף הפעולה עם הממשלה החדשה נמשך עד 1983, אז נאסרה שוב טודה, וחבריה החלו להיעצר ולעתים להיהרג (לעתים קרובות במהלך משפטי "חרטה"). ובין השנים 1980 ל-1987 נמשכה "המהפכה התרבותית", שכללה בעיקר טיהור של כל הגורמים השמאלניים במוסדות להשכלה גבוהה. המפלגה הצליחה לשרוד למרות הכל וכיום פועלת במחתרת ובגלות. |
״אֶנְגֶ'לָאבּ פִּירוּז שׁוֹד״
ב-16 בינואר 1979, מוקדם בבוקר, כמה מכוניות זהות ללא לוחיות רישוי עזבו בשקט את ארמון ניאווראן. הן נעלמו מיד לכיוונים שונים במבוך העיר. ובסביבות הצהריים, נשמעו שאגת מטוסים רחוקה, ובאותו רגע כל המכוניות – בין אם הן נסעו או עמדו עם מנועים פועלים וכבויים – החלו לזמזם במין צליל ניצחון כלשהו. זה היה כל כך מוזר ויוצא דופן אך מהר מאוד התברר מדיווחי הרדיו כשקולו של הקריין הכריז: ״היום בשעה 12:00 וכמה דקות, מוחמד רזא פהלווי, מלך המלכים, אור הארים, עזב את גבולות מדינתו.״
שאגת האוויר הלכה והתחזקה. מאוחר יותר התברר ששתי טיסות של מטוסי קרב ו-100 מסוקי אבטחה המריאו עם מטוס הבואינג של השאה. המסוקים פיגרו במהירות, המטוסים ליוו את המפקד העליון לגבול וחזרו.
ב-1 בפברואר 1979, חזר האימאם חומייני למולדתו בניצחון. חמישה מיליון איש קיבלו את פניו לאורך כל המסלול משדה התעופה ועד לבית הקברות האגדי בהשט-י זהרה (כ-32 קילומטרים). האייתוללה נסע ברכב שטח גדול ובירך את הקהל בשקט בידו. שני מקלעים שכבו על כנפי המכונית, ארבעה ישבו על הגג. כשהמכונית חלפה, אנשים מיהרו קדימה כדי לפחות לגעת בה.
רשמית, המלוכה וממשלת בח'טיאר נותרו במדינה וחומייני חזר כאזרח פרטי. אך 10 ימים בלבד לאחר מכן, התרחשה התנגשות חדשה. צוערי בית הספר לטיסה ביקשו להראות להם סרט על שובו של חומייני, הקצין התורן סירב ופרץ סכסוך, שבו מעורבים בהדרגה המהפכנים והמשטרה. פיקוד בית הספר הזעיק סיוע של יחידת טנקים, אך הטנקים נעו בסרבול ברחובות הצרים הישנים, והתושבים המקומיים שגילו אהדה לצוערים (שמועות התפשטו במהירות רבה במזרח) החלו גם הם לזרוק לעברם בקבוקי תבערה. בהדרגה, יחידות הצבא החלו לעבור לצד המורדים. הקרבות נמשכו כל היום בהצלחה משתנה, עד שלבסוף האימאם סבר שעדיף לאשר בגלוי ולהוביל את המרד. כבר בסוף היום ב-11 בפברואר, מסך הטלוויזיה בבתי טהרן התחילו לפתע להבהב, אחר כך הוא כבה לכמה דקות, ואז נדלק שוב וגבר רזה בחולצת גולף שחורה הופיע על המסך, ואמר שלוש מילים: "انقلاب پیروز شد" (״אֶנְגֶ'לָאבּ פִּירוּז שׁוֹד״), שמשמעותן "המהפכה ניצחה".
ב-1 באפריל נערך משאל עם לאומי באיראן, שבו, על פי נתונים רשמיים, 98.2% מהאוכלוסייה הצביעו בעד רפובליקה אסלאמית. כך החל עידן חדש – לראשונה במאה ה-20, עם ניצחונה של אידיאולוגיה מהפכנית דתית. בעולם השלישי החלה להתפשט האמונה שהאסלאם הוא האמצעי הטוב ביותר להתנגד למערב ("היהודים והצלבנים"), ובאירופה ובאמריקה התעורר פחד מפני פונדמנטליסטים מוסלמים, שנתפסו עד אז כמשקל נגד לקומוניסטים. נכון, ייצוא המהפכה שחומייני קרא לו לא צלח עקב היחסים המורכבים בין סונים לשיעים ואף הוביל לכך שבמהלך מלחמת איראן-עיראק בשנים 1980-1988, רוב המוסלמים תמכו בעיראק והרפובליקה האסלאמית של איראן סיפקה תמיכה רבה יותר לסנדיניסטים בניקרגואה מאשר למוג'אהדין האפגני שלחם נגד ברית המועצות. אך תפקידה של הדת במדיניות הפנים והחוץ של מדינות מוסלמיות גדל משמעותית.
 נשמת המהפכההתיאולוג רוחאללה מוסאווי חומייני, שהוכר בתחילת שנות ה-60 כ"מודל לחיקוי", התפרסם בשנת 1962 כשדיבר נגד מתן זכות הצבעה לנשים ומניעת האפשרות של מיעוטים דתיים להתמודד למועצות מקומיות. הממשלה האיראנית נאלצה לדחות את החוק וחומייני הפך לסמל של התנגדות למדיניות המערבית. שנה לאחר מכן, הוא נעצר לזמן קצר בגין ביקורת ישירה על השאה. לאחר שיצא מהכלא, האשים חומייני את השאה בכניעה לארצות הברית (מכיוון שממשלת השאה העניקה חסינות דיפלומטית לכל החיילים האמריקאים במדינה) וגורש לטורקיה. האייתוללה חי בעיראק במשך שנים רבות ולאחר מכן התיישב בפריז, שם קיבל תשומת לב רבה. מסיבות העיתונאים שלו נערכו לעיתים מספר פעמים ביום, וכל מה שאמר הועבר בטלפון לאיראן והגיע מיד להמונים. כך, לראשונה בחייו, קיבל האימאם חופש מוחלט לדבר ולכולם הייתה הזדמנות להקשיב לו ולקרוא אותו. בנוסף, נציגי האופוזיציה החילונית, שהבינו שחומייני הוא זה שיכול להפוך לכוח שימחץ את משטר השאה, גם הם הלכו להשתחוות בפניו, בתקווה לצבור השפעה עליו, ובאמצעותו להפיל את המלוכה, לבנות בעצמם איראן חדשה. אלא שהזמן הראה עד כמה הם טעו בחישוב. העובדה היא שלאורך המאות ה-19 וה-20, אנשי הדת נתפסו ככוח שמרני המביט לאחור אל העבר. באופן טבעי, צעירים נסחפו על ידי תנועות מתקדמות – מליברליזם לסוציאליזם. קשה להאמין כיום, אך כמעט כל תנועות ההמונים במדינות מוסלמיות היו חילוניות במשך זמן רב. האייתוללה חומייני היה הראשון ששילב פונדמנטליזם אסלאמי עם הרצון למודרניזציה, התנגד למשטרים המלוכניים המיושנים והציע משהו חדש לחלוטין: רפובליקה אסלאמית. בנוסף, הוא קרא לאחדות וסולידריות ברחבי העולם השלישי, כולל העולם הלא-מוסלמי. בזכות הצלחת המהפכה האיראנית, צעירים מוסלמים ברחבי העולם החלו לפנות לשורשיהם, ובמקביל התנגדו למערב ולקומוניזם. היתה זו תחילתה של תקופה מתוחה ורבת סכסוכים שנמשכת עד ימינו אנו. |
