ג'סי אוונס – האצן שהרס להיטלר את האולימפיאדה

זהו סיפורו של ג'סי אוונס – האתלט האמריקאי הדגול, שקטף ארבע מדליות זהב באולימפיאדת 1936 בברלין, לעיניו של אדולף היטלר ובאופן סמלי ניפץ את תורת הגזע הנאצית.

ג'סי נולד למשפחת צאצאים של עבדים שחורים וסבל במשך עשורים מאפליה גזעית בארצות הברית. למרות המחסומים החברתיים, ג'סי חשף כישרון ספורטיבי ויצא למשחקי 1936. היטלר לא היה מרוצה מהגעתם של שחורים ויהודים לברלין, אך בכל זאת אפשר להם להתחרות. עם זאת, מתחילת האולימפיאדה הוא פקד רק את טקסי הענקת המדליות שבהם ניתן היה לברך ספורטאים מהגזע ה"נכון". היטלר רתח מניצחונותיהם של אנשים "שאבותיהם יצאו מהג'ונגל".

אבל גרמניה התאהבה באוונס: בברלין הוא הרגיש הרבה יותר בנוח מאשר במולדתו. לא הנשיא רוזוולט ולא יורשו טרומן הזמינו את ג'סי לבית הלבן. אוונס חי כמעט בעוני, והתפרנס בדרכים משפילות (אפילו התחרה נגד סוסים). הישגיו של הספורטאי זכו להערכה רק בשנות ה-50, ולאחר מותו אמר הנשיא קרטר: "אף ספורטאי לא סימל בצורה כה עזה את המאבק בעריצות, בעוני ובקנאות גזעית".

מוצא

בראש שולחן ערוך בעושר ישב חקלאי צר-מצח, שהביט במתח בבני ביתו. מימינו ישבה אשתו זהובת השיער. הוא התכווץ מעט כשראה את העיגולים הכהים תחת עיניה של רעייתו, ולאחר מכן העביר מבט כבד על הילדים, שהציצו לעברו בחשש, מפחד להפר את השתיקה. בנשיפה, האדון הרים את ידיו כשכפותיהן פונות מעלה והנהן קצרות. כולם אחזו ידיים, ממתינים שראש המשפחה יישא את התפילה. הוא לקח הפוגה של דקה כמנהגו, כדי להתכוונן לשיחה נוספת עם הבורא.

״ברך את הארוחה הזו עבור גופנו, אלוהים, ואפשר לנו לשמור אותך בלבנו״, – אמר בהרכנת ראש. ״אנו מתפללים בשם ישו, אמן!״

בקול נפץ הוא תלש שוק מהתרנגול הודו, והחקלאי נעץ ברעבתנות שיניים רקובות למחצה וצהובות מטבק בבשר הציפור. השאר הביטו בו, לא מעזים להתחיל בארוחה. לאחר שקק את אצבעותיו הספוגות בשומן, הוא נשען לאחור על כיסאו ופרץ בצחוק. ״למה אינכם ממלאים את כרסכם? אני מרשה! אבל עליכם לזכור בזכות מי קיבלתם את ההזדמנות לזלול בטוב טעם. בזכות אלוהינו!״

החקלאי לקח כד יין ומילא את הכוס עד גדותיה.

לחדר נכנסה נערה כהת עור עם מגש, עדיין ילדה ממש. בצעדים חרישיים על רצפת העץ, השפחה השחורה החלה למזוג לימונדה. זו הייתה הפעם הראשונה שהורשתה לגשת לשולחן, והיא הייתה לחוצה מאוד. בעת שמזגה לימונדה לבעלת הבית, הנערה כל כך השתדלה לעשות הכל נכון שידה רעדה, וכמה טיפות נפלו על השמלה הלבנה כשלג, והרסו אותה ללא תקנה.

״סליחה, גבירתי!״ – גמגמה המשרתת והביטה באימה בחקלאי. הוא בדיוק סיים לשתות את כוס היין השלישית שלו. למראה מה שחוללה, זיק של שנאה חלף בעיניו.
״איך את מעזה, חיה, להרוס שמלה יקרה!״, הקדימה את זעמו בעלת הבית, שביקשה כעת להוציא על המשרתת את כל הרוע שנצבר בה בשל היחסים הגרועים עם בעלה. ״הלוואי שתמותי!״

היא סטרה לה, והמשרתת החלה לבכות. באנחה כבדה החקלאי קם מהשולחן, לקח מזלג וניגש לנערה השחורה, שעצמה את עיניה מפחד. הוא הרים את ידו והעביר את המזלג על עפעפיה, כשהוא לוחץ מעט על גלגלי העיניים. הוא הוריד את השיניים החדות אל הלחי ונעץ אותן בעור, מרגיש בהנאה כיצד הוא נכנע. דם הופיע על לחיה של האומללה. ״בבקשה, לא צריך!״, צווחה המשרתת, והחקלאי הרגיש כיצד לראשונה מזה שנים מתעורר בו יצר.

״מייקל״, מלמל לבנו הצעיר בקול צרוד. ״בוא הנה, בני. מישהו צריך ללמוד שיעור בנימוסים טובים. אני בטוח שהמשרתת שפכה את הלימונדה על השמלה בכוונה כדי לנקום בבעלת הבית. את הרי מקנאת בחיים הטובים שלה, כלבה שחורה, נכון?״

הילד דשדש לעבר אביו, כשהוא מביט בעניין בנערה השחורה שרעדה מפחד ראשוני. הוא ידע שהשחורים אינם בני אדם, ויש להתייחס אליהם כאל חפצים, צעצועים. לעיתים האב, כשהיה משתכר מאוד, היה תופס את הרובה ורץ לירות בשחורים בשדה הכותנה. לעיתים קרובות הקליעים ננעצו בגופם של הפועלים התשושים, שהביאו לחקלאי הכנסה כזו שיכל לשחות בכסף, אך זה כמובן לא הספיק לו. פעם אחת הוא הרג שחור שהתמוטט מאפיסת כוחות בשל עבודה ממושכת בשמש הקופחת, ולאחר מכן האכיל את גופתו לכלבים. על אופיו הקשה סופרו אגדות, וכל המשרתים פחדו ממנו. אך בו-בזמן, בלבם הבשילה שנאה.

״מייקל, הכה אותה!״ פקד החקלאי, כשהוא מוזג לעצמו עוד יין ומביט במשרתת בעיניים שיכורות. ״אני רוצה לראות איך אתה חובט בטיפשה הזו, איך אתה מוציא ממנה את השטויות.״
״ג'ון, מספיק, הוא עוד ילד!״, נחרדה בעלת הבית. ״תן לו לפחות לגדול, אחר כך עוד ישחק מספיק.״
״טוב, כולם החוצה מכאן!״, ביטל אותה החקלאי, כשהוא קורץ למייקל. ״ואת, אוכלת חינם, תישארי כאן, עוד לא סיימנו את העניין שלנו…״

כשנשאר לבד עם הנערה השחורה, ג'ון סטארלייט הביט בה זמן ממושך, ושפתיו העבות החלו לנוע. ״אתם, השחורים, כמו ארבה… אוכלים יותר מדי. ועובדים גרוע, כל הזמן מייללים שאין לכם כוח. אתם פשוט עצלנים. ויש כמה חברים שלי, חקלאים, שרוצים שתהיו לא סתם פועלים, אלא שותפים! תזכרי, כלבה, באלבמה זה לא יקרה לעולם. אתם תזחלו לנו מתחת לרגליים כמו תולעים, תאכלו שאריות, ותעבדו כמה שצריך כדי שאמריקה תשגשג. תראו מה חשבו לעצמם: לקחת אתכם כשותפים. שהשחורים ילכו לא בסחבות אלא בחליפות יקרות, יחיו באחוזות, ישתו יין יקר? אני נשבע, אני אהרוג כל לבן שרק יעז להזכיר שותפות איתכם.״

הוא קם, ניגש לילדה שניגבה את הדם מפניה, ולפתע תפס אותה והצמיד אותה אליו בחוזקה. לאחר מכן קרע מעליה את בגדיה ואנס אותה. כשהוא משליך באדישות על הרצפה את גופה הרפוי, הוא הלך להביא את הרובה בעוד המשרתת מדממת. וכשחזר, ראה ליד הילדה כמה פועלים, שהביטו בו בשתיקה, בעוד אחד מהם מנסה להחזיר את הילדה להכרה.

״נו, עופו מכאן, נבלות!״ סינן החקלאי, כשהוא מכוון את הרובה למשרתת. ״או שאני מפוצץ לה ולכם את הראש!״

ברגע הבא הוא הרגיש כיצד תפסו אותו בגרונו. זו הייתה ידו השרירית של אביה של הילדה שנאנסה. החקלאי, בזעם שיא, הניף מיד את הרובה וירה במשרתת, כשהוא מבקע את גולגולתה. האב המטורף מצער הרפה את אחיזתו, ואז החקלאי היכה אותו בקת הרובה בבטנו, מה שגרם לו לעוף הצידה.

״נו מה, נעשה מרוץ?״, צחק סטארלייט. ״אני נותן לכם פור של חמש דקות, ואז – מי שלא התחבא, אני לא אשם.״

בשנייה הבאה הוא שקע בחשיכה, שכן אביה של המשרתת ניפץ על ראשו את כד הלימונדה. ״אחים, אי אפשר לסבול זאת יותר, צריך לארוז חפצים ולברוח צפונה, למקום שבו אין סדיסטים כאלה״, מלמל הרוצח. ״אתם תברחו, ואני אשאר, ממילא חיי נגמרו. אני מקווה שתוכלו להיחלץ מהגיהינום הזה. ואלוהים ישמור עליכם.״

אתגר של אתלט כהה עור

בין האפרו-אמריקאים שעזבו את אלבמה, שלא רצו להשלים יותר עם ההשפלות והרדיפות, היה הנרי קליבלנד אוונס, בנו של עבד, פועל במטע כותנה באוקוויל, שלקח איתו את אשתו, מרי אמה פיצג'רלד, וגם עשרה ילדים, שהצעיר שבהם היה ג'יימס קליבלנד אוונס. בגיל 8, האלוף האולימפי לעתיד (ארבע פעמים) כבר הכיר היטב את תלאות עבודת הפרך במטע, כשהוא אוסף עד 45 ק"ג כותנה מדי יום. באותו זמן הילד היה חולה לעיתים קרובות, הצטנן בקלות, סבל מברונכיטיס ודלקת ריאות ובחורף בילה זמן רב ליד התנור, כשהוא עטוף בשמיכה ולא מפסיק להשתעל. ידיו היו מתכסות לעיתים קרובות במורסות (פרונקלים), ואז אמו הייתה לוקחת סכין כדי לפתוח אותן בעצמה, ממילא לא היה כסף לתרופות.

יחד עם משפחת אוונס, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מיליון וחצי שחורים ברחו למדינות הצפון. תופעה זו תכונה מאוחר יותר על ידי האמריקאים עצמם בשם "ההגירה הגדולה". בני משפחת אוונס הגיעו לקליבלנד (מדינת אוהיו). אך אנשי הצפון, למרות שקיבלו את המוני השחורים הנמלטים, לא היו מרוצים מהם במיוחד. למשל, באוקלהומה, שבה הלינץ' הפך לעניין שבשגרה, המקומיים שנאו את השחורים שמגיעים, על כך שגזלו מהם מקומות עבודה. בעיר השנייה בגודלה במדינה, טולסה, אף נאסר על שחורים להתגורר באותן שכונות עם לבנים. שם גם שכן תא חזק של הקו-קלאקס-קלאן. אך האפרו-אמריקאים לא התייאשו. כך, רובע גרינווד החל להיקרא על ידי רבים "הוול סטריט של השחורים". השחורים "החציפו פנים" עד כדי כך שצברו הון, פתחו עסקים ושירותים משלהם, כולל כמה חנויות מכולת, שני עיתונים עצמאיים, שני בתי קולנוע, מועדוני לילה וכנסיות רבות. ברובע הופיעו אנשי מקצוע שחורים מיומנים כמו רופאים, רופאי שיניים, עורכי דין. יתרה מזאת, חלק מהשחורים אף החזיקו בבארות נפט משלהם. על כך, כמובן, לא יכלו לסלוח להם. ואז הומצאה "תקרית המעלית" (1921).

למזלם של בני משפחת אוונס, המצב בקליבלנד היה טוב יותר מאשר באוקלהומה, אך גם שם הם לא מצאו מנוחה. האפליה הייתה נוכחת בכל פינה, וההפרדה הגזעית מנעה מהם גישה לשירותים בסיסיים שמהם נהנו הלבנים בלבד. למרות הניסיונות לבנות חיים חדשים בצפון, זיכרון האירועים הקשים מאוקלהומה ומאלבמה ליווה אותם בכל צעד. ג'סי הצעיר נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות כבר מגיל צעיר כדי לסייע בפרנסת המשפחה הגדולה, בזמן שאביו ואחיו עבדו במפעל הפלדה המקומי בתנאים קשים ומפרכים.

זמן קצר לאחר המעבר, ג'יימס קליבלנד הלך לבית הספר המקומי (וכמובן, המופרד גזעית).

״ילד, איך קוראים לך?״ שאלה אותו המורה כדי להכניס שם חדש לרשימה. כשהוא מכווץ את ראשו בין כתפיו, המצטרף החדש לבית הספר אמר ביישנות: ״ג'יי. סי, מיס!״
״אה, אז קוראים לך ג'סי״, רשמה המורה, מבלי להבין שהילד אמר את ראשי התיבות שלו. המבטא הדרומי שלו בלבל אותה. ואוונס לא תיקן את המחנכת, כיוון שהיה ביישן מאוד. מרגע זה השם דבק בו לנצח, ובקרוב מאוד העולם יכיר את האתלט הדגול ג'סי אוונס.

בינתיים הוא הצטופף בקליבלנד. למרבה הצער, המקום הזה לא הפך כלל למקלט עבור המשפחה השחורה הגדולה שברחה מאלבמה. הפרדה גזעית הייתה גם כאן, השחורים זכו לבוז דומה ונחשבו לאנשים סוג ב'.

״סליחה, בני, אבל תצטרך לעבוד!״, אמר לג'סי אביו זמן קצר לאחר המעבר. הילד לקח על עצמו כל עבודה: משלוח מצרכים, פריקת קרונות, עבודה בסדנה לתיקון נעליים. ואילו אביו ואחיו הבכור עבדו במפעל פלדה. בכל יום ג'סי ראה באיזו זלזול מתייחסים לשחורים, כשאוסרים עליהם לעשות דברים רבים המותרים לבעלי עור בהיר. העור הבהיר היה כרטיס הכניסה הנכסף לעולם אחר. אפילו בתי השימוש של הלבנים היו נפרדים, בעוד שבורות שופכין מלוכלכים, שבהם עמד סירחון כזה שאפשר היה לאבד את ההכרה, נועדו לצבעוניים. אך ג'סי הצעיר לא הכיר חיים אחרים, הוא גדל מילדות בתוך אי-צדק, ספג את התנשאות האדונים הלבנים ועלבונות אינסופיים.

לעיתים במפגשים של שחורים, שריכלו על הצורך לחסל את האפליה הגזעית, נזכרו במתאגרף הדגול ג'ק ג'ונסון. אותו, אלוף העולם השחור הראשון, העריצו והציבו כדוגמה. ג'ונסון פרץ את המערכת, כשניצח תחילה בתואר בליגה של "שחורים בלבד", ולאחר מכן אילץ את אמריקה הלבנה להציב מולו את האלוף שלה וכהה העור הפליא בו את מכותיו כמו בסטייק.

״ג'ק אפילו שכב עם בחורות לבנות, איזה בחור אמיץ ונהדר!״ אמרו עליו כשהם מסמנים "אגודל למעלה". אך ג'ק ג'ונסון היה כמובן חריג לכלל, ויתרה מכך, בסופו של דבר רצונם נשבר והוא נשלח לכלא. רק כעבור 105 שנים "הענק מגלווסטון" זוכה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ…

אבל אז, ג'סי חלם שיום אחד יהיה שחור מכובד ונערץ כמו ג'ונסון. הוא רצה לפרוץ את המעגל, להוכיח שיוצאי הגזע שלו מסוגלים להיות לא רק שווים ללבנים, אלא גם להתעלות עליהם במשהו. ומי שעזר לו בכך, באופן מפתיע, היה אדם לבן: מאמן האתלטיקה צ'ארלס ריילי.

אך לפני הפגישה הגורלית עם המאמן, ג'סי התאהב ללא תקנה. זו הייתה ילדה עם עיניים מדהימות ועדינות, וחיוכה נראה כמאיר את פניה, מה שהפך אותה לדמויית מלאך. היא הייתה אחת היפות בבית הספר. כשראה לראשונה את מיני רות' סולומון, ג'סי הרגיש מיד כיצד לבו הולם בחוזקה בחזהו. הוא ניער את ראשו, אך דמותה של היפהפייה כבר לא עזבה אותו, ואז ג'סי כתב פתק לחמודה בת ה-13. מתוך פחד לגשת לילדה בעצמו, הוא ביקש מאחותו למסור את הפתק.

כשפתחה את הנייר המקומט, מיני קראה: "אני רוצה ללוות אותך הביתה". היא הסכימה, ומאז ג'סי הלך איתה בהנאה יד ביד, כשהוא עוזר לה לסחוב את תיק הלימודים. ובאחת הפגישות הלוהטות הוא תפס לפתע בידה, וכשהוא בקושי עוצר את הרעד בקולו, שאל: "התנשאי לי?".

מיני המופתעת הביטה בג'סי. היה להם הרבה במשותף. גם היא נאלצה לברוח עם הוריה צפונה בחיפוש אחר חיים טובים יותר, מהעיר לוקוסט גרוב, ג'ורג'יה. הגורל הקשה, הצורך לעבוד מהצד, כל אלה קשרו אותם, הפכו אותם לישות אחת. לכן מיני לא חשבה זמן רב וענתה בשמחה: "כן!".

באותם זמנים כהי עור נהגו להקים משפחות מהר, מחשש שחייהם קצרים מדי, במיוחד ללא עזרה רפואית נאותה ותחת עבודת פרך. גם עם אמצעי מניעה איכותיים היו בעיות, ייתכן שבגלל זה ג'סי ומיני הפכו להורים כבר ב-1932, כשהבחור היה בן 19 והבחורה בת 17. לזוג האוהב נולדה בת בשם גלוריה. ואז ג'סי החליט נחרצות שהגיע הזמן להתקדם בחיים. בדיוק בזמן התרחשה היכרותו עם צ'ארלס ריילי.

אדם אפור שיער בכובע מצחייה צפה בילד השחור מבצע זינוקים שוב ושוב, כשהוא עובד על טכניקת הזינוק. גופו הבנוי בצורה אתלטית הלהיב את ריילי, אך הוא לא רצה לתלות על צווארו מדליות זהב בטרם עת, ולכן עקב אחר אימוניו ובכל פעם השתכנע שחושיו אינם מטעים אותו. לעיתים קרובות, כשהביט בילד, נזכר בגורלו הלא פשוט שלו עצמו. שנים רבות חי בפנסילבניה, עבד ככורה פחם, בילה המון זמן בצפיפות, באוויר לוהט מחום, שם הרס את בריאותו.

יום אחד התמזל מזלו להיחלץ מהמכרה ולקבל עבודה כמאמן בבית הספר פיירמאונט, קליבלנד. אך השכר היה סמלי, ובמשפחתו גדל ילד עם מוגבלות. וריילי נאלץ לעבוד מהצד בקיץ. בשל כך הוא היה מוטרד, וכשהביט בג'סי, ובאופן שבו התייחסו אליו בני גילו הלבנים, הבין כמה הילד לחוץ. והוא חמל עליו.

״היי, בחור, בוא הנה!״, אמר יום אחד לג'סי, והאחרון, בחיוך מאוזן לאוזן, ניגש למאמן. תשומת הלב שלו הייתה נעימה מאוד לילד. לאחר שליטף את ראשו של הרץ, ריילי הזמין אותו במפתיע להתארח בביתו. מאז נרקמה ידידות. קולגות חשבו שריילי הוא תמהוני המטמא את ביתו בהזמנת שחור, אך לא היה לו אכפת. הוא רצה להפוך את הילד השחור המוכשר לרץ מהשורה הראשונה. והוא הרגיש שג'סי מסוגל להרבה.

״בוא למסלול בכל בוקר, לפני בית הספר, ואחרי הלימודים תעבוד בנחת בסדנת הנעליים״, הציע ריילי לאתלט הצעיר, והוא הסכים בשמחה. הרי המאמן חרג מהכללים, האימונים תמיד נערכו על המסלול בערב, אחרי הלימודים – והוריו של ג'סי לא היו מרשים לו לעזוב את העבודה.
״מר ריילי, באמת יש לי סיכוי להתקדם בחיים?״ שאל ג'סי באחד האימונים, והמאמן, בחיוך קל, הושיט לו כרטיס למרוצי סוסים: ״בוא נלך ביחד, אני רוצה להראות לך מהי מהירות אמיתית!״

כך ג'סי מצא את עצמו לראשונה בהיפודרום. במרוצים (כמו בחיים) לא תמיד מי שמוביל בקו הסיום הוא המנצח. כל מי שנמצא במקום השני או אפילו אחרון, יכול להאיץ ולהשאיר את היריב מאחור. הביקור בהיפודרום הרשים מאוד את ג'סי, הוא היה אסיר תודה למאמן על כך שלא הסתפק באימונים, אלא גם עזר לו להכיר את העולם, לגלות דברים חדשים. ועוד דבר, ריילי הראה לתלמיד המוכשר ביותר שלו כיצד להפוך לטוב מכולם: ״אתה לא צריך פשוט לרוץ, כי זה מה שכל היריבים שלך עושים. דמיין שאתה רץ על מסלול העולה באש, כפות רגליך דורכות על גחלים לוהטות. אני רוצה לעבוד על הטכניקה שלך. צעדיך צריכים להיות מהירים וקפיציים, ובו-בזמן שמור על יציבה נכונה וישרה. כן, אני יודע, המתחרים שלך רצים אחרת, אבל תאמין לי, בסופו של דבר, זה ייתן לך את היתרון המכריע. ועוד דבר. כשאתה רץ, אל תסיח את דעתך משום דבר, אל תסתובב לאחור כדי לראות איפה היריבים. אל תבזבז אנרגיה לחינם.״

ג'סי החל להעריך את הספורט עוד יותר לאחר פגישה מרגשת אחת. כשנכנס למשרדו של ריילי לאחר אימון נוסף, הוא קפא כשראה מי ממתין לו שם. זה היה בלונדיני טוב מזג עם חיוך קל, אלא שעל המסלול הוא היה משתנה, והופך לרץ מהיר במיוחד. בקו הסיום הספורטאי הזה אהב לזנק קדימה ("צלילה"), כשהוא חוטף את הניצחון, אך בדרך כלל הוא לא נזקק למאמץ רב.

״אני מניח שאתה מכיר את האלוף האולימפי שלנו פעמיים״, קרץ לג'סי המדריך שלו. ״צ'ארלס פאדוק, ספר לילד הזהב שלנו את סיפור חייך, על הניצחונות באנטוורפן. אני חושב שיעניין אותו לשמוע אותך!״

לאחר ששוחח עם פאדוק, ג'סי הבין: אין דבר בלתי אפשרי. והוא החל להתאמן ביתר שאת. הוא היה רב-תכליתי, למד גם ריצת משוכות וקפיצה לרוחק ולגובה. הניצחון הראשון התרחש ב-1933, כשקבע שיא עולם בריצת 100 יארד (91 מטרים), כשרץ את המרחק ב-9.4 שניות, ובקפיצה לרוחק – 7.56 מטרים. זה קרה בטורניר National High School Championship בשיקגו. האוניברסיטאות הטובות במדינה החלו להילחם על הזכות להזמין את ג'סי אוונס, שכן היו כבר אז מי שאמרו שזהו האלוף האולימפי לעתיד. בקרב על ג'סי, שזכה לכינוי "הקליע השחור", ניצחה Ohio State University. זו הייתה פריצת דרך גדולה עבור אתלט שחור, שלא רק שהוזמן לאוניברסיטה יוקרתית שרבים מהלבנים היו רואים כבוד ללמוד בה, אלא אף הוצעה לו עבודה מהצד כמפעיל מעלית משא (מעלית נוסעים הופקדה רק בידי לבנים). האפשרות לעבוד מהצד הייתה הטיעון המכריע.

״ואיפה אני אגור?״, שאל ג'סי את האחראי כשהגיע לפתחה של האוניברסיטה. ״במעונות המשותפים?״

השומר באוניברסיטה, כשהוא מביט במצטרף החדש, ירק לרגליו, ופנה לחברו בחיוך של בוז: ״השחור הזה, נראה שאיבד לגמרי את הבושה. חושב שהגיע לשמיים כי הוא רץ מהר. ביג דיל! בקרוב הוא ילמד על הסדרים שלנו. אסור לו לגור במעונות עם לבנים. הוא יישלח עוד היום ל-East 11th Avenue, למתנשאים שחורים כמוהו. והוא יתאמן בנפרד מכולם! אף מסעדה ב-High Street לא תשרת אותו, הוא אפילו לא יכול ללכת לקולנוע, כמעט בכל בתי הקולנוע אסור למכור כרטיס לצבעוניים.״

אך ג'סי עמד בתחילה בכל הניסיונות, כשהוא מתמקד לחלוטין באימונים. בנוסף, הגיע לו מאמן חדש, לארי סניידר המנוסה.

״אם אתה חושב שאתה מושלם, אתה יכול להסתובב וללכת״, אמר לארי בגיחוך לאחר שצפה בתלמיד החדש בפעולה. ״תאמין לי, לא סתם השקעתי כל כך הרבה מאמץ כדי שתגיע לכאן. תצטרך לעבוד. איזה אלוף-על אתה עם זינוק עלוב כזה? תראה איך מזנקים בחורים אחרים בקבוצה שלי. אנחנו נשב חזק על קו הזינוק עד שתתחיל להצדיק את הכינוי שלך. הקפיצות שלך לרוחק טובות, אבל לא נראה לך שאם תתחיל להניע רגליים וידיים באוויר, זה יהפוך את הקפיצה שלך לדינמית יותר?״

ג'סי אהב לקבל ניסיון חדש. באימונים הוא ביצע את כל בקשותיו של לארי. הוא באמת נאלץ להקדיש תשומת לב לזינוק החלש. באותה תקופה עדיין לא היו אדני זינוק לרצים, וסטודנטים באוניברסיטה נאלצו לחפור בעזרת את גומות קטנות כדי שתהיה להם משענת לזינוק מהיר. במזג אוויר גשום הגומות האלו לא היו אמינות, כף הרגל יכלה להחליק מהן, אך ג'סי התאמן בכל תנאי, ובהדרגה זינוק הריצה שלו השתפר. גם בקפיצות הוא השתפר, למרות שהיה עליו להתאמן בתנאים לא פשוטים. לקופצים לא סופק משטח נחיתה רך ונוח, והיה עליהם לקפוץ לתוך חול.

אך כל הקשיים היו עבירים בהחלט, ובקרוב ג'סי השתכנע שלארי הוא מומחה מהשורה הראשונה, וגם – אדם טוב מאוד. הרי המאמן הזה הוא שהסכים לעבוד עם שחורים. מדריכים אחרים לא היו כה נחמדים. למשל, בקבוצת הפוטבול של האוניברסיטה נאסר על שחורים לשחק. אפילו להתקלח בזמן שבקבינות היו שחקני פוטבול לבנים, נאסר על האפרו-אמריקאים. למרבה המזל, סניידר היה נטול דעות קדומות, ובנוסף הוא ראה שלשחורים יש יתרונות (הוא העריץ את האתלטיות של השחורים), המסוגלים להפוך אותם לגדולים מכולם. וג'סי הפך מהר מאוד לאחד הרצים הטובים באוניברסיטה: הניצחונות של הקליע השחור הפכו לדבר שבשגרה, ובקרוב הוא מונה לקפטן נבחרת האוניברסיטה, מה שכשלעצמו היה כבוד עצום לאפרו-אמריקאי. דבר כזה לא קרה קודם באוהיו.

כל נסיעה לתחרויות הזכירה לג'סי פעם נוספת מה צבע עורו. לאפרו-אמריקאים לא הורשה לנסוע באוטובוס האוניברסיטה, הוא נסע יחד עם שאר השחורים בכוחות עצמם. גם לאכול עם חברי הנבחרת הלבנים בבתי קפה בדרך למקום התחרות נאסר על השחורים. לעיתים הלבנים היו עוזרים לחבריהם לספסל הלימודים, כשהם מוציאים להם אוכל מהמסעדות. פעם אחת באינדיאנה הביאו לג'סי שוב אוכל, אך ברגע שהתכוון לקחת נגיסה, יצא אדם מהקפה והחל לצרוח עליו בהיסטריה תוך שהוא מניף ידיים.

״למה לעזאזל אתם מביאים את האוכל שלנו לשחורים?״ הוא צרח, ואז החל לחטוף את האוכל מידי השחורים. ג'סי הביט באדם העלוב הזה בתחושת גועל עמוקה, ובלי לאכול פירור, הגיע לתחרות רעב, מה שלא מנע ממנו להשיג ניצחון משכנע. למרות ההצלחות הספורטיביות, לאוונס לא ניתנה מלגה, והוא שילם את כל החשבונות בעצמו. הוא המשיך לחפש עבודה מהצד, כשהוא מופיע פעם בתחנת דלק ופעם כמלצר בבית קפה, ובו-בזמן ציוניו באוניברסיטה היו כה לא משכנעים שהוא עמד כל הזמן על סף הרחקה. קשה לשמור על רמה כשאין בכלל זמן לספרי הלימוד.

מנגד, לארי ליטש כל כך טוב את יכולותיו של ג'סי, שבשנת 1935, בתוך 45 דקות בלבד, הוא שבר בבת אחת שלושה שיאי עולם (והשווה אחד נוסף) בטורניר Big Ten Competition במישיגן. וזאת למרות שבועיים בלבד לפני כן, כששיחק עם חברים, הוא החליק ונפל ופגע בעצם הזנב. הוא התלונן שאינו יכול להתכופף כדי להגיע לברכיו. הוא נאלץ להופיע בטורניר במישיגן עם כאבי גב, אך ברגע שהתחילה הריצה הראשונה, הכאב נעלם, נותרה רק המכוונות לניצחון.

אולימפיאדת ברלין 1936

באותה שנה ג'סי מצא סוף סוף זמן לחתונה, כשהוא נושא את מיני לאישה. היה עליהם לחיות בנפרד בזמן שג'סי רכש את השכלתו. מיני התגוררה אצל הוריה, שעזרו לאם הצעירה לגדל את הילדה בזמן שהיא עבדה בסלון יופי. ושנה לאחר מכן ג'סי השיג את הניצחון הגדול בחייו. אך זה יכול היה שלא לקרות. מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר כבר החל לזעזע את העולם ברעיונות מטורפים, והאמריקאים, מבלי לשים לב לקוץ הגזעני הענק בישבן שלהם עצמם, התרעמו בגלוי על מדיניות הפיהרר.

״אני בספק אם גרמניה צריכה את האולימפיאדה הזו״, אמר היטלר במבט משועמם בכל פעם ששר התעמולה יוזף גבלס תיאר בפניו בצבעים את כל היתרונות של טורניר בקנה מידה כזה. ״יש לנו דאגות רבות אחרות, משימות בעדיפות עליונה שיש לבצע מיד. יש לי תוכניות מרחיקות לכת, והספורט רק יעכב אותנו. וגם נצטרך לזרוק לא מעט כסף.״
״פיהרר שלי, אני קורא לך לשקול מחדש את גישתך. האולימפיאדה בהחלט תראה שהמדינה שלנו היא הגדולה בעולם״, הבטיח גבלס, הרי האולימפיאדה ניתנה לגרמניה עוד בתקופת רפובליקת ויימאר, והיה מאוחר מדי לסגת. ״הספורטאים שלנו מוכנים לנצח כל אחד, אל תטיל ספק. הם מוכשרים ובלתי ניתנים להכנעה.״
״נו טוב, טוב״, השיב היטלר. ״רק שלא יכניסו לשם יהודים. זה מקומם, תכתיב לפקידי הספורט שלנו את בקשתי הגדולה: להוציא את היהודים מכלל המשתתפים במשחקים האולימפיים. ובאופן אידיאלי גם את כל הקבוצות האתניות הלא רצויות. הבנת אותי?״
״אני חושש שזה יעורר אי-הבנה אצל הקולגות שלנו, בפרט אצל ארה"ב, הרי בנבחרת שלהם יש הרבה יהודים״, מחה גבלס.

בחברה כבר הבשילה ממילא מחאה נגד האולימפיאדה בגרמניה: בשל מדיניות האנטישמיות. כפי שצפה שר התעמולה, המדינות המשתתפות באולימפיאדה הביעו מחאה חריפה נגד הלכי הרוח האנטישמיים. נציגי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) תכננו פגישה סודית כדי להעביר את אולימפיאדות החורף והקיץ למדינה אחרת, וכשהמשטר הנאצי גילה זאת, היה עליו ללכת לוויתורים. במדינה החלו להסיר באופן פעיל סיסמאות אנטי-יהודיות, שלטים שהיו מוכרים היטב גם לאוונס: "יהודים אינם רצויים כאן". אמנם, באופן לא רשמי ליהודים עדיין היה אסור לבקר במקומות ציבוריים מסוימים. בסופו של דבר, לגרמניה הוכנסו מבקרים, בהם פייר דה קוברטן, וכולם התבטאו בהתלהבות על השינויים המבורכים.

גבלס בחר בטקטיקה חדשה, להציג את שתי האולימפיאדות (בברלין ובגארמיש-פארטנקירכן) כתחרויות חיוביות, ואת גרמניה החדשה כמדינה שבה אין מקום לאפליה. לחיזוק הדימוי הזה התגייסה, בפרט, הבמאית לני ריפנשטאל, שצילמה את הלהיט "אולימפיה". היא המציאה טכניקת צילום חדשה ומהפכנית, כשהיא משתמשת עבור זוויות צילום טובות יותר בכדורים פורחים, רפסודות ותעלות. עריכת הסרט שלה הוסיפה לווידאו דרמטיות ודינמיות, מה שלא היה קיים קודם בקולנוע התיעודי. השימוש במוזיקה ובסאונד בצילומים היה גם הוא חדשני. לני הראתה את גרמניה במלוא תפארתה, כמו גם את הניצחונות של ספורטאים זרים, כולל אפרו-אמריקאים.

וגבלס עדיין מצא דרכים לקדם את רעיונותיו. גרמניה הנהיגה את המסורת שבה הלכו לאחר מכן כל שאר המדינות המארחות של האולימפיאדות. העולם כולו עקב בעניין אחר החידוש של הגרמנים – כיצד הלפיד האולימפי עושה את דרכו מאתונה לברלין. גבלס לא התעייף מלשבח את ההמצאה הזו, במיוחד כיוון שהיה לה הקשר תעמולתי.

״הלפיד שהובא לברלין מאולימפיה שביוון מראה שלגרמנים יש שורשים אריים״, אמר בגאווה שר התעמולה.

בארצות הברית, למרות כל הוויתורים של הגרמנים, חל פילוג רציני כי החברה לא הפסיקה לדון בהלכי הרוח האנטישמיים בגרמניה. היטלר מלכתחילה לא רצה לראות במשחקים גם שחורים. הגרמנים צחקו על הקולגות האמריקאים על כך שהסתמכו על "עוזרים שחורים", ונציג גרמני אחד אף פלט משפט שהאמריקאים יאפשרו להופיע באולימפיאדה ל"תת-אדם כמו אוונס". על כך דנו באמריקה בצורה פחות סוערת, ובכל זאת האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים בארה"ב (NAACP) ניסה להשפיע על עמדתו של ג'סי אוונס עצמו, האתלט החזק במדינה, בקריאה להחרים את האולימפיאדה.

״הראו להיטלר שעמדתו לקויה!״, אמרו לאוונס חברי האיגוד, בעוד אחרים הבטיחו שאם ייסע לברלין וישיג שם ניצחונות משכנעים, זה יכה בפיהרר בצורה כואבת עוד יותר. ג'סי החליט בכל זאת להשתתף במשחקים, ויחד איתו עוד 18 אפרו-אמריקאים. בסופו של דבר, הנבחרת האמריקאית בהרכב מלא עלתה על האונייה S.S. Manhattan כדי לבצע את ההפלגה הטרנס-אטלנטית. המדינה שהקימה מהומה בשל האנטישמיות הגרמנית, שיכנה את הלבנים בתאי מחלקה ראשונה, מבלי להעניק לשחורים את אותה פריבילגיה.

אך ג'סי לא יכול היה אפילו לדמיין באיזה פאר יקבלו את פניו בגרמניה. לעם הגרמני הפשוט לא הייתה שום שנאה לשחורים. שם הוא שכח לזמן מה מכל ההשפלות שנאלץ לעבור במולדתו. בברלין הרשו לו לעשות הכל, ללא כל הגבלות. כאן הוא הרגיש כמו כוכב אמיתי. הוא זכה להערצה אמיתית, וכבר ביום הראשון ג'סי חתם על כל כך הרבה חתימות שידו התעייפה. עוד יותר שמחה אותו החירות המוחלטת. רוצה לסעוד במסעדה יחד עם לבנים? בבקשה! לשבת באוטובוס במושב בשורה הראשונה? אין בעיה! ללכת לשירותים ללא שלט "לצבעוניים בלבד"? לבריאות!

גרמניה לא נראתה כלל כמדינה תוקפנית, כלפי חוץ היא הייתה מסבירת פנים למדי. כשהוא מוכן לפגוש בברלין אויבים נוספים, ג'סי גילה פתאום שהוא אפילו אוהב את המדינה הזו. וכמה ימים לפני תחילת התחרויות קפץ אליו מייסד חברת אדידס לעתיד, אדי דסלר, שהציע לו לנסות את נעלי המסמרים הגרמניות, כשהוא מבטיח שנעלי הריצה המשופרות ידהירו את אוונס למדליות הזהב.

כשהתעשיין בן ה-36 הגיש את ההצעה לג'סי, שעל הצלחותיו בארה"ב הוא ידע היטב, נעלי הריצה שלו עוד לא היו מפורסמות בכל העולם, ולכן יחסי ציבור היו יקרי ערך. ג'סי נדהם; הגיעו לאוזניו שמועות כיצד הממשלה הגרמנית מתייחסת לשחורים, לכן הניסיון של דסלר לכרות הסכם עם אפרו-אמריקאי, מתחרה של האתלטים הגרמנים, נראה לו נועז מדי ואף חשוד.

״אני מקווה שהן לא יתפרקו ממש בזמן התחרות כדי שהחבר'ה שלכם יקבלו סיכוי?״, צחק ג'סי בעצבנות, אך דסלר החל לשבח את התוצרת, כשהוא מבטיח שהנעליים טובות ומבטיחות ריצה נוחה.
״אני בסך הכל איש עסקים ורוצה שכמה שיותר אנשים ינעלו את התוצרת שלי, ובטח כוכבי ספורט״, הבטיח דסלר.

עדי שיתף פעולה, כמובן, גם עם מאמן נבחרת גרמניה באתלטיקה קלה, יו וייצר. יתרה מזאת, הם היו חברים טובים. פעם אחת הציע דסלר לוייצר את נעלי הריצה שלו, והספורטאים הגרמנים התלהבו מהן לחלוטין. לנעליים הייתה צורה אנטומית, אחיזה טובה בזכות מסמרים חזקים והן התאפיינו בגמישות והיו עמידות. בתמורה לנעלי הפלא, וייצר הבטיח לדסלר שיפרסם את הסחורה שלו, ולא רק לספורטאים גרמנים אלא גם בפני יריבים. ובכל זאת, כשדסלר ביקש מהמאמן הגרמני להעביר את הנעליים לאוונס, וייצר נחרד: "אני לא יכול לעשות זאת, אם במפלגה יגלו את זה, יבטיחו לי גיהינום!".

אך ג'סי קיבל בכל זאת שלושה זוגות נעליים, ולאחר שניסה אותן, ויתר על כל נעל אחרת.

״אני אופיע או בנעליים האלו, או בלי נעליים בכלל!״ קרא בהתלהבות כשהוא בוחן את המתנה.

נעלי דסלר, שאותן יצר במו ידיו, היו עשויות מעור כפפות, עם חיזוקים בעקב ובבהונות, והיו עליהן שישה מסמרים ארוכים. והן היו נהדרות להפליא. פעם ג'סי היה כל כך עני שהוא נאלץ לרוץ יחף, אך כעת הציעו לו לנסות נעליים שאפשר היה רק לחלום עליהן. והוא התכונן עוד יותר לזהב האולימפי.

ביום הראשון של האולימפיאדה היטלר שהה ביציע של האצטדיון האולימפי ברלין. במדינה המארחת כבר הפכו אותו לאל-אדם. בכובע מצחייה עם דמות נשר מרחף, עם צלב קרס על בגדיו – סמל למיליוני מיתות ברחבי העולם – וגם עם השפם המפורסם הקצוץ בצדדים ועיניים מתרוצצות, הוא התנהג כאוהד אמיתי. היטלר הגיב להופעת הספורטאים בצורה רגשית, לעיתים קפץ ממקומו, הניף ידיים, והניד ראשו באכזבה. בנוסף, הוא פקד בהנאה ניכרת את טקסי הענקת המדליות, אלא שבירך אך ורק את המנצחים הגרמנים, שאליהם הביט בעיניים חודרות ולחץ את ידיהם בחוזקה. משאר הטקסים הוא התעלם. וכשהקופץ לגובה האפרו-אמריקאי קורנליוס ג'ונסון זכה במדליית זהב, הפיהרר מיהר להתארגן לצאת, כשהוא מחליט שדי לו בכך.

״הֶר היטלר, עליך להופיע בכל הטקסים, או לא להגיע אליהם בכלל״, זמן קצר לאחר מכן הפיהרר קיבל הודעה כזו מנציגי הוועד האולימפי הבינלאומי. אז היטלר החליט שיתעלם מכל טקסי הענקת המדליות הבאים. זה פטר אותו מהצורך לברך, בין היתר, את ג'סי אוונס.

ואילו יליד אלבמה הופיע ביום השני של המשחקים בנעליים הלבנות של עדי דסלר (את הניצחונות הבאים ישיג כבר בנעליים שחורות).

״איפה ג'סי אוונס? איפה ג'סי אוונס?״, הקהל התרגש כשהספורטאים נכנסו לאצטדיון, וביניהם הפייבוריט לנצח בריצת 100 המטרים. בין האוהדים האישיים של ג'סי היו נערות גרמניות צעירות. ירד גשם, אך היציעים היו מלאים. היטלר ישב בתא הכבוד, צופה כיצד הבחור השחור טס כמו חץ. המנצח, שרץ בזמן שיא של 10.3 שניות, זכה למחיאות כפיים ממושכות. למקום השני הגיע אפרו-אמריקאי נוסף, ראלף מטקאלף, חברו של ג'סי מהקולג'.

הגרמנים הצטרפו בהנאה לקריאות: "!Yesseh Oh-vens". הצופים היו סקרנים לראות כיצד אדם מוציא מעצמו הכל כדי להפוך לטוב ביותר כי הרעיון של האדם העליון (Übermensch) סקרן את הגרמנים, ואנשים כמו אוונס משכו תשומת לב מיוחדת. לא, היטלר לא פרץ בזעם מהאצטדיון, הוא עזב את היציעים בשקט, כיוון שממילא לא היה חייב לברך רשמית את אוונס.

״היטלר תכנן מראש באיזו שעה הוא מגיע לאצטדיון ומתי הוא עוזב״, ייאמר מאוחר יותר אוונס לעיתונאים. ״קרה שהוא עזב ממש לפני טקס הענקת המדליות. אך לפני שהיטלר עזב את האצטדיון, עברתי לידו. הוא נופף לי, ואני נופפתי לו. אני חושב שזה היה חוסר נימוס לפגוע באדם שחווה ניצחון.״

ברם, שנים רבות לאחר מכן עיתונאי הספורט הגרמני זיגפריד מישנר יספר שאוונס כביכול הראה לו תמונה שבה היטלר לוחץ את ידו של המנצח אחרי ריצת 100 המטרים, אך מחוץ לגבולות האצטדיון.

אך על יחסו האמיתי של היטלר לאוונס סיפר שר החימוש והתחמושת של הרייך אלברט שפר: ״כל ניצחון של גרמניה באולימפיאדה, והיו רבים כאלה, הפך את היטלר למאושר. אך הוא היה מוטרד ברצינות מסדרת הניצחונות של הרץ הצבעוני המופלא מארה"ב ג'סי אוונס. הוא אמר: ׳אנשים שאבותיהם יצאו מהג'ונגל הם פרימיטיביים. הם חזקים פיזית יותר מאנשים לבנים מתורבתים, לכן יש להוציא אותם מהאולימפיאדות הבאות׳.״

מיני הגיעה לברלין יחד עם ג'סי, והייתה לחוצה מאוד עבורו, כשהיא מחזקת אותו לקראת ניצחונות ככל שיכלה. אך האמריקאי ממילא היה דרוך, חולם להשיג תוצאות יוצאות דופן. היא ראתה במו עיניה כיצד הגרמנים חולקים כבוד לבעלה, רצים אחריו ברחובות בתשוקה להצטלם או לקבל חתימה. כל עובר אורח שני לחץ במרץ את ידו של הספורטאי כהה העור, יפהפיות זהובות שיער הביטו באמריקאי השחור בעניין אמיתי, עד שלעיתים מיני אף קינאה, למרות שמעטות מהן יכלו להתחרות ביופייה הטבעי. לדמיין שנשים לבנות יפגינו תשומת לב כזו לשחור באמריקה היה עבורה בלתי נתפס. אך דווקא גרמניה הפכה עבור ג'סי למדינת ההזדמנויות, ולא המולדת שבה נאלץ להילחם בייאוש על הכרה.

ייתכן שמיני פחדה מעט, והיא הרגישה שבגרמניה מאחורי החזית היפה מסתתר משהו אחר: אובססיה. היא ודאי ראתה כיצד צועדים ברחובות בטורים אנשים עם צלב קרס. עיניהם של הגרמנים הללו היו מלאות באש מטורפת, ברצון לעשות משהו בקנה מידה עצום. הם חלמו להיות שותפים לאירועים גדולים, שבוודאי היו צריכים להתרחש בעתיד הנראה לעין. והיה ברור שהגרמנים הטעונים הללו לא יסתפקו באולימפיאדה אחת בלבד, הם ירצו יותר.

ידידות בלתי אפשרית?

כך או כך, ג'סי אוונס הצדיק את הציפיות, כשלקח זהב גם ביום השני של התחרות: בקפיצה לרוחק. להפוך לאלוף אולימפי עזר לו… מתחרה גרמני, אדם שהתאים לדמות הארי המושלם. הקופץ הגבוה, כחול העיניים וזהוב השיער לוץ לונג, בעל שיא אירופי, הושיט לאפרו-אמריקאי יד מסייעת כשהאחרון כבר היה מיואש.

לוץ לונג, גאוות גרמניה כולה, השתוקק להפוך לאלוף אולימפי לעיני היטלר. המוניטין של האתלט הגרמני היה ללא רבב, העם צעק את שמו באקסטזה. אביו של לוץ, מנהל בכיר. אמו, נכדתו של הכירורג קארל תירש, נינתו של הכימאי יוסטוס פון ליביג. הוא רכש השכלה משפטית באוניברסיטת לייפציג. וכמובן, לוץ בטח ללא סייג במשטר, אחרת לא היה מצטרף שנה לאחר האולימפיאדה לאיגוד הסטודנטים הנאציונל-סוציאליסטי של גרמניה, ולאחר מכן גם ליחידת סער מובחרת. הוא פשוט לא יכול היה לבייש את המדינה והתכוון לזכות בזהב האולימפי.

ואילו יריבו העיקרי, ג'סי אוונס, בדיוק סיים לרוץ את המוקדמות ב-200 מטרים, כשהוא קובע שיא אולימפי. האפרו-אמריקאי לא ראה שהשופטים כבר הרימו את הדגלים, ובכך הראו שניתן האות לתחילת התחרות עבור הקופצים. לכן ג'סי, בתוך בגדי הספורט שלו, החליט לנסות את כוחו, מתוך הנחה שזו תהיה רק ריצת אימון. לאחר שביצע הרצה קצרה מדי, הוא הרס את הניסיון. הפתעתו הייתה עצומה כשגילה שהשופטים רשמו את הקפיצה הכושלת הזו בפרוטוקול. אז הוא החליף בגדים, קפץ פעם נוספת, אך הפעם ההתרגשות הכשילה אותו, שוב לא אישרו לו את הניסיון, ונותרה לו רק קפיצה אחת אחרונה. עבור המוקדמות ג'סי היה צריך לקפוץ רק 7.15 מטרים. והרי שנה לפני כן הוא הראה תוצאה נהדרת במישיגן (8.13): שיא עולם שאיש לא הצליח לשבור במשך 25 שנה.

לוץ, שצפה בייסוריו של היריב המאיים, החליט במפתיע לגשת ולתמוך בו.

״שלום, קוראים לי לוץ לונג״, הציג הגרמני את עצמו.
״שמח לראות אותך, מה שלומך?״, חייך ג'סי בעצבנות.
״אני בסדר, אבל מה איתך? כנראה משהו מציק לך״, משך לוץ בכתפיו. ״בוא, אני אניח את המגבת שלי רגל אחת (30.4 ס"מ) לפני קו הקפיצה, ואתה תזנק מהמקום הזה. אני חושב שאז תעבור בקלות את המוקדמות.״

התרגיל הפסיכולוגי הזה עבד וג'סי הפעם ביצע ריצה בביטחון וקפיצה אפילו מוקדם יותר, רגל וחצי לפני קו הקפיצה, כשהוא מבטיח לעצמו שלא תהיה פסילה. כך, בזכות הגרמני, ג'סי נשאר במשחק.
(חלק מעדי הראייה טוענים שבזמן המוקדמות לוץ וג'סי לא שוחחו ביניהם, ומכחישים את הסיפור הזה, שסופר רק על ידי אוונס). ואז החל דו-קרב העל של בעלי שיאי עולם ואירופה. הניסיון החמישי הביא ללוץ את התחושה שהניצחון קרוב מאוד״ 7.87 מ', הוא השתווה להישג הקודם של אוונס, שאותו קבע אוונס בניסיונו שלו. הגרמני עוד לא קפץ כל כך רחוק, זה היה שיא אירופי חדש. הארי כחול העיניים נמתח כמו מיתר והרים את ידו בהצדעה פשיסטית. הוא הביט ביציעים והם צהלו.

מאוחר יותר לוץ יתאר כך את תחושותיו: "הפיהרר מחא לי כפיים בהתלהבות. עמדתי ממש לפניו, מלא בתודה, ונופפתי לו בידי בעצמי. ולא האמנתי למראה עיניי. הוא קם ובירך אותי בחיוך חם ואבהי. וקראתי בעיניו רק רצון אחד, שאנצח!".

היטלר אכן היה מעודד. הוא הביט במשקפת על לוץ וחיכה שאוונס ייכשל בניסיונות האחרונים. אך האחרון לא רק עבר את הגרמני, כשקפץ בניסיון החמישי ל-7.94 מטרים. בניסיון השישי והאחרון ג'סי שם נקודה גדולה בדו-קרב הזה. הוא רץ כל כך מהר כאילו זו הייתה ריצת 100 מטר, לאחר מכן זינק בחן מהקו הלבן והמריא לאוויר, כשהוא מסובב את ידיו. כשנחת על החול, הוא קפץ מיד כדי לשמוע מהמארגנים את המספרים המדהימים: 8.06 מטרים.

לונג, שהרס את הניסיון האחרון שלו, היה במצב של סערת רגשות. רגליו נשאו אותו מעצמן אל המנצח. "לא יכולתי לעשות דבר ורצתי אליו כדי לחבק אותו ולברך", נזכר לוץ אחר כך. ״גרמת לי להוציא הכל, להראות את כל מה שאני מסוגל לו!״, ענה ג'סי הנדהם מידידות כזו. ויחד עם הגרמני המובס ביצע הקפת ניצחון באצטדיון במעשה שהפתיע את כולם, ובמיוחד את היטלר.

לפני המלחמה לוץ לונג עבד כעורך דין בהמבורג, עד שמצא את עצמו בצבא השריון של הגנרל-פלדמרשל ארווין רומל בדרגת רב-טוראי (Obergefreiter). אפילו במלחמה הוא כתב מכתבים לג'סי, והמרגש ביותר היה האחרון, שהגיע מצפון אפריקה: "אני נמצא עכשיו במקום שבו אין דבר מלבד חול יבש ודם דביק. אני לא מפחד על עצמי, ידידי. אני דואג לאישה שהשארתי בבית, ולילדי הקטן קאי, שמעולם לא הכיר את אביו. לבי אומר לי, ואהיה כן איתך שזה המכתב האחרון שאכתוב אי פעם. אם אני צודק, אבקש ממך לעשות משהו עבורי. זה חשוב מאוד. אני מבקש ממך לנסוע לגרמניה כשהמלחמה הזו תסתיים. מצא שם את קאי וספר לו עליי. אמור לו שהיו זמנים שבהם אותנו, בני האדם, לא הפרידה חומת מלחמה. שידע כיצד יכולים להתפתח יחסים בין גברים על האדמה הזו. ואם תעשה את מה שאני מבקש, וזה עבורי כרגע הדבר הכי חשוב, אז אני אעשה משהו גם עבורך. אגיד לך את מה שאתה, אני חושב, היית רוצה לשמוע. וזה, תאמין לי, האמת. את היום ההוא בברלין, כשדיברתי איתך לראשונה, אזכור לנצח. ובמיוחד את הרגע שבו עמדת על הברך והתפללת. אז לא ידעתי זאת, אבל עכשיו אני יודע: לא ניפגש יותר לעולם. אבל ב-1936 ניגשתי אליך לא רק בגלל שהאולימפיאדה בברלין איחדה בינינו. אני מאמין שאתה קורא עכשיו את המכתב הזה, למרות שהוא לא אמור להגיע אליך, בגלל ששוב הופיעה מטרה, והיא אפילו גבוהה מהידידות שלנו. אני מאמין שהכל יקרה כפי שאני רוצה, בגלל שאני סבור, האל יאפשר לזה לקרות. זה מה שרציתי לכתוב לך, ג'סי. אני חושב שעכשיו אני מאמין באל. ואני מתפלל שהמילים שאני כותב לך יגיעו ליעדן. אחיך, לוץ".

חששותיו של לוץ התממשו. ב-10 ביולי 1943, בזמן פלישת כוחות הברית לסיציליה, זוכה מדליית הכסף מהאולימפיאדה בברלין נפצע אנושות. כעבור שלושה ימים הוא מת בבית חולים צבאי בריטי. הוא נקבר בסיציליה. ובתחילת שנות ה-50 ג'סי שימש כשושבין בחתונתו של קאי, שאיתו התיידד. הוא סיפר לבחור בפירוט על האב שמעולם לא הכיר. חלק מההיסטוריונים סבורים שאוונס המציא את כל סיפור הידידות עם לונג, הוא כביכול אף הודה בכך. והסיפור הזה אכן נראה כמו אגדה. אך אם הוא אמיתי, אז המילים הללו של ג'סי כבר לא נראות כל כך נמלצות: "אפשר להתיך לזהב את כל הגביעים והמדליות שלי, אבל זה לא יספיק כדי להכריע את הידידות שקושרת אותי ללוץ לונג".

שחורים עדיפים על יהודים בברלין 1936

את הזכייה בשלוש מדליות הזהב התכוון אוונס להשלים ב-200 מטרים. בתחילה בוב פקארד הציב אתגר לג'סי, כשבזינוק המוקדמות פיגר אחרי הפייבוריט רק בעשירית השנייה. עם זאת, אחר כך פקארד דעך, אך דווקא מאק רובינסון השתפר, אחיו הבכור של שחקן הבייסבול האגדי ג'קי רובינסון, האפרו-אמריקאי הראשון שהורשה לשחק בארה"ב. בברלין מאק הפך גם הוא לראשון במשהו, כשעבר את ג'סי בחצי הגמר (21.1 ש'), בעוד הבחור מאלבמה היה פחות מהיר (21.3). לפני כן ג'סי לא הפסיד לאיש על המסלול האולימפי. ג'סי ריכז בתוכו את כל הטוב ביותר שלימדו אותו צ'ארלס ולארי. זינוק מהיר, לאחר מכן ריצה אגרסיבית, כאילו מתחת לרגליים, גחלים לוהטות. הגוף זקוף, הידיים עובדות במרץ. בריצה המכרעת לא ניתן היה לעצור את הקליע השחור: 20.7 שניות, שיא אולימפי חדש. הוא רץ כל כך מהר שהיה נראה שכפות רגליו אינן נוגעות במסלול.

עד מהרה, מאמן האתלטים האמריקאים הכריז על ההרכב לשליחים 4×100. זו הייתה המכה הרצינית הראשונה לג'סי, הוא לא נמצא ברביעייה, למרות שלמי אם לא לספרינטר הטוב באולימפיאדה לתת את האפשרות לרוץ עבור הנבחרת. פעם נוספת האמריקאים הפגינו זלזול בשחור. כשהוא קומץ אגרופים, הוא הקשיב לתירוציו של רובינסון: "הוא כבר קיבל מספיק מדליות זהב וזרי דפנה. אנחנו רוצים שגם בחורים אחרים ירגישו את טעם הניצחון". כאילו האשימו אותו בכך שהוא, השחור, מנצח עבור אמריקה. אך ג'סי לא יכול היה לעשות דבר, ההחלטה לא הייתה בידיו. והוא התכונן להשלים עם כך שיישאר אלוף אולימפי שלוש פעמים.

אך במפתיע בברלין פרצה שערורייה. ברגע האחרון נופו מהרביעייה מרטי גליקמן וסם סטולר, ואלו היו היהודים היחידים בכל הנבחרת האמריקאית. הם הוחלפו באפרו-אמריקאים אוונס ומטקאלף. כעבור שנים רבות גליקמן יספר שההחלטה התקבלה על ידי ראש המשלחת של ארה"ב, אוורי ברנדג', כדי לא להשפיל את היטלר. גליקמן גם יתעקש שהחלטה כזו התקבלה גם על רקע אנטישמיות שלא הייתה זרה לברנדג', אם כי סטולר לא תמך בנקודת המבט שלו. רשמית הוכרז שההחלפה קשורה לכך שהנבחרת האמריקאית צריכה להופיע בהרכב החזק ביותר.

״תמיד, בכל הנסיבות, הבנתי שאני יהודי!״, יאמר גליקמן בכאב שנים רבות לאחר מכן, שכן העלבון מעולם לא עזב את לבו. ״מעולם לא התעייפו מלהזכיר לי את זה. אך בתחרויות בית הספר, אחר כך כבר בקולג' ולבסוף בנבחרת האולימפיאדה שאפתי להראות שגם יהודי יכול להגיע להישגים גדולים. כי לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו דת או צבע עור! שם, בברלין, היה לי קשה. אפילו האצטדיון האולימפי לחץ עליי בגודלו העצום. במיוחד כשהקערה הענקית הזו הייתה מלאה עד אפס מקום, דחוסה במסה אדירה של אנשים. 110,000 איש, ברגע שהיטלר הופיע באצטדיון, היו קופצים ממקומם כמו נכוויים, ומתחילים לצרוח בסימפוניה: "!Sieg Heil, Sieg Heil". כולם ביחד! והד עוצמתי התגלגל באצטדיון. לפעמים היה נראה לי שכל האנשים שהגיעו לזירה היו במדים. ובכל מקום שלט צלב הקרס. כן, זו הייתה שנת 1936, וצלב הקרס עוד לא עורר סלידה, ובכל זאת זה היה מצמרר. הרגשתי שבגרמניה שולטת אנטישמיות, למרות שהם הסתירו אותה.״

הנבחרת האמריקאית קבעה בברלין שיא עולם, כשברחה במרוץ השליחים ב-39.8 שניות – תוצאה זו החזיקה מעמד 20 שנה. אוונס הפך לאלוף אולימפי ארבע פעמים ולספורטאי הכי "מגניב" באולימפיאדה. הוא חזר הביתה, מסוחרר מהאירוח הגרמני והוא כבר שכח מהי אפליה גזעית, אך במולדתו הזכירו לו מהר מאוד מי הוא.

אלוף אולימפי מנודה

בניו יורק אוונס הוזמן לקבלת פנים לכבודו. האירוע החגיגי היה אמור להתקיים בבניין גורד השחקים וולדורף אסטוריה. בחליפה מהודרת הוא הגיע לבניין וגילה להפתעתו שלשחורים מותר להשתמש רק במעלית המשא.

״בית, אין כמו בית״, סינן מבעד לשיניו בעל ארבע מדליות הזהב ובמצב רוח הרוס פנה לנשף. עברו כמה חודשים, וכולם שכחו מהניצחון שלו. ג'סי חזר להיות שחור רגיל, שעבורו חלו שורה של הגבלות. המדינה שגינתה את גרמניה על אנטישמיות לא הייתה טובה יותר. ג'סי לא הצליח לסיים את האוניברסיטה באוהיו, והקריירה הספורטיבית שלו הגיעה לסופה כשנשלל ממנו מעמד החובבן בשל השתתפות בתחרויות מסחריות. אז יליד אלבמה יצא לחפש מזל בהוליווד, כשהוא זוכר את הצלחתו של ג'וני וייסמילר, אלוף אולימפי חמש פעמים, שלאחר סיום הקריירה הספורטיבית חתם על חוזה לשבע שנים עם Metro-Goldwyn-Mayer והתפרסם בתפקיד טרזן. אך בראיון רמזו לג'סי שהוא, קודם כל, שחור.

גם לנשיא ארה"ב רוזוולט לא היה אכפת שכהה עור הפך לספורטאי המפורסם ביותר באולימפיאדה. היו לו דאגות אחרות: בחירות. בהן היה עליו ליצור לעצמו את הדימוי הנכון. הוא היה זקוק לתמיכת הדמוקרטים, כולל מהמדינות הדרומיות, שבהן הלבנים היו חברים במפלגה הדמוקרטית. כולם היו גזענים מוצהרים. ככל הנראה, מסיבה זו רוזוולט התעלם לחלוטין מההצלחות הספורטיביות של הרפובליקני אוונס.

״לא, היטלר לא העליב אותי בברלין, רוזוולט הוא שהעליב אותי, כשלא שלח אפילו מברק ברכה!״, נעלב ג'סי. הוא מעולם לא הוזמן לבית הלבן לא על ידי רוזוולט ולא על ידי מחליפו הארי טרומן. רק בשנת 1955 דווייט אייזנהאואר העריך את הישגיו, כשכינה אותו שגריר הספורט. ובשנת 1976 ג'רלד פורד העניק לג'סי את מדליית החירות, מהעיטורים המכובדים ביותר במדינה.

אך זה קרה הרבה יותר מאוחר, ולפני המלחמה ג'סי חי חיים עלובים. לו ולמיני היו כבר שלוש בנות, אך מה שלא היה לו זה כסף. ואז הוא נקט בצעדים נואשים.

ביציעים התאסף חופן צופים, שהביטו בעניין בסוסים גזעיים. היום ציפה להם מופע מיוחד. גבר שמן בכובע מצחייה הוציא מארנק משומן שטר של מאה דולר ודחף אותו לסוכן ההימורים, כשהוא מסנן מבעד לשיניו: ״אולי אשתי לא תכה אותי. אני מרגיש, היום אני בדיוק מפוצץ את הקופה! אני מכיר את הכושי הזה, הוא יחרבן את זה.״
״דווקא לא, אני מאמין בג'סי״, זעף נער בחליפה משובצת וכובע אדום. ״הוא הרי אתלט דגול, שאסף ערימת פרסים בברלין.״
״איזה ברלין?״, פתח עיניים השמן. ״אני לא זוכר מדינה כזו בארה"ב.״
״עדיף שתשתוק״, נאנח סוכן ההימורים, כשהוא מקבל את השטר מהנער, בנו של חנווני. ״ברלין זו עיר בגרמניה. גרמניה היא גם לא מדינה בארה"ב, זו מדינה כזו באירופה. הבנת?״
״מה אתם חופרים לי כאן, לא אכפת לי איפה הוא זכה שם במה. עכשיו הרכרוכי הזה עובד בתחנת דלק. וכאן הביאו סוסים מיומנים שזכו בתחרויות יוקרתיות.״

לפתע נפתחה הדלת, ולפני הקהל המגוון הופיע גבר שחור עם עיניים עייפות. הוא חייך בקושי לצופים ויצא למסלול, שם כבר הציבו שני סוסי מרוץ. ג'סי ידע שהסוסים ילכו לאיבוד לצליל הירייה כבר בתחילת הספרינט.

״היי, מיסטר, למה אתה משפיל את עצמך?״, לא התאפק הנער, כשהוא נשען מעל מעקה העץ. ״אני יודע שאתה ספורטאי מפורסם מאוד.״ וג'סי אמר בתגובה את מה שאמר כבר לא פעם: ״כן, רבים אומרים לי שלאלוף אולימפי זה משפיל להתחרות בסוסים, אבל מה אני יכול לעשות? יש לי משפחה. הספורט העניק לי ארבע מדליות זהב, אבל אני לא יכול לאכול אותן.״

באותו מרוץ הוא ניצח. אפילו במופע ליצני הוא לא יכול היה להרשות לעצמו בושה. והוא רץ כאילו מתחת לרגליו מונחות גחלים לוהטות. והרי האלוף האולימפי רץ לא רק עם סוסים, אלא גם עם כלבים, ואפילו עם קנגורו. כל דולר היה חשוב. הוא עבד לא רק בתחנת דלק, אלא גם היה מנקה במגרש משחקים, ומנהל מכבסה לניקוי יבש.

רק בשנים שלאחר המלחמה חייו החלו להשתפר. הוא הפך לנואם מוטיבציה, הוזמן להופיע בפני אנשי עסקים גדולים שאיבדו את ה"טאץ'" וחיפשו אדם שמסוגל להטעין אותם ברגשות חדשים. ג'סי התאים בצורה מושלמת לתפקיד הזה, סיפורי חייו עזרו לרבים למצוא שוב ביטחון. תאגיד Ford Motor Company חתם איתו על חוזה, והוועד האולימפי האמריקאי התעניין בשירותיו. ג'סי החל לטייל הרבה במדינה, והפך סוף סוף למבוקש. הוא אף הצליח לפתוח פירמה ליחסי ציבור.

החיים הסתדרו, הוא החל להרוויח עד 100,000 דולר בשנה רק מנאומיו והפך לאורח קבוע באירועים של עשירים, תמיד מחייך, כן בנאומיו, מטיף-פטפטן שנוכחותו לבדה משפרת את מצב הרוח. וכמובן, בכסף שהרוויח ג'סי קנה לעצמו סוסים גזעיים. אך אוונס לא יכול היה שלא לראות שהגזענות כפי שהייתה באמריקה, נותרה כשהייתה. ויום אחד הפגין חולשה כזו שכינו אותו "הדוד תום", על כך שלא עמד לצד בני עמו.

באולימפיאדת 1968 הופיעו בנבחרת האמריקאית שחורים רבים, שנמאסה עליהם הגזענות בארה"ב. יותר מכולם התרעם טומי סמית', אתלט מעולה שבגובה 191 ס"מ היו לו רגליים ארוכות מאוד. ואם צבר מהירות, הוא כבר שמר עליה, בזכות סיבולת לא מבוטלת ובית חזה עוצמתי שהזרים דם במהירות בכל הגוף. סמית' אהב לדכא מוראלית את יריביו, כשהוא מתחיל את הריצות שלו לאט, ולקראת סוף המרחק מגביר מהירות.

״כמה אפשר לסבול!״, רתח סמית', כשהוא מתכונן למרד באולימפיאדה. ״בנבחרת שלנו למאמנים כמעט אין עוזרים שחורים. מה זה בכלל? וראיתם איך לקחו למוחמד עלי את תואר אלוף העולם? זה שוד! אנחנו, השחורים, חיים בתנאים נוראיים, הילדים שלנו לא מתקבלים לקולג'ים הכי טובים. אם אני מנצח, אז אני אמריקאי, ואם אני עושה משהו גרוע, אז כמובן שאני "כושי". אבל כן, אני שחור, ואני גאה בזה. ואמריקה השחורה תבין את מה שנעשה.״

הריצה של סמית' הפכה לדו-קרב יפהפה עם אפרו-אמריקאי נוסף, ג'ון קרלוס. האחרון פרץ קדימה, אך סמית' הפעיל כוחות רזרביים וחלף על פניו כמו סופה. זו הייתה מכה לקרלוס, שנתן גם לאוסטרלי פיטר נורמן לעבור אותו. אך הדבר המעניין ביותר התחיל בטקס הענקת המדליות, שאותו כל הזוכים, כולל האוסטרלי (לו היו סיבות משלו), הפכו לאקט פוליטי.

המנצחים הופיעו על הפודיום עם סיכות של ה-Olympic Project for Human Rights. הם היו יחפים, בגרביים שחורים, שסימלו את עוניים של השחורים. צווארו של סמית' היה עטוף בצעיף שחור, זו כבר הייתה הפגנת גאווה של השחורים. קרלוס פתח את החלק העליון של אימונית הספורט כדי להפגין סולידריות עם כל פועלי הצווארון בארה"ב. עליו הייתה שרשרת חרוזים. לפי תכניתו של קרלוס, היא הוקדשה לכל אותם אנשים שעברו לינץ' או נרצחו, ומאוחר יותר איש אפילו לא התפלל עבור נשמותיהם.

כשהתנגן המנון ארה"ב, סמית' וקרלוס הסתובבו לדגל והרימו אגרופים עטויים בכפפות שחורות. אלא שקרלוס שכח את הכפפות שלו בכפר האולימפי, ובעצתו של נורמן הרים את ידו השמאלית בכפפה של סמית'. אגרופים שחורים מונפים הוא סמל ידוע למאבק האפרו-אמריקאים בגזענות, אך באצטדיון האולימפי קיבלו את המעשה הזה בשריקות בוז וצעקות. סמית' וקרלוס הושעו, התבקשו לעזוב מיד את הכפר האולימפי, הם גם גורשו מהנבחרת האמריקאית, ומאז מעולם לא הופיעו עבור ארה"ב.

אך למורדים נמצאו ממשיכי דרך. בעל מדליית הזהב בריצת 100 מטרים צ'ארלס גרין תלש מחולצתו את הסמל האמריקאי, והזוכים בריצת 400 מטרים הופיעו לטקס הענקת המדליות בכומתות שחורות, כשהם מניפים אגרופים בכפפות שחורות. כשחזרו למולדתם, סמית' וקרלוס ספגו גינויים. ניסו להכות את ה"סוררים" האולימפיים, אלמונים איימו להרוג אותם ואת הקרובים להם. מגזין Time כתב על מעשיהם את השורות הבאות: "'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!', המוטו של המשחקים האולימפיים. 'כועס יותר, מגעיל יותר, מכוער יותר!' וזה התיאור הטוב ביותר למה שקרה במקסיקו סיטי".

ג'סי אוונס היה בעל משקל, ותמיכתו יכלה לעזור לסמית' וקרלוס. אך האלוף האולימפי ארבע פעמים, שבמשך רוב חייו סבל מאפליה גזעית, לא רק שלא עזר להם, אלא גם תקף את הבחורים בביקורת.

״אגרוף שחור הוא סמל שכשלעצמו לא אומר דבר״, הצהיר. ״כשאתם פותחים את האגרוף, לא נשאר דבר מלבד אצבעות. אצבעות חלשות ומוגבלות. יש רק אפשרות אחת שבה אגרוף שחור הופך למשמעותי, וזה כשמוחזק בו כסף. שם המקור לכוח אמיתי.״

ברם, כעבור ארבע שנים הוא שקל מחדש את יחסו למעשה הנועז של בני ארצו. ״עכשיו הבנתי שלוחמנות, במובן הטוב של המילה, הייתה התשובה הנכונה היחידה״, כתב באוטוביוגרפיה שלו. ״כל אדם שחור שלא היה לוחמני באותן שנים, היה או עיוור או פחדן.״

זה נשמע כמו חזרה בתשובה, הכרה בטעויות. וזה היה ראוי להערכה. וזמן קצר לפני מותו ג'סי בכל זאת ניסה להשפיע על משהו. הוא פנה לנשיא ג'ימי קרטר בבקשה שלא להחרים את המשחקים האולימפיים במוסקבה. האמריקאים לא רצו לתת לספורטאים לנסוע לברית המועצות, כמחאה על הכנסת הכוחות לאפגניסטן. ״האידיאלים האולימפיים הם מעבר לפוליטיקה, התחרויות הכבירות הללו צריכות להיתפס כ"פסק זמן" מהמלחמה, ואני מקווה שתתחשב בכך״, אמר ג'סי, אך קרטר לא הקשיב לו.

כעבור כמה חודשים ג'סי אוונס, מעשן כבד, מת מסרטן ריאות. האלוף האולימפי התחיל לעשן כשהיה בן 32, וכנראה לא מחיים טובים. הוא עישן לא פחות מחפיסת סיגריות ביום, כי כל חייו היו מאבק: ביריבים, בעוני, בגזענות. לא כל גוף יעמוד בכך, והסיגריות היו דרך למאבק בלחץ. על כל פנים, ג'סי מת ב-31 במרץ 1980, כשהיה בן 66, בטוסון, אריזונה. לצידו עד הרגע האחרון הייתה מיני, אשתו, וקרובי משפחה אוהבים אחרים. בלוויה הוחלט לעטוף את גופתו בדגל האולימפי, בד לבן עם חמש טבעות צבעוניות.

ולמרות שג'ימי קרטר לא הסכים עם עמדתו של ג'סי אוונס לגבי אולימפיאדת 1980, לאחר מותו של האלוף האולימפי ארבע פעמים אמר נשיא ארה"ב: "כנראה, עוד לא היה ספורטאי שסימל בצורה כה עזה את המאבק של האדם בעריצות, בעוני ובקנאות גזעית".

כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.

הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם

מי את/ה? חובב/ת היסטוריה מורה תלמיד/ה סטודנט/ית ספרן/ית הרשמה

בלחיצה על הרשמה אני מאשר/ת קבלת עדכונים בהתאם לתקנון ומדיניות הפרטיות.