ממעמקי הגולה לריבונות עברית: היישוב היהודי בארץ ישראל

תהליך התגבשותה של החברה הישראלית המודרנית דרך צמיחת התנועה הציונית, בניין הכוח בדרך למדינה והמאפיינים הייחודיים המעצבים את פניה עד ימינו.

איך הופכת אומה עתיקה לחברה מתחדשת במדינה חדשה?

הסיפור של ישראל הוא מאבק בלתי פוסק על זהות. מפרעות "סופות בנגב" שהציתו את הלהבה הציונית, דרך הוויכוחים הסוערים בין הרצל לאחד העם ועד לפיצוץ מלון המלך דוד והמעבר הכואב מתנועות מחתרתיות לצבא ממלכתי. המסע לעבר הקולקטיב הישראלי החל הרבה לפני הכרזת העצמאות, בנקודת זמן המיוחסת לעלייה הראשונה בשנת 1882. זהו סיפור על אומה עתיקה שהפכה לחברה מתחדשת במדינה חדשה, תוך שהיא מעצבת את זהותה מתוך שברים של גלות, אידיאולוגיות סוציאליסטיות ומאבקים פוליטיים בלתי פוסקים.

שורשי התנועה הציונית והמענה לאנטישמיות

התנועה הציונית לא צמחה בחלל ריק, אלא על רקע שילוב של גורמים חיצוניים ופנימיים שהרעידו את העולם היהודי במאה ה־19. במישור החיצוני, עליית הלאומיות באירופה והתגבשות תנועות לאומיות יצרו מודל חדש של שייכות. במקביל, האנטישמיות המודרנית, שהתבססה על מניעים כלכליים בשונה מזו הדתית המסורתית, הגיעה לשיאים חדשים עם פוגרומים כדוגמת "סופות בנגב" ברוסיה, עלילת דרייפוס בצרפת בשנת 1894 והפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון" ב־1905.

מבפנים, החברה היהודית חוותה משבר חילון עמוק והתפוררות של המוסדות הקהילתיים המסורתיים. האכזבה מתהליך האמנציפציה, שלא העניק שוויון זכויות מלא ואמיתי, הובילה לחיפוש אחר פתרונות חלופיים. בעוד שחלק מהיהודים בחרו בהתבוללות מלאה, בהגירה למערב או בניסיונות לשימור הקהילה הדתית, התנועה הציונית הציעה פתרון רדיקלי: שיבת העם לארצו וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל.

זרמים אידיאולוגיים ובניין המוסדות הלאומיים

התנועה הציונית התמסדה רשמית עם הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב־1897 בראשות בנימין זאב הרצל. בתוך התנועה התפתחו זרמים שונים שנחלקו על הדרך להגשמת המטרה של הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. כך למשל, הציונות המדינית של הרצל שמה דגש על השגת "צ'רטר", מעין ערובות חוקיות מהמעצמות הגדולות. לעומתה, הציונות המעשית האמינה ב"קביעת עובדות בשטח" דרך עלייה וגאולת קרקעות תחת הסיסמה "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול".

אבל ב־1907, חיים ויצמן הציע את הציונות הסינתטית, ששילבה בין הפעולה המדינית למעשית, בעוד שזרמים כמו הציונות הרוחנית של אחד העם ביקשו ליצור מרכז תרבותי שימנע התבוללות בתפוצות. הציונות הרוחנית האמינה בכל תוקף שעל ארץ ישראל להפוך למרכז הרוחני של יהודי העולם. ולצד אלו צמחו מפלגות אידיאולוגיות: הסוציאליסטים שהתמקדו בערכי שוויון, הרוויזיוניסטים בראשות זאב ז'בוטינסקי שדגלו באקטיביזם ציוני וכלכלה ליברלית והציונות הדתית ששילבה תורה ועבודה.

כדי לנהל את החברה המתגבשת, הוקמו מוסדות שלטוניים כמו אספת הנבחרים והוועד הלאומי, שזכו להכרה בריטית בשנת 1927: אסיפת הנבחרים הפכה בהמשך לכנסת ישראל בעוד הוועד הלאומי התגבש לזרוע המבצעת של המדינה החדשה: ממשלת ישראל.

לצדם פעלו גופים פיננסיים כמו ״קרן קיימת לישראל״ (קק״ל) שנוסדה ב־1901 ונועדה לגאול קרקעות ו״קרן היסוד״ (1920) שגייסה תרומות וכספים לטובת בניין הארץ. מוסד חשוב נוסף היה ההסתדרות הכללית, שנוסדה ב־1920 והפכה למקור כוח פוליטי וכלכלי אדיר עבור מפלגת פועלי ארץ ישראל (הלא היה מפא״י) ותנועת העבודה שהיוו את מפלגת השלטון מקמת המדינה ועד 1977.

ממאבק מחתרתי לצבא ממלכתי

התפתחות הכוח הצבאי ביישוב עברה מסלול מפותל מארגוני שמירה קטנים למחתרות מאורגנות. ממש כמו הפרטיזנים ומחתרות ההתנגדות באירופה של מלחמת העולם השנייה, ביקשו היהודים בארץ ישראל להקים לעצמם גופי שמירה להגנה מפני מתקפות הערבים שלא פסקו לאורך כל ימי המנדט הבריטי (הידועים שבהם היו פרעות תרפ״א ופרעות תרפ״ט).

כך קרה שהוקם ארגון ה"ההגנה" ב-1920 בעקבות התקפות חוזרות ונשנות על יהודים ואימץ בהמשך את אסטרטגיית ה"יציאה אל מחוץ לגדר", יציאה לפעולות יזומות לצורך הגנה. ב־1937 הוקם האצ"ל מתוך הזרם הרוויזיוניסטי כהתנגדות למדיניות ההבלגה שאפיינה את היישוב היהודי וב-1940 חל פילוג נוסף, הפעם בתוך אצ״ל שהוביל להקמת הלח"י.

היחסים בין הארגונים היו מתוחים וידעו רגעי שפל כמו תקופת הציד (1944-1945), במהלכו רדפה ה"הגנה" את אנשי האצ"ל והלח"י. עם זאת, הוקמה גם תנועת המרי העברי לשיתוף פעולה נגד הבריטים, ששיאה היה בפיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, אירוע בו נהרגו 91 איש. המעבר מיישוב למדינה חייב אימוץ גישה ממלכתית ושילוב ארגוני הביטחון תחת צה"ל.

על כוח המגן

ארגון ה"הגנה", שהוקם בשנת 1920 כמענה להתקפות על יישובים יהודיים, היה הזרוע הצבאית המרכזית של הנהגת היישוב המאורגן. הנהגתו הייתה כפופה למוסדות הלאומיים, בראשם עמד דוד בן-גוריון, והיא דגלה בגישה ממלכתית ובריכוז הסמכות הפוליטית. בשנת 1941 הקימה ה"הגנה" את הפלמ"ח (פלוגות המחץ) כדי לספק הגנה ליישוב ולהכין אותו ללחימה פרטיזנית במקרה של פלישה נאצית מצפון (דרך סוריה ולבנון שהיו תחת שלטון וישי) ומדרום (כוחות רומל במדבר המערבי). לוחמי הפלמ"ח נחשבו לכוח עילית, וזאת לצד שיתופי פעולה שקיימה ה"הגנה" עם הכוחות הבריטיים בעת הצורך, דוגמת "פלגות הלילה המיוחדות" שהקים אורד צ'ארלס וינגייט, תוך המשך בניית כוח המגן העברי לקראת עצמאות.

מאפייני החברה הישראלית המודרנית

ישראל היא חברה מורכבת ודינמית. מחד, זו חברה שגבולותיה אינם ברורים, הן מבחינה טריטוריאלית והן מבחינת הגדרות ושייכות לקולקטיב. זה נובע מחוסר חפיפה בין טריטוריה, אזרחות וזהות לאומית אתנית, מצב שמייצר מחלוקות סביב שאלת "מיהו יהודי" ומעמדו של המיעוט הערבי הגדול. מאידך, ישראל היא גם חברה קטנה שמעורבותה גדולה ביחס לגודלה, מעין "מעצמה אזורית" המתפקדת בפרדוקס שבין ממדים פיזיים מצומצמים להשפעה אסטרטגית, צבאית וטכנולוגית רחבה. ואם לא די בכך, ישראל היא בעצם חברת מהגרים ייחודית שבה ההגירה (העלייה) היא שיצרה את המרכז הלאומי, ולא להפך. ישראל היא בית אתני לאומי ליהודים באשר הם, מקום שמלכתחילה נוצר כמפלט ליהודים.

אבל כחברה הנתונה לסכסוך ממושך בין אם זה בינינו לבין עצמנו או מול אויבים מבחוץ, ישראל מתמודדת עם איומים חיצוניים ופנימיים שמעצבים הלכה למעשה את הלכידות החברתית שלה. זה מתבטא בהוצאות ביטחון מהגבוהות בעולם, גיוס חובה ומעורבות גוברת של הממסד הביטחוני בחיים האזרחיים, מה שיוצר משטר דמוקרטי אומנם אך כזה שנמצא תמיד בשרידות ונאלץ לתמרן כל הזמן בין ערכים דמוקרטיים לצורכי ביטחון קיומיים, שלעתים מחייבים הפעלת אמצעים לא דמוקרטיים. כך למשל בשל הסכסוך המתמשך, ישראל מפעילה אמצעים חריגים המגבילים זכויות יסוד כמו ביצוע מעצרים מנהליים תוך הפעלת תקנות לשעת חירום שמאפשרות ביצוע מעצרים ללא הגשת כתב אישום; תקנות המאפשרות לקיחת רכב אזרחי לשימוש המדינה בשעת חירום כפי שקרה ב-7 באוקטובר ושימוש במנגנוני שליטה כדוגמת הממשל הצבאי שהופעל על האוכלוסייה הערבית עד שנת 1966 כדי להגביל את חופש התנועה.

השסעים החברתיים (בתחום הלאומי, העדתי, הדתי, המעמדי והאידיאולוגי) מחלקים את החברה למחנות ומאיימים ללא הרף על יציבותה. כאשר קיימת חפיפה בין השסעים (למשל, מתאם בין מוצא עדתי למעמד כלכלי), המתח החברתי מחריף. מנגד, המדינה פועלת לוויסות הקונפליקטים דרך מנגנוני "דמוקרטיה הסדרית", כמו סטטוס קוו בנושאי דת ומדינה וניסיונות לצמצום פערים. הסממן הבולט הוא מה שמכונה ״אוטונומיה חינוכית״: כחלק מההסדרים לוויסות קונפליקטים, המדינה תומכת בקיומן של מערכות חינוך עצמאיות לזרמים השונים בחברה כמו חינוך דתי ממלכתי, חינוך חרדי ואף חינוך מוסלמי לערבים, זאת בכדי לאפשר פלורליזם.

היבטים מוסדיים ושינויי ממשל

מדינת ישראל נבדלת ממרבית המדינות החדשות שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה בכך שהיא חברה מתחדשת בתוך מדינה חדשה. בעוד מדינות רבות התבססו על חברות מסורתיות ישנות, ישראל היא חברה מתחדשת של אומה עתיקה.

אולי בשל כך נתקלה ישראל באתגרים לאורך כל שנות קיומה. הראיה המרכזית לצורך בשינוי שיטת הממשל היא תדירות הבחירות הגבוהה; בממוצע נבחרת ממשלה חדשה בישראל אחת לשנתיים, מה שמעיד על קושי של קואליציות לשרוד קדנציה מלאה. כבר בשנת 1965 הקים דוד בן-גוריון את מפלגת רפ"י במטרה לשנות את שיטת הבחירות וב-2015 התחייב בנימין נתניהו לשנות את שיטת הממשל תוך מאה יום מהקמת הממשלה, התחייבות שלא מומשה.

התרבות הישראלית הושפעה רבות מתהליכים עולמיים בארצות המוצא של העולים, כמו המהפכה התעשייתית, הסוציאליזם ומהפכת החילון שהשפיעה בעיקר על יהודי מזרח ומרכז אירופה. מה גם שהמהפך של 1977 ייצג שינוי חברתי שבו קבוצות שהיו בפריפריה הפכו לבעלות השפעה רבה על תהליכים פוליטיים ופנים-חברתיים. זה התבטא בחדירת מסורות בתחומי השירה והזמר וכן במסורות דתיות כמו עלייה לקברי צדיקים ופנייה לאנשים שמייחסים להם "סגולות" מיוחדות.

היבטים תיאולוגיים והיסטוריים גלובליים

מעבר להיותה מעצמה צבאית, ישראל מחזיקה בחשיבות גלובלית החורגת מגבולותיה הפיזיים בשל המשמעות התיאולוגית של ארץ ישראל לשלוש הדתות:

ביהדות: הקמת המדינה נתפסת כהגשמת הנבואה, שיבת ציון ומרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי כולו.
בנצרות: עבור זרמים מסוימים, הארץ היא מקום חייו וצליבתו של ישו; עבור האוונגליסטים, הקמת המדינה היא מימוש נבואי לקראת התגלות המשיח.
באסלאם: ירושלים היא העיר השלישית בחשיבותה; קיום ריבונות ישראלית נתפס כשלטון זר על אדמת "ווקף" אסלאמית, מה שיוצר התנגדות תיאולוגית-פוליטית.

אבל מלבד אידיאולוגיה, העלייה נובעת גם מחשש מאנטישמיות או כתוצאה ממשברים פוליטיים עולמיים, מה שמייצר חברה של מהגרים.

בשל היותה חברת מהגרים המורכבת מעולים ממדינות רבות בעולם, השפעת העולים על החברה היא גדולה מאוד ומתאפיינת במגון אוכלוסיות בעלות רקע ותרבות שונה זו מזה. כך למשל מרבית עולי המזרח התיכון, אפריקה ואסיה הגיעו ללא השכלה מערבית והיכרות עם מסגרות חינוך ותעסוקה מודרניות, מה שעיכב את השתלבותם. מנגד, רוב עולי בריה"מ לשעבר (בשנות ה-90) היו בעלי השכלה מערבית גבוהה, אך בעשור הראשון התקשו להשתלב בתעסוקה התואמת את כישוריהם, דבר שהעמיק את תחושת הניכור. כפי שקרה עם הודי אתיופיה (ביתא ישראל), ששאלת יהדותם הייתה שנויה במחלוקת בשל דפוסים דתיים ייחודיים; סירוב הממסד הדתי להכיר בהם העמיק את תחושת הניכור.

קיימת מערכת יחסים של "חוזה בלתי כתוב" הכוללת מחויבות הדדית, אך גם מתחים וניגודי אינטרסים, משום שישראל נטלה על עצמה את הייצוג הפוליטי של העם היהודי כולו, כולל בניהול המשא ומתן על השילומים מגרמניה. מה שהעלה גם דילמות מדיניות, כאשר ישראל צריכה לנהוג פוליטית מול מדינות שבהן יש מיעוט יהודי נרדף תחת משטרים לא-דמוקרטיים, כגון ארגנטינה בתקופת החונטה (1976-1983) או דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.

עקב היותה של ישראל מדינה בסכסוך מתמשך מאז יום הקמתה, הייצוא הביטחוני שלה הולך וגדל כל הזמן ובשנים 2020-2024 דורגה ישראל כיצואנית הנשק השמינית בגודלה בעולם.

מדינת הלאום היהודי או מדינת כל אזרחיה?

השסע הלאומי בישראל מתבטא בדרישת חלק מהציבור הערבי להפוך את ישראל למדינת "כל אזרחיה" או לכל הפחות למדינה דו-לאומית. מה גם שהעלייה בפשיעה (כלכלית ולאומנית) בתוך המגזר הערבי מעוררת מתחים ביטחוניים פנים-מדינתיים ללא הרף. כפועל יוצא מכך, רבים מערביי ישראל אינם מזדהים עם מערכת הסמלים (ההמנון, הדגל והחגים) שהיא בעלת זיקה מובהקת לעם היהודי, מה שמונע תחושת שייכות מקבוצות המיעוט השונות.

כך בערים המעורבות, המתחים מחמירים במיוחד סביב סוגיות של התיישבות ומגורים. כמו גם נושא הפטור מגיוס ואי-גיוסם של מרבית ערביי ישראל לצה"ל מחדד את גבולות השייכות לקולקטיב ומייצר תחושת אי-שוויון חברתי בנשיאת הנטל, מה שבתורו מזין את החשדנות ההדדית. המדינה מנסה להתמודד עם המתחים הללו באמצעות הכרה מוסדית בערבית כשפה בעלת מעמד מיוחד (בעבר זו היתה שפה רשמית שנייה) וזכויות מיעוט מסוימות, כמו גם ניסיונות לאימוץ מדיניות של אפליה מתקנת במוסדות לימוד ובתעסוקה ממשלתית בכדי לצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים שמזינים את השסע החברתי. כך או כך, דינמיקת היחסים בין האוכלוסיה היהודית והערבית מניעה לא אחת את המדיניות הרשמית בנושאי היחס לאוכלוסיות שבמיעוט.

על כל פנים, הבנת ההיסטוריה של היישוב היהודי והמאפיינים המורכבים של החברה הישראלית כיום היא המפתח להבנת המציאות בה אנו חיים. זהו סיפור של התחדשות בלתי פוסקת אל מול אתגרים אדירים. המשיכו לחקור את עברה המרתק של ישראל כאן באתר HistoryIsTold, לשתף את התובנות שלכם בתגובות ולהירשם לניוזלטר שלנו כדי להישאר מעודכנים בסיפורים ההיסטוריים שמעצבים את המחר.