בתקופה האחרונה חשים זאת במיוחד, אבל מזה שנתיים וחצי שאנו חיים במדינה כעוסה וזועמת. עם ששונא את האחר, אפילו עד כדי מוות. נדמה שחבית החומר נפץ הזאת בדרך להתפוצץ כאשר אף אחד לא שוקל לעצור לרגע. רגע לפני ציון השנה ה-75 להקמת המדינה היהודית.

פעם ארץ נהדרת עשתה מערכון גאוני, כותבי התוכנית כמו כולנו חשו את המשבר ההולך ומתגבר סביב מחנה הימין ומחנה השמאל, את השנאה המפעפעת בקרב החילונים כלפי הדתיים ולהיפך. זעם שכמותו לא נראה אולי מאז קום המדינה.

שאולי באותו מערכון הציע לפתוח במלחמת אזרחים. כי כל אומה גדולה באשר היא חוותה מלחמה כזו וקמה חזקה יותר מכפי שהייתה קודם.

נבואת שאולי?

האומנם? הרי חווינו מלחמת אחים בימי הבית השני וזה לא קידם אותנו לשום מקום. האם ההידברות בינינו גם היא לא תוביל לשום מקום, כי בינתיים נראה שפנינו לאבדון.

סיפור קצר יכול לתמצת אולי במעט את מה שקורה לנו כעם.

איך עם ישראל פספס את הגאולה.

כל הדרך בואכה לירושלים עמוסה במפגינים, קווי התחבורה הציבורית והרכבים הפרטיים השונים של עורכי הדין, בעלי העסקים וההייטקיסטים ממלאים עד לעייפה כל פיסת אספלט בכביש המהיר לירושלים, דרך עורקיה הפקוקים של עיר הבירה. כולם יחד שרים וזועקים נגד הרפורמה המשפטית, ממלאים את גן סאקר ושרים כל הדרך אל הכותל המערבי, מנופפים בדגלי ישראל בעודם צועדים דרך סמטאות העיר העתיקה. שאון, זעם ורעש אינסופי ממלאים כל פינה ואף אחד אינו מבחין באיש הזקן הרכוב על חמורו, עוטה בגדי לבנה וזקנו הצחור מעטר את פניו החכמות. איש אינו שם לב אליו, בעודו רוכב לאטו לצד הנוהרים אל הכותל.

עד שחבורת שוטרי מג״ב בפתח שער יפו עוצרת את האיש הרכוב על חמורו. ״אתה לא יכול להיכנס, אדוני. יש עומס מטורף. בלי חמורים.״ האיש מציץ בהם רק לרגע בעיניו החודרות והחכמות ולוחש, ״אבל זה אני. העם מחכה לי.״ נחרת בוז נפלטת מפי החבורה הצעירה, ״כן, בטח. הם אומרים. רד מהחיה. אל תיאלץ אותנו להשתמש בכח. צעד רגלית, אתה מפריע לתנועה.״ והוא נאלץ לצעוד רגלית לצד חמורו, כל הדרך אל הכותל הקדוש.

בדרך שוב חבורת צעירים שמבחינה בו, מנופפת בשלטים זועקים, ״מי שבגד באשתו יבגוד גם בבני עמו״, עם שלטים חסרי פשר נוספים דומים ברוחם. ״היי, אתה!״, הם צועקים לעבר הזקן המוזר, העטוי בגדים לבנים וצועד לבדו לצד החמור. ״אתה נגד המהפכה המשטרית?״. והוא מביט בהם ומבין מדוע אדונו שלח אותו דווקא בעת הזאת, ״לא.״ הוא אומר. ״זה אני. משיח בן דוד.״

ושוב נביחת צחוק וקהל האנשים סביב נעצר. ״כן, בטח!״, לועגת אישה אחת. ״כמו הבחורה שהתפשטה אתמול בכותל! אתם הכי גרועים. משניאים עלינו את הדת, מזלזלים ביהדות!״. כמה נערים דחפו אותו הצדה והזקן נבלע בהמון ההולך וממלא את הסמטאות הצרות של ירושלים העתיקה.

ובדיוק ברגע בו נשמעת זעקת המואזין מתגברת שירת הקהל, ״אין לי ארץ אחרת! גם אם אדמתי בוערתתתתת!!!״. והזקן שדמעה ירדה מעינו, מחה אותה וחייך. הנה הוא בא. העם חיכה זמן רב מדי. והקדוש־ברוך־הוא שומע.

ויחד צעדו הזקן וחמורו אל רחבת הכותל, זמן רב עד שהגיעו ליעדם וכבר הגיע אמצע היום והשמש מגיחה ונעלמת לתוך העננים לסירוגין ורוח קרירה מנשבת מעל פני האדמה. ובו ברגע שהזקן וחמורו מגיעים אל הכניסה להר הבית, ממש כנבואת יחזקאל זה התחיל. הנה עוד רגע קט בית המקדש השלישי יירד לו מהשמיים והגאולה הנפלאה בוא תבוא…

״היי! אתה!״

כמה לוחמים חמושים עצרו את הזקן והחמור. ממש רגע לפני שזה מתחיל.

״מה אתה עושה כאן? אתה מפריע לסדר הציבורי, לא מספיק ההפגנות הגדולות האלה? עכשו גם אתה?! עוף, עוף מפה. לפני שנעצור אותך.״ והם גלגלו אותו החוצה מסלקים אותו ואת החמור. ״אבל זה אני.״ אומר האיש בגרון ניחר. ״משיח בן דוד! באתי להביא את הגאולה המובטחת! כלו כל הקיצין.״

והלוחמים דחקוהו משם. לא מאפשרים לו להתקדם אל רחבת הר הבית. והעבים שהתקדרו לרגע הלכו והתפזרו והשמש שוב הגיחה מבין העננים וקרניה המלטפות נוגעות בהמון הגדול שהתאסף למטה, שר שירים ומנופף בדגלי מדינת ישראל. זועק וזועם. שוצף וגועש. מוחה ומפגין, בעוד הזקן רכוב על חמורו מתרחק לאיטו חפוי ראש, חוזר חזרה לאדונו.

מילות סיכום

ולצד זה, אנו מוצאים את עצמנו נאבקים גם נגד אויב חיצוני. ממש כמו שהיה בתקופת חורבן הבית השני. רבנו זה עם זה בעוד הרומאים קמו עלינו לכלותנו ובדרך השמידו את בית המקדש הקדוש.

אסי כהן, בדמותו של שאולי, רצה לגרום לנו להתעורר. להבין שאם לא נעצור, שוב נאבד את המדינה היהודית ושוב זה יהיה בעשור השביעי להקמתה. כמו שאיבדנו את ממלכת החשמונאים בשנה ה-77 להקמתה ועוד קודם, כשאיבדנו את ממלכת ישראל, בשנה ה-73 להקמתה.

בפעם האחרונה שהיינו כל כך קרובים לאבד את זה, הייתה ממש לא מזמן. זה היה כשראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, יזם את תכנית ההתנתקות בקיץ 2005 וגירש משפחות רבות מגוש קטיף. כבר אז היה נדמה שהמתנחלים וכל שדרת העם הימנית תתפצל ותקים לה את מדינת יהודה. זה היה איום ממשי, שלמזלנו לא התממש באותה עת.

כולי תקווה שנמצא את הכח להתאפק, להתפשר. לשבת ולדבר כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת. לעצור את ההתדרדרות לעבר מלחמת אחים. עכשו זה הזמן. בעצם לא. אתמול הוא הזמן. חייבים לעצור את כדור השלג הענק הזה. רגע לפני שנקרוס.

דרושה אחדות.