קתולי שאינו יודע שוודית, קצין בצבא הצרפתי, חברו לנשק של נפוליאון בונפרטה, נראה היה שלז'אן-בטיסט ז'ול ברנדוט אין סיכוי להפוך למלך, ובכל זאת זה אכן קרה לבסוף…
השנה הייתה 1810, כס המלכות השוודי נכבש על ידי קרל ה-13 משושלת הולשטיין-גוטורפ. המלך הקשיש וחסר המנוח בילה את השבועות הראשונים של מלכותו במיטה, שבור משבץ מוחי, כך שהשלטון שהועבר אליו עם הכתר היה נומינלי. בריאותו התדרדרה מיום ליום. המצב היה מסובך בגלל היעדר יורשים לקרל. בינתיים, שוודיה הייתה במצב כמעט גרוע יותר מהשליט שלה. המדינה הובאה למשבר על ידי קודמו של קרל ה-13, גוסטב הרביעי, מדינאי עיקש וקצר רואי, יריב אדוק של הנאורות הצרפתית ונפוליאון בונפרטה.
במהלך חייו הקצרים התרחשו שתי מלחמות: מלחמת פומרניה בשנים 1805–1807 ומלחמת רוסיה-שוודיה בשנים 1808–1809, שבעקבותיה הפכה פינלנד לחלק מהאימפריה הרוסית על פי חוזה פרדריקסבורג. הקצינים השוודים לא יכלו לסלוח למלך על התבוסה הזאת ובאמצעות מזימה ארגנו הפיכה שבה הפילו את גוסטב הרביעי השנוא ב-1809. המדינה אימצה חוקה וצורת ממשל חדשה, שבה הייתה הפרדת רשויות והגבלת כוחו של המלך.
הדני כריסטיאן מאוגוסטנבורג הוכר כירש העצר תחת קרל ה-13, אך הוא מת ב-1810 בנסיבות לא ידועות. מאוחר יותר באותה שנה, נבחר פה אחד לנסיך הכתר הקצין הצרפתי ז'אן-בטיסט ברנדוט, שאותו אימץ גם קרל ה-13 כדי לתת לגיטימציה לשלטון. הנסיך המיר את דתו לפרוטסטנטיות וקיבל את השם קרל ה-14 יוהאן ברנדוט. אבל איך יכול היה זר שלא משושלת המלכוה לעלות לכס המלכות של שוודיה? יש לפחות שלוש גרסאות.
גרסה ראשונה: לפייס את צרפת
עד 1810, מצבה של שוודיה היה רחוק מלהיות מזהיר: האימפריה הגדולה לשעבר ספגה תבוסות במשך מאה שנים, מקרב פולטבה ב-1709 ועד לקרב אורבאיס ב-1808, שלאחריו איבדה המדינה חלק ניכר משטחה המזרחי.
בלי פינלנד, שוודיה הפכה כל כך קטנה שהיא יכלה לעשות מעט כדי להתנגד לאירופה החזקה. התהילה לשעבר הייתה לנחלת העבר. בנוסף לאובדנים הטריטוריאליים וההפסדים האנושיים, שוודיה ספגה משברים פוליטיים: רצח המלך גוסטב השלישי, הדחתו של גוסטב הרביעי וחשד הרעלה של המעמיד פנים לכס המלכות, הנסיך הדני קארל מאוגוסטנבורג, היו רק מעט מהחבטות שהמדינה חטפה באותן שנים.
שנאתו של גוסטב הרביעי לנפוליאון הובילה את המדינה להשתתף בקואליציה האנטי-צרפתית השלישית. על פי ההתחייבויות שהתקבלו אז, חיילים שוודים היו אמורים להתעמת עם הצרפתים בפומרניה. השוודים קיבלו את הטריטוריה שם הודות לפעולות המוצלחות של גוסטב השני במהלך מלחמת שלושים השנה וחסידיו לאחר מותו ב-1632. באותה תקופה, הערים גריפסוואלד, סטרלסונד והאי רוגן היוו את הנכס האירופאי של המעצמה הגדולה שבדיה. כעבור מאתיים שנה יובס כאן המלך השוודי בפני מפקד הצבא הצרפתי בפומרניה, ז'אן-בטיסט ברנדוט.
בשנת 1807 חתמה האימפריה הרוסית על הסכם טילזיט עם צרפת, שנתן אור ירוק לקיסר אלכסנדר הראשון לכבוש אדמה פינית. שוודיה נותרה בבידוד בינלאומי, מצומצמת בשטחה כשבראשה מלך לא בריא. בתקווה להציל את המדינה ולהחזיר את פינלנד, פונים השוודים ישירות לנפוליאון כדי לפתור את סוגיית השושלת. באמצע קיץ 1810 הגיע לפאריס סגן קרל אוטו מורנר עם מכתב מהמלך לקיסר הצרפתי. לאחר מכן הוא פנה ישירות לז'אן-בטיסט ברנדוט ואמר שרוב השוודים מעוניינים בו בתור נסיך הכתר.
לא במקרה סמכו השוודים על החבר לנשק הזה של נפוליאון. הם היו קשורים בעבר מהפכני ארוך: בשנת 1780 נשלח לשרת בגדוד חיל הרגלים המלכותי בארן של הוד מלכותו לואי ה-16. למרבה האירוניה, ז'אן ברנדוט בילה שנה וחצי בקורסיקה שבאז'אקסיו, עיר הולדתו של נפוליאון. השניים נפגשו רק ב-1797. בשלב זה כבר עלה ברנדוט לדרגת בריגדיר גנרל ונודע כמנהיג צבאי מוכשר. לאחר ביסוס כוחו של נפוליאון בצרפת, שימש ז'אן-בטיסט כיועץ המדינה ופיקד על כוחות במערב צרפת. ב-1804 הוכרז בונפרטה לקיסר צרפת. ברנדוט הביע את נאמנותו לנפוליאון וקיבל את התואר מרשל האימפריה.
במערכה הצבאית של 1805 נגד הקואליציה הרוסית-אוסטרית-שוודית פיקד ברנדוט על חיל צבאי. המרשל התבלט בקרב המפורסם של אולם, חצה את הדנובה, הגיע למינכן וחסם את צבאו של הגנרל מאק ובהמשך הביס אותו. בשנת 1806, קיבל ברנדוט כהוקרה על שירותו את התואר נסיך פונטקורבו.
במקביל, בונפרטה וברנדוט היו מקושרים זה לזה לא רק בחיי המדינה, אלא גם בחיי המשפחה. המרשל התחתן עם כלתו לשעבר של הקיסר הצרפתי לעתיד, דזירה קלרי, אך בהסכמת נפוליאון עצמו. מנישואים אלה נולד לו בן, אוסקר, שלימים היה למלך השוודי בשנים 1844–1859. אחותה של דזירה, מארי-ז'ולי קלרי, הפכה לאשתו של אחיו של נפוליאון, ג'וזף בונפרטה, מלך ספרד בשנים 1808–1813.
ברנדוט עצמו היה מוכר בשוודיה מאירועי מלחמת פומרניה. השבדים, שזכרו את מנהגו של נפוליאון "להושיב" קרובי משפחה במקומות באירופה, האמינו שהזמנת המרשל לנסיך הכתר תציל את המדינה, אם כי כבר מההתחלה היה חשש מסוים לגבי עברו המהפכני של ברנדוט.
עם זאת, רבים חיכו בקוצר רוח לראות מה יעשה גיבור המלחמה לשעבר עם "השאלה הפינית". בנוסף, המרשל הצרפתי היה זכאי ל"נדוניה" של 8 מיליון פרנק, שהיתה הכרחית לשוודיה שרופת המלחמה.
גרסה שנייה: הקסים את השוודים
ועדיין, להיות מקורב לנפוליאון לא מספיק כדי להפוך לנסיך הכתר השבדי. אל תשכחו כי ברנדוט פיקד על צבא האויב, שהנחיל תבוסה לשוודיה וערער לחלוטין את יוקרתה באירופה. אז למה השוודים העדיפו אותו? התשובה פשוטה: ברנדוט הקסים את השבדים, החל ממלחמת פומרניה ממש, כאשר ז'אן-בטיסט הפגין כבוד ואנושיות כלפי שבויי מלחמה ואסירים והותיר רושם של מפקד רחום.
ברנדוט ספג את מיטב נימוסי האבירים, ששימחו מאוחר יותר את האצולה השוודית ואת המלך קרל ה-13. האחרון לא היה נגד אימוץ המרשל הצרפתי כדי לתת לגיטימציה להמשכיות הכוח המלכותי.
גרסה שלישית: מורת רוחו של נפוליאון
למרות הקשרים ההדוקים בין בונפרטה וברנדוט, הורגשו ביניהם ידידות ארוכת שנים ותהילה צבאית, מתח ויריבות. כך, בעוד ברנדוט היה גבר יפה תואר, גובהו 180 ס"מ, עם תלתלים כהים, אף נץ והכינוי בל-ג'מבס ("רגליים יפות"), נפוליאון היה נמוך יותר, עם שיער עד הכתפיים ותנועות עצבניות. ברנדוט החשיב את נפוליאון כעל צמח בעל ביטחון עצמי. בונפרטה, בתורו, ראה בברנדוט יהיר ושאפתן מדי. במיוחד, לדעת הקיסר העתידי, הודגש הדבר בשם הנוסף ז'ול, שז'אן-בטיסט הוסיף לעצמו לכבוד יוליוס קיסר במהלך המהפכה.
נפוליאון קיבל כל הזמן גינויים נגד ברנדוט. עוד בשנת 1802, ז'אן בפטיסט נחשד בקשר עם קבוצת קצינים בבריטני שהפיצו כרזות נגד נפוליאון, אך לא ניתן היה להוכיח את מעורבותו במרד. במקביל, נפוצו שוב ושוב שמועות שהמרשל פקפק בפקודות ובמעשיו של נפוליאון. אבל זה לא הכל. ההכפשות הדגישו כי ברנדוט כביכול מכין מזימה ומקבץ סביבו מתנגדים לקיסר. לא ידוע כמה ברנדוט התנגד לכך שבונפרטה יהפוך ל"קיסר", אבל יש גרסה שלמרשל היה קעקוע "מוות למלכים", שלכאורה עשה ז'אן-בטיסט עוד בצעירותו.
גם כאשר קיבל גינויים כאלה נגד המרשל שלו, הקיסר לא מיהר לנקוט נגדו צעדים. הוא האמין שהסיבה לכך הייתה יחסו העדין של נפוליאון כלפי כלתו לשעבר, שהשפיע גם על בעלה ז'אן-בטיסט.
החום הזה התברר כנחוץ עבור ברנדוט כשנסע לשבדיה הקרה: לשני החברים-יריבים הייתה הזדמנות "להתפזר בשלווה". עם פעולה כזו, נפוליאון "הרג את הארנבת השנייה", שבדיה עברה ממדינת אויב למחנה תומכי צרפת הנפוליאונית. אבל נפוליאון טעה.
לאחר שהפך לנסיך הכתר השוודי והשתלט מיד על ממשלת המדינה עקב חולשתו של קרל ה-13, ברנדוט תמך בתחילה בדרכו של נפוליאון. בפרט, בשנת 1810 נחתם בפריז הסכם שלום צרפתי-שוודי, לפיו שוודיה אמורה להצטרף למצור הקונטיננטלי על בריטניה הגדולה.
אבל לברנדוט נמאס מהמלחמה ומבונפרטה, שלתמיכתו יכל להזדקק רק כדי להחזיר את פינלנד. ניסיון להחזיר את השטח שאבד שנה קודם לכן נראה מסוכן מדי. יתרה מכך, ז'אן-בטיסט היה צריך להשיג דריסת רגל על כס המלכות, לזכות באמון רב יותר ובאהבה גדולה יותר של השוודים. לשם כך הוא פנה להגשים חלום מוקדם, לכאורה בלתי אפשרי – לספח את נורבגיה. שוודיה נלחמה במספר רב של מלחמות נגד דנמרק כבר מהמאה ה-16. אך ללא הצלחה.
משמעות הדבר הייתה מהפכה באסטרטגיית מדיניות החוץ של שוודיה: לכרות ברית עם האויב הנצחי, רוסיה, ולגייס את תמיכתו של אלכסנדר הראשון במאבק עם דנמרק למען נורבגיה.
צעדים חסרי תקדים אלה כונו "המדיניות של 1812". באותה שנה, שבדיה הכריזה על נייטרליות בעימות האנגלו-צרפתי. במקביל, נחתמה ברית סודית רוסית-שוודית. רוסיה הסכימה לכיבוש השבדי של נורבגיה ושוודיה הפכה לבת בריתה של רוסיה נגד צרפת. ברנדוט לקח סיכון כי התוצאה של מלחמת 1812 עדיין לא הייתה ידועה באותה תקופה, הרוסים רק היו צריכים להביס את נפוליאון.
אשתו של ז'אן-בטיסט תכתוב לו מפריז: "אוי, ז'אן, זה נכון שהצטרפת לאויבי צרפת! איך זה אפשרי! אתה מכחיש את כל חייך הקודמים. המולדת שלך, שבה קבורים הוריך, המדינה שבה עמדה מיטתך?!
אבל עבור המרשל הצרפתי לשעבר הכל נגמר בטוב. לאחר תבוסת צבא נפוליאון ברוסיה, שוודיה, כחלק מהקואליציה האנטי-צרפתית השישית, התנגדה לנפוליאון ב"קרב האומות". במקביל, במלחמת שוודיה-דנמרק של 1813, הביסה שבדיה את אויבתה משכבר הימים ובעלת בריתה לשעבר של צרפת, דנמרק וסיפחה את נורבגיה במסגרת הסכם קיל משנת 1814.
ברנדוט היה פוליטיקאי מלידה. הוא פתר את המשבר השושלתי לאחר המלוכה הגוסטבית והגשים את חלומם רב השנים של השוודים לספח את נורבגיה. לשם כך, הוא פנה מארצו מולדתו והפך לאהוב בארץ זרה, משהצליח להקסים את השבדים.
לאחר שנזכר מדוע גוסטב הרביעי הודח, החליט ברנדוט להימנע ממלחמות. המדיניות הנייטרליות שהוכרזה על ידי המלך השוודי החדש אפשרה לשוודים להימנע מהשתתפות בסכסוכים צבאיים ובכך לפתח את מדינתם. זה עזר לשוודיה להתרחק אפילו מהעימותים הגדולים ביותר של המאה ה-20.
במקביל, קרל ה-14 יוהאן מעולם לא למד לדבר שוודית עד סוף ימיו. נאומים רשמיים הוקלטו בתעתיק צרפתי, אותם הקריא במהלך הנאומים. בנו של קרל ה-14 יוהאן, המלך לעתיד אוסקר הראשון, להיפך, הגיע לשוודיה בגיל 12 ושלט במהירות בשפה ובמנהגים המקומיים וצבר פופולריות בקרב האוכלוסייה. אשתו של ברנדוט, אותה דזירה קלרי, ראתה את שוודיה ב-1811, אך היא ראתה בה כמחוז נידח ושבה לפריז. בעקבות אהבה נכזבת (התאהבה בקרדינל האדום שלא החזיר לה אהבה…) וחזרה לבעלה בשנת 1822.
לבסוף, ב-26 בינואר 1844, בגיל 81, קרל יוהאן לקה בשבץ מוחי ונמצא מחוסר הכרה בחדרו. הוא אומנם שב זמנית להכרתו, אך מעולם לא השתקם; ב-8 במרץ מת. הוא זכה לכבוד גדול ונטמן בהלוויה מלכותית מפוארת בכנסיית רידרהולם שבסטוקהולם ושושלת ברנדוט שהחלה איתו ממשיכה לשלוט בשוודיה עד ימינו אנו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
