איסר הראל: מר מודיעין

מעטים האנשים שעיצבו את מדינת ישראל מאחורי הקלעים כפי שעשה איסר הראל. מראשי קהילת המודיעין, דרך לכידת אייכמן ועד מאבקי הכוח בצמרת המדינה, סיפורו הוא סיפור של עוצמה, חשד, הכרעות מוסריות והשפעה היסטורית חסרת תקדים.

בקצרה

איסר הראל היה איש מודיעין ישראלי, ממייסדי קהילת המודיעין הישראלית, ראש השב"כ הראשון, ראש המוסד השני וחבר הכנסת. במשך יותר מעשור החזיק בידיו כוח שאין לו אח ורע בתולדות המדינה: שליטה על מודיעין הפנים והחוץ גם יחד.

ילדות ונעורים: בין מהפכה לרעב

איסר הראל נולד ב-30 בנובמבר 1911 או ב-1912 בשם ישראל נתנוביץ הלפרין בעיר ויטבסק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, בבלארוס של ימינו. הוא היה הילד הרביעי למשפחה יהודית אמידה. אביו, הרב נתן נטע הלפרין, היה בוגר ישיבת וולוז'ין הליטאית ואמו יוכבד לבית לוין הייתה עקרת בית, בתו של תעשיין יהודי עשיר. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע. הוא נרשם בספר הגמרא של אביו, אך הספר אבד במהלך טלטלות המהפכה הרוסית ומלחמת העולם הראשונה. למשפחה היה בית חרושת לחומץ בוויטבסק, מתנה מסבו מצד אמו, שהיה בעל זיכיון לייצור חומץ ברחבי רוסיה הצארית.

בהיותו בן שש פרצה מלחמת האזרחים ברוסיה. ויטבסק עברה מיד ליד בין הצבא הלבן לצבא האדום, ואיסר הילד אף נכח בנאום של לאון טרוצקי בעירו. השלטון הסובייטי החרים את רכוש המשפחה, והם סבלו מרעב קשה. בשנת 1922 נמלטה המשפחה מברית המועצות והגיעה לדאוגבפילס שבלטביה העצמאית. בדרך שדדו חיילים סובייטים את מזוודותיהם ובהן שארית רכושם. בדאוגבפילס למד הראל בבית ספר יסודי ותיכון. בספרו "ביטחון ודמוקרטיה" תיאר אירוע דרמטי: הצפה קשה שאיימה להחריב את העיר ורק לאחר תפילתו של הרב מאיר שמחה הכהן, רב העיר, החלו המים לשקוע והעיר ניצלה.

בנעוריו התעוררה בו ההכרה הלאומית היהודית. הוא הצטרף לתנועת נוער ציונית ובגיל 16 יצא להכשרה חקלאית לקראת עלייה לארץ ישראל. בשנת 1929, בעקבות מאורעות תרפ"ט, החליטו חברי ההכשרה להקדים את עלייתם. עבור איסר בן ה-17 זויפו מסמכים שהעידו כי מלאו לו 18, וכך קיבל אישורים מהבריטים. בינואר 1930 חצה את אירופה מצפון לדרום, עלה בג'נובה על ספינה לארץ ישראל, כשאקדח מוסתר בתוך כיכר לחם.

בארץ ישראל: חלוציות, משפחה ופרידה מהקיבוץ

עם הגעתו הצטרף לפלוגת הקיבוץ המאוחד שהקימה את קיבוץ שפיים. הוא עבד בפרדסי השרון ובבית אריזה ונשא לאישה את רבקה לבית בורוביק, חברת קיבוץ. בשנת 1935 החליטו בני הזוג להעלות גם את משפחותיהם לארץ. איסר מימן את העלייה באמצעות הלוואות, אך בקשתו לסיוע מהקיבוץ נדחתה. שלוש המשפחות עזבו את הקיבוץ ועברו להרצליה. הם חיו בצריף רעוע, בשיתוף מלא, והתפרנסו מעבודות אריזה. בהמשך החל איסר לעבוד כקבלן להתקנת צינורות השקיה בפרדסים, והמשפחה יצאה מהמצוקה. בשנת 1937 נולדה בתם, מירה.

בצל המלחמה: הכניסה לעולם המודיעין

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חש הראל כי אינו יכול להישאר בעבודה אזרחית רווחית בזמן שחבריו מגויסים. בשנת 1942 פנה ל"הגנה" בהרצליה. זו הייתה תקופת "מאתיים ימי חרדה", כשכוחותיו של רומל התקרבו לארץ ישראל. הראל נשלח לקורס מ"כים, הוצב במשמר החופים במדים בריטיים, אך עיקר פעילותו הייתה במסגרת הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. לאחר שהכה קצין בריטי מושחת שהתבטא באנטישמיות וסירב להתנצל, הועבר ממשמר החופים למשטרת היישובים העבריים בפתח תקווה, תוך שהוא ממשיך בפעילותו בש"י. בשנת 1944 זומן אל ישראל עמיר, מפקד הש"י והוצב במטה הארגון בתל אביב. בכך החלה הקריירה המודיעינית שלו.

הש"י, בן-גוריון והדרך לצמרת

בסוף 1944 החל הראל לשמש כמזכיר "המחלקה היהודית", שעסקה בביטחון פנים, מעקב אחרי אצ"ל, לח"י וקומוניסטים יהודים. כעבור חודשים אחדים מונה לראש המחלקה בפועל. בשנת 1947 הוצג לדוד בן-גוריון, שאף שינה את שם המחלקה ל"המחלקה הפנימית".

במטה הש"י כונה "איסר הקטן", הן בשל קומתו והן כדי להבדילו מ"איסר הגדול", איסר בארי. בשנת 1947 מונה למפקד מחוז תל אביב של הש"י ואחראי לאיסוף מודיעין מיפו הערבית. למרות הקשיים, הצליח לגייס מקורות חדשים ואף הפעיל סוכן בעמאן, שדיווח כי ירדן מתכוונת להצטרף למלחמה. הראל מיהר להעביר את המידע לבן-גוריון.

ראש השב"כ והממונה על שירותי הביטחון

עם הקמת המדינה קיבל דרגת סגן-אלוף ומונה לראש שירות הביטחון הכללי, השב"כ. הוא בנה את הארגון מאפס, תוך קביעת עקרונות דמוקרטיים: עובדי מדינה מהמניין, ללא פריבילגיות, וברמה מוסרית גבוהה. הוא ביטל מחיצות פוליטיות וגייס גם אנשי אצ"ל ולח"י לשעבר, בהם יצחק שמיר. במהלך מלחמת העצמאות עסק השירות בביטחון פנים בלבד. לאחריה נוספו תחומי ריגול נגדי וטיפול בענייני ערביי ישראל. הראל התקרב מאוד לבן-גוריון וסיפק לו מידע, לעיתים גם בעל אופי מפלגתי.

בספטמבר 1952, לאחר התפטרות ראובן שילוח, מונה הראל לראש המוסד. הוא החזיק במקביל גם בפיקוח על השב"כ, וקיבל את התואר "הממונה על שירותי הביטחון". ב-20 ביולי 1959 שינה את שמו מהלפרין להראל. הוא היה האדם היחיד בתולדות המדינה שריכז בידיו את מודיעין הפנים והחוץ גם יחד. בתקופתו נחשפה מחתרת צריפין, אך הועלו גם טענות להתנהלות כוחנית, כולל העלמת גופתו של קצין שנחשד בריגול למצרים במבצע ברן.

"ביד מנוסה ואחראית, ינוכשו בו עשבים שוטים ורעים, אך ביד בלתי־מאומנת ובלתי־אחראית, הוא עלול לקצץ בנטיעות עצמן."

איסר הראל, על שירות הביטחון הפנימי.

הישגים היסטוריים: מנאום חרושצ'וב ועד אייכמן

הראל הוביל מעקבים אחרי מפלגות פרו-סובייטיות, כולל פעולה חריגה נגד מפ"ם, כאשר הוטמן מכשיר האזנה במשרדו של מאיר יערי. הפרשה עוררה סערה ציבורית. בהמשך היה מעורב גם במעצרו של אהרן כהן, שהורשע בריגול סובייטי. ב-1956 מימן הראל הקמת שבועון מתחרה ל"העולם הזה" בשם "רימון", בניסיון לפגוע בהשפעתו של אורי אבנרי. המהלך נכשל ונחשב לשפל בקריירה שלו.

בתקופתו הוברח למערב נאומו הסודי של חרושצ'וב מ-1956, הישג מודיעיני עולמי. אך שיא הקריירה היה לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה ב-11 במאי 1960 והבאתו לישראל. אייכמן הוצא להורג ב-31 במאי 1962. ניסיונות לאתר את יוזף מנגלה נכשלו.

הראל תיאר את המבצע בספרו "הבית ברחוב גריבלדי", שהפך לרב מכר ועובד לסרטים, כולל "מבצע פינאלה" מ-2018. ב-1961 נחשפו גם ד"ר ישראל בר וקורט סיטה כמרגלים סובייטיים. המוסד היה מעורב גם בפתרון פרשת יוסל'ה שוחמכר, שהסתיימה באיתור הילד בניו יורק והחזרתו להוריו.

בפרשת המדענים הגרמנים במצרים חלק הראל על בן-גוריון. לאחר חילוקי דעות חריפים הודיע על התפטרותו במרץ 1963. לימים התברר כי הערכת בן-גוריון הייתה נכונה. בהמשך שימש יועץ ללוי אשכול, אך פרש. בשנת 1969 הצטרף לרשימה הממלכתית של בן-גוריון ונבחר לכנסת ה-7, בה כיהן עד 1974.

מוות ומורשת

איסר הראל נפטר ב-18 בפברואר 2003, בגיל 91, ונקבר בבית הקברות ירקון. הותיר אחריו את רעייתו רבקה, בתו מירה וחתנו ישראל ערד. מורשתו חקוקה עמוק בתולדות המדינה. רחובות נקראו על שמו בפתח תקווה, נתניה והרצליה.

״מעטים האנשים שהחזיקו עוצמה כזו, בפרק זמן כה קצר והשפיעו כך על גורלה של מדינה צעירה.״

מיכאל בר-זוהר, "הממונה"

איסר הראל היה הרבה מעבר לממונה על שירותי הביטחון. הוא היה אדריכל תפיסת ביטחון שלמה, אדם שפעל מתוך תחושת שליחות עמוקה ומתוך חשד מתמיד, לעיתים עד קצה גבול הדמוקרטיה. מהילדות בצל רעב והמהפכה ברוסיה, דרך בניית מנגנוני הביון והביטחון של מדינת ישראל,ועד לכידת אדולף אייכמן והמאבקים הפוליטיים בצמרת השלטון, הראל פעל בעולם שבו החלטות מתקבלות הרחק מעין הציבור, אך תוצאותיהן נחרטות בדפי ההיסטוריה. מורשתו מעוררת עד היום דיון ער: היכן עובר הקו בין ביטחון לחירות, בין נאמנות למדינה לבין כוח מרוכז מדי ביד אחת. סיפורו של איסר הראל מזמין אותנו להביט אל מאחורי הקלעים של המדינה הצעירה ולשאול שאלות שלא איבדו מהרלוונטיות שלהן גם כיום.

רוצים להעמיק בעוד סיפורים שבהם יחידים עיצבו את מהלך ההיסטוריה הישראלית והעולמית? המשיכו לקרוא באתר וגלו איך החלטות חשאיות משנות גורלות.

חומר מעשיר לקריאה

• התרמית הגדולה, הוצאת שקמונה, 1971
• ג'יהאד, תל אביב: כראל, 1972
• הבית ברחוב גריבלדי, ספריית מעריב 1975; מהדורה מעודכנת זמורה ביתן, תש"ן 1990
• אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, ירושלים: הוצאת עידנים, 1980
• משבר המדענים הגרמניים, 1962-1963, ספרית מעריב, 1982
• קם איש על אחיו: הניתוח המוסמך והממצה של פרשת לבון, ירושלים: הוצאת כתר, 1982
• מבצע יוסלה, הוצאת עידנים, 1983
• האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, ירושלים: הוצאת עידנים, תשמ"ו 1985
• ריגול סובייטי: קומוניזם בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עידנים, תשמ"ז 1987
• ביטחון ודמוקרטיה, תל אביב: הוצאת עידנים, תשמ"ט 1989