תאמל״ק ליישראל בר נכנס להיסטוריה הישראלית כדמות שחיה על הקו הדק בין גאונות לתעלומה • הוא היה קצין שהרשים בכירים בצה"ל בידע עצום, אינטלקטואל שנגע בצמרת הפוליטית ואיש שבנה סביבו עבר צבעוני שככל שנבדק כך התפורר • כשעלה החשד שמא כל זה הוא מסך עשן שמסתיר פעילות חתרנית למען ברית המועצות, הפכה ההערכה לחשדנות וההילה שהקיפה אותו נסדקה.
בקצרה
ישראל בר (9 באוקטובר 1912 – 1 במאי 1966) היה אחת הדמויות המסתוריות והמטרידות ביותר בתולדות מערכת הביטחון הישראלית. קצין בכיר בצה"ל, פעיל פוליטי ואינטלקטואל שנחשב מקורב לצמרת הביטחונית ולבסוף התגלה כמרגל שפעל למען ברית המועצות. חייו לפני עלייתו, זהותו האמיתית, דתו, השכלתו והרקע הצבאי נותרו עד היום לוטים בערפל.
מחורבות אירופה לקריירה צבאית בישראל
בר עלה לארץ ישראל מאוסטריה בנובמבר 1938, חודשים לאחר האנשלוס שבו השתלטו הנאצים על אוסטריה. לטענתו, נולד בווינה בשנת 1912 בשם גאורג בר, למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני. הוא טען שסיים בראשית 1936 קורס קצינים באקדמיה הצבאית הטרזיאנית ושירת כקצין בצבא האוסטרי. עוד סיפר כי הוא מחזיק בתואר דוקטור בספרות מודרנית מאוניברסיטת וינה.
לאחר עלייתו ארצה החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים והצטרף במהרה לארגון ההגנה. בר הציג עצמו כאדם שלחם במרד הסוציאל דמוקרטי באוסטריה בשנת 1934, במסגרת השוצבונד, וכן כלוחם בכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד. שם, כך סיפר, תפקד כמפקד גדוד וכקצין מבצעים תחת הכינוי קולונל חוסה גרגוריו. אלא שב-17 באפריל 1961, זמן קצר לאחר חשיפתו, הודיע מפקד השוצבונד, יוליוס דויטש, כי בר כלל לא היה חבר בארגון ולא לחם בספרד. בר טען כי עלה לארץ לאחר שקרא את הביוגרפיה של הרצל מאת אלכס ביין, אך רבים חשדו שמרבית סיפוריו בדויים.
למרות הרקע הצבאי המרשים שתיאר, אנשי ההגנה גילו מהר מאוד שבר אינו בקיא כלל באימוני שדה בסיסיים. משה דיין סיפר שבר לא ידע אפילו איך להחזיק רובה, ותמה כיצד אדם כזה יכול היה להיות קצין בצבא או מפקד באירופה. אנשי ההגנה כינו אותו "פיפקה", כינוי שנע בין חיבה ללעג. מנגד, בר הפגין בקיאות יוצאת דופן בהיסטוריה צבאית, אסטרטגיה וניתוח קרבות. הידע העיוני הזה הותיר רושם עמוק בקרב בכירי הפלמ"ח.
בר הפך במהרה לחלק ממנגנון הקבע של ההגנה והצטרף למחלקת התכנון. הוא פרסם מאמרים בביטאון "מערכות" כבר מהגיליון הראשון, וככותב וכמרצה הפך לדמות מוכרת ובעלת השפעה. ידיעותיו הרבות עוררו הערכה בקרב בכירים כמו יצחק שדה (לבית פרדקין…), יגאל אלון, ישראל גלילי ושמעון אבידן. ברם, ראש מחלקת התכנון דאז, איתן אבישר, הטיל ספק עמוק בסיפוריו של בר לגבי עברו הצבאי. אבישר עצמו היה בוגר האקדמיה האוסטרית, וידע שרק יהודי אחד נוסף למד שם. התנהגותו של בר, שכללה סירוב לעבוד ביום והתעקשות לעבוד רק בלילות, הגבירה את חשדו עד כדי דרישה שיעבירו אותו ממחלקת התכנון.
מתברג בצמרת מערכת הביטחון הישראלית
עם הקמת המדינה הפך בר לעוזרו של יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, והוענקה לו דרגת סגן אלוף. לקראת סוף מלחמת העצמאות מונה לראש מחלקת התכנון והמבצעים במטכ"ל, ואף היה מעורב בגיבוש תוכנית להריסת טבריה העתיקה. בר שאף להתמנות לסגן הרמטכ"ל, אך התקווה לא התממשה. הוא פרש מצה"ל ביולי 1950, בין היתר בשל קרבתו למפ"ם ולפלמ"ח בתקופה שבה מפא"י שלטה במערכת הביטחון.
לאחר שפרש מצה"ל הפך בר לדמות בולטת במפ"ם. הוא היה מועמד מטעמה בבחירות הראשונות ואף כתב מאמרים ל"על המשמר". בשנים הראשונות של המלחמה הקרה נתפס כאחד הקולות הבולטים במפלגה שתמכו במדיניות הברית הסובייטית, ואף תמכו בקוריאה הצפונית בזמן מלחמת קוריאה.
משפטי פראג ומשפט הרופאים גרמו לקרע עמוק במפ"ם. בר היה חלק מהקבוצה שפרשה עם משה סנה והקימה את "סיעת שמאל". לאחר התפרקותה הצטרף לזמן קצר למק"י, אך בסוף עבר דווקא למפא"י. הסברו: היו שתי דרכים אפשריות, דרכו של סנה או של מפא"י, והוא השתכנע לבסוף בצדקת דרכו של בן גוריון. במפא"י הפך בר לפרשן צבאי בכיר בעיתון "דבר", ובהמשך גם ב"מעריב", "ג'רוזלם פוסט" ו"מערכות". במקביל העמיק את קשריו עם בכירי צה"ל ומשרד הביטחון. שאול אביגור המליץ עליו, ובשנת 1955 מינה אותו בן גוריון לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות. לשם כך קיבל חדר במשרד הביטחון, סמוך ללשכת השר.
מעמדו זינק. רבים ראו בו מקורב לראשי מערכת הביטחון. אך משה דיין נותר חשדן במיוחד. דיין דרש לפטר אותו מ"דבר", אסר עליו ללבוש מדים עם דרגות סגן אלוף ואף קרא לו לצאת ממפגש קצינים. באחת הפגישות, כאשר בר נראה בקרבת המשלחת החשאית שנועדה לטוס לפריז לחתימת ההסכם עם צרפת לפני מבצע סיני, שאל דיין: "מה המרגל הזה עושה כאן?".
בסוף 1956 עבר בר לעיתון "הארץ", ושם המשיך לככב כפרשן צבאי. בינואר 1959 התמנה לעמוד בראש הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב. בטקס הפתיחה נכחו בן גוריון, הרמטכ"ל חיים לסקוב ובכירים רבים, מה שהעצים את יוקרתו. בר הפך עד מהרהנ למרצה מבוקש בחו"ל, בעיקר בגרמניה. שם התקרב אל ראש הביון הגרמני, גנרל ריינהרד גהלן, שקישר אותו לראשי אגפים שונים, כולל האחראים על הפעלת סוכנים בגוש המזרחי. כך קרה שבר ביקר בברלין המזרחית כמה פעמים. הוא סיפר שהתקשר משם לשר הביטחון הפולני שלחם לצדו בספרד, לכאורה ושזה שלח עבורו מטוס מיוחד לוורשה.
איסר הראל חושד
אישיותו של בר ומשקעי העבר עוררו חשד גם בשירותי הביטחון. איסר הראל, ראש המוסד והממונה על השב"כ, ראה בבר סיכון ביטחוני. בשיחות שניהל איתו בסוף שנות החמישים ניסה להבין האם מדובר באדם אופורטוניסט או בסוכן סובייטי. תשובותיו של בר, שכללו הודאה בעבר פרו-סובייטי שממנו "חזר בתשובה", לא שכנעו את הראל.
בערב מבצע סיני זומן בר לפגישה עם עשרה אנשי שמאל כדי להזהירם מפני דליפות אפשריות. בר הודה שנפגש עם מזכיר משגרירות ברית המועצות, אך טען שעשה זאת לצרכי סקירה אובייקטיבית בלבד. ב 1960 התעצמו החשדות כאשר בר התרברב שהביא לישראל מסר מהגנרל גהלן לבן גוריון. הראל זעם, אסר עליו לנסוע לחו"ל ודרש ממנו לחדול מהתנהלותו. במקביל, החל בר לשנות את אורח חייו. הוא החל להסתובב בברים, לשתות לשוכרה ולקשור קשרים עם נשים. הדפוס הזה, לצד קשריו בחו"ל, חיזק את תחושת הסכנה. במרץ 1961 נחשפה ההוכחה. הסובייטים הפעילו תחנת ביון באתר הכנסייה הרוסית באבו כביר. חוליות שב"כ עקבו אחרי מפעילי התחנה והצליחו לזהות פגישה חשאית בין הסובייטים לישראל בר.
זה היה הסוף. עם מעצרו עברה ישראל טלטלה ציבורית. "ידיעות אחרונות" דיווח בהרחבה על המשפט ועל העונש. בר הורשע בעבירות ריגול למען ברית המועצות ונכלא. הוא לבסוף מת ב-1 במאי 1966.
סיפורו של ישראל בר הוא תזכורת עד כמה דמות אחת יכולה לערער מערכות שלמות ולערפל את הגבול בין נאמנות לבגידה. צלו עדיין מרחף מעל ההיסטוריה הביטחונית של ישראל, והוא משאיר אחריו יותר שאלות מתשובות. אם סיפורו עורר סקרנות בואו לקרוא עוד על עולם הביון והריגול.
