ההיסטוריה, כפי שיודע כל מי שקורא בה מספיק זמן, נכתבת לעתים ביערות קפואים, בדם הניגר על השלג ובחלומותיהם המרוסקים של צעירים שסירבו להשלים עם גורלם. ■ וחורף 1863 במזרח אירופה היה הרגע שבו מתח פוליטי, דיכוי דתי ושאיפות לאומיות התנגשו חזיתית עם פלדה רוסית קרה. ■ זהו סיפורם של אצילים, איכרים, סטודנטים וכמרים שניסו לקרוא תיגר על האימפריה הרוסית, חמושים לעיתים ברובי ציד וחרמשים מיושרים, בתקווה שאירופה הנאורה תבוא לעזרתם. אירופה, כהרגלה, רק צפתה.

המרד, שזכה לשם "מרד ינואר", התרחש בפולין הקונגרסאית ובשטחים הסמוכים של חבר העמים הפולני-ליטאי לשעבר, בתקופה שבין תחילת 1863 ועד ללכידת אחרוני המורדים ב-1864. הוא נולד מתוך רצון עז של האצולה הפולנית והבורגנות העירונית להשיב את הריבונות היחסית ממנה נהנו לפני מרד נובמבר 1830. צעירי האומה, שאבו השראה מהצלחת תנועת העצמאות האיטלקית, ושאפו לאותה תוצאה בדיוק. האימפריה הרוסית, שיצאה חבולה ומוחלשת ממלחמת קרים, ניסתה לשדר פתיחות מסוימת בפוליטיקה הפנימית שלה, מה שרק עודד את ממשלת המחתרת הפולנית לתכנן מהלומה מאורגנת.

בין לבנים לאדומים: חלומות של חירות ושפיכות דמים בכיכר

כבר בשנת 1856, למרות חולשתה הכלכלית והפוליטית של רוסיה לאחר מלחמת קרים, הבהיר הצאר אלכסנדר השני את עמדתו ההחלטית למול תביעות הפולנים במילים קצרות וחותכות: "שכחו מכל החלומות". ברם, האוכלוסייה בממלכת פולין סירבה לשכוח. שתי תפיסות עולם מרכזיות קרעו את החברה הפולנית מבפנים. מן העבר האחד עמדו ה"לבנים", חוגים פטריוטיים ליברליים-שמרניים, שהורכבו לרוב מבעלי אחוזות ומשכילים. בראשם עמד אַנְדְזֶ'י זַמוֹיְסְקִי (Andrzej Zamoyski), והם קיוו לחזרה מסודרת לסטטוס קוו החוקתי של לפני 1830. מן העבר השני ניצבו ה"אדומים", תנועה דמוקרטית רדיקלית שאיחדה איכרים, פועלים וחלק מאנשי הכמורה. במוקד המחלוקת ביניהם עמדה שאלת האיכרים: בעוד בעלי האחוזות תמכו בביטול הצמיתות בתמורה לפיצוי, האדומים ראו בהפלת העול הרוסי מטרה שתלויה לחלוטין בשחרור ללא תנאי של האיכרים.

אולי יעניין אותך

לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן: האם שאספה מאה ילדים מהחורבן

יאן בויארסקי: מלך הזייפנים הצרפתי

המרד במחנה סוביבור: ההתקוממות היהודית ששינתה את גורל המחנה

בּוֹלֶסְלַאב פְּרוּס: צללים מאחורי הכתר

כאשר החלו הדמוקרטים לארגן הפגנות דתיות ופטריוטיות ראשונות ב-1860, קמו קבוצות התנגדות חשאיות בקרב הנוער המשכיל. הדם הראשון נשפך בוורשה בפברואר 1861, כאשר הצבא הרוסי תקף באכזריות הפגנה בכיכר הטירה ביום השנה לקרב גרוכוב. חמישה מפגינים נהרגו. מתוך חשש מהתפשטותן של מהומות ספונטניות, הסכים אלכסנדר השני בחוסר רצון לקבל עצומה לשינוי שיטת הממשל. הוא אישר את מינויו של אַלֶכְּסַנְדֶר וְיֶלוֹפּוֹלְסְקִי (Aleksander Wielopolski) לעמוד בראש ועדה שתבחן את נושאי הדת והחינוך הציבורי, והכריז על הקמת מועצת מדינה ושלטון עצמי לערים ולמחוזות.

אך הוויתורים הללו היו מעט מדי ומאוחר מדי. ב-8 באפריל, נורו למוות 200 בני אדם ו-500 נוספים נפצעו מאש רוסית בהפגנה נוספת. משטר צבאי הוכרז בוורשה, וצעדי דיכוי ברוטליים ננקטו נגד המארגנים שם ובווילנה, שהוגלו לעומק רוסיה. בווילנה לבדה נערכו 116 הפגנות בשנת 1861. בסתיו של אותה שנה, הרוסים כבר הכריזו על מצב חירום בפלכי וילנה, קובנה וגרודנו.

הטעות הגורלית של וילופולסקי ופרוץ הקרבות

האירועים האלימים הובילו לגיבוש מהיר של ההתנגדות. מנהיגי המרד העתידיים התכנסו בחשאי בסנקט פטרבורג, ורשה, וילנה, פריז ולונדון. שתי זרועות משמעותיות צמחו מתוך התייעצויות אלו. עד אוקטובר 1861 הוקמה "ועדת התנועה העירונית" (Komitet Ruchu Miejski), וביוני 1862 הוקם הוועד הלאומי המרכזי (CNC). ההנהגה כללה דמויות בולטות כמו סְטֶפַן בּוֹבְּרוֹבְסְקִי (Stefan Bobrowski), יַרוֹסְלַב דּוֹמְבְּרוֹבְסְקִי (Jarosław Dąbrowski), זִיגְמוּנְט פַּדְלֶבְסְקִי (Zygmunt Padlewski), אַגָטוֹן גִּילֶּר (Agaton Giller) ו-בְּרוֹנִיסְלַב שְׁוַורְצֶה (Bronisław Szwarce). גוף זה ניהל יצירת מבנים לאומיים שנועדו להפוך למדינה פולנית סודית חדשה.

הוועד הלאומי המרכזי לא תכנן להתחיל בהתקוממות לפני אביב 1863 לכל המוקדם. אולם, החלטתו של ראש המנהל האזרחי, וילופולסקי, להקדים לאמצע ינואר את גיוס החובה של פעילים פולנים צעירים לשורות הצבא הרוסי האימפריאלי לשירות מפרך של 20 שנה – צעד שנועד לשבור את התנועה הלאומית – אילצה את הוועד לפעול. בליל ה-22-23 בינואר 1863, פרץ המרד טרם זמנו. החלטתו של וילופולסקי הציתה בדיוק את מה שהוא ופקודיו ניסו למנוע.

המרד פרץ ברגע שבו שלט שלום כללי באירופה. מנהיגי המהפכה חסרו את האמצעים לחמש ולצייד את קבוצות הצעירים שהסתתרו ביערות כדי לחמוק מגזירת הגיוס. בתחילה, התקבצו כ-10,000 גברים סביב הדגל המהפכני (שהיה מעוטר בצבעי הלבן והאדום, בדומה לקוקדה הלאומית שענדו המורדים גם במרד של 1830). המתנדבים באו בעיקר ממעמד הפועלים העירוני ומפקידים זוטרים, אך כללו גם בנים צעירים של בני אצולה ענייה (Szlachta) ומספר כמרים בדרגות נמוכות. מולם ניצב כוח אימתני: ממשלת רוסיה העמידה בפולין צבא של 90,000 איש בפיקודו של הגנרל הרוסי אַנְדֶרְס אֶדְוַורְד רַמְזַאִי (Anders Edvard Ramsay). במהלך 24 השעות הראשונות למרד, נבזזו בתי נשק ברחבי המדינה ופקידים רוסים רבים הוצאו להורג במקום.

מדינת הצללים והתלקחות האש לליטא ואוקראינה

כנגד כל הסיכויים, הוציאה הממשלה הזמנית של ה-CNC מניפסט בו הכריזה כי "כל בני פולין הם אזרחים חופשיים ושווים ללא הבדל אמונה, מצב או מעמד". היא קבעה שאדמה המעובדת על ידי איכרים, בין אם בסיס של שכר דירה או שירות, תהפוך לרכושם המוחלט, ופיצוי יינתן לבעלי הקרקעות מתוך קופת המדינה הכללית. הממשלה הזמנית שלחה אספקה למתנדבים הפזורים והבלתי חמושים, אשר כבר בחודש פברואר לחמו בשמונים התנגשויות עקובות מדם מול הרוסים.

ב-1 בפברואר 1863, התלקח המרד גם בדוכסות הגדולה של ליטא לשעבר. ב-2 בפברואר נרשם העימות הצבאי הגדול הראשון של המרד, ליד צִ'יסְטָה בּוּדָה (Čysta Būda), סמוך למריאמפולה. איכרים ליטאים שהיו חמושים בעיקר בחרמשים התעמתו מול טייסת הוסארים רוסית; הקרב הסתיים בטבח נורא של האיכרים הבלתי מוכנים. בחודשים אפריל ומאי המרד התפשט לדינבורג שבלטביה, ויטבסק שבבלארוס, למחוז קייב בצפון אוקראינה, ולמחוז ווהלין. מתנדבים, נשק ואספקה החלו לזרום מעבר לגבולות מגליציה (שבחלוקה האוסטרית) ומהחלוקה הפרוסית. מתנדבים הגיעו אף מאיטליה, הונגריה, צרפת ואפילו מרוסיה עצמה. ההיסטוריון יֶזִ'י זְדְרַאדָה (Jerzy Zdrada) מציין כי עד סוף האביב ותחילת הקיץ של 1863, עמדו 35,000 פולנים חמושים מול צבא רוסי עצום של 145,000 חיילים.

המדינה הפולנית הסודית נוהלה על ידי המועצה הלאומית (Rada Narodowa – RN), אליה היו כפופים המבנים האזרחיים והצבאיים בשטח. זו הייתה קואליציה וירטואלית של "הלבנים" ו"האדומים", שהונהגה על ידי זִיגְמוּנְט סְיֶירַקּוֹבְסְקִי (Zygmunt Sierakowski), הכומר הליטאי אַנְטַנַאס מַצְקֶבִיצִ'יוּס (Antanas Mackevičius) ו-קוֹנְסְטַנְטִי (וינצנטי) קַלִינוֹבְסְקִי (Konstanty Kalinowski).

הצביעות הבינלאומית וקונבנציית אלבנסלבן

בעוד הפולנים שופכים את דמם, משחקי הכס של אירופה שיחקו בחייהם. המערך הדיפלומטי הפולני התרכז בפריז, תחת הנהגתו של וְלַדִיסְלַב צַ'רְטוֹרִיסְקִי (Władysław Czartoryski). בירות המערב הופתעו מפרוץ הסכסוך המזוין, ובעוד שדעת הקהל (מנורווגיה ועד פורטוגל) תמכה במורדים, המנהיגות הייתה זהירה. קונפדרציית המדינות של אמריקה אהדה את המורדים וראתה במאבקם מקביל לשלה. קצינים מאיטליה, צרפת והונגריה נענו לקריאה, אך מנגד, האפיפיור פִּיוּס התשיעי התנגד למרד באופן רשמי ועידכן על כך את צ'רטוריסקי.

האירוע שחשף את ערוותה של הדיפלומטיה האירופית היה חשיפת קיומה של "קונבנציית אלבנסלבן" (Alvensleben), שנחתמה ב-8 בפברואר 1863 בין פרוסיה לרוסיה. הקונבנציה, פרי מוחו של אוֹטוֹ פוֹן בִּיסְמַרְק (Otto von Bismarck), אפשרה פעולה משותפת לדיכוי הפולנים. ב-14 בפברואר אישר שגריר בריטניה בברלין, סר אַלֶכְּסַנְדֶר מַאלֶט (Alexander Malet), כי הרכבות הפרוסיות הועמדו לרשות הצבא הרוסי לשם שינוע כוחות דרך שטח פרוסי כדי לדכא את המרד.

נפוליאון השלישי מצרפת, שכבר אהד את פולין, רצה להגן על גבולות הריין שלו וניסה לעורר מלחמה עם פרוסיה תוך חיפוש ברית עם אוסטריה. בריטניה, מנגד, שאפה למנוע מלחמה צרפתית-פרוסית וחסמה את הברית האוסטרית-צרפתית. אוסטריה עצמה דחתה את פניות צרפת. בסופו של דבר, צרפת, בריטניה ואוסטריה הסתפקו בשליחת פתקים דיפלומטיים פושרים באפריל, מתוך תקווה שיהיו להם כוח שכנוע כלפי הצאר. אלכסנדר השני, בתמיכת עמו, דחה בבוז את ההצעות האירופיות ביוני 1863, בהן דרשו נציגות לאומית וחנינה. בספטמבר 1863 נקטעו המגעים לחלוטין. הדיפלומטיה נכשלה.

טראוגוט: הניסיון האחרון לעצור את השקיעה

כאשר התברר שהעזרה המובטחת מנפוליאון השלישי היא אשליה, החל מצבו של המרד להידרדר. האדומים מתחו ביקורת על הממשלה הלאומית על התנהלותה הריאקציונרית ועל אי עידוד האיכרים לקחת חלק. ב-17 באוקטובר 1863 לקח לידיו הגנרל הפולני רוֹמוּאַלְד טְרַאוּגוּט (Romuald Traugutt) את המושכות בניסיון נואש לאחד את כל המעמדות תחת דגל אחד. טראוגוט, לוטננט-קולונל ממוצא גרמני בצבא הרוסי שקודם לגנרל במרד ושימש כשר החוץ בממשלת המחתרת, בנה מחדש את הכוחות לקראת מתקפת אביב ב-1864, כשהוא בונה על פריצת מלחמה כלל-אירופית.

ב-27 בדצמבר 1863, הוציא טראוגוט צו המעניק לאיכרים את האדמות שעליהן עבדו, במימון קרנות המדינה. אך הצעד הגיע מאוחר מדי. הממשלה הרוסית כבר החלה לחלק חלקות אדמה נדיבות לאיכרים, שקנו את נאמנותם ומנעו מהם לתמוך במהפכנים. הלחימה המשיכה באקראי במהלך חורף 1863-1864 בגבול הדרומי של הממלכה, ליד גליציה. בסוף דצמבר במחוז לובלין, הובסה יחידתו של הגנרל מִיכַאִל הַיְידֶנְרַייך (Michał Heydenreich). ההתנגדות הנחושה ביותר נמשכה בהרי שְׁוְויֶינְטוֹקְזִ'יסְקְיֶה, שם הצטיין הגנרל יוֹזֶף הַאוּקֶה-בּוֹסַאק (Józef Hauke-Bosak) בכיבוש ערים מכוחות רוסיים עדיפים, עד לתבוסתו המוחצת ב-21 בפברואר 1864.

ב-29 בפברואר, אוסטריה הטילה משטר צבאי, וב-2 במרץ, השלטונות הצאריים ביטלו רשמית את הצמיתות בממלכת פולין. שני אירועים אלו רוקנו מתוכן את האסטרטגיה של טראוגוט. באפריל 1864, כשהכל נראה אבוד, נטש נפוליאון השלישי לחלוטין את העניין הפולני. ברגע זה כתב צ'רטוריסקי לטראוגוט את המילים המצמררות:

בליל ה-10 באפריל נתפס טראוגוט. הוא, יחד עם ארבעת חברי המועצה הלאומית האחרונים – אַנְטוֹנִי יֶזְ'יוֹרַנְסְקִי (Antoni Jezioranski), רַפַאל קְרַאיֶיבְסְקִי (Rafał Krajewski), יוֹזֶף טוֹצִ'יסְקִי (Józef Toczyski) ו-רוֹמַן ז'וּלִינְסְקִי (Roman Żuliński) – נתלו ב-5 באוגוסט במצודת ורשה. רק אַלֶכְּסַנְדֶר וַאשְׁקוֹבְסְקִי (Aleksander Waszkowski), ראש מרד ורשה, הצליח לחמוק עד דצמבר, אך גם הוא הצטרף לרשימת ההרוגים בפברואר 1865. מלחמה שהורכבה מ-650 קרבות והתנגשויות, וגבתה את חייהם של 25,000 פולנים, הסתיימה לאחר 18 חודשים. הכומר סְטַנִיסְלַב בְּז'וֹזְקָה (Stanisław Brzóska) וקומץ נאמנים המשיכו את ההתנגדות בסמוגיתיה ובפודלסיה, מונעים מזעם על רדיפת הקהילה היוונית-קתולית, עד לאביב 1865.

פני המורדים: מהגנרלים ועד אחרוני הלוחמים

המרד אסף לתוכו קשת מרתקת של אישים שנשזרו בהיסטוריה הפולנית. נשים גיבורות כאַנָּה הֶנְרִיקָה פּוּסְטוֹבוֹיְטוֹבְנָה (Anna Henryka Pustowójtówna), שכונתה "מיכאל סמוק" ושימשה כשלישה של המפקד הצבאי של המרד, מַרְיַאן לַנְגִיֶיבִיץ' (Marian Langiewicz) (שלו עצמו הייתה אישה אנגלית בשם סוזן שעימה נקבר באיסטנבול). פוסטובויטובנה השתתפה בהמשך בחייה גם בקומונה הפריזאית ובמלחמת צרפת-פרוסיה. הייתה גם מַרְיָה הֶמְפֶּל (Maria Hempel) מוועדת הנשים של חלם, שהסתירה מורדים ולימים הפכה לאתנובוטנאית.

בין האינטלקטואלים והסופרים שלחמו היו לוּדְוִויק מְיֶירוֹסְלַבְסְקִי (Ludwik Mierosławski), גנרל וותיק מרד 1830; בּוֹלֶסְלַב פּרוּס (Bolesław Prus), שהפך לסופר מוביל; וְאַפּוֹלוֹ קוֹזֶ'נְיוֹבְסְקִי (Apollo Korzeniowski) – מחזאי פולני ואביו של הסופר הנודע ג'וזף קונרד. הלוחמים בשטח הונהגו גם על ידי קדושים לעתיד, כמו אַלְבֶּרְט חְמְיֶלוֹבְסְקִי (Albert Chmielowski) שהקים מסדר דתי, ו-רְפָאֵל קַלִינוֹבְסְקִי (Raphael Kalinowski) שנשפט למוות אך עונשו הומתק ל-10 שנות סיביר אחרי טרק יבשתי נוראי של 9 חודשים. גם הגיבור האיטלקי פְרַנְצֶ'סְקוֹ נוּלּוֹ (Francesco Nullo) הקריב את חייו בקרב קְשִׁיקַאבְקָה (Krzykawka) למען המטרה, כמו גם אנדריי פוטבניה (Andriy Potebnia), קצין רוסי לשעבר ממוצא אוקראיני. גם אישים פוליטיים כְּוְלַדִיסְלַב נְיֶיגוֹלֶבְסְקִי (Władysław Niegolewski) ואנשי חינוך כְּאֶדְמוּנְד מַטֶיְיקּוֹ (Edmund Matejko, אחיו של הצייר יאן מטייקו) ו-פְרַנְצִישַק בַּהוּשֶׁבִיץ' (Francišak Bahuševič) המייסד של הספרות הבלארוסית לקחו חלק פעיל יחד עם חברי מועצה כדוגמת לֵיאוֹן פְּזַ'נוֹבְסְקִי (Leon Przanowski) שלחם תחת דיוניזי צ'חובסקי.

לצידם של המורדים, במעשה של סולידריות כנה, התפטרו פקידי ממשל אזרחיים, בהם הארכיבישוף של ורשה, זִיגְמוּנְט פֶלִינְסְקִי (Zygmunt Feliński), מתפקידיהם והצהירו אמונים לממשלת המורדים. מתוך משתתפי המרד, כ-60% היו מרקע של בעלי אחוזות (בליטא ובלארוס כ-50%, באוקראינה כ-75%), והרישומים מראים ש-95% מאלו שנענשו על חלקם במרד היו קתולים.

נקמת הצאר: הדיכוי, הגלות וצלקות של אומה

לאחר קריסת המרד, ירדה ידו הכבדה של אלכסנדר השני על פולין. מִיכַאִיל מוּרַבְיוֹב (Mikhail Muravyov), שכונה בפי כל "מורביוב התליין", פיקח אישית על תלייתם של 128 גברים. יורשו, הרוזן פְיוֹדוֹר בֶּרְג (Fyodor Berg) העצים את הדיכוי והרוסיפיקציה בניסיון לעקור כל זכר לתרבות הפולנית. לפי נתונים רשמיים רוסיים, הוצאו להורג 396 איש, ו-18,672 הוגלו לסיביר. לפי הרישומים שלהם עצמם, 2,500 גברים נשלחו, אך ההיסטוריון נורמן דייויס מציין שמספר המוגלים האמיתי עמד על 80,000 איש, ההגליה הבודדת הגדולה ביותר בתולדות רוסיה. בסך הכל למעלה מ-60,000 איש נכלאו והוגלו לפנים רוסיה, הרי הקווקז, הרי אורל, ואף למכרות הכסף של נרצ'ינסק כפי שתיעד ג'ורג' קנאן ("אלפי מורדים פולנים הועברו לנרצ'ינסק").

הרוסים החליטו להרוס כלכלית את האצולה (ה"שלאכטה"). ממשלת רוסיה החרימה 1,660 אחוזות בפולין ו-1,794 בליטא. מס הכנסה של 10% הוטל על כל האחוזות כפיצוי מלחמה, ורק ב-1869 הופחת ל-5%. בעוד ברוסיה איכרים שילמו 34% מעל מחיר השוק עבור אדמותיהם, בפולין האדמות חזרו ללא זכויות פיצוי. הממשלה השתלטה על נכסי הכנסייה וביטלה מנזרים. השפה הרוסית הוכרזה כשפה הרשמית הבלעדית בבתי הספר (למעט לימודי דת) ובכל משרדי הממשל, וממלכת פולין חולקה לעשרה מחוזות תחת שליטת מושל צבאי רוסי.

אירועי 1863 עיצבו מחדש את החשיבה הפולנית. פירוק האחוזות ועוניים של האיכרים הובילו את האוכלוסייה לאמץ את גישת ה"עבודה האורגנית" והשיפור העצמי – עידן של פוזיטיביזם חברתי. עשורים מאוחר יותר, 41 שנים אחרי שרוסיה מחצה את המרד, שוב קמו צעירי פולין במרד לודז' ב-1905, אשר נכשל גם הוא. אך מתוך אפר המרד קמו שתי תנועות שקבעו את סדר היום של המאה הבאה: המפלגה הסוציאליסטית הפולנית של יוזף פילסודסקי (צאצא של ליטאים), והתנועה הדמוקרטית הלאומית ("אנדציה") של רומן דמובסקי שדגלה בשמרנות קתולית ובריבונות.

מרד ינואר היה יותר מעוד פרק כואב במאבקי החירות של פולין. הוא היה ההוכחה המדממת של אימפריה המנסה למחוק עם בעזרת חבלי תלייה וקרונות רכבת למכרות הקרח של סיביר. השלג שירד על המחוזות באותו חורף ארוך כוסה אמנם בדם, אך תחתיו הונחו יסודות הברזל של הלאומיות, של הסירוב העיקש להימחק, ושל רוח ההתנגדות שתמשיך לנשב ברחובות ורשה ווילנה עוד שנים רבות.

חומר מעשיר לקריאה

Reform and insurrection in Russian Poland, 1856–1865 הוא ספר מאת רוברט פרנק לזלי, שמתמקד בדיוק בחלון הזמנים שבין נאומו של אלכסנדר השני ב-1856 ועד קריסת המרד, ומנתח את הניסיונות לרפורמה אזרחית שהוביל וילופולסקי מול כוחות ההתקוממות הבלתי נמנעים.

״על גדות הניימן״ (Nad Niemnem) הוא רומן היסטורי של הסופרת אליזה אוֹזֶ'שְׁקוֹבָה (Eliza Orzeszkowa), שעלילתו מתרחשת באזור גרודנו בצל טראומת מרד 1863 והעבודה האורגנית שבאה בעקבותיו.

הספר ״פייר וז'אן״ מאת גי דה מופאסאן יש דמות של כימאי פולני זקן שנמלט לצרפת בעקבות אירועים עקובים מדם במולדתו, התייחסות ספרותית מובהקת לגלות שלאחר המרד.

אז אם נדמה לכם שההיסטוריה היא רק אוסף של תאריכים יבשים וגנרלים עם שפמים מרשימים, כנראה שלא קראתם מספיק על קווי מתאר של אימפריות קורסות. אל תהיו כמו המעצמות באירופה שעמדו מנגד; הירשמו לניוזלטר שלנו כדי לקבל עוד טקסטים שלא עושים הנחות לאף צאר, או המשיכו לגלוש באתר לכתבות שיזכירו לכם למה המין האנושי הוא עדיין הטרגדיה המעניינת ביותר שנכתבה.