כמרכז המחלוקות הפוליטיות והדתיות במשך אלפי שנים, ירושלים היא עיר אייקונית שנמצאת בעיצומה של אלימות ומהומה כמעט במשך כל זמן קיומה.
ירושלים היא עיר עם היסטוריה ארוכה ורבת שכבות. היא משמשת מרכז בעל חשיבות רבה לשלושת הדתות המונותאיסטיות הגדולות ועליה נלחמו במשך אלפי שנים. מהתקופות הניאוליתית, תקופת הציידים המלקטים ועד לעידן המודרני שבו היא משמשת כבירת מדינת ישראל.
לירושלים עבר והיסטוריה מורכבת. בספרו, Jerusalem Besieged: From Ancient Canaan to Modern Israel, ההיסטוריון אריק ה. קלין מספר על הסכסוכים בירושלים: העיר הותקפה 52 פעמים, נכבשה מחדש 44 פעמים, סבלה 23 מצורים והושמדה פעמיים.
משמעותה של ירושלים להיסטוריה ולציוויליזציה האנושית היא אפוא סיפור חשוב להפליא.
ימיה המוקדמים
האתר שנחשב להולדת העיר ירושלים הוא מקום הנקרא מעיין הגיחון. בהיותו מקור למים מתוקים, זה היה, באופן טבעי, מקום מצוין לבנות בו יישוב. זה קרה בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. עם זאת, זה היה 2000 שנים מאוחר יותר כאשר העיר הוזכרה לראשונה בטקסטים היסטוריים. הטקסטים המצריים מתייחסים לעיר כרוסאלימום. מאמינים שהמילה המודרנית נגזרת מהמילה שלום או סלאם, שמשמעותה "שלום" בעברית ובערבית, בהתאמה. עם זאת, סביר יותר להניח שהשם נגזר מה"אורושלם" הכנעני שמשמעותו "יסוד שלם", כאשר שלם/שלים הוא אל הדמדומים הכנעני. אכן הכנענים מתועדים בתור התושבים הקדומים ביותר בעיר.
בסביבות שנת 1700 לפני הספירה, הכנענים בנו חומות בגובה 26 רגל מסביב לצד המזרחי של היישוב כדי להגן על מקור המים שלהם. כמה מאות שנים מאוחר יותר, ירושלים הפכה לוואסל של הממלכה המצרית החדשה ומכתבים מתקופה זו מתייחסים לעיר ככזו ששמה אורוסלים, שהשתרש גם כשמה גם בערבית (אוּרֻשַׁלִים, أُورُشَلِيم). האחיזה המצרית בשלטון נחלשה ממספר גורמים, כמו פלישת עמי הים, התמוטטות תקופת הברונזה וקרב קדש בשנת 1274 לפנה"ס בין המצרים לחתים. הקרב הזה היה קיפאון אכזרי (שהסתיים בהסכם השלום הראשון בעולם) והוא מהווה מוקד לתחילת שקיעת שתי האימפריות.
כשהמעצמות האזוריות איבדו השפעה על חלקים עצומים מהלבנט, קמו ממלכות קטנות לתפוס את מקומן. התנ"ך מציין שבזמן זה, בסביבות סוף האלף השני לפני הספירה, ירושלים הייתה ידועה בשם "יבוס" והיא הייתה מאוכלסת על ידי היבוסים, שהיו שבט כנעני.
ירושלים התנ״כית
בסביבות שנת 1000 לפני הספירה תקפו בני ישראל בפיקודו של דוד המלך את העיר ירושלים ובזזו אותה. לאחר הכיבוש הפכה ירושלים לעיר דוד ולבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת. על העופל (החלק המוגבה) של ירושלים בנה דוד המלך מזבח. על פי התנ"ך, בנו של דוד, שלמה המלך, בנה במקום זה את מקדש שלמה המפורסם.
בשלב זה, קשה לקבוע את התאריכים של האירועים התנ"כיים. זמן מה לאחר מותו של שלמה המלך בשנת 930 לפני הספירה, ממלכת יהודה התפצלה מממלכת ישראל. ירושלים הפכה לבירת יהודה, בעוד שממלכת ישראל העבירה את בירתה לשכם. האזור הפך לא יציב מבחינה פוליטית, ובמהלך המאתיים הבאות, ירושלים תסבול מידי פלישות חוזרות ונשנות.
ירושלים נכבשה ונבזזה על ידי המצרים, וכ-75 שנה לאחר מכן, נלחמו צבאות ירושלים נגד כוחות ניאו-אשורים בקרב קרקר. ירושלים אמנם לא נכבשה הפעם, אך הגנתה נחלשה משמעותית וזמן קצר לאחר מכן נבזזה העיר על ידי הפלשתים, הערבים והאתיופים.
כמה שנים לאחר מכן, הארמים מדמשק הצליחו לכבוש את ירושלים במערכה נגד יהודה. חמישים שנה לאחר מכן, בני ישראל יבזזו את ירושלים ויהרסו את חומות העיר. הבעלות על העיר הוחזרה ליהודה.
בשנת 701 לפנה"ס, ירושלים הייתה נתונה במצור על ידי האשורים בהנהגת סנחריב, אך העיר שרדה את המצור. התנ"ך מציין שהדבר נבע ממלאך שצנח והרג 185,000 חיילים אשוריים, בעוד שסנחריב כתב שהוא השיג את מטרותיו.
קצת יותר ממאה שנים מאוחר יותר, בשנת 597 לפני הספירה, נכבשה ירושלים על ידי הבבלים. מלך בבל, נבוכדנצר, הציב את צדקיהו על כס המלכות כוואסל לבבל, אך זמן קצר לאחר מכן צדקיהו מרד בו. התגובה הבבלית הייתה מהירה ואכזרית. נבוכדנצר הכריח את צדקיהו לראות איך הבבלים הורגים את כל ילדיו ואז הם עקרו את עיניו כדי שזה יהיה הדבר האחרון שהוא יראה אי פעם. לאחר מכן הרסו הבבלים את מקדש שלמה ואת חומות העיר. חלק עצום מתושבי העיר, יחד עם צדקיהו, נלקחו בשבי ונלקחו לבבל והחלה תקופת גלות בבל.
כמה עשורים לאחר מכן, נכבשו הבבלים עצמם על ידי האימפריה הפרסית האחמנית, אשר אִפשרה ליהודים לחזור ליהודה ועליה בנו היהודים מחדש את המקדש. בית המקדש השני הושלם בשנת 516 בתקופת שלטונו של דריווש הגדול. עד הפלישה ההלנית של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעיץ לפני הספירה, נשלטה ירושלים כחלק מהאימפריה הפרסית, אשר נודעה ביחסהּ הליברלי לכיבוד תרבויות ודתות מגוונות. סביר להניח שירושלים חוותה שלווה ויציבות יחסיים במשך כמעט מאתיים שנה וכנראה שגשגה תחת השלטון הפרסי.
התקופה ההלנית
במחצית השנייה של המאה הרביעית לפני הספירה, האימפריה הפרסית נכבשה על ידי היוונים במהלך כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. כך, ירושלים וארצות הלבנט נפלו כולם לשליטת יוון. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, האימפריה שלו התפרקה למדינות יורשות. ירושלים הייתה תחת תחום השיפוט של האימפריה התלמית אך עברה לידי הסלאוקים בשנת 198 לפני הספירה לאחר ניצחונם מול צבאות תלמי בקרב פאניום.
במהלך העשורים הבאים, התייוונות ירושלים עוררה מרד. בתקופה זו דוכאה הדת היהודית ויהודים רבים התייצבו לצד המורדים. המרד נקרא מרד המכבים לאחר שיהודה המכבי קיבל לידיו את ההנהגה לאחר שאביו, המנהיג המקורי, מת. בשנת 164 לפנה"ס השיג המרד הצלחה משמעותית בכיבוש ירושלים ובשיקום פולחן המקדש. אירוע זה נחגג היום בצורת חג החנוכה.
התקופה הרומית
הצלחת מרד המכבים תוביל גם להקמת מדינת יהודה עצמאית המכונה מדינת החשמונאים, שתתקיים למעלה ממאה שנה. בשנת 67 לפנה"ס החלה מחלוקת ירושה, ובין הכאוס, הרומאים בפיקודו של פומפיוס מגנוס הצליחו לתבוע את העיר באמצעות תמרון פוליטי. בשנת 37 לפנה"ס הטיל הורדוס הגדול מצור על העיר וכבש אותה לאחר 40 יום. מאורע זה סיים את שלטון החשמונאים והחל את שלטונו של הורדוס כשליט מטעם האימפריה הרומית.
תחת שלטונו של הורדוס הורחבה ירושלים והמסחר פרח. המקדש השני נבנה מחדש והיה מפואר מתמיד והתהדר בעושר מדהים (לא לחינם אמרו חז״ל ״מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו״). הורדוס הלך לעולמו בשנה הרביעית לפני הספירה ועשר שנים לאחר מכן, מחוז יהודה, כולל העיר ירושלים, עבר לשלטון רומי ישיר.
זמן קצר לאחר מכן, ירושלים הפכה למרכז לכת חדשה של חשיבה יהודית שתקדם את חלקי העוני של העיר. הכת התפתחה לנצרות. לפי הברית החדשה, כאן ישוע הטיף את הבשורות שלו ובסופו של דבר נצלב ויקום לתחייה, לפי אמונתם.
במהלך העשורים הראשונים של המילניום החדש, תגבר המתיחות בין הרומאים לנתיניהם היהודים. מתחים אלו הגיעו לשיאם בשנת 70 לספירה כאשר תושבי ירושלים היהודים הובילו מרד גדול נגד השלטון הרומי. בהנהגתו של הקיסר הרומי לעתיד, טיטוס, צרו הרומאים על העיר במשך חמישה חודשים לפני שההגנה על ירושלים קרסה סופית. טיטוס הרס חלק גדול מהעיר, תוך כדי הוא שרף את בית המקדש. כל מה שנותר מאותו מבנה מפואר היה רק קטע חיצוני מהחומה המכונה היום הכותל המערבי.
ירושלים תקום מהאפר כעיר הרומית איליה קפיטולינה. נאסר על יהודים להיכנס לעיר זו, שהייתה גורם מרכזי למרד בר כוכבא בשנת 132 לספירה. למרות שהמרד ומנהיגו, שמעון בר כוכבא, השיגו הצלחות מוקדמות וביססו את השליטה בחלק גדול משטחי יהודה לכמה שנים, אין אינדיקציה לכך שהם הצליחו להיכנס או לשלוט באיליה קפיטולינה. המרד נמחץ על ידי הקיסר אדריאנוס וכחצי מיליון יהודים נהרגו באכזריות.
בתחילת המאה הרביעית התנצרה רומא וירושלים הפכה למוקד עיקרי לטובת האימפריה. כנסיית הקבר נבנתה במקום בו מאמינים שישו נצלב. העיר תשגשג לזמן מה, אך אין ראיות לכך שיהודים זכו ליחס טוב יותר בין חומותיה או אם אפילו הרשו ליהודים להיכנס.
הסאסאנים יכבשו את ירושלים בשנת 614 לספירה והיא תיכבש מחדש על ידי הביזנטים בשנת 629. תשע שנים לאחר מכן תיפול עיר הקודש לידי ח׳ליפות ראשידון (ٱلْخِلَافَةُ ٱلرَّاشِدَةُ) המוסלמית. זו הייתה אחת הערים הראשונות שנפלו לידיה של דת האברהמית החדשה.
כיבוש זה סימן עידן חדש, אך הוא לא יהיה נקי מעימותים ואלימות. הדת תמשיך לעצב את העולם וירושלים, במרכז הכול, תהיה הפרס הגדול ביותר. היא הייתה במרכזן של מסעות הצלב והעימותים בין צלאח א-דין לריצ׳רד לב הארי ובה גם יתרחשו הקרבות המרכזיים של מלחמת העצמאות.
כיום זהו המרכז השלטוני של ישראל ועדיין מקומה של ירושלים תופסת בתודעתם של אנשים רבים את היותה מרכז העולם. היא נמצאת בלב שלושת הדתות המרכזיות ונלחמו עליה כנראה יותר מכל עיר אחרת בהיסטוריה.
כיום, העיר היא בירת מדינת ישראל ואירועי היום מהדהדים את אירועי העבר בדמיון מדאיג שכן העיר נותרה מוקד של אידיאולוגיות דתיות ופוליטיות מתחרות, המנחה את ירושלים בנתיב הסכסוך המוכר שהיא מכירה מזה 5,000 שנה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
