ב-18 במאי 1800, בשטח הפתוח של פינצ'לי קומון, ניצבו זה מול זה שני גברים שנמצאו בקצוות שונים מאוד של חייהם המקצועיים. ג'יימס "ג'ם" בֶּלְצֶ'ר היה בן 19. מולו עמד ג'ק ברתולומיו, בן 37, יריב שכבר הכיר היטב. שנה קודם לכן נאבקו השניים במשך 51 סיבובים ולא הצליחו להכריע זה את זה. הפעם הסיפור הסתיים אחרת. לאחר 17 סיבובים הנחית בלצ'ר מכת גוף שתוארה כ"אדירה", ובראתולומיו הוכרע. עבור בלצ'ר הצעיר הייתה זו עוד תחנה בעלייה מהירה להפליא אל המקום שבו ייחשב לאחד הלוחמים הגדולים של תקופתו.
ג'יימס בלצ'ר, שנודע בעיקר בשם ג'ם בלצ'ר, נולד בבריסטול ב-15 באפריל 1781 והפך לאחד מכוכבי האגרוף ללא כפפות באנגליה. הוא החזיק במעמד אלוף כל אנגליה בין 1800 ל-1805, התפרסם במהירות יוצאת דופן ובסגנון שנחשב אלגנטי, ונודע בכינויים "נפוליאון של הזירה" ו"היהלום השחור". הקריירה שלו כללה ניצחונות על ג'ק ברתולומיו, אנדרו גמבל וג'ו ברקס, מאבקים עם הנרי פירס וטום קריב, פציעה שהותירה אותו עם עין אחת, הסתבכות משפטית, הפסדי הימורים כבדים ולבסוף הידרדרות שהסתיימה במותו בלונדון ב-30 ביולי 1811, כשהיה בן 30 בלבד. סיפורו נמשך גם מעבר לזירה: אחיו טום היה מתאגרף בולט בפני עצמו, מטפחת שנקראה על שמו נעשתה לפריט לבוש מזוהה, ודמותו ושמו מצאו את דרכם אל ספרות, רומנים ואף אל הקולנוע.
בן למשפחת מתאגרפים מבריסטול
ג'ם בלצ'ר נולד ב-15 באפריל 1781 בבית אביו, בחצר כנסיית סנט ג'יימס בבריסטול. עוד לפני שנכנס בעצמו לזירת האגרוף, היה במשפחתו קשר ישיר לעולם הלחימה. סבו מצד אמו היה ג'ק סלאק, לוחם נודע שמת ב-1778 ואשר ניצח את ג'ק ברוטון באפריל 1750. כך, שנים לפני שבלצ'ר עצמו הפך לאחד השמות המזוהים ביותר עם עולם קרבות הפרסים האנגלי, כבר היה במשפחתו אדם שנודע בזכות ניצחון על אחד מאנשי הזירה הבולטים של דור מוקדם יותר.
בלצ'ר לא עבר חניכות רשמית, אך נעשה קצב. עם זאת, עוד בצעירותו החל שמו להיקשר פחות למלאכת הקצבות ויותר לכישרונו הגופני. ביריד לנסדאון הוא התפרסם בשל הישגיו באגרוף ובתחומים נוספים. הוא לא נחשב לתוצר של הדרכה מדוקדקת או של מערכת אימונים שהקנתה לו את יכולתו. להפך: בלצ'ר תואר כלוחם טבעי, אדם שכישוריו נשענו פחות על הוראה ויותר על יכולת אישית יוצאת דופן.
סגנונו תואר כ"אלגנטי", מילה שאינה בהכרח הראשונה שעולה על הדעת כאשר מדובר באגרוף ללא כפפות. הוא נחשב לבעל מזג טוב, פרופורציות גופניות נאות ומראה נאה. השילוב בין מהירות, הופעה מרשימה ואופי נוח הפך אותו לדמות שקל היה להבחין בה גם בתקופה שבה הזירה האנגלית לא חסרה טיפוסים ססגוניים.
לונדון מגלה את ג'ם בלצ'ר
בשנת 1798 הגיע בלצ'ר ללונדון. הוא היה עדיין צעיר מאוד, אך לא נדרש זמן רב כדי לעורר תשומת לב. הוא התאמן בקרבות ראווה עם בִּיל וָאר, מתאגרף ותיק מקובנט גארדן. ואר ראה די כדי להגיע למסקנה חריגה בביטחונה: בלצ'ר הוא "יריב לכל אדם בממלכה".
ההערכה המחמיאה החלה לקבל גיבוי בזירה. ב-12 באפריל 1799 נלחם בלצ'ר בטום ג'ונס מפדינגטון בוורמווד סקרבס. הקרב נמשך 33 דקות והסתיים בניצחונו של בלצ'ר. באותה שנה כבר נאלץ להתמודד עם אתגר קשה בהרבה: ג'ק ברתולומיו. ההתמודדות ביניהם נמשכה 51 סיבובים והסתיימה בתיקו. בעולם שבו קרב יכול היה להימשך סיבוב אחר סיבוב עד שאחד הצדדים לא היה מסוגל להמשיך, עצם ההישרדות לאורך 51 סיבובים הייתה מבחן של כוח, סיבולת ועקשנות.
שנה לאחר מכן הגיע הקרב החוזר. ב-18 במאי 1800 נפגשו בלצ'ר וברתולומיו בפינצ'לי קומון. בלצ'ר היה בן 19 בלבד, בעוד יריבו כבר היה בן 37. הפעם לא היה צורך ב-51 סיבובים. לאחר 17 סיבובים הנחית בלצ'ר מכת גוף שתוארה כ"אדירה" והפיל את ברתולומיו בנוקאאוט. הניצחון היה חד בהרבה מן התיקו של השנה הקודמת וסימן את בלצ'ר כאחד הכוחות החדשים בזירה.
ארבעה תוקפים בצ'לסי ואלוף אירי אחד
ב-22 בדצמבר 1800 המתין לבלצ'ר מבחן נוסף, הפעם מול אנדרו גמבל, האלוף האירי. הקרב נערך ליד גרדום אברשו בווימבלדון קומון, אך הסיפור החל למעשה ארבעה ימים לפני שהשניים נכנסו לזירה.
בלצ'ר סיפר כי הותקף בצ'לסי בידי ארבעה בריונים. לפי גרסתו, התוצאה הייתה מעט מביכה עבור התוקפים: הוא היכה את הארבעה ולא נפגע בעצמו. עלה חשד כי מישהו שלח את החבורה כדי לפצוע אותו ולמנוע ממנו להשתתף בקרב שבו הונחו סכומים גבוהים על הכף. לבלצ'ר לא הייתה ראיה שתוכיח זאת, ולכן ההתמודדות עם גמבל התקיימה כמתוכנן.
אם אכן הייתה מזימה להרחיק אותו מהזירה, היא נכשלה באופן מרשים. בלצ'ר הביס את גמבל בחמישה סיבובים בלבד. האלוף האירי התקשה להתמודד עם מהירותו של יריבו האנגלי, ולאחר הניצחון נראה שבלצ'ר התקבל כאלוף אנגליה בקרבות פרסים.
ג'ו ברקס, "הצעיר הפרוע" ובית המשפט
ב-25 בנובמבר 1801 פגש בלצ'ר את ג'ו ברקס מוום. הקרב נמשך 16 סיבובים של לחימה קשה, ובסופם יצא בלצ'ר מנצח. פחות משנה לאחר מכן, ב-20 באוגוסט 1802, נפגשו השניים שוב. גם הקרב השני היה אלים ומתיש. בסיום הסיבוב ה-14 פרש ברקס. באותו שלב הוא כמעט לא היה מסוגל לעמוד ופניו היו חתוכות ופצועות בצורה קשה.
באפריל 1803 התמודד בלצ'ר בחופזה עם ג'ון פירבי, שנודע בכינוי "הצעיר הפרוע". בלצ'ר העניש אותו קשות בקרב שסוכם במהירות. אלא שכאשר אדם מתפרנס מאגרופיו בעולם שבו הגבול בין ספורט, קטטה והפרת הסדר הציבורי היה חד פחות מכפי שאולי היה רצוי, הזירה לא הייתה המקום היחיד שבו נדרש להתמודד עם יריבים. בחודש שלאחר מכן הובא בלצ'ר בפני לורד אֶלֶנְבּוֹרוֹ בבית המשפט של ספסל המלך באשמת התפרעות וקטטה. את הגנתו המשפטית ניהלו ארסקין ופרנסיס קונסט.
הקריירה של בלצ'ר הייתה בשיאה. בתוך שנים אחדות הוא עבר מן הירידים של נעוריו לעמדת האלוף והביס שוב ושוב יריבים מנוסים. ואז, דווקא לא בזירת האגרוף, הגיע הרגע ששינה את מסלול חייו.
הכדור שפגע בעין
ביולי 1803 איבד בלצ'ר עין בעת ששיחק במשחק מחבט. שום יריב לא נדרש לעשות את מה שעשה כדור אחד. הפגיעה לא סיימה מיד את הקשר שלו עם עולם האגרוף, אבל היא הותירה מגבלה שבלצ'ר לא הצליח להתגבר עליה באמת.
חבריו רכשו עבורו את הפאב "ג'ולי ברוארס" ברחוב וורדור בלונדון. שם ערך תצוגות אגרוף והמשיך להיות חלק מן העולם שבו זכה לפרסום. במקום הזה פגש גם את הֶנְרִי פִּירְס, מתאגרף צעיר שהיה עתיד לתפוס מקום משמעותי בפרק הבא בסיפורו. בלצ'ר עודד את פירס והפך למנהלו. עם הזמן נעשה ברור כי פירס עשוי להיות יורשו בתואר אלוף אנגליה.
לכאורה הייתה בכך המשכיות טבעית: האלוף שנפגע מטפח את הלוחם הצעיר שימשיך את דרכו. אלא שבלצ'ר לא היה מוכן להיפרד מן התואר שלו בלי להילחם עליו בעצמו.
תלמיד נגד מנהל: הקרב עם הנרי פירס
בשנת 1805 חזר בלצ'ר לזירה. הוא סירב לוותר על אליפות אנגליה ללא קרב, והזמין את פירס ללונדון בתקווה שהתואר יישאר, כך או אחרת, בידיים שמקורן בבריסטול. את מה שהחל כיחסי מנהל ולוחם היה צריך כעת לפתור בדרך המקובלת בעולם שלהם: באגרופים.
השניים נפגשו ב-6 בדצמבר 1805 בשטח פתוח בבליית', תחנת מרכבות המרוחקת כ-11 ק"מ מצפון לרטפורד שבנוטינגהאמשייר, על דרך גרייט נורת' רוד. בחירת האתר הייתה עניין מעשי מאוד. בלצ'ר בחר את מקום הקרב בהטלת מטבע והחליט לקיימו במרחק של כ-241 ק"מ מצפון ללונדון, כדי להקטין את הסיכוי שהמשטרה תפריע להתמודדות.
אולי יעניין אותך
הקהל הגיע כשהוא נושא על גופו את צבעי הנאמנות. חלק מן הצופים התקשטו במטפחות כחולות בדוגמת "עין ציפור" לתמיכה ב"התרנגול", הכינוי שנקשר לפירס, ואחרים נשאו את מטפחת ה"בלצ'ר" המפורסמת בפסים צהובים.
בזירה עצמה עדיין היה אפשר לראות את המתאגרף שהפך את שמו לשם דבר. בלצ'ר הציג את המרץ הישן ואת מהירות האגרופים שפרסמה אותו. אבל המהירות כבר לא הספיקה. כוחו היה חסר, והפגיעה בראייתו הקשתה עליו להעריך מרחק. לאחר 18 סיבובים הובס בידי האיש שאותו טיפח.
הנרי פירס נעשה ליורשו, אך הקריירה שלו עצמו הייתה קצרה באופן אחר. הוא לא נלחם שוב לאחר הקרב מול בלצ'ר ומת משחפת בשנת 1809.
טום קריב והניסיון האחרון לחזור
ההפסד לפירס לא היה סוף הקריירה של בלצ'ר. אחריו הגיעו שני קרבות נוספים, שניהם נגד טוֹם קְרִיבּ. הראשון נערך ב-8 באפריל 1807 במולסי הרסט. הוא נמשך 41 סיבובים. בלצ'ר היה קרוב מאוד לניצחון, אך ראייתו הפגועה ונקע בפרק כף ידו פעלו נגדו. הוא סיים במקום השני, קרוב מספיק כדי להשאיר פתוחה את השאלה מה היה מסוגל לעשות אילו גופו היה שלם כפי שהיה בשנותיו הגדולות.
ההמשך הגיע ב-1 בפברואר 1809. הפעם נענו השניים לאתגר שהעמיד על הכף את חגורת האליפות ואת הסכום הנכבד של 200 גינאות. בלצ'ר שוב הפסיד, לאחר 31 סיבובים. אף על פי כן, ההערכה הייתה שאילו התמודד במצבו הגופני בשיא הקריירה, קריב היה זה שיוצא מן הקרב כמפסיד. זה היה הקרב האחרון בחייו של ג'ם בלצ'ר.
המחיר שלו לא היה רק גופני. בלצ'ר ספג הפסדי הימורים עצומים סביב ההתמודדות, ובפועל נהרס כלכלית. אחרי הקרב היה מעורב במהומה שבעקבותיה נשלח לארבעה שבועות בכלא. אדם שפעם נחשב מתאים להתמודד מול כל אדם בממלכה מצא את עצמו כעת ללא התואר, עם ראייה פגועה, הון שנעלם וחודש מאחורי סורג ובריח.
"את המכות שלו שמעתם, לא ראיתם"
למרות סוף הקריירה הקודר, המוניטין המקצועי של בלצ'ר נותר יוצא דופן. הוא זכה לשני כינויים מפורסמים: "נפוליאון של הזירה" ו"היהלום השחור". הוא נחשב ל"אחד הלוחמים הגדולים ביותר" שנכנסו אי פעם לזירת קרבות הפרסים, ובמיוחד הודגשה מהירותו.
מחוץ לזירה תואר בלצ'ר כבעל תכונות נאות לא פחות. הוא היה "טוב מזג, צנוע ולא מתיימר". אלא שאחרי קרבו האחרון הידרדר מצב רוחו. רוב הפטרונים הוותיקים שלו נטשו אותו, וכאשר אדם שהתרגל למעמד של גיבור הזירה מגלה שהקהל אוהב ניצחונות יותר משהוא אוהב מנוצחים, גם התהילה הישנה מספקת מעט מאוד הגנה.
אחד מפטרוניו נותר קשור לשמו בדרך מיוחדת. תוֹמַס פִּיט, הברון השני קמלפורד, מת ב-10 במרץ 1804 והוריש לבלצ'ר את הבולדוג המפורסם שלו, טראסטי.
פני נפוליאון והמטפחת שהותיר
דיוקנאות של בלצ'ר הופיעו ב"פוג'יליסטיקה" וב"בוקסיאנה". פִּירְס אִיגֶן, שכתב על עולם האגרוף, העיר על הדמיון בין פניו של בלצ'ר לבין נפוליאון. הכינוי "נפוליאון של הזירה" קיבל בכך גם ממד חזותי ולא רק ביטוי למעמדו המקצועי. בלצ'ר נתפס כחוליה המקשרת בין תור הכסף לתור הזהב של זירת קרבות הפרסים. בני דורו הכירו אותו במידה יוצאת דופן. הוא תואר כמי שהיה "מוכר לדורו כפי שפיט או ולינגטון היו מוכרים". וכמו ולינגטון, גם שמו של בלצ'ר נקשר לפריט לבוש.
ה"בלצ'ר" הייתה מטפחת צוואר כחולה ולבנה מנוקדת, אם כי השימוש בשם התרחב ולעיתים הוחל באופן חופשי על כל מטפחת צבעונית שנקשרה סביב הצוואר. זוהי ירושה משונה למדי עבור אדם שהתפרסם בכך שהכה אחרים במהירות בלתי נראית: לא רק זיכרון של קרבות, אלא גם אביזר אופנה.
בשנת 1805 נקשר שמו של בלצ'ר גם לפרסום כתוב. חיבור קצר מאוד אך צמא דם בשם "Treatice on Boxing by Mr. J. Belcher", כאשר המילה "Treatice" עצמה נכתבה כך, צורף למהדורת אותה שנה של "New London Spy" מאת ג'ורג' ברינגטון. גם כשהאגרופים היו עדיין עיסוקו העיקרי, בלצ'ר כבר החל להפוך מדמות בזירה לדמות בתרבות שסבבה אותה.
ג'ם בלצ'ר מת ב-30 ביולי 1811 ב"קואץ' אנד הורסס" שברחוב פרית', סוהו. את המקום הותיר לאלמנתו. הוא נקבר במרילבון. הוא היה בן 30. תיאור ימיו האחרונים היה רחוק מההוד וההערצה של שנות האליפות. "ג'נטלמנ'ס מגזין" קשר במפורש בין הקרבות הרבים שבהם השתתף, אורח חייו הבלתי סדיר והמצב שאליו הגיע בשנה וחצי האחרונות לחייו.
בניסוח ישיר יותר, מותו יוחס לאלכוהוליזם. הפער בין ההתחלה לסוף כמעט אכזרי בפשטותו. בצעירותו תואר בלצ'ר כאדם נאה, מאוזן בגופו, בעל מזג טוב וכישרון שנראה כאילו נולד איתו. בגיל 19 כבר הפיל יריבים ותיקים. בשנות העשרים המוקדמות לחייו היה אלוף אנגליה. לאחר מכן איבד עין, ניסה לשוב, נלחם באנשים צעירים ובריאים ממנו, הפסיד כספים עצומים, נכלא וננטש בידי רבים ממי שנהנו בעבר מקרבתו. ב-1811 נותר מאחור זיכרון של מהירות שכמעט אי אפשר היה לראות, מטפחת הנושאת את שמו והדים של אדם שהגיע אל הפסגה מהר כמעט כפי שהכה.
טום בלצ'ר: האח שנשאר בזירה
משפחת בלצ'ר לא הסתכמה בג'ם. אחיו הצעיר, טוֹם בֶּלְצֶ'ר, היה אף הוא מתאגרף בולט. הוא ניצח את דן דוהרטי, את ג'ון פירבי שכונה "הצעיר הפרוע", וכן מספר לוחמים ידועים פחות. עם זאת, גם לו הייתה תבוסה בולטת: הוא הוכה קשות בידי דָאץ' סַם, שמו סמואל אליאס. טום נחשב מתאגרף ואיש קרבות ראווה מיומן. ב"טניס קורט", בתקופה שבה המקום היה בבעלותו של טום קריב, הוא הצליח לגבור במסגרת קרבות ראווה על מומחים ובהם שו איש משמר החיים, ג'ון גאלי והמתאגרף האפרו-אמריקאי טום מולינו.
אחד הקרבות המתועדים ביותר שלו נערך ב-23 באפריל 1813 בקורה של קילדייר, שם התמודד מול דוהרטי. תיאורו של פירס איגן מציג את הלוחם האירי כמי שנקלע מול יריב עדיף ממנו, גיבורו של ה"לונדון פנסי". בסיבוב ה-20 כבר נראה היה שטום בלצ'ר שולט בהתמודדות לחלוטין.
טום בלצ'ר תואר כ"ג'נטלמני ובלתי מזיק". הוא האריך ימים הרבה מעבר לאחיו ומת בלונדון ב-9 בדצמבר 1854, בגיל 71. במשך חייו היה בעל הפונדק "קאסל" בהולבורן, מקום שלאחר מכן נוהל בידי טום ספרינג. טום נקבר בבית הקברות ננהד בלונדון.
שני האחים הכירו מקרוב את ג'ון פירבי. ג'ם העניש את "הצעיר הפרוע" בקרב בשנת 1803, וטום ניצח אף הוא את אותו לוחם. שניהם השתייכו לאותו עולם של אגרוף, קרבות ראווה, פונדקים וקהל שהכיר שמות של לוחמים כפי שהכיר שמות מפורסמים אחרים. אך שמו של ג'ם, בין היתר בזכות האליפות, מהירותו, הפציעה והנפילה המוקדמת, קיבל חיים תרבותיים ארוכים בהרבה.
מורשתו של ג'ם בלצ'ר לא נותרה כלואה בתוצאות הקרבות שלו. מעבר לדיוקנאות, למטפחת ולספרות האגרוף של זמנו, שמו ודמותו הופיעו ביצירות שנכתבו זמן רב לאחר מותו. הוא מופיע כדמות ברומן "Rodney Stone", רומן מסתורין גותי ואגרוף מאת סר ארתור קונן דויל. המטפחת שנקראה על שמו הגיעה גם אל צ'רלס דיקנס. ב"The Old Curiosity Shop" משנת 1841 מזכיר ריצ'רד סוויבלר בפרק 34 מטפחת "בלצ'ר" בתיאור דמיוני של עצמו כאסיר.
גם פטריק או'בריאן השתמש בשם בלצ'ר ברומן הימי "The Thirteen-Gun Salute". קפטן ג'ק אוברי מפקד בו על פריגטה בשם "דיאן", שעל סיפונה תותח הנושא את השם "בלצ'ר". הקשר למתאגרף ברור מפני שגם תותחים אחרים בספינה נקראים על שם מתאגרפי פרסים מפורסמים, ובהם "טום קריב" ו"גיים צ'יקן".
וב-2022 הגיע סיפורו של ג'ם בלצ'ר אל סרט ביוגרפי מלא. הסרט "האלוף הראשון" (Prizefighter: The Life of Jem Belcher), הופץ באמזון פריים וידאו. מאט הוקינגס גילם את בלצ'ר, ראסל קרואו גילם את סבו ג'ק סלאק וריי וינסטון גילם את מאמנו ביל ואר. הוקינגס גם הפיק את הסרט וכתב את התסריט, ודניאל גרהם ביים אותו.
כך התגלגל שמו של קצב שלא עבר חניכות רשמית, בן למשפחת לוחמים מבריסטול, דרך ירידים, זירות, בתי מרזח, בתי משפט ובית סוהר, אל ספרים, מטפחות, תותח בדיוני וסרט קולנוע. ג'ם בלצ'ר לא זכה להזדקן לצד המוניטין שבנה לעצמו. כל חייו הבוגרים נדחסו לתוך תקופה שאנשים אחרים היו עשויים לראות בה רק את תחילתה של קריירה. בין הגעתו ללונדון ב-1798 לבין קרבו האחרון בפברואר 1809 חלפו מעט יותר מעשר שנים. בתקופה הזאת הוא הספיק להיות מבטיח, אלוף, מנטור, בעל פאב, מתאגרף בעל עין אחת, מתמודד על חגורה, מהמר שהתרושש ואסיר.
כאשר מת ביולי 1811, הוא כבר לא היה אותו צעיר שעליו אמר ביל ואר כי הוא מסוגל להתמודד עם כל אדם בממלכה. אבל דבר אחד מן השנים ההן נשאר כמעט ללא שינוי: הזיכרון של המהירות. יריבים וקהל יכלו לראות את גופו, את העין הפגועה, את המטפחת שנקראה על שמו ואת התוצאות הרשומות של הקרבות. את האגרופים, כפי שסופר עליו, הם בעיקר שמעו.
אם סיפורו של ג'ם בלצ'ר מוכיח משהו, הרי שההיסטוריה יודעת להחביא את גיבוריה גם במקומות בלתי צפויים: לעיתים בארכיון, לעיתים ברומן, ולעיתים במטפחת קשורה סביב הצוואר. אם נהניתם מהמסע אל זירת האגרוף האנגלית, המשיכו לקרוא באתר ושתפו את הכתבה עם מי שמעדיפים את ההיסטוריה שלהם עם מעט יותר אגרופים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
