בני ישראל הקדמונים היו שחקנים חשובים בהיסטוריה העולמית, ברם קשה להפריד בין העובדה לאגדה בכל הנודע למוצאם.
לבני ישראל הקדמונים היה תפקיד חשוב בהתפתחותן של שלוש הדתות האברהמיות הגדולות: היהדות, הנצרות והאסלאם. לכן ההיסטוריה שלהם חשובה, אבל היא גם לא ברורה. הסיפורים בתנ״ך עשויים להיות עובדה או אגדה, ומבחינה ארכיאולוגית קשה להפרידם משאר תושבי המזרח התיכון. אם מרכיבים את הראיות שיש לנו על בני ישראל הקדמונים, מה ניתן לומר על ההיסטוריה שלהם?
הזיהוי המדויק של בני ישראל הקדומים קשה מכיוון שהוא כרוך במושגים דתיים שיכולים לעורר רגש. מתוך מחשבה על כך, חשוב להתחיל בזיהוי לשוני-תרבותי-אנתרופולוגי של האנשים שלימים יהפכו לבני ישראל.
חשוב גם להגדיר כמה מונחים, כמו עבריים, ישראלים ויהודים, המשמשים לעתים קרובות לסירוגין בעולם המודרני לתיאור אותו עם. המונח בני ישראל מתייחס לעמי ממלכות ישראל ויהודה בראשית האלף הראשון לפני הספירה. יהודי מתייחס למאמיני הדת העתיקה של בני ישראל ולעוסקים בדת המודרנית של היהדות. השימוש המוקדם ביותר במונח יהודי בספרים ההיסטוריים מהתנ״ך הוא במלכים ב' (ט"ז:ו׳). ישראלי היה בשימוש נרחב יותר ולפני כן עברי שימש כמונח המועדף.
העבריים דיברו שפה שמית שהייתה קשורה קשר הדוק לשפה שדיברו עמים כנענים שונים בלבנט בתקופת הברונזה. פילולוגים סיווגו עוד את העברית כחלק מהענף השמי הצפון-מערבי של המשפחה השמית. שפות נוספות בקבוצה זו כוללות מואבית, אדומית, עמונית, ואולי הכי חשוב, הפניקית.
ההיסטוריה העברית המוקדמת
מעט ידוע על ההיסטוריה המוקדמת של העבריים בשל אופי המקורות. העבריים לא היו עם יודע קרוא וכתוב בהיסטוריה המוקדמות והן מבחינה ארכיאולוגית ואנתרופולוגית הם היו דומים במובנים רבים לשכניהם הכנענים. לתולדות העברים לפני הקמת ממלכת ישראל, חמשת הספרים הראשונים בתנ״ך, חמשת חומשי תורה, משמשים לעתים קרובות בשילוב עם מקורות ארכיאולוגיים ומצריים. חוקרי מקרא הרואים את האירועים ההיסטוריים שתוארו בתנ״ך כמדויקים יותר או פחות ומכונים לעתים קרובות "מקסימליסטים", בעוד אלו הרואים את הספרים בצורה אלגורית יותר, הם "מינימליסטים".
חוקרי מקרא רבים מתארים את תחילת את ההיסטוריה של בני ישראל במצרים, שמסופרת בחלקה בספר שמות. על פי בראשית פרק יב׳: פסוקים י״א-י״ט, אברהם נסע למצרים. כמה אגיפטולוגים וחוקרי מקרא מודרניים מאמינים שזה התרחש בסביבות 2116 לפני הספירה, או במהלך השושלת העשירית של מצרים. לאחר מכן עזב אברהם את מצרים, אך ייתכן שנותר שריד מהעבריים שהלכו אחריו במקור. מסעו של יוסף בן יעקב למצרים הוא ששינה את יחסי העבריים עם המצרים.
על פי בראשית מ״א: פסוקים כ״ט-ל״ו, יוסף היה כלוא במשך שנתיים עד שפירש את חלום פרעה. בעקבות התגלות זו, יוסף מונה לוואזיר של פרעה (בראשית ל"א: מ״ה-מ״ו), ומספר רב של עבריים היגרו למצרים, הנקראת "ארץ רעמסס" (בראשית ל"ז: י״א). מאוחר יותר נאמר שהעבריים גרים בחלק של מצרים המכונה "גושן" (בראשית ל"ז: כ״ז). אף אחד מהדיווחים הללו אינו מאושש ישירות על ידי עדויות מצריות, אך ישנן מספר ראיות נסיבתיות תומכות.
עדות מצרית לעברים במצרים
המקורות המצריים לעולם אינם מזכירים את העברים או את בני ישראל בשמם בתקופת שהותם של העבריים במצרים, משנת 2116 לפנה"ס לערך ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. המצרים התייחסו לכנענים ולאנשים מהלבנט כאל אסייתים (עאם במצרים העתיקה) או לפי המיקום הספציפי שבו מקורם בלבנט.
מספר האסייתים במצרים היה ניכר בתקופת הממלכה התיכונה (בערך 2055-1650 לפני הספירה), כשהמצרים הרחיבו את השפעתם אל הלבנט. אסייתים/כנענים זרמו למצרים, במיוחד דרך הדלתא, כשבויי מלחמה, עבדים וסוחרים. ודאי שהיו ביניהם עבריים. ככל שגדלה אוכלוסיית האסייתים, הם גם צברו השפעה.
הרעיון שיוסף העברי יכול היה להיות כה משפיע בחצר המצרית אינו תקדים. בתקופת הממלכה החדשה המוקדמת (בערך 1550-1279 לפנה"ס), מספר כנענים תועדו במקורות מצריים כמי שעלו בהיררכיה הפוליטית המצרית. אדם ממוצא כנעני בשם בן אוזן היה הכרוז המלכותי הראשי וראש מחלקת המזון והמשקאות בתקופת רעמסס השני (נשלט בסביבות 1279-1213 לפנה"ס). אולי האסייתי/כנעני החשוב ביותר במצרים העתיקה היה אדם בשם ביי, שבסוף השושלת ה-19 (מאות 13/12 לפני הספירה) עלה לתפקיד מזכיר מדינה.
ההיסטוריה של יציאת מצרים המקראית
מקורות מצריים מצביעים על כך שרבים מהאירועים הקשורים לעבריים שנקשרים לחלקים המוקדמים של התנ״ך היו אפשריים, אם לא סבירים. בחינה נוספת של ספר שמות יכולה לעזור לאתר מתי רבים מאותם אירועים התרחשו. שמות א׳: י״א קובע שהעבריים "…וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.". שוב, המקורות המצריים יכולים לפחות חלקית לאשש את הקטע הזה ולזהות את שני המקומות הללו.
הפרעונים מעידן רעמסס, השושלות ה-19 וה-20 (בערך 1295-1069 לפנה"ס), יישבו באופן שגרתי אוכלוסיות זרות גדולות בדלתא. לדוגמה, רעמסס השני יישב מספר גדול של גויי הים הידועים בשם השרדנה, ששימשו אז כשכירי חרב בצבא המצרי. כמה חוקרים מודרניים טוענים שרעמסס המקראית הייתה העיר פר-ראמסס א-נכת, בעוד שפיתום הייתה פר-אטום. שתי הערים היו ממוקמות בדלתא ונבנו בתקופת שלטונו של רעמסס השני. למצער, רוב הארכיאולוגיה בדלתא אבדה עקב שילוב של עליית מפלס המים ושימוש חוזר מודרני בלבני המקדש.
כיבוש כנען
האופן שבו עזבו בני ישראל את מצרים פתוח לספקולציות, אם כי חלק מהחוקרים סבורים שזה יכול היה לקרות פחות או יותר כפי שתואר בספר שמות. לפי במדבר ל״ב: י״ג, בני ישראל נדדו בדרום הלבנט במשך ארבעים שנה לפני שהתיישבו במקום אחד. כמה חוקרים טוענים שכיבוש כנען על ידי בני ישראל החל בסביבות 1456 לפני הספירה. זה התרחש בתקופת שלטונו של תחותמס השלישי (ששלט בסביבות 1479-1425 לפנה"ס) או אמנחותפ השני (ששלט בסביבות 1427-1400 לפנה"ס) במהלך השושלת ה־18 של הממלכה החדשה.
ממלכות ישראל ויהודה
אולי מרנפתח הביס זמנית את בני ישראל, אבל כ-200 שנה לאחר אותו אירוע עברו בני ישראל מחברה שבטית לממלכה. להיסטוריה המוקדמת של ישראל כמדינה, חוקרים מודרניים מתייחסים בעיקר לספרים ההיסטוריים של שמואל. על פי ספרים אלו, שאול (ששלט בסביבות 1042-1010 לפנה"ס) היה המלך הראשון של ישראל (שמואל א' פסוקים ח׳: י׳).
הספר גם מספר כיצד היו בני ישראל תחת שלטונם של אנשי החוף הידועים כפלשתים, שלקחו את נשק הברזל של בני ישראל (שמואל א' יג: י״ז-י״ט). נקודת השפל של בני ישראל בתקופה זו הייתה תבוסתם על ידי הפלשתים בקרב אפק, שחוקרים מודרניים מתארכים אותו לשנים 1060/1050 לפני הספירה.
תפקידם של הפלשתים בהיסטוריה המוקדמת של ממלכת ישראל הוא נקודה היסטורית חשובה נוספת. רוב ההיסטוריונים והארכיאולוגים המודרניים מאמינים כיום שהפלשתים הגיעו ללבנט במהלך התמוטטות תקופת הברונזה בסביבות 1200 לפני הספירה. נראה כי העם שתקף את מצרים בראשית המאה ה-12 לפני הספירה יצא לאחר מכן לדרום הלבנט והפך לפלשתים המקראיים. מקורם בים האגאי ולאחר נחיתתם בלבנט הם אימצו תכונות ארכיאולוגיות כנעניות, תוך כדי כך פיתוח תרבות כלאיים.
לאחר שלטונו של שאול, עלו שני מלכי ישראל הגדולים ביותר לכס המלכות: דוד המלך (בערך 1010-970 לפנה"ס), ובנו שלמה (970-931 לפנה"ס). לפי שמואל ב' כ"א: ט״ו-כ״ב, דוד הביס את הפלשתים בצורה נחרצת וסלל את הדרך לעידן של שלום, עושר ויציבות.
שלמה ירש את הברית של אביו עם המלך חירם הראשון (בערך 980-947 לפנה"ס) מהעיר הפיניקית צור, תוך שימוש בעושר של הממלכה לבניית בית המקדש הגדול (מלכים א' א'-י"א; דברי הימים ב' א'-ט). שלטונו של שלמה יתברר כנקודת מפנה בתולדות ישראל, כי לאחר מכן, פילוגים פנימיים ושכנים חזקים יותר הביאו לפירוק הממלכה.
חלוקת הממלכה
לאחר מות שלמה, ישראל התגלגלה למריבות קטנות והתחלקה במהירות לשתי שושלות. בתחושת נטל מסים כבדים, שבטי יהודה ובנימין הקימו את ממלכת יהודה בדרום. המלך הראשון של יהודה היה רחבעם (שלט בסביבות 931-915 לפנה"ס), ואילו שלטון ישראל עבר לירבעם הראשון (ששלט בסביבות 931-911 לפנה"ס). ירושלים הפכה לעיר הבירה של יהודה ובצפון המלך עמרי (ששלט בסביבות 882-871 לפנה"ס) בנה את העיר שומרון כבירת ממלכת ישראל.
חלוקת ישראל הגיעה בזמן רע. מצרים שהתחדשה תחת פרעה שושנק הראשון ממוצא לוב (ששלט בסביבות 945-924 לפנה"ס) ניסתה להשתלט מחדש על שטחים בלבנט שמצרים איבדה לאחר התמוטטות הממלכה החדשה. שושנק ניצל את אי התמיכה בירבעם, מה שהוביל בסופו של דבר למערכה צבאית מצרית ביהודה ובישראל. זה קרה בשנה החמישית לשלטון ירבעם הראשון.
המערכה מתוארת במלכים א' י"ד כ״ה-כ״ו ובדברי הימים ב' יב: ב׳-ה׳, שם שושנק הראשון נקרא שישק. המערכה מתוארת גם באוסף של טקסטים ותבליטים ציוריים מהמקדש המצרי של קרנק הידועים היום כפורטל הבובסטי. הטקסט מפרט את יותר משישים הערים שכבש שושנק, כאשר אלה של ישראל מופיעות בראשונה ואחריה יהודה.
מאמינים כי עיקר הפלישה המצרית היתה ליהודה, כאשר כוח תקיפה קטן יותר פגע במקומות שונים בממלכת ישראל. בנוסף לרשימת הערים שעליהן פשטו המצרים, הפורטל הבובסטי מציין כיצד ספגו בני ישראל אבדות חמורות במהלך המערכה. "הכנעתי את אנשי הדרום לפניך ביראה, ואת אנשי הצפון לגדולת שמך. גרמת לטבח עצום בקרבם ללא מספר, נופלים בעמקים בהמוניהם, מושמדים ואובדים לאחר מכן, כאילו שמעולם לא היו."
המערכה של שושנק הראשון התגלתה כפשיטה יותר מאפשר כיבוש נרחב, מכיוון שהמצרים לא כבשו אף אחת מהממלכות. עם זאת, הנזק שהם גרמו לממלכות היה ככל הנראה משמעותי למדי וגרם לבני ישראל לא להיות מסוגלים להתנגד לאויבים מאוחרים יותר, חזקים יותר. כך מלך מואב הביס את בית עומרי בסביבות שנת 840 לפני הספירה, כשזו תהיה רק עוד תבוסה בשורה ארוכה של תבוסות מהן יסבלו בני ישראל.
השבי האשורי והבבלי
תוך כמה עשורים ממערכת שושנק נגד ישראל, הממלכה הצפונית עדיין הייתה חלשה והפכה למחוז וואסל של האימפריה האשורית באמצע המאה ה-19 לפני הספירה. יהודה תחזיק מעמד עד סוף המאה השמינית, אך במהלך אותה תקופה ניסו מלכי ישראל לבסס מחדש את עצמאותם. על פי מלכים ב' י"ח ט׳-י׳, המלך האשורי שַׁלְמַנְאֶסֶר החמישי (726-722 לפנה"ס) הטיל מצור על שומרון בעוד הושע (732-722 לפנה"ס) היה מלך ישראל. המקורות האשורים מאששים זאת, למרות שסרגון השני (721-705 לפנה"ס) היה מלך אשור. הסתירה היא כנראה תוצאה של סרגון שתפס את כס המלוכה מידי אחיו שלמנאסר בהפיכת חצר במהלך המצור. לאחר מכן הוא סיים את המצור במהלך שלטונו בשנת 722 לפנה"ס. "משנת עלייתי לכס המלוכה ועד לשנת החמש עשרה למלכותי, הבאתי לתבוסתו של הומבניגש, העילמי, במישור דיר. צרתי על שומרון וכבשתיה והגליתי ממנה 27,290 מתושביה".
הנוהג האשורי והבבלי של יישוב בכוח של אוכלוסיות מורדות הפך למדיניות סטנדרטית בתקופת שלטונו של המלך האשורי אשורבניפל (884-859 לפנה"ס). כך, סופה של ממלכת ישראל ופיזור אנשיה זכה לאישוש בטקסטים היסטוריים וכן בראיות נסיבתיות.
מלכי יהודה נמנעו מלעורר את זעמם של האשורים בכך שהלכו בדרך דיפלומטית יותר ואחרי שהאימפריה האשורית קרסה הם כנראה חשבו שהם בטוחים. אבל האימפריה האשורית הוחלפה באימפריה הניאו-בבלית כשליטת המזרח הקרוב. שלושת מלכי יהודה האחרונים החליטו לבחון את האדונים הבבליים שלהם, דבר המסופר במלכים ב' כ"ד. לפי מלכים ב', יהויקים (609-598 לפנה"ס), יהויכין (598-597 לפנה"ס) וצדקיהו (597-586 לפנה"ס) מרדו כולם בבבל.
מלך בבל נבוכדנצר השני (604-562 לפנה"ס) הורה להעלות להטיל מצור על ירושלים בשנת 597 לפנה"ס ועל כל חפצי הערך שלה, כולל של משפחת המלוכה. נבוכדנצר מינה אז את דודו של יהויכין, צדקיהו, על כס המלכות אך גם הוא מרד (מלכים ב' כ"ד: כ׳). לבסוף, בשנת 587 לפנה"ס, הבבלים לקחו את צדקיהו בשלשלאות לבבל והרסו את חומות ירושלים (מלכים ב' כ"ה: י׳). חלק ניכר מאוכלוסיית יהודה נלקחה בשבי ושושלת המלוכה שלה הסתיימה. לוח כתב יתדות מבבל מאשש את המצור והחורבן של נבוכדנצר על יהודה. "בשנה שבע, לחודש קיסומו: מלך אכד הוביל את צבאו לארץ חתית, צר על עיר יהודה, והמלך כבש את העיר ביום השני לחודש אדרו. הוא מינה בה מלך כרצונו, לקח שלל כבד ממנה והביאו לבבל".
זה סימן את סוף עידן ישראל כממלכה עצמאית והשפעתה הפוליטית במזרח הקרוב. עם זאת, ישראל המשיכה להשפיע על הדת העתיקה והולידה את שלוש הדתות האברהמיות הגדולות של ימינו ובמידה רבה מדינת ישראל היא יורשתה, אך זה כבר נושא לסיפור אחר…
