הג'ינס כבר מזמן כבש את כל העולם כפריט לבוש נפוץ, הם בוודאי יימצאו בכל ארון בגדים ויותר מזוג אחד. הסיבה לכך היא שהמכנסיים הללו הפכו מזמן לדוגמא לביגוד משוחרר, תכליתי ונוח למדי. אבל מעטים יודעים שהעיר האיטלקית גנואה קשורה ישירות לא רק ליצירתם, אלא גם ישירות למילה ג'ינס עצמה…
אב הטיפוס של הג'ינס המודרני
מאז ימי קדם מיוצר בגנואה בד אריג חזק, מחוספס והכי חשוב זול. החומר היה מצוין למפרשים ולציפוי חבילות במטען. החומר קיבל את שמו ממקום מוצאו: "Geanes" ("גנואה"), או "דה ג'נס" ("מגנואה"). לאחר מכן, כבר באנגליה, החלו סוחרים מגנואה לספק את הבד הזה ושמו שונה לסגנון האנגלי "ג'ינס". האגדה טוענת שספינותיו של כריסטופר קולומבוס המפורסם השתמשו בבד גנואה החזק עבור המפרשים. כלומר, להרפתקן כבר היו "מפרשים ג'ינס".
אנשים עניים, כמו גם עובדי נמל ודייגים מגנואה, בגלל הפרקטיות ומחירו הזול של הבד הזה, התחילו לתפור ממנו את בגדיהם.
עובדה זו מאוששת על ידי סדרה של ציורים מאותה תקופה שנחשפה בתערוכה בשנת 2010, הוצגו בה עשרה ציורים של אמן איטלקי לא ידוע מהמאה ה-17 בגלריה קנסו הפריזאית. הבגדים של גיבורי העבודות הללו דומים במעורפל לג'ינס וזו הסיבה שסדרת הציורים נקראה "אמן הג'ינס הכחול".
בד הג'ינס הוזכר גם בשנת 1795, כאשר הבנקאי השוויצרי ז'אן-גבריאל איינאר ואחיו עברו לעיר גנואה באיטליה וארגנו ייצור בגדים רווחי למדי. בשנת 1800, צבא נפוליאון בראשות אנדרה מסנה נכנס לגנואה כדי לשמור על העיר במצור ולהרחיק ממנה את הקואליציה האנטי-צרפתית. על הבנקאי הוטל לתפור מדים לחיילים הצרפתים. איינאר הכין מדים מבד מקומי וצבע אותם בכחול עם הצבע הזול ביותר שהיה אז, אינדיגו. ללא היסוס, הבד הכחול קיבל את השם "בלו דה ג'נס" (היום כל העולם מכיר אותו כ"ג'ינס כחול").
ההיסטוריה של הג'ינס: ממלחים ועד סלבריטאים
בהיסטוריה של המסחר, יש גם התייחסות לכך שבמאה ה-16, מלחים איטלקים מהעיר גנואה לבשו מכנסי קנבס, שנקראו בד "גנואי" וגם השתמשו בבד זה לכיסוי מזון ומטען במאות ה-17-18. בגלל האיכויות שלהם, הן המכנסיים והן הבד יוצאו לכל רחבי אירופה. מסתבר שג'ינס היה השם למכנסיים מג'נובה, שם נוצר בד מצולע, שנקרא גם "ג'ינס".
מכנסי ג'ינס כפי שאנו רגילים לראות אותם כיום קשורים בשמו של מהגר בלגי ממוצא יהודי, בנו של חייט, לייב שטראוס, שהגיע לאמריקה בשנת 1853. משפחתו הענפה של לייב שטראוס הגיעה מבוואריה ונותרה בשלב מוקדם ללא מפרנס: אמו נאלצה להאכיל לבדה שבעה ילדים. ברגע שמלאו לצעיר 18, הוא נסע לארצות הברית בעקבות אחיו הגדולים. במדינה החדשה, הדבר הראשון שהמהגר עשה היה לשנות את שמו כדי להסתיר את מוצאו: לייב שטראוס היהודי הפך לאמריקני לחלוטין: לוי שטראוס (Levi Strauss).
אחיו הגדולים של לוי עסקו בניו יורק בסחר בבדים, בגדים וסדקיות. כשהחלה הבהלה לזהב בקליפורניה, לוי נסע לחוף המערבי של ארצות הברית ב-1853. הוא הביא לשם את הסחורה של אחיו כדי למכור. כמעט כל מה שהובא נסחף על ידי קהל של כורי זהב מיד לאחר שהספינה עגנה, ממש בנמל. ממה שהובא, נותר רק בד קנבס זול. לוי התחיל לחפש מוצא איך לייצר קצת סחורה הכרחית ממה שהובא לכאן, ומצא פתרון גאוני: הספקים היו זקוקים למכנסי עבודה…
הרעיון של תפירת מכנסי עבודה וסרבלים מקנבס התברר כרווחי מאוד. כל הבד הפך במהרה לעסק שמניב כסף. חקלאים וכורי זהב מאוד אהבו את מכנסי העבודה החדשים. באותה שנה רשם לוי שטראוס את חברת לוי שטראוס ושות' (Levi Strauss & Co.) שהפכה למותג Levi's המפורסם.
בתחילה, למכנסיים האלה לא היה שם והשם "ג'ינס", המתייחס לשם הבד מהעיר גנואה ("Genes"), או לזכר מכנסיים דומים שלבשו מלחים גנואים, נקשר בחוזקה ללבוש הזה רק בשנות ה-60. בהתחלה המכנסיים היו עשויים מבד לא צבוע, אבל אז, כפי שקרה בהיסטוריה, התחילו לצבוע אותם בצבע הכחול הזול ביותר, אינדיגו. כך נוצרה המראה של הג'ינס הכחול המפורסם.
קצת מאוחר יותר, לוי שטראוס התחיל לתפור ג'ינס מבד כותנה צפוף של אריגה אלכסונית: האריג, שנקרא אחר כך "דה נים", נעשה בצרפת בעיר נים, וכך נקרא הבד: "denim", כלומר "מן נים".
אמנם לוי שטראוס ושות'. יצרה בגדי עבודה לחקלאים וכורי זהב מאז 1853, אך משרד הפטנטים האמריקני הוציא רק בשנת 1873 פטנט מס' 139121 ללוי שטראוס על "סרבל עבודה עם סטרפלס עם כיסים לסכין, כסף ומטבעות". מקוריות המוצר המוגן בפטנט ניתנה בשל מסמרי הנחושת לחיבור כיסים. המסמרים החליפו גם כפתורים תוך כדי תנועה. הטכנולוגיה החדשה לא רק הפחיתה את עלויות העבודה, אלא גם הגדילה את העמידות של הבגדים.
הרעיון של שימוש במסמרים על בגדי עבודה שייך לג'ייקוב דייוויס, מהגר מריגה. היה לו בית מלאכה קטן לייצור אוהלים מקנבס וג'ינס. לאחר שהגה רעיון מנצח, הוא רצה לרשום עליו פטנט תחילה כדי שלא ייגנב על ידי המתחרים והוא הזמין את לוי שטראוס, שעבד בעסק הזה זמן רב, לרשום במשותף פטנט על הרעיון הזה. הם הסכימו שלוי ישלם לדייוויס 68 דולר והפטנט יחולק עם לוי שיפיץ את מוצריו במדינות האוקיינוס השקט כאשר ג'ייקוב דייויס יפיץ בשאר ארצות הברית. דייויס ושטראוס מכרו 21,000 זוגות מכנסיים בשנה הראשונה למסחר המשותף ושניהם הפכו במהרה למיליונרים.
בשנת 1890, דיוויס ושטראוס קראו למכנסיים על שם המספר של אחת הקבוצות שלהם, 501. בתחילה, "501 אוברולים ללא חזה", כפי שכונה בפי המעריצים, נלבש מעל בגדי עבודה. לכן, כמו כל המכנסיים של אז, המכנסיים יוצרו ללא לולאות חגורה: האמינו שגברים ילבשו אותם עם כתפיות. היה להם כיס אחורי אחד, כיס שעון קטן, כפתורים, רצועת מותן אסוף מאחור וכפתורים לכתפיות. אחד מזוגות הג'ינס העתיקים ביותר בעולם, שראשיתו בשנים 1886 ל-1902, הוא שטראוס 501 האגדי, שעדיין נמצא בייצור היום, אם כי בצורה מאוד שונה.
לוי שטראוס מעולם לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם ולכן לאחר מותו ב-1902, ארבעת אחייניו לקחו על עצמם את ניהול החברה. לאחר השפל הגדול, הרווחים של לוי שטראוס ושות' היו בשפל של כל הזמנים ולכן ההנהלה התמקדה בהפיכת המוצר המצליח ביותר שלה, ה-501, לעמיד אף יותר.
התמורות המשתנות ללא הרף במהלך 30 השנים הבאות, הביאו לכך שהמכנסיים קיבלו כיס אחורי שני, כמו גם לולאות חגורה, כדי להתאים את אופנת החגורות החדשה לגברים. הניטים האחוריים הועברו מתחת לכיסים: לקוחות התלוננו שהם שרטו רהיטים. בסופו של דבר, ה-501 הפך לדגם הפופולרי ביותר הן בהיסטוריה של לוי שטראוס ושות' והן בהיסטוריה של הג'ינס בכלל.
במשך זמן רב, ג'ינס היה הלבוש הפשוט של חקלאים וקאובויים. אבל באמצע המאה ה-20, הם החלו להתפרסם בצורה מאסיבית כתדמית של אמריקה "המגניבה" (סיגריות מרלבורו היו גם הם חלק מאותו סמל – הן היו אלה שקאובויים בג'ינס כחולים עישנו בהנאה…).
עוד בשנות ה-50 וה-60, הג'ינס נאסר בבתי ספר אמריקאים, מכיוון שהם היו אז סימן למרד ולחוסר התאמה, שנלבשו על ידי היפים. עד סוף שנות ה-60, ג'ינס לא היה רעיון טוב ללבוש לתיאטרון, למסעדה או למשרד. אבל אז הכל השתנה, מעצבי אופנה השתלטו על הג'ינס. הראשון היה קלווין קליין. לאחר שתוצאת עבודתו עשתה רעש בעולם האופנה, מעצבי אופנה אחרים התעניינו בג'ינס.
הג'ינס הפך לבגד אופנתי והחל לכבוש את העולם וכיום לא ניתן למצוא שום ארון בגדים בלעדיו…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
