ז'אן-בדל בוקאסה – חייו הסוערים של שליט אפריקאי

ז'אן-בדל בוקאסה היה פוליטיקאי וקצין צבא מרכז-אפריקאי, שכיהן כנשיאה השני של הרפובליקה המרכז-אפריקאית לאחר שנטל את השלטון בהפיכה ב-1 בינואר 1966. מאוחר יותר, הקים את האימפריה המרכז-אפריקאית והכתיר את עצמו לקיסר, ושלט כבוקאסה הראשון עד להפלתו בהפיכה בשנת 1979. הוא שלט במשך כ-14 שנים במצטבר. תקופת שלטונו התאפיינה בפזרנות יוצאת דופן ובפשעים חמורים, כמו השלכת יריביו כמאכל לתנינים.

ראשית חייו

בוקאסה נולד ב-22 בפברואר 1921, כאחד משנים עשר ילדיהם של מינדוגון מופאסה, ראש כפר, ואשתו מארי יוקובו, בבובאנגי, כפר מבקה גדול באגן לובאיה, ששכן בקצה יערות המשווה, והיה אז חלק מאפריקה המשוונית שנשלטה על ידי צרפת הקולוניאלית, כ-80 קילומטרים דרומית-מערבית לבנגי. מינדוגון אולץ לארגן את לוחות הזמנים של אנשי כפרו לעבודה עבור חברת היערות הצרפתית ("פורסטייר"). לאחר ששמע על מאמציו של נביא בשם קארנו להתנגד לשלטון הצרפתי ולעבודת הכפייה, החליט מינדוגון שלא לציית עוד לפקודות הצרפתים ושחרר כמה מחברי הכפר שהוחזקו כבני ערובה על ידי חברת היערות. החברה ראתה בכך מעשה מרדני, ולכן עצרה את מינדוגון ולקחה אותו כשהוא כבול בשלשלאות למבאיקי. ב-13 בנובמבר 1927, הוא הוכה למוות בכיכר העיר, ממש מחוץ למשרד הנהלת המחוז. שבוע לאחר מכן, אמו של בוקאסה, שלא יכלה לשאת את הצער על אובדן בעלה, התאבדה. כך נותר בוקאסה יתום בגיל שש.

משפחתו המורחבת של בוקאסה החליטה שיהיה זה הדבר הטוב ביותר עבורו לקבל חינוך בשפה הצרפתית באקול סנט-ז'אן ד'ארק, בית ספר נוצרי מיסיונרי במבאיקי. כילד, הוא ספג לעיתים קרובות לעג מחבריו לכיתה בשל יתמותו. הוא היה נמוך קומה וחזק פיזית. בלימודיו, בוקאסה חיבב במיוחד ספר דקדוק צרפתי של מחבר בשם ז'אן בדל. מוריו הבחינו בחיבתו, והחלו לכנותו "ז'אן-בדל". במהלך שנות נעוריו, בוקאסה למד באקול סן-לואי בבנגי, תחת האב גרונר. גרונר חינך אותו מתוך כוונה להפוך אותו לכומר, אך הבין שלתלמידו אין את הכישרון ללימודים או את האדיקות הנדרשת לעיסוק זה. לאחר מכן הוא למד בבית הספר של האב קומט בברזוויל, שם פיתח את יכולותיו כטבח. לאחר שסיים את לימודיו ב-1939, בוקאסה קיבל את עצת סבו, מ'באלאנגה והאב גרונר, והצטרף לחיילים הקולוניאליים הצרפתיים ("טרופ קולוניאל") כחייל יחידת קלעים ("טיראייר") ב-19 במאי 1939.

קריירה צבאית

מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939, לאחר גיוסו. בזמן ששירת בגדוד הצעידה השני, בוקאסה קודם לרב-טוראי ביולי 1940, ולרב-סמל בנובמבר 1941. לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, הוא שירת ביחידה אפריקאית של כוחות צרפת החופשית ולקח חלק בכיבוש בירת ממשלת וישי בברזוויל. ב-15 באוגוסט 1944, הוא השתתף בנחיתת כוחות בעלות הברית בפרובאנס, צרפת, כחלק ממבצע דרגון, ולחם בדרום צרפת ובגרמניה בתחילת 1945, לפני התמוטטות גרמניה הנאצית. הוא נשאר בצבא הצרפתי לאחר המלחמה ולמד שידורי רדיו במחנה צבאי בעיירת החוף הצרפתית פרז'וס.

לאחר מכן, בוקאסה למד בבית הספר לקצינים בסן-לואי, סנגל. ב-7 בספטמבר 1950, הוא נשלח להודו-סין הצרפתית כמומחה שידורים עבור גדוד סייגון-צ'ולון. בוקאסה ראה מעט לחימה במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה לפני שסיים את שירותו במרץ 1953. על גבורתו בקרב, הוא זכה לחברות בלגיון הכבוד, ועוטר בצלב המלחמה. במהלך שהותו בהודו-סין, הוא נישא לנערה וייטנאמית בת 17 בשם נגוין טה הווי. לאחר שהווי ילדה לו בת, מרטין, בוקאסה רשם את הילדה כאזרחית צרפתייה. בוקאסה עזב את הודו-סין ללא אשתו ובתו, כיוון שהאמין שישוב לשירות נוסף בעתיד הקרוב. מאוחר יותר, כנשיא, בוקאסה חיפש את בתו הווייטנאמית ובתחילה נפל קורבן למתחזה לכאורה לפני שזיהה את בתו האמיתית לפי צלקת ייחודית על רגלה.

עם שובו לצרפת, הוצב בוקאסה בפרז'וס, שם לימד שידורי רדיו למגויסים אפריקאים. בשנת 1956, הוא קודם לסגן משנה, ושנתיים לאחר מכן לסגן. בוקאסה הוצב אז כעוזר טכני צבאי בדצמבר 1958 בברזוויל, וב-1959, לאחר היעדרות של עשרים שנה, הוא הוצב בחזרה במולדתו בבנגי. הוא קודם לדרגת סרן ב-1 ביולי 1961. המושבה הצרפתית אובאנגי-שארי, שהייתה חלק מאפריקה המשוונית הצרפתית, הפכה לטריטוריה אוטונומית-למחצה של הקהילה הצרפתית ב-1958, ולאחר מכן למדינה עצמאית בשם הרפובליקה המרכז-אפריקאית ב-13 באוגוסט 1960.

ב-1 בינואר 1962, בוקאסה עזב את הצבא הצרפתי והצטרף לכוחות המזוינים המרכז-אפריקאיים בדרגת מפקד גדוד תחת המפקד הכללי דאז מגבונדואולו. כבן דודו של נשיא מרכז אפריקה דייוויד דאקו וכאחיינו של קודמו של דאקו, ברתלמי בוגנדה, הוטלה על בוקאסה המשימה להקים את צבאה של המדינה החדשה. כעבור יותר משנה, בוקאסה הפך למפקד הכללי של 500 חיילי הצבא. בשל קרבתו לדאקו וניסיונו בצבא הצרפתי, הוא הצליח לטפס במהירות בדרגות הצבא הלאומי החדש והפך לקולונל הראשון שלו ב-1 בדצמבר 1964.

בוקאסה חיפש הכרה במעמדו כמנהיג הצבא. הוא הופיע לעיתים קרובות בציבור כשהוא עונד את עיטוריו הצבאיים, ובטקסים ישב לעיתים קרובות ליד הנשיא דאקו כדי להפגין את חשיבותו בממשלה. בוקאסה נקלע לעיתים קרובות לוויכוחים סוערים עם ז'אן-פול דואטה, ראש הפרוטוקול הממשלתי, שהוכיח אותו על כך שאינו ממלא אחר סדר הישיבה הנכון בשולחנות הנשיאותיים. בשלב זה, מגבונדואולו כבר לא תמך במעמדו של בוקאסה כמנהיג הצבא. בתחילה, דאקו מצא את התנהגותו המוזרה של בן דודו משעשעת. למרות מספר ההפיכות הצבאיות באפריקה, הוא דחה בפומבי את הסבירות שבוקאסה ינסה להשתלט על המדינה. בארוחת ערב רשמית, הוא אמר, "קולונל בוקאסה רק רוצה לאסוף מדליות והוא טיפש מכדי לבצע הפיכה".

חברים אחרים בקבינט של דאקו האמינו שבוקאסה מהווה איום אמיתי על הממשלה. ז'אן-ארתור בנדיו, שר הפנים, הציע לדאקו למנות את בוקאסה כחבר קבינט, בתקווה שמהלך זה ינתק את קשריו הקרובים של הקולונל עם הצבא ויספק את רצונו של הקולונל בהכרה רשמית. כדי למנוע את האפשרות שבוקאסה יבצע הפיכה, דאקו הקים ז'נדרמריה בת 500 חברים ומשמר נשיאותי בן 120 חברים, בהנהגת ז'אן איזאמו ופרוספר מונומבאיה, בהתאמה.

החרפת המתיחות

ממשלתו של דאקו התמודדה עם מספר בעיות במהלך 1964 ו-1965: הכלכלה חוותה קיפאון, הבירוקרטיה התפרקה, וגבולות המדינה נפרצו ללא הרף על ידי תומכי לוממבה מהדרום ומורדי אנאניה מהמזרח. תחת לחץ של רדיקלים פוליטיים בתנועה להתפתחות חברתית של אפריקה השחורה (MESAN) ובניסיון לטפח מקורות תמיכה חלופיים ולהפגין את יכולתו לעצב מדיניות חוץ ללא עזרת הממשלה הצרפתית, דאקו כונן יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין בספטמבר 1964.

משלחת בראשות מנג יינג וסוכני הממשלה הסינית סיירו במדינה והציגו סרטי תעמולה קומוניסטית. זמן קצר לאחר מכן, סין העניקה הלוואה ללא ריבית של מיליארד פרנקים מקומיים (20 מיליון פרנקים צרפתיים). הסיוע לא הצליח למנוע את סיכויי הקריסה הפיננסית של המדינה. שחיתות פוליטית נרחבת נוספה לרשימת הבעיות במדינה. בוקאסה חש שהוא צריך להשתלט על הממשלה כדי לטפל בבעיות אלו – והכי חשוב, כדי לשחרר את הרפובליקה המרכז אפריקאית מהשפעת הקומוניזם. שאיפותיו האישיות של בוקאסה מילאו את התפקיד החשוב ביותר בהחלטתו לבצע הפיכה נגד דאקו.

דאקו שלח את בוקאסה לפריז כחלק ממשלחת לחגיגות יום הבסטיליה ביולי 1965. לאחר שהשתתף בחגיגות ובטקס ב-23 ביולי לציון סיום בית ספר להכשרת קצינים צבאיים שבו למד עשרות שנים קודם לכן, בוקאסה החליט לשוב למדינתו. עם זאת, דאקו אסר על שובו, ובוקאסה הזועם בילה את החודשים הבאים בניסיון לגייס תמיכה מהכוחות המזוינים הצרפתיים והמרכז-אפריקאים, שלדעתו יכריחו את דאקו לחזור בו מהחלטתו. דאקו לבסוף נכנע ללחץ ואיפשר לבוקאסה לחזור באוקטובר 1965. בוקאסה טען שדאקו ויתר סופית לאחר שנשיא צרפת שארל דה גול אמר לדאקו באופן אישי כי "יש להחזיר את בוקאסה מיד לתפקידו. איני יכול לסבול את ההתעללות ברעי לנשק".

המתח בין דאקו לבוקאסה המשיך להסלים בחודשים הבאים. בדצמבר, דאקו אישר הגדלה בתקציב לז'נדרמריה של ז׳אן איזאמו, אך דחה את הצעת התקציב שבוקאסה הגיש עבור הצבא. בשלב זה, בוקאסה אמר לחברים שהוא כועס על יחסו הרע של דאקו ו"הולך לבצע הפיכה". דאקו תכנן להחליף את בוקאסה באיזאמו כיועצו הצבאי האישי, ורצה לקדם קציני צבא נאמנים לממשלה, תוך הורדת דרגתו של בוקאסה ומקורביו. דאקו לא הסתיר את תוכניותיו. הוא רמז על כוונותיו לזקני כפר בובאנגי, שמצידם הודיעו לבוקאסה על המזימה. בוקאסה הבין שעליו לפעול במהירות, וחשש שצבאו בן 500 החיילים לא יהווה יריב לז'נדרמריה ולמשמר הנשיאותי. הוא גם חשש מהאפשרות שהצרפתים יבואו לעזרתו של דאקו לאחר ההפיכה, כפי שקרה לאחר הפיכה בגבון נגד הנשיא ליאון מ'בה בפברואר 1964; לאחר שקיבלו הודעה על ההפיכה מסגן הנשיא, פקידים בפריז שלחו כוח צנחנים לגבון תוך שעות ומ'בה הושב לשלטון במהירות.

בוקאסה קיבל תמיכה משמעותית משותפו למזימה, סרן אלכסנדר באנזה, שפיקד על הבסיס הצבאי מחנה קסאי בצפון-מזרח בנגי, וכמו בוקאסה, שירת בצבא הצרפתי. באנזה היה איש אינטליגנטי, שאפתן ומוכשר, שמילא תפקיד מרכזי בתכנון ההפיכה. עד דצמבר, רבים החלו לצפות את המהומה הפוליטית שתפקוד את המדינה בקרוב. יועציו האישיים של דאקו הזהירו אותו שבוקאסה "הראה סימנים של חוסר יציבות נפשית" וצריך לעצור אותו לפני שינסה להפיל את הממשלה; דאקו לא התייחס לאזהרות אלה.

ההפיכה הצבאית

בשעות הערב המוקדמות של 31 בדצמבר 1965, דאקו עזב את ארמון הרנסאנס כדי לבקר באחת ממטעי שריו, דרומית-מערבית לבנגי. שעה וחצי לפני חצות, באנזה נתן פקודות לקציניו להתחיל בהפיכה. בוקאסה התקשר לאיזאמו במטה שלו וביקש ממנו להגיע למחנה דה רו כדי לחתום על מסמכים שדרשו את תשומת לבו המיידית. איזאמו, שהיה בחגיגת ערב השנה החדשה עם חברים, הסכים בחוסר רצון ונסע למחנה. עם הגעתו, הוא התעמת עם באנזה ובוקאסה, שהודיעו לו על ההפיכה המתנהלת. לאחר שהכריז על התנגדותו להפיכה, איזאמו נלקח על ידי קושרי ההפיכה למרתף תת-קרקעי.

בסביבות חצות, בוקאסה, באנזה ותומכיהם עזבו את מחנה דה רו כדי להשתלט על בנגי. לאחר שתפסו את הבירה תוך שעות ספורות, בוקאסה ובאנזה מיהרו לארמון הרנסאנס כדי לעצור את דאקו, שלא ניתן היה למצוא אותו בשום מקום. בוקאסה נכנס לפאניקה, מתוך אמונה שהנשיא הוזהר מראש על ההפיכה ומיד הורה לחייליו לחפש את דאקו באזור הכפרי עד שיימצא. דאקו נעצר על ידי חיילים שסיירו בצומת פטבו, בגבול המערבי של בנגי. הוא הובא בחזרה לארמון, שם בוקאסה חיבק את הנשיא ואמר לו, "ניסיתי להזהיר אותך, אבל עכשיו זה מאוחר מדי." דאקו נלקח לכלא נגרגבה בסביבות השעה 02:00. בצעד שלדעתו יגביר את הפופולריות שלו בקרב העם, בוקאסה הורה למנהל הכלא אוטו שאכר לשחרר את כל האסירים שבבית הכלא. לאחר מכן, בוקאסה לקח את דאקו למחנה קסאי, שם הכריח את הנשיא להתפטר. בבוקר, בוקאסה פנה לציבור באמצעות רדיו בנגי: "זהו קולונל בוקאסה מדבר אליכם. בשעה 3:00 לפנות בוקר, צבאכם השתלט על הממשלה. ממשלת דאקו התפטרה. שעת הצדק הגיעה. הבורגנות בוטלה. עידן חדש של שוויון בין כולם החל. מרכז-אפריקאים, היו בטוחים שהצבא יגן עליכם ועל רכושכם… תחיי הרפובליקה המרכז-אפריקאית!"

שנותיו הראשונות של המשטר

בימיו הראשונים של משטרו, בוקאסה עסק בקידום עצמי בפני התקשורת המקומית, כשהוא מציג לבני ארצו את מדליות הצבא הצרפתי שלו, ומפגין את כוחו, חוסר פחדו וגבריותו. הוא הקים ממשלה חדשה בשם המועצה המהפכנית, פסל את החוקה ופירק את האספה הלאומית, אותה כינה "איבר חסר חיים שאינו מייצג עוד את העם".

בנאומו לאומה, בוקאסה טען שהממשלה תקיים בחירות בעתיד, תוקם אספה חדשה ותיכתב חוקה חדשה. הוא גם אמר לבני ארצו שיוותר על כוחו לאחר שאיום הקומוניזם יחוסל, הכלכלה תתייצב והשחיתות תיעקר מן השורש. בוקאסה אפשר ל-MESAN להמשיך לתפקד, אך כל הארגונים הפוליטיים האחרים נאסרו.

בחודשים הבאים, בוקאסה הטיל מספר כללים ותקנות חדשים: גברים ונשים בין הגילאים 18 ל-55 נאלצו לספק הוכחה שיש להם עבודה, אחרת היו נקנסים או נכלאים. קבצנות נאסרה. נגינת טם-טם הותרה רק בלילות ובסופי שבוע. "חטיבת מוסר" הוקמה בבירה כדי לפקח על ברים ואולמות ריקודים. פוליגמיה, מוהר ומילת נשים בוטלו כולם. בוקאסה גם פתח מערכת תחבורה ציבורית בבנגי שהורכבה משלושה קווי אוטובוס מקושרים ברחבי הבירה, כמו גם שירות מעבורות על נהר אובאנגי, וסבסד את הקמתן של שתי תזמורות לאומיות.

למרות השינויים במדינה, בוקאסה התקשה להשיג הכרה בינלאומית לממשלתו החדשה. הוא ניסה להצדיק את ההפיכה בכך שהסביר שאיזאמו וסוכני ביון סיניים ניסו להשתלט על הממשלה ושהוא נאלץ להתערב כדי להציל את המדינה מהשפעת הקומוניזם. הוא טען שסוכנים סיניים באזור הכפרי אימנו וחימשו מקומיים כדי להתחיל מהפכה, וב-6 בינואר 1966 הוא גירש סוכנים קומוניסטים מהמדינה וניתק יחסים דיפלומטיים עם סין. בוקאסה גם האמין שההפיכה הייתה נחוצה כדי למנוע שחיתות נוספת בממשלה.

בוקאסה הבטיח תחילה הכרה דיפלומטית מנשיא צ'אד השכנה, פרנסואה טומבלבאיה, אותו פגש בבּוּקָה, בּוּהָאם. לאחר שבוקאסה השיב לו באותה מטבע ונפגש עם טומבלבאיה ב-2 באפריל 1966, לאורך הגבול הדרומי של צ'אד בפורט ארשמבו, השניים החליטו לעזור זה לזה אם מישהו מהם יהיה בסכנת איבוד כוח. זמן קצר לאחר מכן, מדינות אפריקאיות אחרות החלו להכיר דיפלומטית בממשלה החדשה. בתחילה, הממשלה הצרפתית היססה לתמוך במשטר בוקאסה, ולכן באנזה נסע לפריז כדי להיפגש עם פקידים צרפתים כדי לשכנע אותם שההפיכה הייתה הכרחית כדי להציל את המדינה ממהומה. בוקאסה נפגש עם ראש הממשלה ז'ורז' פומפידו ב-7 ביולי 1966, אך הצרפתים נותרו לא מחויבים בהצעת תמיכתם. לאחר שבוקאסה איים לפרוש מאזור המטבע של פרנק מקומי, הנשיא דה גול החליט לבצע ביקור רשמי במדינה ב-17 בנובמבר 1966. עבור משטר בוקאסה, ביקור זה סימן שהצרפתים קיבלו סוף סוף את השינויים החדשים במדינה.

איום על הכוח

בוקאסה ובאנזה החלו להתווכח על תקציב המדינה, כיוון שבנזה התנגד בתוקף להוצאות הראוותניות של הנשיא החדש. בוקאסה עבר למחנה דה רו, שם הרגיש שהוא יכול לנהל את הממשלה בבטחה מבלי לדאוג לצמאונו של באנזה לכוח. בינתיים, באנזה ניסה להשיג בסיס תמיכה בצבא, כשהוא מבלה חלק ניכר מזמנו בחברת חיילים. בוקאסה הבין מה עושה השר שלו, ולכן שלח יחידות צבאיות שהיו הכי סימפתיות לבאנזה לגבולות המדינה והביא את יחידותיו הנאמנות קרוב ככל האפשר לבירה. בספטמבר 1967, הוא ערך נסיעה מיוחדת לפריז, שם ביקש הגנה מכוחות צרפתיים. חודשיים לאחר מכן, הממשלה הצרפתית פרסה 80 צנחנים בבנגי. שארל דה גול ראה בבאנזה באופן פרטי כבלתי אמין והאמין שיש לו קשרים לCIA. במהלך פגישות עם ז'אק פוקאר בסוף 1967, דה גול הביע את משאלתו שבוקאסה יחסל את באנזה במקום לחפש פיוס עמו.

ב-13 באפריל 1968, בחילופי גברי תכופים נוספים בקבינט, בוקאסה הוריד את דרגתו של באנזה לשר הבריאות, אך הותיר אותו כשר מדינה. באנזה, שהיה מודע לכוונותיו של הנשיא, הגביר את השמעת דעותיו הפוליטיות המנוגדות. שנה לאחר מכן, לאחר שבנזה השמיע מספר הערות ביקורתיות ביותר כלפי בוקאסה וניהולו את הכלכלה, הנשיא, שראה בכך איום מיידי על כוחו, הוריד את דרגתו מתפקיד שר המדינה. באנזה גילה את כוונתו לבצע הפיכה לסגן ז'אן-קלוד מנדאבה, מפקד מחנה קסאי, ממנו ביקש תמיכה. מנדאבה הסכים לתוכנית, אך נאמנותו נותרה עם בוקאסה.

כאשר באנזה יצר קשר עם שותפיו לקנוניה ב-8 באפריל 1969, והודיע להם שהם יוציאו לפועל את ההפיכה למחרת, מנדאבה התקשר מיד לבוקאסה והודיע לו על התוכנית. כאשר באנזה נכנס למחנה קסאי ב-9 באפריל, הוא נקלע למארב של מנדאבה וחייליו. האנשים נאלצו לשבור את זרועותיו של באנזה לפני שיכלו להכניע אותו ולזרוק אותו לתא המטען של מרצדס ולקחת אותו ישירות לבוקאסה. בביתו בברנגו, בוקאסה כמעט הכה את באנזה למוות לפני שמנדאבה הציע להעמיד את באנזה למשפט למען המראית עין.

ב-12 באפריל, באנזה הציג את טענותיו בפני בית דין צבאי במחנה דה רו, שם הודה בתוכניתו, אך הצהיר שלא תכנן להרוג את בוקאסה. הוא נידון למוות על ידי כיתת יורים, נלקח לשדה פתוח מאחורי מחנה קסאי, הוצא להורג ונקבר בקבר לא מסומן.

נסיבות מותו של באנזה שנויות במחלוקת. מגזין החדשות האמריקאי טיים דיווח כי באנזה "נגרר לפני ישיבת קבינט שם בוקאסה חתך אותו בתער. לאחר מכן השומרים הכו את באנזה עד שגבו נשבר, גררו אותו ברחובות בנגי ולבסוף ירו בו." העיתון הצרפתי היומי לה מונד דיווח כי באנזה נהרג בנסיבות "כה דוחות עד שזה עדיין מצמרר את הגוף":

"שתי גרסאות בנוגע לנסיבות הסופיות של מותו נבדלות בפרט קטן אחד. האם בוקאסה קשר אותו לעמוד לפני שחורר אותו אישית בסכין שבה השתמש קודם לכן לערבוב הקפה שלו בסט הקפה מזהב וכחול חצות של סוור, או שמא הרצח בוצע על שולחן הקבינט בעזרת אנשים אחרים? מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, חיילים גררו גופה שעדיין ניתנה לזיהוי, עם עמוד שדרה מרוסק, מבסיס לבסיס כדי שתשמש דוגמה."

ב-1971, בוקאסה קידם את עצמו לדרגת גנרל מלאה, וב-4 במרץ 1972 הכריז על עצמו נשיא לכל החיים. הוא שרד ניסיון הפיכה נוסף בדצמבר 1974. בחודש שלאחר מכן, ב-2 בינואר, הוא ויתר על תפקיד ראש הממשלה לאליזבת דומיטיאן, שהפכה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד. קודם לכן הוא מינה את האישה הראשונה לכהן כשרת ממשלה, מארי-ז'וזף פראנק, בפברואר 1970. עם הזמן, מדיניות הפנים והחוץ של בוקאסה הפכה לבלתי צפויה יותר ויותר, מה שהוביל לניסיון התנקשות נוסף בנמל התעופה הבינלאומי בנגי מ'פוקו בפברואר 1976.

תמיכה זרה

המנהיג הלובי מועמר קדאפי סייע לבוקאסה. גם צרפת העניקה תמיכה; בשנת 1975, נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן הכריז על עצמו "חבר ובן משפחה" של בוקאסה. עד אז, צרפת סיפקה למשטר המושבה לשעבר שלה גיבוי פיננסי וצבאי. בתמורה, בוקאסה לקח לעיתים קרובות את ז'יסקר לטיולי ציד ברפובליקה המרכז אפריקאית וסיפק לצרפת אורניום, שהיה חיוני לתוכנית האנרגיה הגרעינית והנשק של צרפת בעידן המלחמה הקרה. בוקאסה חידש את הקשרים עם ה-PRC וביקר בסין ב-1976.

שיתוף הפעולה ה"ידידותי והאחווה" עם צרפת – על פי מילותיו של בוקאסה עצמו – הגיע לשיאו בטקס ההכתרה של בוקאסה הראשון ב-4 בדצמבר 1977. שר ההגנה הצרפתי שלח גדוד לאבטחת הטקס; הוא גם השאיל 17 מטוסים לממשלתו של בוקאסה, ואף הקצה אנשי חיל הים הצרפתי לתמוך בתזמורת. טקס ההכתרה נמשך יומיים ועלה 10 מיליון ליש"ט, יותר מהתקציב השנתי. הטקס אורגן על ידי האמן הצרפתי ז'אן-פייר דופונט, וכתרו המעוטר של בוקאסה נוצר על ידי הצורף הפריזאי קלוד ברטראנד. בוקאסה ישב על כס מלכות במשקל שני טון שדוגמן בצורת נשר גדול עשוי ברונזה מוזהבת.

ב-10 באוקטובר 1979, העיתון הסאטירי הצרפתי קאנאר אנשנה דיווח כי בוקאסה הציע לשר האוצר דאז ז'יסקר שני יהלומים ב-1973. הדבר הפך עד מהרה לשערורייה פוליטית גדולה הידועה בשם פרשת היהלומים, אשר תרמה משמעותית לכך שז'יסקר הפסיד בבחירות החוזרות שלו ב-1981. היחסים הצרפתיים-מרכז-אפריקאיים השתנו באופן דרסטי כאשר שירות המודיעין הצרפתי Renseignements Généraux למד על נכונותו של בוקאסה להפוך לשותף של קדאפי. לאחר פגישה עם קדאפי בספטמבר 1976, בוקאסה התאסלם ושינה את שמו לסלאח א-דין אחמד בוקאסה. ההשערה היא שגיורו לאסלאם היה תכסיס שחושב כדי להבטיח סיוע כספי לובי מתמשך. בעיות צצו כשהתברר שלא הגיעו כספים שהובטחו על ידי קדאפי. ההתאסלמות גם התנגשה עם תוכניותיו של בוקאסה להיות מוכתר לקיסר בקתדרלה הקתולית בבנגי.

הכרזת האימפריה

בספטמבר 1976, בוקאסה פירק את הממשלה והחליף אותה במועצה המהפכנית המרכז-אפריקאית (Conseil de la Révolution Centrafricaine). ב-4 בדצמבר, בכנס MESAN, הוא חזר לקתוליות והנהיג חוקה חדשה שהפכה את הרפובליקה לאימפריה המרכז-אפריקאית, עם עצמו בתור "הוד מעלתו הקיסרי" בוקאסה הראשון. הכתרתו הרשמית התקיימה ב-4 בדצמבר 1977 בשעה 10:43 בבוקר.

ההכתרה הוערכה בכ-20 מיליון דולר אמריקאי – שליש מהתקציב השנתי וכל כספי הסיוע של צרפת לאותה שנה. סמלי המלכות שלו, ההכתרה הראוותנית, ובאופן כללי הטקסים שאומצו על ידי האימפריה שזה עתה הוקמה, היו בהשראת נפוליאון, שהפך את הרפובליקה הצרפתית הראשונה לאימפריה הצרפתית הראשונה. תוארו המלא של בוקאסה הפך ל"קיסר מרכז אפריקה ברצון העם המרכז-אפריקאי, המאוחד בתוך המפלגה הפוליטית הלאומית, ה-MESAN". בוקאסה ניסה להצדיק את מעשיו בטענה שהקמת מלוכה תעזור למרכז אפריקה "לבלוט" משאר היבשת ולזכות בכבוד העולם. למרות הזמנות נדיבות, אף מנהיג זר לא השתתף באירוע. בשלב זה, אנשים רבים בתוך ומחוץ למדינה חשבו שבוקאסה מטורף. העיתונות המערבית, בעיקר בצרפת, בבריטניה ובארה"ב, ראתה בו ליצן, ולעיתים קרובות השוותה את התנהגותו האקסצנטרית ואת פזרנותו האגוצנטרית לזו של דיקטטור אפריקאי אקסצנטרי ידוע אחר, אידי אמין מאוגנדה.

שמועות עיקשות שבוקאסה אכל מדי פעם בשר אדם גובו על ידי מספר עדויות במהלך משפטו בסופו של דבר, כולל הצהרתו של השף לשעבר שלו כי בישל שוב ושוב את בשרן של גופות אדם שאוחסנו במקפיאי ההליכה של הארמון עבור שולחנו של בוקאסה. יתרה מכך, דווח כי בהכתרתו אמר בוקאסה לשגריר הצרפתי שהאחרון אכל בשר אדם מבלי לדעת זאת. עם זאת, הדבר לא השפיע על הרישום הפלילי של בוקאסה, שכן צריכת שרידי אדם נחשבת לעוון על פי חוקי האימפריה וכל העוונות שבוצעו בעבר נמחלו על ידי חנינה כללית שהוכרזה ב-1981. בוקאסה טען שהאימפריה החדשה תהיה מונרכיה חוקתית. בפועל, עם זאת, הוא שמר על אותן סמכויות דיקטטוריות שהחזיק בעשור האחרון כנשיא בוקאסה, והמדינה נותרה דיקטטורה צבאית. דיכוי מתנגדים נשאר נפוץ, ונטען כי עינויים השתוללו במיוחד. שמועות רבות אמרו שבוקאסה עצמו השתתף מדי פעם בהכאות ובהוצאות להורג.

הדחתו

עד ינואר 1979, התמיכה הצרפתית בבוקאסה כמעט נשחקה לחלוטין לאחר שמהומות מזון בבנגי הובילו לטבח באזרחים. הקש ששבר את גב הגמל הגיע כשבוקאסה ניסה לכפות על כל התלמידים במדינה, מתלמידי בית ספר יסודי ועד סטודנטים באוניברסיטה, ללבוש מדים שיוצרו על ידי חברה בבעלות אחת מנשותיו. בתגובה לכך, סטודנטים החלו למחות נגד בוקאסה ועד אפריל 1979, הסטודנטים והמשטרה "היו למעשה במצב מלחמה". סטודנטים רבים נורו למוות על ידי המשטרה במהלך הפגנות אלה. ב-19 באפריל 1979, היו מעצרים המוניים של סטודנטים, שנלקחו לכלא נגרגבה, שם כ-100 סטודנטים הוכה למוות על ידי השומרים. נטען שבוקאסה השתתף בטבח. עם זאת, הוא הכחיש טענות אלו. לאחר הטבח, בוקאסה גונה על ידי ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים ניתקו סיוע.

שירות המודיעין הצרפתי SDECE ביצע את מבצע קבאן ב-19–20 בספטמבר 1979 כשלב הראשון בהדחתו של בוקאסה. יחידת קומנדו סמויה מה-SDECE, שאליה הצטרף גדוד הצנחנים הראשון של חיל הרגלים הימי, אבטחה את נמל התעופה הבינלאומי בנגי מ'פוקו בהתנגדות מועטה. עם הגעתם של שני מטוסי תובלה צבאיים צרפתיים נוספים שהכילו למעלה מ-300 חיילים צרפתים, נשלחה הודעה על ידי קולונל ברנסיון-רוז' לקולונל דגן להפעיל את השלב השני המכונה מבצע ברקודה כדי שיגיע עם מסוקים ומטוסים. מטוסים אלה המריאו משדה התעופה הצבאי נ'דג'מנה בצ'אד השכנה כדי לכבוש את עיר הבירה כהתערבות לשמירת שלום.

עד 00:30 ב-21 בספטמבר 1979, הנשיא לשעבר הפרו-צרפתי דייוויד דאקו הכריז על נפילת האימפריה ועל השבת המדינה תחת נשיאותו. דאקו יישאר נשיא עד להפלתו שלו בהפיכה ב-1981 על ידי אנדרה קולינגבה. בוקאסה, שהיה בביקור ממלכתי בלוב באותה עת, נמלט לחוף השנהב שם בילה ארבע שנים כשהוא מתגורר באבידג'ן. לאחר מכן עבר לצרפת, שם הותר לו להתיישב בטירת הרדריקור שלו בפרבר של פריז. צרפת העניקה לו מקלט מדיני בגלל שירותו בצבא הצרפתי. במהלך שבע שנות גלותו של בוקאסה, הוא כתב את זיכרונותיו לאחר שהתלונן שפנסיית הצבא הצרפתי שלו אינה מספקת. עם זאת, בית משפט צרפתי הורה להשמיד את כל 8,000 עותקי הספר מכיוון שבוקאסה טען בו כי חלק נשים עם נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, שהיה אורח תכוף ברפובליקה המרכז אפריקאית. נוכחותו של בוקאסה בצרפת התבררה כמביכה עבור שרים רבים בממשלה שתמכו בו במהלך שלטונו. בוקאסה היה הבעלים של שאטו דו גראנד שאבנון, טירה היסטורית בנאווי-סור-בראנג'ון, משנות ה-70 עד 1995. הוא השכיר אותה ל-Cercle national des combattants (החוג הלאומי של הלוחמים), ארגון ללא מטרות רווח המנוהל על ידי הפוליטיקאי של החזית הלאומית רוז'ר הולאנדר מ-1986 עד 1995, אז רכש אותה החוג מבוקאסה.

שארית חייו: גלות, שיבה ומשפט

בוקאסה נשפט ונידון למוות בהיעדרו בדצמבר 1980 בגין רצח יריבים פוליטיים רבים. הוא שב מהגלות ב-24 באוקטובר 1986 ונעצר מיד על ידי הרשויות המרכז-אפריקאיות ברגע שירד מהמטוס בבנגי. הוא הועמד לדין על ארבעה עשר אישומים שונים, כולל בגידה, רצח, קניבליזם, שימוש בלתי חוקי ברכוש, תקיפה ומעילה. כעת, כשבוקאסה היה באופן בלתי צפוי בידי ממשלת הרפובליקה המרכז אפריקאית, הם נדרשו על פי חוק לשפוט אותו באופן אישי, ולהעניק לו את הזכות לייצוג משפטי. בשימוע בבית המשפט של בוקאסה, פסק הדין בהיעדרו משנת 1980 בוטל והוזמן לו משפט חדש. בוקאסה כפר בכל האישומים נגדו.

משפטו של בוקאסה החל ב-15 בדצמבר 1986, והתקיים בהיכל המשפט בבנגי. בוקאסה שכר שני עורכי דין צרפתים, פרנסיס שפינר ופרנסואה גיבו, שהתמודדו עם הרכב שדוגמן על פי המערכת המשפטית הצרפתית, שהורכב משישה מושבעים ושלושה שופטים, בראשות שופט בית המשפט העליון אדוארד פראנק. משפט המושבעים של ראש מדינה לשעבר היה חסר תקדים בהיסטוריה של אפריקה הפוסט-קולוניאלית, שבה דיקטטורים לשעבר נשפטו והוצאו להורג בעקבות משפטי ראווה. בחידוש אזורי נוסף, ניתנה גישה לציבור למשפט; משמעות הדבר הייתה שאולם בית המשפט היה מלא בצופים בעמידה בלבד באופן קבוע. היו שידורים חיים בשפה הצרפתית על ידי רדיו בנגי וצוותי חדשות מקומיים בטלוויזיה שידרו ברחבי המדינה, כמו גם במדינות אפריקאיות דוברות צרפתית שכנות. רבים ברפובליקה המרכז אפריקאית ובמדינות שכנות שהייתה להם גישה לרדיו או לטלוויזיה האזינו וצפו במשפט. גבריאל-פוסטין מ'בודו, התובע הכללי, קרא לעדים שונים להעיד נגד בוקאסה. עדויותיהם סייעו לתיעוד קורבנות שנעו מיריבים פוליטיים ועד לבנו הרך הנולד של מפקד משמר ארמון שהוצא להורג.

חייו של ז'אן-בדל בוקאסה היו מסע מטלטל שהחל ביתמות טראגית, הוביל לקריירה צבאית מפוארת בצבא הצרפתי, והסתיים בשלטון עריץ וראוותני שהגיע לשיאו כ"קיסר" בהכרזה עצמית. עלייתו לשלטון בהפיכה צבאית, הניהול המושחת והבלתי יציב והמעבר המוזר מרפובליקה לאימפריה – הכל לווה באלימות ודיכוי. על אף הדחתו על ידי צרפת ומשפטו המפורסם על פשעים חמורים, כולל טבח בילדים, שיקומו המאוחר ממחיש את המורכבות והאמביוולנטיות שעדיין מקיפים את דמותו ברפובליקה המרכז-אפריקאית. סיפורו נותר פרק אפל אך מרתק בהיסטוריה הפוסט-קולוניאלית של אפריקה.