ז'אן מוּלֶן היה פקיד בכיר, אמן ואיש שמאל שהפך לאחד מסמליה הגדולים של הרֶזִיסְטָאנְס, ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי. ■ מהסירוב לחתום על עלילה נגד חיילים סנגלים ועד לאיחוד המחתרות תחת הנהגת שארל דה גול, דרכו הסתיימה במעצר, בעינויים ובמוות, אך גם ביצירת אחד המיתוסים המכוננים של צרפת החופשית.
ביוני 1940 כבר לא נותר לז'אן מוּלֶן הרבה מהעולם המסודר שבו בנה את הקריירה שלו. צרפת התמוטטה מול הצבא הגרמני, שיירות פליטים נעו בדרכים, הפצצות נפלו על ערים וכפרים, ושרשרת הפיקוד האזרחית ניסתה להמשיך לתפקד בתוך מציאות שהלכה והתפרקה. מולן, מושל מחוז אר ולואר שמושבו בשארטר, כבר ניסה לעזוב את המשרד ולהתגייס לשירות צבאי פעיל. משרד הפנים החזיר אותו לכיסאו. עכשיו, כשהוורמאכט הגיע אליו, התברר שהחזית שממנה ביקש לא להיעדר הגיעה בעצמה אל לשכת המושל. ב-15 ביוני 1940 הוא כתב להוריו משפט שנשמע בדיעבד כמעט כצוואה מוקדמת: אם הגרמנים, "הם הרי מסוגלים להכול", יגרמו לו לומר דברים המנוגדים לכבודו, עליהם לדעת מראש שאין בהם אמת.
כעבור יומיים נדרש מולן לעשות בדיוק את הדבר שממנו חשש. הגרמנים דרשו ממנו לחתום על מסמך המטיל על חיילים סנגלים בצבא הצרפתי אחריות לזוועות נגד אזרחים. מולן ידע שההאשמה כוזבת וסירב. הוא הוכה, נכלא ועונה. כשהבין כי ייתכן שלא יוכל לעמוד בעינויים פעם נוספת, ניסה לשים קץ לחייו באמצעות שבר זכוכית. הוא שרד. שלוש שנים לאחר מכן, לאחר שהפך לנציגו של שַׁארְל דֶה גוֹל בצרפת הכבושה ולאיש שניסה להפוך אוסף מסוכסך של מחתרות, מפלגות ואיגודים לכוח פוליטי מאוחד, הוא ייפול שוב בידי הגרמנים. הפעם קְלָאוּס בַּרְבִּי, ראש הגסטאפו בליון ואנשי הגסטפו לא יותירו לו דרך חזרה.
זַ'אן פְּיֶיר מוּלֶן נולד ב-20 ביוני 1899 בבזייה שבמחוז ארו, בבית מספר 6 ברחוב אלזס. הוא היה בנם של אַנְטוּאָן-אֵמִיל מוּלֶן ובְּלַאנְש אֵלִיזָבֶּת פֶּג, נכדו של מורד משנת 1851, ולימים מושל המחוז הצעיר ביותר בצרפת, איש המנהל של החזית העממית, מאייר וקריקטוריסט בשם העט "רומנין", נציג צרפת החופשית ומארגנה של המועצה הלאומית של ההתנגדות. ב-27 במאי 1943 נעשה לנשיאה הראשון של המועצה. פחות מחודש לאחר מכן, ב-21 ביוני, נעצר בקאלוויר-א-קוויר שבפרברי ליון. ב-8 ביולי 1943 נרשם מותו במהלך המסע לגרמניה, סמוך למץ, לאחר העינויים שעבר. נסיבות מותו המדויקות וזהות מי שהוביל למעצרו יוסיפו לעורר מחלוקות במשך עשרות שנים. גופתו מעולם לא זוהתה בוודאות, והאפר שהועבר לפנתאון ב-1964 נחשב לאפרו המשוער בלבד.
לפני המחתרת: ילד מבזייה
אביו של מולן, אנטואן-אמיל, לימד היסטוריה וגאוגרפיה במוסד שהיה חלק מתיכון אנרי הרביעי בבזייה וכן באוניברסיטה העממית. הוא היה מורה חילוני, משורר פרובנסלי ומעריץ של פְרֶדֶרִיק מִיסְטְרָל, חבר בלשכת הבונים החופשיים "פעולה חברתית", וב-1913 נבחר למועצה הכללית של מחוז ארו מטעם הרדיקלים-סוציאליסטים. מן הבית הזה קיבל ז'אן מולן לא רק זיקה לפוליטיקה הרפובליקנית, אלא גם קשר עמוק לתרבות האזורית ולשפה האוקסיטנית. הוא שמר כל חייו על חיבה כנה לשפת משפחתו ולתיכון שבו למד.
ב-6 באוגוסט 1899 הוטבל מולן בידי האב גיג בכנסיית סן-ונסן בסן-אנדיול, הכפר שממנו באו הוריו. אחיו ז'וזף מולן שימש כסנדקו ובת דודתו ז'אן סבטייה כסנדקית. ילדותו עברה בשלווה יחסית לצד אחותו לוֹר מולן ואחיו ז'וזף, עד שהאח מת ב-1907 ממחלה, המתוארת גם כדלקת חריפה של הצפק. שמו של ז'וזף לא ייעלם מחייו של מולן: שנים לאחר מכן, כאשר יהיה זקוק לזהות בדויה לצורך פעילותו החשאית, יבחר בשם "ז'וזף מרסייה" כמחווה לאח שמת בילדותו.
מולן הצעיר לא היה תלמיד מזהיר. בתיכון אנרי הרביעי בבזייה הוא נחשב לתלמיד בינוני, ואחת מתעודותיו אף קבעה, באירוניה לא מכוונת, כי "הוא היה יכול להיות תלמיד מצוין, אילו רק היה מתחיל לעבוד". אבל במקום שבו הציונים לא תמיד הרשימו, הכישרון האמנותי דווקא בלט. הוא הצטיין בקריקטורה, בציור ובכתיבה, והגיע לרמה שאפשרה לו למכור לעיתונים רישומים, צבעי מים וקריקטורות, עיסוק שלא שימח במיוחד את אביו. הכישרון הזה, שנראה תחילה כתחביב של צעיר מוכשר, עתיד להפוך לחלק קבוע מחייו ואף לשמש אותו ככיסוי בשנות המחתרת.
ב-1917 נרשם לפקולטה למשפטים ולמדע המדינה במונפלייה. גם שם לא נחשב לסטודנט מבריק, אך הוא השלים את לימודיו וקיבל לבסוף תואר במשפטים. במקביל, קשריו של אביו, שכבר היה חבר במועצה הכללית של ארו, סייעו לו לקבל מינוי כנספח בלשכת מושל המחוז בתקופת נשיאותו של רֵמוֹן פּוּאַנְקָרֶה. המשרה אפשרה לו לממן את לימודיו, אך גם סיפקה לו שיעור מעשי במנגנוני הפוליטיקה והממשל. עם יציאתו מן הבית החל להתרועע עם אמנים, להתעניין במכוניות ספורט, בבגדים נאים ובסקי. אלה אינם בדיוק הפרטים שמהם בונים בדרך כלל פסל של גיבור לאומי, אך מולן שלפני המחתרת היה אדם בעל עולם פרטי ואסתטי עשיר הרבה לפני שנעשה לדמות מן הפנתאון.
מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה רגע לפני החזית
ב-17 באפריל 1918, בחודשים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, גויס מולן כחלק משנתון 1919, המחזור האחרון שגויס בצרפת, ושובץ ברגימנט ההנדסה השני. לאחר הכשרה מואצת יצא בתחילת ספטמבר עם יחידתו לעבר הרי הווז', וב-20 בספטמבר הגיע לשארם; בתיאור נוסף של שירותו נמסר כי הוצב בכפר סוקור. היחידה התכוננה לעלות לקו החזית במסגרת מתקפה שתוכננה בידי פוֹש ל-13 בנובמבר. אלא שהמלחמה הקדימה את המתקפה ביומיים: שביתת הנשק נחתמה ב-11 בנובמבר 1918, ומולן לא השתתף בקרב בחזית.
העובדה שלא ירה בחייל אויב אינה אומרת שהמלחמה חלפה לידו. הוא ראה שדות קרב לאחר הלחימה, כפרים הרוסים ואת תוצאותיה הפיזיות של המלחמה, וסייע בקבורת המתים באזור מץ. במכתביו הביתה תיאר את הזעזוע שעורר בו מצבם המורעב של שבויי מלחמה בריטים שזה עתה שוחררו. ובכל זאת, שום דבר בתיעוד שנותר משירותו במלחמת העולם הראשונה לא הצביע על התפקיד שמולן ימלא במלחמה הבאה.
בדצמבר 1918 עבר במץ, ולאחר מכן הוצב בפלסי-טרוויז שבסן-א-אואז, בוורדן ובשאלון-סור-סון. במהלך השירות מילא שורה של תפקידים הרחוקים למדי מן הדימוי העתידי של מנהיג מחתרת: נגר, חופר ולבסוף טלפונאי ברגימנטים השביעי והתשיעי של חיל ההנדסה. בראשית נובמבר 1919 השתחרר מן הצבא, וב-4 בנובמבר חזר למונפלייה, החל את שנתו השנייה בלימודי המשפטים ושב לעבודתו כנספח בלשכת מושל ארו.
פקיד צעיר, רפובליקני ואמן בסתר
איכות עבודתו במינהל הציבורי קידמה אותו במהירות. בסוף 1920 כבר היה סגן ראש לשכה, וב-1921 קיבל את התואר במשפטים. במקביל נעשה סגן נשיא אגודת הסטודנטים הכללית של מונפלייה וחבר בתנועת הצעירים החילוניים והרפובליקנים. ב-6 בפברואר 1922 נכנס באופן רשמי למינהל המחוזי כראש לשכתו של מושל סבואה בשאמברי, משרה בכירה במיוחד לאדם בגילו, בתקופת נשיאותו של אָלֶכְּסַנְדְר מִילְרָאן. כאשר ניצח קרטל השמאל בבחירות לפרלמנט במאי 1924, מולן קיבל את התוצאה בשמחה, הן בסבואה והן בזירה הארצית.
בין 1925 ל-1930 כיהן כתת-מושל באלברוויל, ובאותם ימים היה תת-המושל הצעיר ביותר בצרפת, בתקופת נשיאותו של גַסְטוֹן דוּמֶרְג. אבל הקריירה הציבורית לא ביטלה את חייו הפרטיים. ב-1920 הכיר את זַ'אנֶט אוֹרָאן, וביוני 1922 ביקש לשאת אותה לאישה, אך אביה דחה את הבקשה. ב-27 בספטמבר 1926 נישא מולן למַרְגֶרִיט צֶ'רוּטִי, זמרת מקצועית בת 19, כאשר הוא עצמו היה בן 27. הנישואים התפרקו במהירות. צ'רוטי השתעממה מן החיים בתת-המחוז, ומולן הציע לה שיעורי שירה נוספים בפריז, שם נעלמה ליומיים. לפי הביוגרף פַּטְרִיק מַרְנְהַם, גורם נוסף למשבר היה אמה של צ'רוטי, שביקשה למנוע מרכושה לעבור לשליטתו של מולן כאשר בתה תגיע לגיל 21. מולן ניסה להסתיר את המשבר ממשפחתו באמצעות הסברים להיעלמויותיה של אשתו, ולא סיפר להם על המתרחש עד לאחר הגירושים. ב-19 ביוני 1928 הסתיימו הנישואים באופן רשמי.
ב-7 באוגוסט 1929 קיבל מולן את דרגת אביר מסדר ההצטיינות החקלאית, וב-13 בפברואר 1930 פורסם ביומן הרשמי דבר קבלת מדליית הכסף של הרווחה הסוציאלית. באותה שנה קודם לתת-מושל מדרגה שנייה בשאטולן שבפיניסטר, בחבל ברטאן. שם קיבלה אישיותו האמנותית מרחב גדול יותר. הוא התרועע עם המשורר סַן-פּוֹל-רוּ בקמארה ועם המשורר והצייר מַקְס זַ'קוֹב בקמפר, התארח אצל הפסל ג'וֹבַאנִי לֵאוֹנַרְדִי, החל לאסוף ציורים ואף התנסה בקרמיקה.
מולן עצמו צייר בשם "רומנין", שנלקח משמו של אתר באזור האלפיל. בשם הזה פרסם קריקטורות ורישומים הומוריסטיים בכתבי העת "לה ריר", "קנדיד" ו"גרינגואר". הוא גם אייר את קובץ השירים "ארמור" של המשורר מטר מורלה טְרִיסְטַן קוֹרְבְּיֶיר, ובין עבודותיו היה גם תחריט ל"לה פסטורל דה קונלי", שירו של קורבייר על מחנה קונלי, שבו מתו חיילים ברטונים רבים בשנת 1870 במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה. באוסף האמנות הפרטי של מולן היו יצירות של קִירִיקוֹ, דִיפִי ופְרִיאֶס. האמנות המודרנית, הידידות עם מקס ז'קוב והציור לא היו קישוט צדדי לחייו של הפקיד הצעיר; הם התקיימו לצד הקריירה המינהלית שלו עד שיום אחד, באופן כמעט מושלם מבחינה ספרותית, האמן "רומנין" יספק כיסוי למחתרן "רקס".
מהמינהל אל הפוליטיקה של שנות השלושים
בדצמבר 1932 מינה הפוליטיקאי הרדיקלי-סוציאליסטי פְּיֶיר קוֹט את מולן לסגן ראש לשכתו במשרד החוץ, בתקופת נשיאותו של פּוֹל דוּמֶר. ב-1933 מונה מולן לתת-מושל בתונון-לה-בן ובמקביל שימש ראש לשכתו של קוט במשרד האווירייה, בתקופת נשיאותו של אַלְבֶּר לֶבְּרֶן. הוא קודם לתת-מושל מדרגה ראשונה, וב-19 בינואר 1934 מונה לתת-מושל מונטרז'י, אך העדיף שלא להיכנס לתפקיד ולהישאר לצדו של פייר קוט. בראשית אפריל אותה שנה סופח למינהל מחוז הסן ועבר להתגורר בפריז.
ב-1 ביולי 1934 קיבל את תפקיד המזכיר הכללי של מחוז סום באמיין, לצדו של המושל אַנְדְרֶה ז'וֹזוֹן. מצבו הבריאותי של ז'וזון חייב את מולן להחליף אותו לעיתים קרובות, וכך צבר ניסיון נוסף בניהול מחוז. הוא נשאר בתפקיד עד יוני 1936, ואז שב אל פייר קוט, הפעם כראש לשכתו במשרד האווירייה של ממשלת החזית העממית.
התפקיד הזה הציב אותו בתוך אחת הסוגיות הפוליטיות הרגישות של התקופה. בהתאם למדיניות שקבע לֵאוֹן בְּלוּם ובהסכמת קוט, סייע מולן בחשאי לרפובליקנים הספרדים באמצעות משלוח מטוסים וטייסים. גרסה נוספת של פעילותו קשרה אותו למשלוח נשק מברית המועצות לספרד, אולם התיאור המקובל יותר בחומר הוא שמעמדו במשרד האווירייה שימש להעברת מטוסים לכוחות הרפובליקניים הספרדיים. כך או כך, המעורבות במלחמת האזרחים בספרד הייתה חלק מפעילותו הרשמית למחצה לצד קוט.
מולן עסק באותן שנים גם בארגון פשיטות ומבצעי תעופה אזרחיים, ובהם חציית דרום האוקיינוס האטלנטי בידי מַרִיז בַּסְטְיֶה ומרוץ איסטר-דמשק-לה בורז'ה. באחד מאותם רגעים שבהם ההיסטוריה מפגינה חוש אירוני מפותח למדי, פייר קוט היה רשמית בתקופת החלמה ומולן נשלח להעניק את ההמחאה לצוות האיטלקי המנצח. בין הזוכים היה בנו של בֶּנִיטוֹ מוּסוֹלִינִי. אחותו של מולן, לור, סיפרה לימים כי "ז'אן היה נבוך מאוד מכך שנאלץ לקבל ולברך את הזוכים האיטלקים, בעוד שהוא היה אנטי-פשיסט נחוש".
בינואר 1937, בגיל 37, מונה מולן למושל מחוז אוורון, שמושבו ברודז, והיה למושל המחוז הצעיר ביותר בצרפת. פעילותו בתחום התעופה אפשרה לו באותה שנה לעבור, כאיש מילואים, מחיל ההנדסה של צבא היבשה לחיל האוויר הצרפתי, שהוקם רשמית כזרוע עצמאית ביוני 1934 תחת סמכות שר האווירייה, לאחר שמבנהו החל להתגבש כבר ב-1928. מפברואר 1937 הוצב בבסיס מריניאן, ובמרץ קיבל דרגת רב-טוראי. בפברואר 1938 עבר לגדוד האוויר מספר 117 באיסי-לה-מולינו, וב-10 בדצמבר 1938 מונה לסמל במילואים.
בינואר 1939 קיבל את התפקיד שיציב אותו, בתוך פחות משנה וחצי, מול אחד המבחנים המכריעים בחייו: הוא מונה למושל מחוז אר ולואר, שמושבו בשארטר.
"מקומי אינו בעורף": המלחמה חוזרת
לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה ביקש מולן שוב ושוב להשתחרר מתפקידו כמושל. הוא לא רצה לנהל מחוז חקלאי בזמן שאחרים נלחמים. בניסוחו שלו, "מקומו אינו בעורף, בראש מחוז חקלאי בעיקרו". בניגוד לעמדת משרד הפנים, ביקש להתקבל לבית הספר למקלענים. ב-9 בדצמבר 1939 עבר בדיקה רפואית בבסיס 117 באיסי-לה-מולינו, אך למחרת הוכרז בלתי כשיר בשל בעיית ראייה. מולן לא קיבל את הקביעה, דרש בדיקה חוזרת בטור, והפעם נמצא כשיר.
אלא שמשרד הפנים התעקש. כבר למחרת נצטווה לחזור מיד לתפקידו בשארטר. במקום החזית הצבאית קיבל אפוא את החזית האזרחית: הפצצות גרמניות, פליטים מבוהלים ופצועים, קריסת הסדר והצורך להגן ככל האפשר על תושבי המחוז. באמצע יוני כבר נכנסו הכוחות הגרמניים לשארטר. ב-15 ביוני 1940 כתב להוריו את הדברים שנועדו להכין אותם לאפשרות שהגרמנים ינסו להשתמש בשמו ובמעמדו נגדו.
17 ביוני 1940: הסירוב הראשון
מולן פגש לא אחת את מייג'ור פון גולטלינגן ששירת כמפקד השטח הצבאי של גרמניה הנאצית בעיר שארטר שבצרפת הכבושה, החל מיולי 1940, מיד לאחר כיבוש המדינה על ידי הוורמאכט במלחמת העולם השנייה. הוא היה אחראי על ניהול הממשל הצבאי באזור וכסמכות הצבאית הגרמנית העליונה האחראית על הסדר הציבורי, אכיפת חוקי הכיבוש והאינטראקציה מול הממשל האזרחי הצרפתי המקומי באזור אר-אה-לואר.
ב-17 ביוני 1940 נעצר מולן בהוראת הקולונל פוֹן תִינְגֶן, מפקד רגימנט בוורמאכט שנלחם באזור שארטר. הדרישה שהוצבה בפניו הייתה פשוטה בניסוחה וחמורה במשמעותה: בתוקף מעמדו כמושל אר ולואר עליו לחתום על פרוטוקול גרמני הקובע שחיילים סנגלים בצבא הצרפתי ביצעו מעשי זוועה באזרחים. בגרסה אחרת של אותו סיפור מדובר בשלושה רובאים סנגלים שהואשמו ברצח אזרחים בלה טאי. מולן סירב לתת את חתימתו לשקר.
ז׳אן נלקח ללה טאי, כפריר השייך לסן-ז'ורז'-סור-אר, ושם הוצגו בפניו גופותיהם המושחתות של אזרחים צרפתים. אלא שהאזרחים הללו לא נרצחו בידי החיילים הסנגלים. הם נהרגו בהפצצות גרמניות שהחלו ב-14 ביוני ופגעו בתחנת הרכבת המקומית. החיילים שהגרמנים ביקשו להאשים השתייכו לרגימנט הרובאים הסנגלי ה-26, בפיקודו של הקולונל פֶּרֶטְיֶה, שהיה חלק מהדיוויזיה הקולוניאלית השמינית בפיקוד הגנרל זִ'ילְיֶה, מהקורפוס העשירי של הגנרל גְרַנְסַר.
מולם התקדמה דיוויזיית הפרשים הראשונה של הגנרל קוּרְט פֶלְדְט, שחי בשנים 1887-1970, ובתוכה רגימנט הפרשים ה-21. המהלך היה חלק מן המתקפה לעבר נהר הלואר של הארמייה הרביעית בפיקוד הגנרל גִינְתֶר פוֹן קְלוּגֶה, שהיטלר עתיד היה להעלות לדרגת פילדמרשל בסוף אותו חודש. ב-15, 16 ו-17 ביוני התחוללו קרבות קשים בברשר-לה-מנגו פשרול, שארטנווילייה, סן-פיא, נרון ובוגלנוואל, בין רמבוייה לשארטר. החיילים הקולוניאליים התנגדו להתקדמות הגרמנית והסבו לוורמאכט אבדות רבות.
לאחר הקרבות הוגדרו 2,498 מחיילי רגימנט הרובאים הסנגלי ה-26 נעדרים. בצהרי 17 ביוני ביקש המרשל פִּילִיפּ פֶּטֶן שביתת נשק, אך בשטח הלחימה עדיין בערה. ההתנגדות העזה של החיילים השחורים עוררה זעם בקרב הגרמנים, וקציני רגימנט הרובאים הסנגלים אף קיבלו איומי מוות מן הקולונל פון תינגן. מחלקתו של הסגן פְּיֶיר וַלֶן, מן הגדוד השני והפלוגה החמישית, נפלה לבסוף בשבי בבוקר 18 ביוני בפונטנה-סור-אר, במרחק של כ-5 ק"מ מלה טאי, המקום שבו נדרש מולן להכיר כביכול בפשעיהם.
מולן הוכה באגרופים ונכלא משום שסירב לחתום על הפרוטוקול. בשלב מסוים, בתוך חדר השוער של בית החולים, לקח שבר זכוכית וחתך את גרונו. המעשה לא היה כניעה אלא ניסיון למנוע מעצמו להגיע לנקודה שבה הכאב יכריע את רצונו. רובאי מהרגימנט הסנגלי ה-26 שהיה כלוא עמו הזעיק עזרה, ומולן ניצל. לאחר שהתאושש חזר לתפקידו ואף ארגן את יציאת האוכלוסייה האזרחית ממחוזו.
שנים לאחר מכן תיאר ביומנו "הקרב הראשון" את ההיגיון הנורא של אותו רגע. במשך שבע שעות, כתב, עונה בגופו ובנפשו. הוא ידע שהגיע לגבול יכולת ההתנגדות שלו, וחשש שאם העינויים יחודשו למחרת, יחתום בסופו של דבר על המסמך. האפשרות להפוך לשותף במה שכינה מזימה מפלצתית ולהכתים את כבודם של חיילים צרפתים הייתה בעיניו בלתי נסבלת.
"במשך שבע שעות עינו אותי בגוף ובנפש. אני יודע שהיום הגעתי עד קצה גבול ההתנגדות. אני יודע גם שמחר, אם זה יתחיל מחדש, בסופו של דבר אחתום.
ובכל זאת, איני יכול להיות שותף למזימה המפלצתית הזאת. איני יכול לתת את אישורי לעלבון הזה לצבא הצרפתי ולהמיט קלון על עצמי.
אני יודע שהאדם היחיד שעוד יכול לדרוש ממני דין וחשבון, אמי, תסלח לי כאשר תדע שעשיתי זאת כדי שחיילים צרפתים לא יוכלו להיות מוצגים כפושעים וכדי שהיא עצמה לא תצטרך להתבייש בבנה."
החוויה הזאת הפכה לימים לפרק המרכזי ביומן שכתב לאחר הדחתו.
"הקרב הראשון" מתאר את האירועים שהתרחשו בשארטר מ-14 ביוני ועד נובמבר 1940, ובייחוד את 17 ו-18 ביוני. הוא נכתב בסן-אנדיול, פורסם לאחר מותו ב-1947 בהוצאת מינואי וקיבל הקדמה מאת שארל דה גול. עוד לפני שמולן נעשה למארגן המחתרת, היה לו אפוא "קרב ראשון" משלו, והוא התנהל לא באמצעות נשק אלא סביב חתימה אחת שהגרמנים רצו והוא סירב לתת.
ממשל וישי מפטר את המושל
קראו גם: "נייטרלית" או משתפת פעולה עם הנאצים: מי הייתה צרפת של וישי?
מולן ראה בתמיכתם של הקומוניסטים הצרפתים בהסכם הגרמני-סובייטי בגידה מתועבת, ובאותה רוח העביר לגנרל דֶה לָה לוֹרַנְסִי סדרת כרוזים קומוניסטיים שהתגלו במערב מחוזו. החומר אף מציין כי בתפקידו כמושל הורה על דיכוי "מסיתים" קומוניסטים ועל מעקב משטרתי אחר כמה מהם. הפרטים הללו יקבלו חשיבות מיוחדת עשרות שנים לאחר מכן, כאשר יועלו טענות שמולן היה למעשה מקורב חשאי לקומוניזם או אף סוכן פרו-סובייטי.
כמושל אר ולואר הוא לא התנגד בגלוי לצעדים שהנהיג משטר וישי החדש, אך גם לא גילה להיטות לבצע אותם. בעיני השלטון הוא סווג כאחד מאותם "פקידים בעלי ערך אך שבויים במשטר הישן". ב-2 בנובמבר 1940 הדיח אותו שר הפנים מַרְסֶל פֵּירוּטוֹן והוציאו לחופשה כפויה. מולן, שהיה מזוהה עם הרדיקלים ועם השמאל הרפובליקני, מצא את עצמו מחוץ למנגנון שבו בנה כמעט את כל חייו הבוגרים.
אלא שבשלהי כהונתו נרשם גם פרק מורכב יותר. ב-27 בספטמבר וב-18 באוקטובר 1940 פרסמו הגרמנים צווים נגד היהודים. ב-9 בנובמבר שלחה לשכת המושל למפקד השדה אֶבְּמַיֶיר שלוש רשימות ובהן 120 בני אדם, שמתוכם שמונה הוגדרו בטעות כיהודים, וכן רשימות של עסקים יהודיים. את המבצע ריכז המפקח לוֹטְיֶיה מן המודיעין הכללי. הרשימה של יהודי מחוז המשנה דרה נחתמה בידי תת-המושל מוֹרִיס וִיוֹלֶט, שמולן עצמו מינה לתפקיד. מולן עדיין שהה בשארטר לאחר הדחתו והמתין למחליפו. חתימתו אינה מופיעה על מכתב המשלוח משום שהעותק שנותר הוא העתק נייר דק, אך המכתב הודפס בידי מזכירתו האישית, ולא ניתן לייחסו למזכיר הכללי של המחוז.
הרשימות היו חלקיות וכללו טעויות, אך הן שימשו בהמשך בסיס לרדיפות. מתוך 112 היהודים שנרשמו בהן, 55 גורשו ונרצחו באושוויץ. ההיסטוריון זֶ'רָאר לֶרֶה הזכיר כי מושלי המחוזות היו חייבים לציית לרשויות הכיבוש וכי בשנת 1940 איש עדיין לא ידע כיצד ינוצלו הרשימות בהמשך למטרות רצח עם. עם זאת, לשיטתו, גם אם מולן היה מושל למופת ובעתיד איש התנגדות, יש לראות בו "אחראי להכנת התיק היהודי שהועבר לגרמנים". הפרשה נחשפה בכנס שניהל דניאל קורדייה ב-1999, כאשר אִיב בֶּרְנָר הצביע על המסמכים השמורים בארכיון הלאומי, ולאחר מכן זכתה למחקר ולהקשר רחב יותר בידי לרה.
ב-16 בנובמבר 1940 עזב מולן את שארטר. תחילה שהה בפריז עד 1 בדצמבר, ולאחר מכן עבר לאזור החופשי. הוא ביקר במשך כמה ימים אצל אמו ואחותו במונפלייה ולבסוף התיישב בבית המשפחה בסן-אנדיול, מדרום לאביניון. שם, כשהוא מונע מן הצורך "לעשות משהו", הגדיר לעצמו שתי מטרות. הראשונה הייתה לברר מהו היקפה האמיתי של ההתנגדות הצרפתית. השנייה הייתה להגיע ללונדון ולפתוח במשא ומתן עם צרפת החופשית.
ז'וזף מרסייה יוצא לדרך
בפברואר 1941 הונפקה למולן תעודת זהות מזויפת בשם ז'וזף מרסייה, שהוצג כפרופסור למשפטים. לאחר מכן עבר למרסיי והתאכסן במלון מודרן. בעיר חידש את הקשר עם אַנְטוּאַנֶט סַאקְס, שאותה הכיר מאז 1936. ביוני 1940 היא כבר סייעה לו להסתיר את מסמכיו ואת מסמכיו של השר לשעבר פייר קוט; כעת סייעה לו ליצור קשרים בעולם המחתרתי המתהווה.
מולן עבר בין ערים בדרום צרפת ונפגש עם אנשי התנגדות. בקיץ 1941 פגש את הקפטן אַנְרִי פְרֶנֶה, מייסדו ומנהיגו של "התנועה לשחרור לאומי". בתחילת ספטמבר נפגש עם פְרַנְסוּאָה דֶה מַנְטוֹן, ממייסדי העיתון "ליברטה". הוא ידע על קיומה של "ליבראסיון-סוד" ואף הכיר כמה מאנשיה, אך באותה תקופה עדיין לא נפגש עם אֶמָנוּאֵל ד'אַסְטְיֶיה דֶה לָה וִיזֶ'רִי.
לאחר שהשיג אשרה ודרכון מזויף בשם ז'וזף ז'אן מרסייה, עלה ב-9 בספטמבר 1941 על רכבת ממרסיי לברצלונה. משם המשיך בכוחות עצמו לליסבון והגיע אליה ב-12 בספטמבר. הוא פנה מיד לשגרירות בריטניה בתקווה להגיע ללונדון, אך נאלץ להמתין במשך שבועות. הזמן לא בוזבז. ב-11 באוקטובר השלים מסמך שכותרתו "דו"ח על פעילותן, תוכניותיהן וצורכיהן של הקבוצות שהוקמו בצרפת למען שחרור הטריטוריה הלאומית", ושלח אותו לרשויות הבריטיות ולדה גול.
לבסוף העלו אותו הבריטים על מטוס שנחת באנגליה ב-20 באוקטובר. ב-23 באוקטובר עבר חקירה בידי מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, וב-24 באוקטובר נפגש עם הקולונל פַּאסִי, ראש שירותי המודיעין של צרפת החופשית. למחרת, 25 באוקטובר 1941, הגיע הרגע שלשמו חצה את ספרד ופורטוגל בזהות בדויה: מולן התקבל אצל הגנרל שארל דה גול.
הפגישה הותירה עליו רושם עמוק. מולן תיאר את דה גול כ"אדם גדול מאוד. גדול מכל הבחינות". הוא הציג בפניו תמונת מצב של ההתנגדות בצרפת ואת צרכיה, ובמיוחד את המחסור בכסף ובנשק. אנרי פרנה יערער מאוחר יותר על הדו"ח הזה ויטען שהיה מגמתי, שירת שאיפות אישיות ואף הפריע לפעילות מודיעינית שנעשתה לטובת הצבא הבריטי בתמורה למימון ולאספקת נשק לכל אחד מן הארגונים. המחלוקת הזאת הייתה אות מוקדם לבעיה שמולן עתיד לפגוש שוב ושוב: אנשי המחתרת בצרפת כבר בנו ארגונים, סמכויות ומערכות יחסים משלהם, ולא כולם המתינו בהתלהבות לאדם שיגיע מלונדון ויסביר להם מי אמור לפקד עליהם.
בלונדון עבר מולן הכשרה בצניחה, בירי באקדח ובשימוש בפגיון. אבל הנשק החשוב ביותר שקיבל שם לא היה אקדח או סכין. דה גול החליט להמר על יכולת הארגון, הקשרים ושיקול הדעת שלו, ומינה אותו לנציגו האזרחי והצבאי באזור החופשי. המשימה שניתנה למולן עמדה להפוך את הפקיד המודח משארטר לאחד האנשים המרכזיים במאבק על דמותה של צרפת החופשית.
שתי פקודות וארץ אחת מלאה במחתרות
ב-4 בנובמבר 1941 כתב דה גול בידו את פקודת המשימה הראשונה של מולן. בניגוד לפקודה המאוחרת והמפורסמת יותר, זו הייתה משימה צבאית מובהקת: לארגן כוח חשאי שעתיד להתגבש בתוך 11 חודשים ל"צבא החשאי". הכוח היה קשור לכוחות צרפת החופשית ונועד לעמוד תחת פיקודו של הגנרל שַׁארְל דֶלֶסְטְרֶן.
ב-24 בדצמבר 1941 קיבל מולן פקודה שנייה, זו שתהפוך למזוהה ביותר עם שליחותו. דה גול הורה לו להביא ל"איחוד כל הגורמים המתנגדים לאויב". בפועל פירוש הדבר היה לאחד בשטח צרפת את שלוש תנועות ההתנגדות המרכזיות: "קומבה", בהנהגת אנרי פרנה; "פראן-טירר", בהנהגת זַ'אן-פְּיֶיר לֵוִי; ו"ליבראסיון-סוד", בהנהגת עמנואל ד'אסטייה דה לה ויז'רי. האיחוד היה אמור לכלול גם את שירותיהן השונים, ובהם גיוס, ארגון ותעמולה, מודיעין, חבלה וסיוע הדדי.
מולן קיבל כסף, אמצעי תקשורת רדיו ישירה עם דה גול בלונדון ושתי פקודות שאפשר היה לנסח על נייר הרבה יותר בקלות מכפי שניתן היה לבצע אותן בצרפת הכבושה. בלילה שבין 1 ל-2 בינואר 1942 הוצנח בחזרה לצרפת יחד עם רֵמוֹן פַסֶן והֶרְוֶה מוֹנְזָ'רֶה. המבצע היה מסוג שכונה בחיל האוויר המלכותי "בליינד", כלומר הצנחה ללא צוות קבלה על הקרקע. השלושה נחתו באזור האלפיל, כ-10 ק"מ מדרום לסן-רמי-דה-פרובאנס וכ-15 ק"מ מסן-אנדיול. מולן בילה את הלילה שבין 2 ל-3 בינואר במקלט שנרכש באייגלייר, ומשם המשיך ברגל לסן-אנדיול.
האיש ששב לצרפת כבר לא יכול היה להרשות לעצמו להיות רק ז'אן מולן. במחתרת השתמש בשמות "רז'יס", "מקס" ו"גיום"; מסמכיו המזויפים נשאו את השמות "מרשאן", "מרטל" ו"מנאר"; ובמשרד המרכזי למודיעין ולפעולה, שירות המודיעין של צרפת החופשית, היה שם הקוד שלו "רקס". ברשימה נוספת של זהויותיו מופיע גם "ז'וזף ז'אן מרסייה". ריבוי השמות היה חלק משגרת הקיום של אדם שפעילותו תלויה בכך שהאדם היושב מולו יכיר בדיוק את הזהות שעליו להכיר, ולא אחת מעבר לכך.
במהלך משימתו נפגש מולן שוב עם אנרי פרנה במרסיי ועם רֵמוֹן אוֹבְּרַק בליון. מדניאל קורדייה, שהיה לעוזרו מיולי 1942, קיבל סיוע לוגיסטי, וכך גם מקוֹלֶט פּוֹנְס. קורדייה כתב לימים כי מולן "העריך בווירטואוזיות אנשים ומצבים". זו הייתה תכונה שימושית במיוחד במשימה שבה כמעט כל אדם היה גם שותף חיוני וגם מקור אפשרי לחיכוך.
מספטמבר 1942 החל באזור הדרומי, באזור שכונה R1, תהליך בנייתו של הצבא החשאי בפיקודו של הגנרל דלסטרן. לתוכו הוזרמו המסגרות החצי-צבאיות, השונות מאוד בגודלן ובכוחן, של שלוש תנועות ההתנגדות המרכזיות. דלסטרן נבחר בהסכמה הן בידי תנועות ההתנגדות והן בידי דה גול כדי לפקד על הפעילות הצבאית בלבד, ישירות תחת הגנרל. לצדו פעלו בסתר מפקדי הצבא החשאי ברמה האזורית והמחוזית.
אבל איחוד ארגונים חשאיים איננו תרגיל בחיבור מספרים. לכל תנועה היו הנהגה, אנשים, מנגנונים, שאיפות וזיכרון של התקופה שבה פעלה ללא הוראות מלונדון. ב-27 בנובמבר 1942 הוקמה בקולונז'-או-מון-ד'אור, בפרברי ליון, ועדת התיאום של האזור הדרומי. מטרתה הייתה לתאם בין שלוש התנועות המרכזיות באזור החופשי ובין הזרם הקומוניסטי. התהליך הוביל ב-26 בינואר 1943 להקמת "תנועות ההתנגדות המאוחדות", בפגישה בביתו של איש המחתרת אַנְרִי דֶשַׁאן במיריבל שבמחוז אן. פְּיֶיר דִימָה היה חבר בהנהלה ומזכ"ל הארגון החדש.
מולן ניסה לרסן, ולא תמיד בקלות, את שאיפות הפיקוד של פרנה מ"קומבה", ד'אסטייה דה לה ויז'רי מ"ליבראסיון-סוד" וז'אן-פייר לוי מ"פראן-טירר". קורדייה הסביר מאוחר יותר את ההתנגדות, ולעיתים אף את חוסר הציות, של ראשי המחתרות למולן באמצעות כרונולוגיה פשוטה: מקריאתו של דה גול ב-18 ביוני 1940 ועד שובו של מולן מלונדון בינואר 1942 חלפה שנה וחצי. בזמן הזה נבנתה ההתנגדות בתוך צרפת במידה רבה באופן עצמאי מצרפת החופשית. כעת הגיע מולן ודרש ממנהיגיה להכיר בדה גול כמנהיגם ולהעמיד את אנשיהם תחת פיקודו. מבחינת מי שחיו במחתרת, גייסו אנשים וסיכנו את חייהם בשטח, הדרישה להיכנע למרותו של מטה מרוחק לא הייתה בהכרח מובנת מאליה.
כדי לספק לעצמו כיסוי ניצל מולן את חייו הקודמים. האמן "רומנין" חזר אל הבמה. בניס שכר מקום ברחוב דה פראנס 22 ופתח את גלריית "רומנין", על שם כינויו האמנותי. הגלריה נחנכה ב-9 בפברואר 1943 והייתה באותה עת הגלריה היחידה בעיר שהוקדשה לאמנות מודרנית. קולט פונס ניהלה אותה. מאחורי החזות המכובדת של סוחר אמנות המשיך "רקס" לעסוק בעבודה מסוכנת בהרבה ממכירת ציורים.
בלילה שבין 13 ל-14 בפברואר 1943 יצאו מולן והגנרל דלסטרן שוב ללונדון כדי לדווח על התקדמות המשימה. השניים נאלצו לעזוב בחיפזון את בית משפחת דשאן במיריבל ולהגיע לרופה-סור-סיי שבאזור ז'ורה, מצפון ללונס-לה-סונייה, ומשם המריאו במטוס לייסנדר. האיחוד הארגוני התקדם, אך הסכסוך על השליטה הצבאית לא נפתר. מנהיגי המחתרות קיבלו את רעיון האיחוד כאמצעי לשיפור היעילות והמימון, אך התקשו לקבל את מרותה הצבאית של לונדון. אנרי פרנה במיוחד ביקש לשמור בידיו את השליטה בהתנגדות הצבאית הפנימית וניהל מערכה חריפה נגד דלסטרן, שאת סמכותו כמפקד הצבא החשאי סירב להכיר.
מולן הצליח לחבר ארגונים. עדיין נותר לו דבר קשה יותר: להפוך את האיחוד המחתרתי הזה לייצוג פוליטי של צרפת המתנגדת לכיבוש, ולהביא סביב שולחן אחד תנועות מחתרת, איגודים מקצועיים ומפלגות שהיו רחוקות מאוד מלהסכים זו עם זו על כל דבר פרט לצורך לסלק את הכובש.
המועצה הלאומית של ההתנגדות: מהמחתרת אל הייצוג הפוליטי
ב-14 בפברואר 1943 הגיע ז'אן מולן ללונדון כדי לדווח לשארל דה גול על התקדמות משימתו. הפעם קיבל לא רק הנחיות חדשות אלא גם מעמד חדש. דה גול העניק לו את צלב השחרור, מינה אותו בחשאי לשר ולחבר בוועד הלאומי הצרפתי, והפך אותו לנציגו היחיד של הוועד בכל שטחה של צרפת המטרופולינית. מבחינת מעמד פורמלי, מולן כבר לא היה רק שליח האמור לתווך בין תנועות מחתרת. הוא נעשה האיש שעליו הוטל לחבר בין ההתנגדות הפנימית לבין המרכז הפוליטי של צרפת החופשית.
ב-20 במרץ 1943 חזר לצרפת יחד עם הגנרל שארל דלסטרן, המפקד הלאומי של הצבא החשאי, ועם כְּרִיסְטְיַאן פִּינוֹ, ראש רשת "פלאנקס". הם נחתו בלילה במלה שבסון-א-לואר. את אותו לילה בילה מולן בחדר הקמח של אופה במרסיני, ולפנות בוקר כבר יצא לליון. במונחים של נוחות, תפקיד של שר ונציג יחיד של דה גול לא הקנה לו הרבה. במונחים של אחריות, לעומת זאת, הוא נשא כעת על כתפיו את המשימה המסובכת ביותר שקיבל עד אז: הקמת המועצה הלאומית של ההתנגדות.
הקמת המועצה הייתה קשה בין היתר מפני שמולן עדיין לא זכה להכרה מלאה בקרב כל מנהיגי ההתנגדות. בצפון צרפת, פְּיֶיר בְּרוֹסוֹלֶט הקשה במיוחד על עבודתו. אלא שבסופו של דבר הצליח מולן ליישב את מוקדי המחלוקת ולהביא את הצדדים להסכמה. ב-27 במאי 1943 התקיימה בפריז, ברחוב דו פור 48, הישיבה הראשונה במליאה של המועצה הלאומית של ההתנגדות. השתתפו בה נציגים של שמונה תנועות התנגדות, שני האיגודים המקצועיים הגדולים ושש המפלגות הפוליטיות החשובות ביותר של הרפובליקה השלישית.
אולי יעניין אותך
זה היה הישג בעל משקל הרבה מעבר לעולם המחתרת. המועצה הלאומית של ההתנגדות איחדה סביב מסגרת אחת ארגוני מחתרת, איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות. בכך היא חיזקה את דימויה של ההתנגדות הצרפתית כתנועה מאוחדת ולא כאוסף של קבוצות נפרדות, וחיזקה גם את מעמדו של דה גול בעיני בעלות הברית. באותה עת נשקלה האפשרות שכוחות בעלות הברית ינהלו בעצמם את צרפת לאחר המלחמה. עצם קיומה של מסגרת צרפתית רחבה, שהכירה בדה גול כמנהיג לגיטימי, שימש אפוא לא רק כהישג ארגוני אלא גם כטיעון פוליטי: צרפת יכולה לייצג את עצמה.
המועצה הכירה בשארל דה גול כמנהיגו הלגיטימי של הממשלה הצרפתית הזמנית וביקשה שהגנרל אַנְרִי זִ'ירוֹ יפקד על הצבא הצרפתי. היא ייצגה, בעיני בעלות הברית, את אחדות כוחות ההתנגדות הצרפתיים ואת ראשיתו של גוף פוליטי ייצוגי. מולן עצמו הצליח להתקבל כראש המועצה. הוא היה נשיאה הראשון מ-27 במאי 1943 ועד מותו פחות מחודשיים לאחר מכן.
בחומר מופיעה גם התייחסות ל"תוכנית המועצה הלאומית של ההתנגדות", שאומצה ב-15 במרץ 1944, חודשים לאחר מותו של מולן. התוכנית הייתה קצרה מעשרה עמודים וכללה שני חלקים. הראשון היה "תוכנית פעולה מיידית" בנוגע לפעולות ההתנגדות לפני שחרור צרפת. השני עסק ב"צעדים שיש ליישם לאחר שחרור השטח", וכלל בין היתר טיהור של השפעה נאצית מן החברה הצרפתית, השבת זכות הבחירה הכללית, חופש העיתונות, הזכות להתאגד וביטחון סוציאלי. אף שמולן לא חי לראות את אימוץ התוכנית, היא נולדה מתוך המסגרת הפוליטית שהוא סייע להקים.
מולן הצליח להביא להסכמה גם גורמים קומוניסטיים, שחלקם הסתייגו מהכרה בדה גול כמנהיג. הדבר התאפשר בין היתר משום שהיה מזוהה כרפובליקני מן השמאל. אלא שכאן טמון אחד הפרדוקסים של הקריירה שלו: דווקא האיש שב-1940 תפס את התמיכה הקומוניסטית בהסכם הגרמני-סובייטי כבגידה ואף פעל נגד תעמולה קומוניסטית, יואשם לימים בכך שהיה קריפטו-קומוניסט ואפילו סוכן סובייטי.
בתוך עבודת המועצה, מולן המשיך לעסוק גם בממד הצבאי של ההתנגדות. הוא השתתף יחד עם "פראן-טירר" ביצירת המאקי של וֶרְקוֹר, צעד שאנשי "קומבה" חלקו עליו. במקביל הלכו והצטברו סימני האזהרה סביבו. קפטן קְלָאוּדְיוּס בִּיוֹן, ראש אזורי בצבא החשאי, נעצר בליון ב-1 בפברואר 1943. מפקד אַנְרִי מַנֶס נעצר בפריז במרץ. ב-9 ביוני נעצר בפריז הגנרל דלסטרן עצמו, ראש הצבא החשאי. במילים אחרות, בזמן שמולן הצליח להקים מסגרת פוליטית מאוחדת, הרשת הצבאית שאותה סייע לבנות ספגה מכות קשות בזו אחר זו.
הוא ידע היטב מה פירוש הדבר. במכתב לדה גול תיאר את מצבו במילים שאינן משאירות ספק לגבי מידת הסכנה שבה חי.
קאלוויר: הפגישה שממנה לא חזר
ב-21 ביוני 1943, בדיוק ארבע שנים פחות יום לאחר יום הולדתו ה-44, הגיע מולן לפגישה בקאלוויר-א-קוויר, בפרברי ליון. היא הייתה אמורה להתקיים בביתו של דוקטור פְרֶדֶרִיק דִיגוּז'וֹן, או ליתר דיוק בבית ששכר הרופא. המטרה הייתה דחופה: לאחר מעצרו של הגנרל דלסטרן היה צורך להחליט מי יעמוד באופן זמני בראש הצבא החשאי עד שדה גול ימנה יורש קבוע.
לפגישה הוזמנו שבעה מראשי ההתנגדות: אַנְדְרֶה לַסַאנְיֶה, הקולונל אַלְבֶּר לַקַאז, לוטננט-קולונל אֵמִיל שְׁוַורְצְפֶלְד, בְּרוּנוֹ לַרָה, קְלוֹד בּוּשִׁינֶה-סֶרֶל, רֵמוֹן אוֹבְּרַק ואנרי אוֹבְּרִי. בושינה-סרל לא הגיע לנקודת המפגש שנקבעה בדרך. אדם נוסף שכן הגיע היה רֶנֶה אַרְדִי, איש "קומבה" ומומחה למסילות רכבת, אף שלא הוזמן לפגישה.
נוכחותו של ארדי תהפוך לאחת העובדות הנפיצות ביותר בפרשת קאלוויר. הוא כבר נעצר ב-7 ביוני 1943 בידי שירות הביטחון הגרמני ברכבת הלילה מפריז לליון, כחלק מגל מעצרים שכלל גם את הגנרל דלסטרן. לאחר מכן שוחרר. יש מסמכים נאציים התומכים בחשד כי לאחר מעצרו הפך לסוכן גרמני, אם כי הדבר נותר שנוי במחלוקת. חבריו להתנגדות התעקשו כי יגיע לקאלוויר, ומאוחר יותר נטען כי עצם הופעתו אפשרה לקלאוס ברבי לדעת את המקום המדויק שבו תיערך הפגישה.
הכוח הגרמני פרץ אל הבית ועצר את מולן ואת רוב הנוכחים. נעצרו גם דיגוז'ון, אנרי אוברי, רמון אוברק, ברונו לארה, אנדרה לסאניה, אלבר לקאז ואמיל שוורצפלד. ארדי היה היחיד שהצליח להימלט, או שהורשה להימלט. בניגוד לאחרים הוא לא היה אזוק באזיקים רגילים, אלא רק כשפרקי ידיו קשורים באמצעי רופף יותר. במהלך הבריחה נפצע, ולימים היו מי שחשדו כי הפציעה נגרמה בידיו. לאחר מכן אף הצליח לברוח מבית חולים, טיפס מעל חומה גבוהה למרות שזרועו הייתה נתונה בגבס.
העובדות הללו הפכו אותו לחשוד המרכזי. לאחר המלחמה הועמד ארדי לדין פעמיים. במשפט הראשון, ב-1947, זוכה מחמת הספק. כבר למחרת התגלה מסמך שסתר את גרסתו, והוא נכלא שוב. ב-1950 הועמד בפני בית דין צבאי וזוכה פעם נוספת, הפעם בזכות "מיעוט מיטיב": ארבעה מושבעים קבעו שהוא אשם ושלושה שהוא חף מפשע. לפי כללי ההכרעה שנקבעו, התוצאה הספיקה לזיכוי.
אך גם לאחר שני הזיכויים לא נעלמה השאלה. פייר פיאן, בספרו "השטן מקאלוויר", שב וטען כי לארדי היה תפקיד בהסגרת מולן. אנרי פרנה היה משוכנע שלִידִי בַּסְטְיֶן, אהובתו של ארדי, מילאה תפקיד אפל בפרשה. פיאן אף העלה את האפשרות שהייתה מאהבתו של הַארִי שְׁטֶנְגְרִיט, אחד מעוזריו של קלאוס ברבי. מנגד, ז'אק ביינאק טען תחילה שמעצר קאלוויר היה תוצאה של עבודת משטרה גרמנית בלבד, ללא מלשין. ב-2007 הציג ארכיונים גרמניים, בריטיים ואמריקאיים שטרם פורסמו קודם לכן, ומהם עלה כי שירותי המודיעין של האבווהר עקבו במשך חודשים אחר רשת מולן והעבירו מידע לגסטפו.
הפרשה הסתבכה עוד יותר לאורך השנים. היו שהציעו כי לא רק ארדי, אלא גם אנשי התנגדות אחרים פעלו במשחק כפול, מתוך העדפה אסטרטגית לאמריקאים ולמנהיגותו של הגנרל ז'ירו על פני דה גול. עיתונאי ז'אק ז'לן, שחקר את הפרשה משנת 1987, ראה בסופו של דבר את האפשרות של קנוניה נגד מולן כסבירה ביותר. גם הוא לא טיהר את ארדי או את לידִי בסטיין, אך הציע להרחיב את האחריות למספר אנשים נוספים.
לפי מומחים שהוזכרו בחומר, ארדי נשאר החשוד המרכזי, אך גם אוברי, שהתעקש כי ישתתף בפגישה, ופְּיֶיר דֶה בֶּנוּוִיל, שעשה כן ושייתכן כי ידע על מעצרו הקודם, הפגינו לכל הפחות חוסר זהירות חמור. העדויות שיכלו אולי להכריע את הוויכוח נעלמו במידה רבה עם מותם של כמה עדים מרכזיים לקראת סוף המלחמה. בין אלה נמנו מוּלְטוֹן, עריק מן ההתנגדות שהיה מעורב במעצר הראשון של ארדי, ודוּנְקֶר, מחבר "דו"ח פלורה". בחלק זה של הסיפור, בניגוד לרבים אחרים, ההיסטוריה סירבה לספק פסק דין נקי.
מול קלאוס ברבי
מולן ושאר העצורים הועברו לכלא מוֹנְלוּק בליון. לאחר שזוהה, נלקח מולן מדי יום למטה הגסטפו, שפעל אז במבנה בית הספר לשירות הבריאות הצבאי בשדרת ברתלו. שם נחקר ועונה בידי קְלָאוּס בַּרְבִּי, ראש הגסטפו בליון.
החומר מתאר את העינויים בפרטים קשים. לפי עדויות, ציפורני מולן ואנשיו נעקרו באמצעות מחטים לוהטות ששימשו כמעין מריות. אצבעותיו הונחו במסגרת דלת חדר החקירות והדלת נטרקה שוב ושוב עד שפרקי אצבעותיו נשברו. אזיקיו הודקו בהדרגה עד שחדרו לעור ושברו את עצמות פרקי הידיים. הוא הוכה עד שפניו נעשו בלתי ניתנות לזיהוי ונפל לתרדמת.
לאחר החקירות הורה ברבי להציג את מולן בפני אסירים אחרים כאזהרה. כְּרִיסְטְיַאן פִּינוֹ, איש ההתנגדות שהיה כלוא במקום, תיאר אותו בפעם האחרונה שבה ראה אותו בחיים: מולן היה בתרדמת, ראשו נפוח וצהוב מחבורות ועטוף תחבושות.
ברבי יכחיש במשך השנים שהשתמש בעינויים. הוא אף יטען כי מולן ניסה כמה פעמים להתאבד. העובדה שמולן אכן ניסה להתאבד ב-1940 נתנה לכאורה מידה מסוימת של סבירות לטענה, אך העדויות הפיזיות וההיסטוריות תיארו מצב אחר לגמרי. מולן הועבר בהמשך מן הגסטפו בליון למטה הגסטפו בפריז, בשדרת פוש, ולאחר מכן לווילה בנויי-סור-סן ששימשה את ראש הגסטפו בצרפת, קַרְל בֶּמֶלְבּוּרְג.
במאי 2025 נפתח פרק נוסף בפרשה, כאשר אוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית חשפה הקלטות של ראיון בן 14 שעות שערך באוגוסט 1979 בבוליביה העיתונאי הגרמני גֶרְד הַיְידֶמַן עם קלאוס ברבי. בראיון הציג ברבי גרסה שלפיה מולן התאבד במרתף כלא מונלוק: לדבריו, כפות רגליו של האסיר לא היו כבולות, והוא צבר תנופה והטיח את ראשו בקיר עד שגולגולתו נפתחה. לפי ברבי, מולן מת מאוחר יותר בדרכו לפרנקפורט. ברבי ניסה גם להסיר מעצמו כל אחריות למצבו של מולן.
ובכל זאת, גם ברבי עצמו העניק למולן מחמאה מוזרה, כמעט מאוחרת מדי: "הוא לא דיבר. אף מילה. בגלל זה אני מכבד אותו". היסטוריונים ועדים דחו את גרסתו ככוזבת. מולן, לדבריהם, עונה באכזריות והגיע למצב של תרדמת. ברבי היה ידוע באלימותו ובסדיזם שלו כלפי עצורים. ההיסטוריון אוֹלִיבְיֶיה וְיֶוְיוֹרְקָה ניסח זאת בחדות: "קלאוס ברבי פשוט מנסה לאמץ דמות של אדם אבירי כדי להשכיח את הכישלון עם ז'אן מולן". גם במלבורג, ראש הגסטפו בצרפת, הביע תסכול מכך שלא ניתן "להפיק דבר ממולן" בגלל מצבו הגוסס.
המוות ברכבת והאפר שאולי היה שלו
מותו הרשמי של מולן נקבע ל-8 ביולי 1943. לפי הגרסה המקובלת ברישומים, הוא מת באזור תחנת הרכבת של מץ, בתוך שיירה שהובילה אותו לברלין, שם היה אמור לקבל טיפול רפואי, להיחקר פעם נוספת או להיות מוחזק כבן ערובה. נסיבות מותו המדויקות נותרו מעורפלות. תעודת הפטירה נכתבה ב-25 ביולי 1943, ואילו רישום המוות נערך רק ב-3 בפברואר 1944. שני המסמכים הותירו מקום לספק, אף שמותו יוחס לפציעות ולעינויים שעבר.
ב-9 ביולי 1943 הועברה לפריז, לתחנת גאר דה ל'אסט, גופתו של "אזרח צרפתי שמת בשטח גרמני". ההנחה הייתה שמדובר במולן. הגופה נשרפה מיד. הכד עם האפר הונח בקולומבריום של בית העלמין פר לשז, בתא מספר 10137, ועליו נכתב רק: "אלמוני שנשרף, 09-07-43". ב-1945 העבירה המשפחה את הכד לחלקת ההתנגדות בבית העלמין.
הספק מעולם לא נעלם. גופתו של מולן לא זוהתה בוודאות, ולכן גם האפר המיוחס לו נותר בגדר אפר משוער. למרות זאת, ב-1964 הועבר הכד לפנתאון, והפך למוקד של אחת מטקסי ההנצחה הגדולים בתולדות הרפובליקה הצרפתית.
"הוא לא דיבר": אנשי מולן זוכרים
אחת העדויות החזקות ביותר על האופן שבו ראו אותו מקורביו באה מדניאל קורדייה. לאחר המעצר, כתב, ידעו אנשי מזכירותו היטב את "קשיחות עקרונותיו והתנהלותו". הם היו בטוחים שגם תחת מכות לא ידבר. קורדייה ניסח זאת במילים שנעשו לאחת המחוות הישירות ביותר לאיש שהיה מפקדו:
גם קלאוס ברבי, בתיאורו המעוות של האירועים, חזר על עובדה אחת: מולן לא מסר דבר. כל שאר הדברים סביב מותו נותרו נתונים למחלוקת, אך השתיקה בחקירות הייתה נקודת הסכמה מוזרה בין מי שאהבו אותו, מי שחקרו אותו ומי שעינו אותו.
מהאלמוניות בפר לשז אל הפנתאון
ב-19 בדצמבר 1964, במסגרת אירועי ציון 20 שנה לשחרור צרפת, נערך טקס העברת האפר המשוער של מולן לפנתאון בפריז, תחת נשיאותו של שארל דה גול. הטקס היה הרבה מעבר להעברת כד קבורה. הוא הפך את מולן לדמות לאומית רשמית, "סמל" של ההתנגדות הצרפתית כולה.
אַנְדְרֶה מַלְרוֹ, שר התרבות וסופר, נשא בטקס נאום שנחשב לאחד הנאומים הגדולים בתולדות הרפובליקה הצרפתית. הוא לא הציג את מולן כגיבור יחיד בלבד, אלא הכניס אותו לפנתאון יחד עם "השיירה הנוראה" של כל אנשי ההתנגדות: מי שמתו במרתפים בלי לדבר, מי שנשברו ודיברו, מי שנמחצו במחנות, מי שהוצאו להורג ומי שנעלמו ללא קבר.
בהמשך קישר מלרו את אפרו של מולן לדמויות נוספות הקבורות בפנתאון, ובהן קרנו, ויקטור הוגו וז'אן ז'ורס, ופנה ישירות אל הנוער הצרפתי. הוא ביקש מן הצעירים לחשוב על האיש הזה כאילו היו מקרבים יד אל פניו המרוסקות ביום האחרון, אל אותן שפתיים שלא דיברו. באותו יום, אמר, פניו של מולן היו פניה של צרפת.
הנאום נישא בתנאים קשים להקלטה משום שרוח חזקה נשבה במקום, אך שודר בשידור חי בבתי ספר רבים. הקלטותיו נשמרו וניתן היה להאזין לו במאגר האודיו-וידאו של מרכז ז'ורז' פומפידו ובאתר המכון הלאומי האודיו-ויזואלי. הטקסט המלא נשמר גם באתר הרשמי של אנדרה מלרו. כתב היד המקורי של הנאום שמור ומוצג לציבור במוזיאון מסדר השחרור שבאינווליד, לצד מדי המושל של מולן, כובעו, מעיל הגשם והצעיף שלו. בסיום הטקס הושמע "שיר הפרטיזנים" בביצוע מקהלה גדולה מול הפנתאון.
דה גול על "מקס"
גם דה גול עצמו הנציח את מולן במילים. ב-1 ביוני 1946 כתב פתק הוקרה למולן בכינויו המחתרתי "מקס":
מאוחר יותר, ב"זיכרונות המלחמה", שב דה גול אל האיש שהטיל עליו את מלאכת האיחוד. הוא תיאר אותו כאדם צעיר עדיין אך בעל ניסיון שהקריירה כבר עיצבה, כאיש "מאותו החומר" שממנו היו עשויים מיטב חבריו. מבחינת דה גול, מולן שילב אמונה וחישוב, שליחות וזהירות, להט למדינה והבנה מפוכחת של בני האדם.
הפנים של ההתנגדות
מעט מאוד דמויות היסטוריות מזוהות עם צילום אחד כפי שמולן מזוהה עם התצלום שבו הוא נראה בכובע רך ובצעיף. התמונה בשחור-לבן צולמה בידי חברו מַרְסֶל בֶּרְנָר בחורף 1939-1940 במונפלייה, מתחת למגדל המים של פיירו, באזור הקשתות ליד טיילת פיירו. תיאור נוסף ממקם אותה באמצע פברואר 1940, בזמן ביקור משפחתי אצל אמו ואחותו. כלומר, התמונה המזוהה יותר מכל עם חייו במחתרת צולמה לפני מעצרו הראשון ביוני 1940 ולפני שהחל בכלל בפעילות מחתרתית.
האירוניה כמעט מושלמת. צילום של אדם שעדיין היה מושל מחוז, טרם נעשה "רקס" או "מקס", הפך בדיעבד לדימוי האולטימטיבי של האיש המבקש להסתיר את עצמו מעיני העולם. הצעיף, הכובע והצללים על הפנים העניקו לדמות איכות מחתרתית שלא הייתה קיימת עדיין במועד הצילום.
לור מולן, אחותו, בחרה בתמונה לטקס הכניסה לפנתאון. ב-1969 השתמשה בה על עטיפת הביוגרפיה שכתבה על אחיה, ומאז אימצו אותה ביוגרפים אחרים, אנדרטאות ומוסדות הנצחה. היא סייעה להפוך את מולן לארכיטיפ של איש ההתנגדות, ולעיתים כמעט החליפה את האדם ההיסטורי בדימוי מוכר יותר.
הצלם מרסל ברנר היה חבר ילדות ושכן. הוא התגורר ברחוב אלזס 4 בבזייה, מול שאן-דה-מארס, בעוד מולן נולד באותו רחוב בבית מספר 6. ברנר חי שם עד מותו ב-1991. גם כאן נוספה שכבה אירונית של זיכרון: ב-5 ביוני 1944, יום לפני הנחיתה בנורמנדי, הוציאו הגרמנים להורג בכיכר שאן-דה-מארס אנשי התנגדות ממאקי פונטז'ן, שבאו מכפרים בסביבה ובהם קפסטאן, מונטדי ופויסרגייה.
איש אחד, מאות בתי ספר
מולן נעשה עם השנים איש ההתנגדות המוכר והמונצח ביותר בצרפת. לפי הביוגרף ז'אן-פייר אזמה, הוא למעשה היחיד כמעט שכל הצרפתים מכירים הן בשמו והן בפניו. לפי מפקד משנת 2015, שמו היה הרביעי בשכיחותו בין שמותיהם של כ-67 אלף מוסדות חינוך בצרפת: 434 בתי ספר, חטיבות ותיכונים נשאו את שמו. לפניו ניצבו סן ז'וזף עם 880 מוסדות, ז'ול פרי עם 642 וז'אק פרוור עם 472. אחריו הופיעו ז'אן ז'ורס עם 429, ז'אן ד'ארק עם 423, אנטואן דה סנט-אכזופרי עם 418, ויקטור הוגו עם 365, לואי פסטר עם 361, מארי קירי עם 360, פייר קירי עם 357 וז'אן דה לה פונטן עם 335.
אוניברסיטת ליון השלישית נושאת את שמו. גם המחזור ה-43 של מפקחי המשטרה בבית הספר הלאומי הגבוה למשטרה, שנכנס לתפקידו ב-1993, נקרא על שמו. לפי נתון נוסף, נכון ל-2016 היה שמו השלישי בשכיחותו בין שמות הרחובות בצרפת.
ההצלחה ההנצחתית הזאת נשאה גם מחיר. ככל שמולן נעשה הפנים המזוהות של ההתנגדות, כך היה חשש שדמויות אחרות יידחקו לשוליים: פְרַנְסוּאָה וֶרְדְיֶיה, פייר ברוסולט, ז'אן קַוַואיֶיס וז'אק בִּינְגֶן, לצד מארגנים ומרטירים נוספים של המאבק החשאי. הגיבור הלאומי האחד עלול, מעצם עוצמת הסמל, להסתיר את ריבוי האנשים שמאחוריו.
ב-29 בנובמבר 2013 נחנך בכיכר ז'אן מולן בתונון-לה-בן פסל ראש שלו, מעשה ידי בֵּאַטְרִיס סַאסוֹן-בּוּבֶה, בנוכחות הרשויות האזרחיות והצבאיות המקומיות והאזוריות. ב-10 ביולי 2014 נחנכה באולם המרכזי של תחנת הרכבת במץ, הנושאת את שמו, יצירה מונומנטלית של הפסל הגרמני שְׁטֶפָן בַּלְקֶנְהוֹל. ב-2020 הוצבה לוחית זיכרון על לוח הקבורה הישן בקולומבריום של פר לשז, ובה נכתב כי במקום שכנה הכד ובו אפרו של ז'אן מולן, "ראש ההתנגדות, הנשיא הראשון של המועצה הלאומית של ההתנגדות", לפני העברתו לפנתאון ב-1964. ב-2021, ביום השנה ה-78 למותו, הודגש בטקס במץ במיוחד הדחף שלו לאחדות ותחושת האינטרס הכללי. בעיר יש גם כיכר הנושאת את שמו.
מחזור 2023 של בית הספר לחיל האוויר והחלל נקרא "מחזור ז'אן מולן". טקס הענקת השם נערך בידי שר הכוחות המזוינים באורוות הקטנות בוורסאי לציון 90 שנה לחיל האוויר.
גם במטבעות הופיע דיוקנו. ב-1993 הונפקו בצרפת מטבעות זיכרון בערכים של 2, 100 ו-500 פרנק, ועליהם דמותו החלקית של מולן על רקע צלב לורן ובשימוש בתצלום הכובע והצעיף המוכר. וב-1981, ביום השבעתו לנשיאות, הניח פְרַנְסוּאָה מִיטֶרָאן ורד על קברו של מולן בפנתאון.
קאלוויר שוב על ספסל הנאשמים
הפרשה סביב מעצרו של מולן סירבה להסתיים עם מותו. היא שבה והתעוררה במשפטו של קלאוס ברבי. עורך דינו, זַ'אק וֶרְזֶ'ס, ניסה להסיט חלק מן האחריות למעצר אל תוך ההתנגדות עצמה. הוא רמז כי בני הזוג רמון ולוּסִי אוֹבְּרַק בגדו במולן, ואף הציג מסמך שכינה "צוואת ברבי".
כמה היסטוריונים ועיתונאים קיבלו חלק מן ההאשמות או הסתמכו על מסמכי קג"ב כדי להציע קשרים בין סטליניזם ובין ההתנגדות. אלא שהטענות הללו נדחו במידה רבה. להצהרות שיוחסו לברבי באמצעות ורז'ס לא הוענק משקל רב בקרב חוקרים מרכזיים.
אחד הספרים שהחיו את הפולמוס היה ספרו של העיתונאי וההיסטוריון מליון זֶ'רָאר שׁוֹבִי, שפורסם ב-1997. למרות תמיכתו של החוקר סְטֶפַן קוּרְטוּאָה במהלך משפט הדיבה שהגישו בני הזוג אוברק, ולמרות היסוסיהם של כמה היסטוריונים מן המכון להיסטוריה של הזמן הנוכחי, ובהם פרנסואה בדרידה, ז'אן-פייר אזמה ואנרי רוסו, רבים מהם יצאו בסופו של דבר במפורש נגד שוֹבי ושיטותיו.
ב-2 באפריל 1998, לאחר תביעה אזרחית שהגישו בני הזוג אוברק, הטיל בית משפט בפריז קנס על שוֹבי ועל הוצאת אלבן מישל בגין הוצאת דיבה פומבית. באותה שנה פרסם ז'אק ביינאק את "סודות פרשת ז'אן מולן" וטען כי מולן שקל להתרחק מדה גול ולהכיר בז'ירו, וכי הדבר גרם לגוליסטים להסגיר את מקום המפגש לברבי. טענה זו הצטרפה לשורה הולכת ומתארכת של גרסאות, רבות מהן סותרות.
עורכי הדין, ההיסטוריונים והעיתונאים שחזרו לפרשת קאלוויר שוב ושוב נאלצו להתמודד עם בעיה יסודית: אנשים רבים שהיו יכולים למסור עדות ממקור ראשון נהרגו במהלך המלחמה, ובתוך תנועת ההתנגדות עצמה התקיימו מתחים עמוקים. אותו עולם מחתרתי שהיה חייב להסתיר מידע מן הגרמנים היה גם עולם של יריבויות פנימיות, נאמנויות כפולות וחשדנות. לכן, גם עשרות שנים מאוחר יותר, כל מסמך חדש כמעט הפך לעוד לבנה בתוך מבוך במקום לדלת החוצה ממנו.
האם היה מולן סוכן פרו-סובייטי?
מחלוקת אחרת נגעה ליחסיו של מולן עם הקומוניסטים. אנרי פרנה, ראש "קומבה", ועורך הדין וההיסטוריון שַׁארְל בֶּנְפְרֶדְז' האשימו אותו בכך שהיה "קריפטו-קומוניסט", כלומר אדם שפעל בחשאי לקידום אינטרסים פרו-סובייטיים בצרפת, בין היתר באמצעות ניתוב סיוע אנגלו-אמריקאי לתנועות התנגדות מסוימות.
האשמותיהם נשענו על קשריו של מולן עם פייר קוט, שהיה קרוב בעצמו לקומוניזם, ועל קשרים עם תומכים מן הקונפדרציה הכללית של העבודה, מן "החזית הלאומית" הקומוניסטית ומן המפלגה הקומוניסטית. כל אלה יוצגו בהמשך במועצה הלאומית של ההתנגדות. בישיבת היסוד של המועצה, מתוך 19 משתתפים, שניים ייצגו את המפלגה הקומוניסטית ואת החזית הלאומית ואחד את הקונפדרציה הכללית של העבודה.
פרנה האשים את מולן גם בכך שביקש לשקם את המפלגות של הרפובליקה השלישית בתוך המועצה הלאומית של ההתנגדות, ובכך, לטענתו, פגע במעמדן של תנועות המחתרת שסברו כי הן לבדן ראויות להנהיג את צרפת לאחר השחרור.
ב-1993 פרסם תְיֶירִי וּוֹלְטוֹן מידע על קשרים בין מולן לבין אַנְרִי רוֹבִּינְסוֹן, שנעצר בידי המשטרה החשאית הגרמנית בפריז ב-21 בדצמבר 1942 ושימש ראש מחתרתי של אחת מרשתות המודיעין המרכזיות של הצבא האדום באירופה. הקשר תואר בין היתר דרך הקומוניסט מוֹרִיס פַּנְיֶיה. פְּיֶיר וִידַל-נַקֶה דחה את האשמה.
הקצין הבריטי פִּיטֶר רַייט טען בספרו "ספיי קצ'ר" משנת 1987 שפייר קוט היה "סוכן רוסי פעיל" ושמולן, בן חסותו, היה "קומוניסט מסור". החוקר אלן קלינטון השיב כי רייט ביסס את טענותיו על מסמכים סודיים שלטענתו ראה אך שום היסטוריון אחר לא ראה, ועל שיחות שערך לדבריו עשרות שנים קודם לכן עם אנשים שכבר מתו. לכן תיאר את התיק נגד מולן כ"מפוקפק מאוד".
גם אַנְרִי-כְּרִיסְטְיַאן זִ'ירוֹ, נכדו של הגנרל אנרי ז'ירו, הציע בשני כרכים שפרסם ב-1988 וב-1989 כי דה גול "תומרן" בידי "הסוכן הסובייטי" מולן לפעול לפי קו המפלגה הקומוניסטית של "התקוממות לאומית". לפי תפיסתו, הדבר דחק לשוליים את סבו, שלדעתו היה צריך להיות המנהיג הלגיטימי של צרפת החופשית.
שארל בנפרדז' הרחיק עוד יותר בספרו מ-1990, "פרשת ז'אן מולן: החקירה הנגדית", וטען שמולן היה סוכן סובייטי שלא נהרג בידי ברבי אלא הורשה בידי גרמניה להגיע לברית המועצות ב-1943, ושם מת לכאורה לאחר המלחמה. הספר הופיע עם הקדמה מאת זַ'אק סוּסְטֶל, ארכאולוג של מקסיקו וגוליסט מתקופת המלחמה, שהפך עד 1959 ליריב מר של דה גול על רקע שאלת אלג'יריה הצרפתית.
הטענות הללו השתלבו בתפיסה רחבה יותר שלפיה שיתוף הפעולה של דה גול עם הקומוניסטים במהלך המלחמה, שיתוף פעולה שנזקף לפעילות מולן, הכניס את צרפת למסלול שגוי והוביל בסופו של דבר לעצמאות אלג'יריה ב-1962. אך זה בדיוק מסוג המקומות שבהם חקר דניאל קורדייה ניסה להפריד בין היסטוריה לבין פוליטיקה מאוחרת.
מסוף שנות השבעים החל קורדייה, מזכירו לשעבר של מולן, לעבוד על ביוגרפיה רחבת היקף בת שישה כרכים. הוא סירב להסתמך על זיכרונות אישיים ועדויות בעל פה, שאותם ראה כחומרים הנתונים לעיוותי זמן, ובנה את עבודתו על ארכיון מולן שהיה ברשותו, על ביקורת שיטתית של מסמכים כתובים ועל ניסיון לשחזר כרונולוגיה מדויקת ככל האפשר. הכרכים פורסמו בין 1989, עם "ז'אן מולן: האלמוני מן הפנתאון", לבין 1999, עם "ז'אן מולן: רפובליקת הקטקומבות".
תרומתו של קורדייה לחקר ההתנגדות הפנימית נדונה ואף עוררה ביקורת, בעיקר מצד שארל בנפרדז', אך היא גם יצרה בסיס מחקרי משמעותי נגד האשמות הקריפטו-קומוניזם. זַ'אק בּוֹמֶל, שהיה חבר "קומבה" והמזכיר הכללי של תנועות ההתנגדות המאוחדות, הוסיף עדות משלו. הוא אמר שמעולם לא הבחין אצל מולן בנטייה כלשהי להעדיף את ההתנגדות הקומוניסטית. להפך, מולן סירב באופן קבוע להעביר כספים ל"פרנק-טירר ופרטיזנים" והתנגד למה שכינה "אסטרטגיה של התקוממות מוקדמת". לפי בומל, מולן הכניס את הקומוניסטים למועצה הלאומית של ההתנגדות כדי שיתמכו בדה גול נגד ז'ירו.
עיתונאית זִ'יסְלֶן אוֹטֶנְהַיְימֶר טענה כי מולן היה חבר במסדר הבונים החופשיים. אלא שאף היסטוריון לא הצליח לאשר זאת. ידוע בוודאות שאביו, אנטואן-אמיל, היה בונה חופשי, והדבר מאומת במחקרים כגון אלה של אנדרה קומב. לעומת זאת, המילון המרכזי של דניאל ליגו מגדיר את חברותו של ז'אן מולן במסדר כ"אגדה עקשנית", משום שלא התקבל מעולם למסדר בונים חופשיים. מנגד, שמו כן מופיע במילון של בונים חופשיים צרפתים. הסתירה הזו נותרת אחד הפרטים הקטנים אך העקשניים בשולי הביוגרפיה שלו.
מולן והצווים הגרמניים נגד היהודים
פרשת הרשימות היהודיות מאר ולואר נגעה בשאלה רגישה יותר מכל ויכוח על השתייכות פוליטית. בכנס שנערך ב-1999 בראשות דניאל קורדייה חשף איב ברנר כי בארכיון הלאומי נמצאים מסמכים המוכיחים שרשימות יהודים הוכנו במחוז בזמן שמולן עדיין שימש מושל.
כפי שכבר צוין, ב-9 בנובמבר 1940 שלח משרד המושל למפקד השדה אבמאייר שלוש רשימות ובהן 120 אנשים, שמונה מהם סווגו בטעות כיהודים, וכן רשימות של עסקים יהודיים. הרשימות הוכנו בהתאם לצווים הגרמניים מ-27 בספטמבר ומ-18 באוקטובר 1940. המפקח לוטייה מן המודיעין הכללי ריכז את הפעולה, והרשימה של מחוז המשנה דרה נחתמה בידי מוריס ויולט, שמולן מינה לתת-המושל.
מולן עדיין היה בשארטר, ימים אחדים לאחר פיטוריו, והמתין למחליפו. חתימתו אינה מופיעה על ההעתק הקיים של מכתב המשלוח, אך המזכירה האישית שלו היא שהקלידה אותו. לכן לא ניתן פשוט לייחס את הפעולה למזכיר הכללי ולהרחיק ממנו את האחריות.
ג'ראר לרה הדגיש כי הרשימות היו חלקיות ושגויות, וכי ב-1940 איש לא יכול היה לדעת לאילו מטרות רצחניות ישמשו בעתיד. ובכל זאת, מתוך 112 היהודים שתועדו, 55 גורשו ונרצחו באושוויץ. מסקנתו של לרה הייתה חריפה אך מסויגת: מולן היה עדיין מושל מחוז המחויב לציית לרשות הכובשת, אולם כראש המינהל יש לראות בו אחראי להכנת התיק היהודי שהועבר לגרמנים.
הפרק הזה אינו מוחק את התנגדותו לגרמנים שבועות קודם לכן, כשסירב לחתום על עלילה נגד החיילים הסנגלים. הוא גם אינו מבטל את מה שיעשה לאחר מכן במחתרת. אבל הוא מסבך כל ניסיון להפוך את חייו לסיפור מוסרי פשוט מדי. אפילו בתוך ביוגרפיה שהסתיימה בעינויים ובמוות למען ההתנגדות, יש רגעים שבהם המנגנון המנהלי שהכיר כל חייו המשיך לפעול, גם כשהוא החל לשרת מדיניות של כיבוש ורדיפה.
חייו הפרטיים: נשים, אהבות ושאלה שלא נפתרה
חייו הרומנטיים של מולן היו פעילים ומורכבים. לאחר שבקשתו להינשא לז'אנט אוראן נדחתה ב-1922, נישא ב-1926 למרגריט צ'רוטי. הנישואים התפרקו בתוך פחות משנתיים והגירושים הושלמו ב-19 ביוני 1928.
לאחר מכן קיים שורה של מערכות יחסים. מ-1937 ועד פברואר 1943 היה בקשר עם מַרִי-זִ'ילְבֶּרְט רִידְלִינְגֶר, שכונתה "מאדאם לויד", וקשר זה מתואר כמשמעותי במיוחד עבורו. במקביל קיים קשרים עם האמנית אנטואנט סאקס בין 1936 ל-1943, שהייתה גם מוזה של פּוֹל זֶ'רַלְדִי, ועם קולט פונס, הידועה גם כקולט ז'אק, ב-1942. פונס היא שניהלה את גלריית רומנין בניס ששימשה ככיסוי לפעילותו.
שאלת מיניותו הפכה בעשורים האחרונים לנושא של מחלוקת. ב-2003 הזכיר "מילון התרבויות ההומואיות והלסביות" בעריכת דִידְיֶיה אֵרִיבּוֹן את האפשרות שמולן היה הומוסקסואל או ביסקסואל. הספר הציע גם כי להומוסקסואלים באותה תקופה הייתה לעיתים היכרות קודמת עם חיים במחתרת בשל הצורך להסתיר את חייהם הפרטיים, ולכן אולי היו בעלי נטייה מסוימת להצטרף להתנגדות.
ההיסטוריון ג'וּלְיַאן טִי ג'קסון, מומחה לצרפת בתקופת הכיבוש, כתב כי החברויות הגבריות החזקות של מולן, נישואיו הכושלים והחיים הבוהמיים שניהל במונפרנאס לפני המלחמה מאפשרים להניח שהוא "היה ככל הנראה ביסקסואל". פייר פיאן ולורן דיקסטל הקדישו בספרם "ז'אן מולן, התעלומה האחרונה" פרק שכותרתו "האם היה?", ובו תיארו אותו כ"מפתה שנהנה מתענוגות בשר עם נערות, ואולי גם עם נערים". הם גם טענו כי לאחר השחרור נעשה מאמץ להכחיש נוכחות הומוסקסואלית בהתנגדות, משום שהדבר לא התיישב עם דימוי הגיבור הלאומי באותה תקופה. עם זאת, השניים לא הציגו מסקנה חד-משמעית.
מן הצד השני ניצבת שורת עדויות המציגות את מולן כ"איש של נשים". מוזיאון ז'אן מולן מתאר אותו כ"מפתה ואיש נשים, ממש כובש לבבות". דניאל קורדייה, שנשאל על ספרו של פיאן, אמר שלא קרא את הפרק העוסק במיניותו של מולן אך קבע כי "הוא היה איש של נשים". ההיסטוריון תומא רבינו, בספרו "ז'אן מולן האחר" מ-2013, איתר רק שלושה קשרים נשיים לאורך חייו, ובהם נישואיו למרגריט צ'רוטי, ואילו מחקרים אחרים ציינו כי עשרות הכיבושים שיוחסו לו לאחר המלחמה אינם ניתנים לאימות.
גם יחסיו עם גברים עוררו שאלות, ובמיוחד עם המשורר מקס ז'קוב. החומר מציין כי החל משנות החמישים ייתכן שחלק מקשריו הרגשיים עם גברים הושמטו במכוון משום שלא התאימו לדמות הגיבור הרשמית שנבנתה סביבו. אפילו האירוע משנת 1940 שבו עונה בידי הגרמנים קיבל מאוחר יותר פרשנות בהקשר זה. בזמן המעצר בשארטר, לפי תיעוד שהובא, אמרו לו הגרמנים: "כיוון שאנו יודעים עכשיו על אהבתך לכושים, חשבנו לשמח אותך בכך שנאפשר לך לשכב עם אחד מהם". הדברים נאמרו בזמן שניסו לכפות עליו לייחס לחיילים סנגלים פשעים שלא ביצעו. הם אינם מוכיחים דבר לגבי נטייתו המינית, אך שימשו חלק מן החומר שבו השתמשו חוקרים מאוחרים בדיון.
מנגד, ז'אן-פול סארטר כתב ב-1949 על נטיות לכאורה של חוגים הומוסקסואליים בפריז לשיתוף פעולה עם הכובש, טענה המוצגת לצד הדיון המאוחר יותר בטענה ההפוכה על נטייה אפשרית להצטרף דווקא למחתרת. בכך משתקפת לא רק שאלה על מולן אלא גם הדרך שבה מיניות, פוליטיקה וזיכרון לאומי הועמסו זה על זה בתקופות שונות.
ב-2023, לציון 80 שנה למותו, הפכה המחלוקת לאירוע ציבורי בבזייה. משפחתו של מולן הפעילה לחץ על ראש העיר רוֹבֶּר מֶנַאר והצליחה להביא לביטול הצגה שהציגה אותו כהומוסקסואל. יוצר ההצגה ז'אן-מארי בֶּסֶה טען כי זה כלל לא היה נושא ההצגה המרכזי, אך שאל מדוע אסור להציג את מולן כהומוסקסואל אם האפשרות קיימת. לדבריו, גם בלי להפוך את ההצגה למניפסט, יש משמעות בכך שצעירים יוכלו לראות שהגיבור המרכזי של ההתנגדות עשוי היה להיות הומוסקסואל.
כמו בכמה מן המחלוקות האחרות סביב מולן, גם כאן ההיסטוריה לא סיפקה תשובה סופית. נותרו עדויות, השערות, מחקרים ומאבקים מאוחרים על דמותו של אדם שכבר בחייו היה מיומן במיוחד בהפרדת עולמות, שמירת סודות וחיים תחת זהויות מקבילות.
העיטורים: מהרפובליקה אל זיכרון ההתנגדות
רשימת העיטורים של מולן משקפת הן את הקריירה הארוכה שלו בשירות המדינה והן את האופן שבו צרפת שלאחר המלחמה בחרה להנציח אותו. הוא מונה קצין בלגיון הכבוד בצו מ-1 באוקטובר 1945, לאחר שכבר הוענקה לו דרגת אביר ב-25 בפברואר 1937. ב-17 באוקטובר 1942, עוד בחייו ובשם הבדוי רב-טוראי מרסייה, הוכר כחבר במסדר השחרור. ב-5 באוקטובר 1946 הוענקה לו המדליה הצבאית, ובצו מ-1 באוקטובר 1945 הוענק לו צלב המלחמה 1939-1945 עם דקל.
עוד לפני המלחמה קיבל ב-7 באוגוסט 1929 את דרגת אביר במסדר ההצטיינות החקלאית. הוא נשא גם את המדליה הבין-בריתית של 1914-1918, המכונה "מדליית הניצחון", ואת מדליית הזיכרון של מלחמת 1914-1918. לאחר מותו נקשר שמו גם למדליית הזיכרון לשירות התנדבותי בצרפת החופשית ולמדליית הזיכרון של מלחמת 1939-1945 עם הסוגרים "צרפת" ו"שחרור".
לרשימה הצטרפו מדליית הזהב של החינוך הגופני, מדליית הכסף של הסיוע הציבורי, מדליית הכסף של הביטוחים הסוציאליים ומדליית הכסף של הרווחה הסוציאלית, שהוזכרה ביומן הרשמי של 13 בפברואר 1930.
גם מדינות זרות העניקו לו עיטורים. ב-27 בפברואר 1926 קיבל באיטליה את דרגת אביר מסדר הכתר האיטלקי. נוסף לכך קיבל את מסדר הכתר היוגוסלבי של ממלכת יוגוסלביה ואת מסדר הירקן המבריק של סין בשנת 1938.
"הקרב הראשון": האיש שהשאיר קול כתוב
ספרו המרכזי של מולן הוא "הקרב הראשון", יומן שפורסם לאחר מותו ב-1947 בהוצאת מינואי, עם הקדמה מאת דה גול. הוא נכתב בסן-אנדיול לאחר שממשלת וישי הדיחה אותו ב-2 בנובמבר 1940, ומתאר את האירועים בשארטר מ-14 ביוני ועד נובמבר אותה שנה.
ליבת הספר היא ימי 17 ו-18 ביוני, כאשר סירב תחת מכות לחתום על מסמך המאשים לשווא את החיילים הסנגלים בטבח אזרחים וניסה לשים קץ לחייו כדי שלא יישבר. הספר חשוב במיוחד מפני שמולן, האיש שבסופו של דבר ייזכר כמי שלא דיבר בחקירות, השאיר בו עדות מפורטת דווקא על הרגע שבו חשש שכוח הרצון שלו עלול להישבר.
הספר זכה לאחר מכן למעמד חריג משום שהוא מאפשר לשמוע את מולן עצמו ולא רק את הביוגרפים, המעריצים, יריביו והחוקרים שבאו אחריו. דה גול עצמו הדגיש זאת בהספדו: התפקיד המרכזי שמולן מילא לעולם לא יסופר מפיו, אך היומן מאפשר לראות כיצד כבר ב-1940 התגבשה אותה נחישות שתלווה אותו בשנות המחתרת.
חומר מעשיר לצפייה
דמותו של מולן הופיעה לאורך השנים בקולנוע ובטלוויזיה שוב ושוב, עדות נוספת למעמדו כסמל לאומי. בקולנוע הצרפתי גילם אותו פַּטְרִיס שֶׁרוֹ בסרט "לוסי אוברק" של קלוד ברי משנת 1997. בשנת 2026 נכלל מולן בשני הסרטים של אַנְטוֹנֶן בּוֹדְרִי, "קרב דה גול: עידן הברזל" ו"קרב דה גול: אני כותב את שמך", ובהם מגלם אותו פֵלִיקְס קִיזִיל. באותה שנה הופיע גם הסרט "מולן" של לַאסְלוֹ נֶמֶשׁ, ובו מגלם אותו זִ'יל לֶלוּש.
בטלוויזיה הופיעה דמותו כבר ב-1977 במסגרת "תיקי המסך", בגילומו של סֶרְז' וֶנְסַן.
ב-2002 שודר "ז'אן מולן" בבימוי אִיב בּוּאַסֶה ובכיכובו של שַׁארְל בֶּרְלִינְג. ב-2003 הופק "ז'אן מולן, פרשה צרפתית" של פייר אקנין, שבו גילם את מולן פְרַנְסִיס אִיסְטֶר. ב-2007 הופיע ב"ההתנגדות" של פליקס אוליבייה בגילומו של סְקָאלִי דֶלְפֵּירָה, ב-2013 ב"אליאס קראקלה, בלב ההתנגדות" של אלן טסמה בגילומו של אֵרִיק קַרָוַוקָה, ב-2014 ב"דאסו, האיש במעיל" של אוליבייה גיניאר בגילומו של פְרֶדֶרִיק אַנְדְרוֹ, וב-2020 ב"דה גול, הברק והסוד" שביים פרנסואה וֶל, בגילומו של סִירִיל גוּרְבֶּה.
דמות המבוססת בחלקה על ניסיונו המלחמתי מופיעה גם בסרט הבדיוני "צבא הצללים" של ז'אן-פייר מלוויל משנת 1969, המבוסס על ספר באותו שם. דמותו של לוק ז'ארדי, בגילומו של פול מריס, משלבת כמה אירועים הקשורים למולן, אם כי לא בדיוק היסטורי מלא. בסרט הוחלף מזכיר גבר הומוסקסואל בדמות של עוזרת אישה.
האיש והסמל
ז'אן מולן מת בגיל 44, לאחר קריירה שכבר הספיקה לכלול משפטים, מינהל, אמנות, פוליטיקה, חיל אוויר, עבודה חשאית, איחוד ארגוני מחתרת ומאבק על ייצוגה הפוליטי של צרפת. הוא לא היה חייל חזית במלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העולם השנייה משרד הפנים אפילו מנע ממנו להפוך לחייל מהשורה. ובכל זאת, הקרב החשוב ביותר שלו החל דווקא במשרד המושל, מול דף שהנאצים ביקשו ממנו לחתום עליו.
משם נמתח קו אל לונדון, אל זהויות בדויות ואל פגישות חשאיות, אל המריבות עם פרנה ואל עבודת האיחוד, אל גלריית האמנות בניס ואל הרחוב בפריז שבו הצליח להושיב באותו חדר שמונה תנועות מחתרת, שני איגודי עובדים ושש מפלגות. הקו הזה מסתיים בבית בקאלוויר, בכלא מונלוק, במטה הגסטפו ובקרון שנע לעבר גרמניה.
לא כל פרק בחייו מתאים לדמות הפסל. יש בהם פוליטיקה, יריבויות, רשימות יהודים שנמסרו לגרמנים, שאלות על מיניות, האשמות בקומוניזם, טענות נגד עמיתים ושני משפטים של האיש שנחשד כי הסגיר אותו. אבל דווקא העובדה הזאת הופכת את מולן לדמות היסטורית עשירה יותר מן התצלום המפורסם. הוא היה אדם, לא רק סמל.
ובכל זאת, הסמל לא נוצר במקרה. מולן קיבל משימה כמעט בלתי אפשרית: לגרום לאנשים שכבר בנו לעצמם צבאות, רשתות וזהויות פוליטיות להכיר בסמכות משותפת. הוא לא השלים את התהליך לבדו ולא חי לראות את שחרור צרפת. אבל כאשר מת, כבר התקיימה מסגרת שהצליחה לדבר בשם חלקים רחבים של ההתנגדות ולחזק את מעמדו של דה גול מול בעלות הברית.
הדבר האחרון שקלאוס ברבי אמר עליו עשרות שנים מאוחר יותר, בתוך ניסיון לטהר את עצמו, היה אולי המחווה הבלתי רצונית המדויקת ביותר: "הוא לא דיבר. אף מילה". עבור האדם שכתב בשנת 1940 כי הוא חושש שיום אחד הכאב יכריע אותו ויגרום לו לחתום, הסיום הזה סוגר מעגל אכזרי.
אם הסיפור הזה גרם לכם להסתכל אחרת על האיש בכובע ובצעיף, אפשר להמשיך לקרוא באתר על האנשים, המחתרות וההכרעות שהפכו את המאה העשרים למסובכת הרבה יותר מכפי שנדמה בתצלומי הזיכרון. ואם הכתבה הוסיפה לכם משהו, שתפו אותה עם מי שאוהב היסטוריה שאינה מסתפקת בפסל ובכיתוב שמתחתיו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
