הוא נולד ב-29 במאי 1917, ברוקליין, מסצ'וסטס, ארצות הברית ונרצח ב-22 בנובמבר 1963, דאלאס, טקסס. ובכל זאת, ג'ון קנדי היה הנשיא ה-35 של ארצות הברית (1961–1963), אשר התמודד עם מספר משברים, במיוחד בקובה ובברלין, אך הצליח להשיג הישגים כמו אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים וברית ההתקדמות. אך לאחר 3 שנות כהונה בלבד, נרצח בזמן שנסע בשיירה בדאלאס…

חייו המוקדמים

קנדי, השני מבין תשעה ילדים, גדל במשפחה שדרשה תחרות פיזית ואינטלקטואלית אינטנסיבית בין האחים. משחקי הפוטבול השל המשפחה בחופשתם בנמל היאניס הפכו מאוחר יותר לאגדה ולמדו בתורות הדת של הכנסייה הקתולית וההנחיות הפוליטיות של המפלגה הדמוקרטית.

אביו, ג'וזף פטריק קנדי, רכש הון של מיליוני דולרים בבנקאות, מסחר, בניית ספינות ותעשיית הקולנוע וכשחקן מיומן בבורסה. אמו, רוז, הייתה בתו של ג'ון פ. (האני פיץ) פיצג'רלד, פעם ראש עיריית בוסטון. הם הקימו קרנות נאמנות לילדיהם שהבטיחו עצמאות כלכלית לכל החיים. לאחר שכיהן כראש הרשות לניירות ערך, ג'וזף קנדי ​​הפך לשגריר ארה"ב בבריטניה ובמשך שישה חודשים בשנת 1938 שימש ג'ון כמזכירו, תוך שהוא מתבסס על הניסיון הזה כדי לכתוב את התזה הבכירה שלו באוניברסיטת הרווארד (1940), על חוסר המוכנות הצבאית של בריטניה. לאחר מכן הוא הרחיב את התזה הזו לספר רב מכר, "מדוע אנגליה ישנה?" (1940).

בסתיו 1941 הצטרף קנדי ​​לצי האמריקני וכעבור שנתיים נשלח לדרום האוקיינוס ​​השקט. עד שהשתחרר ב-1945, אחיו הגדול, ג'ו, שאביהם ציפה שיהיה הקנדי הראשון שיתמודד לתפקיד, נהרג במלחמה והסטנדרט הפוליטי של המשפחה עבר לג'ון, שתכנן להמשיך בקריירה אקדמית או עיתונאית. ג'ון קנדי ​​עצמו בקושי נמלט ממוות בקרב. בפיקודו על סירת טורפדו, הוא נפצע באורח קשה כאשר משחתת יפנית הטביעה את הסיור באיי שלמה. כשהוא נמצא הרחק מאחורי קווי האויב, הוא הוביל את אנשיו חזרה למקום מבטחים וקיבל את עיטור הצי האמריקני וחיל הנחתים על גבורתו.

חבר קונגרס וסנאטור

קנדי לא אכזב את משפחתו; למעשה, הוא מעולם לא הפסיד בבחירות. ההזדמנות הראשונה שלו הגיעה ב-1946, כשהתמודד לקונגרס. למרות שעדיין היה חלש פיזית מפציעותיו במלחמה, הוא פעל באגרסיביות, עקף את נציג המפלגה הדמוקרטית במחוז הקונגרס ה-11 של מסצ'וסטס ובמקום זאת תלוי במשפחתו, חבריו לקולג' ובקציני חיל הים שתמכו בו. בפריימריז הדמוקרטי הוא קיבל כמעט כפול מיריבו; בבחירות בנובמבר הוא הכריע את המועמד הרפובליקני. והוא היה רק ​​בן 29.

מחוז הקונגרס שלו בבוסטון היה מושב בטוח, אבל קנדי ​​היה שאפתני מכדי להישאר זמן רב בבית הנבחרים. ב-1952 הוא התמודד לסנאט האמריקני נגד הסנאטור המכהן הפופולרי, הנרי קאבוט לודג'. אלפי מתנדבים נהרו לעזור, כולל אחיו רוברט בן ה-27, שניהל את הקמפיין. פחות משנה לאחר מכן, ב-12 בספטמבר 1953, הגדיל קנדי ​​את כוחו בבחירות כשהתחתן עם ג'קלין לי בובייר (ג'קלין קנדי ​​אונאסיס). צעירה מקנדי ב-12 שנים וממשפחה בולטת חברתית, "ג'קי" היפהפייה הייתה ההשלמה המושלמת לפוליטיקאי החתיך; הם יצרו זוג זוהר. כמעט מלכותי.

עוד בסנאט, קנדי ​​הוביל מאבק נגד ההצעה לבטל את הקולג' לבחירות, נסע לתמוך ברפורמה בעבודה, ונעשה מחויב יותר ויותר לחקיקת זכויות האזרח. כחבר בוועדת הסנאט ליחסי חוץ בסוף שנות ה-50, הוא תמך בסיוע חוץ נרחב למדינות המתעוררות באפריקה ובאסיה והוא הפתיע את עמיתיו בקריאה לצרפת להעניק עצמאות לאלג'יריה.

מועמד לנשיאות ונשיא ארצות הברית

קנדי כמעט הפך לסגן הנשיא של סטיבנסון ב-1956. הניצחון הכריזמטי הצעיר מניו אנגלנד ונאום הוויתור שלו בטלוויזיה (אסת קפאובר זכתה במועמדות לסגנית הנשיא) הכניסו אותו לכ-40 מיליון בתים אמריקאים. בן לילה הוא הפך לאחת הדמויות הפוליטיות המוכרות במדינה. כבר הקמפיין שלו למועמדות לשנת 1960 החל. קנדי הרגיש שעליו להכפיל את מאמציו בגלל האמונה הרווחת שאף מועמד קתולי לא יכול להיבחר לנשיאות. הוא הפך את המרוץ שלו לבחירה מחדש לסנאט ב-1958 למבחן הפופולריות שלו במסצ'וסטס. מרווח הניצחון שלו היה 874,608 קולות, הגדול ביותר אי פעם בפוליטיקה של מסצ'וסטס והגדול מכל מועמד לסנאטור באותה שנה.

בינואר 1960 ג'ון קנדי הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית. יריביו העיקריים היו הסנאטורים הוברט האמפרי ממינסוטה ולינדון ג'ונסון מטקסס. קנדי הוציא את האמפרי מהקמפיין והנחית את הטאבו הדתי נגד הקתולים עם הזכייה בפריימריז במערב וירג'יניה הפרוטסטנטית.

הוא התמודד שוב עם הנושא הקתולי, על ידי הצהרת אמונתו בהפרדת הכנסייה והמדינה בנאום בטלוויזיה בפני קבוצת שרים פרוטסטנטים ביוסטון, טקסס. מועמד בהצבעה הראשונה, הוא איזן את הכרטיס הדמוקרטי על ידי בחירת ג'ונסון כסגנו. בנאום הקבלה שלו הכריז קנדי, "אנחנו עומדים על קצה גבול חדש". לאחר מכן הביטוי "גבול חדש" נקשר לתוכניות הנשיאותיות שלו.

קנדי ניצח בבחירות, והביס בדוחק את המועמד הרפובליקני, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון, בהפרש של פחות מ-120,000 מתוך כ-70 מיליון קולות. הוא היה האיש הצעיר ביותר והקתולי הראשון שנבחר אי פעם לנשיאות ארצות הברית והכריז באופן מפורסם, "בהיסטוריה הארוכה של העולם, רק דורות ספורים קיבלו את התפקיד של הגנה על החופש בשעת סכנה מרבית שלה. אני לא נרתע מאחריות זו – אני מברך עליה… האנרגיה, האמונה, המסירות שאנו מביאים לעשייה הזו יאירו את ארצנו ואת כל המשרתים אותה – והזוהר מהאש הזו יכול באמת להאיר את העולם. וכך, חבריי האמריקאים: אל תשאלו מה המדינה שלכם יכולה לעשות למענכם – תשאלו מה אתם יכולים לעשות למען המדינה שלכם".

ההתחמקות הראשונה של הממשל בענייני חוץ הייתה אסון. בשנה האחרונה של נשיאות אייזנהאואר, סוכנות הביון המרכזית (CIA) ציידה ואימנה חטיבה של גולים קובנים אנטי-קומוניסטים לפלישה למולדתם. ראשי המטות המשולבים יעצו פה אחד לנשיא החדש שכוח זה, ברגע שיגיע לחוף, יעורר התקוממות כללית נגד מנהיג קובה, פידל קסטרו. אבל פלישת מפרץ החזירים הייתה פיאסקו; כל מי שדרך על ראש החוף נהרג או נלכד על ידי כוחות הביטחון הקובניים. קנדי נטל על עצמו את "האחריות הבלעדית" לכשלון. באופן פרטי הוא אמר לאביו שלעולם לא יקבל שוב המלצה של ראשי המטות המשולבים מבלי לערער עליה קודם.

ראש ממשלת ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, חשב שהוא נקט בצעד של הנשיא הצעיר כששני המנהיגים נפגשו בווינה ביוני 1961. חרושצ'וב הורה לבנות חומה בין מזרח למערב ברלין ואיים לחתום על הסכם שלום נפרד עם מזרח גרמניה. הנשיא הפעיל את המשמר הלאומי ויחידות המילואים, וחרושצ'וב נסוג מאיום השלום הנפרד שלו. קנדי ערך אז ביקור דרמטי במערב ברלין, שם סיפר לקהל מריעים, "היום, בעולם החופש, ההתפארות הכי גאה היא 'Ich bin ein Berliner [אני ברלינאי]".

באוקטובר 1962 התגלתה בקובה הצטברות של טילים גרעיניים סובייטיים לטווח קצר ובינוני. קנדי דרש לפרק את הטילים; הוא הורה להטיל "סגר" על קובה. במשך 13 ימים היה נדמה שתפרוץ מלחמה גרעינית; אז הודיע ​​ראש ממשלת ברית המועצות כי הנשק ההתקפי יוסר, הפרשה נודעה כמשבר הטילים בקובה. עשרה חודשים לאחר מכן השיג קנדי ​​את ניצחון החוץ הגדול ביותר שלו כאשר חרושצ'וב וראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן הצטרפו אליו בחתימה על אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים.

ההתנקשות

ביום שישי, 22 בנובמבר 1963, הוא וג'קלין קנדי ​​היו בלימוזינה פתוחה, נסעו באיטיות בשיירה דרך מרכז העיר דאלאס. בשעה 12:30 נפגע הנשיא משני כדורי רובה, אחד בבסיס צווארו ואחד בראשו. מותו נקבע זמן קצר לאחר הגעתו לבית החולים פארקלנד ממוריאל. מושל טקסס קונלי, למרות שגם הוא נפצע קשה, החלים. סגן הנשיא ג'ונסון הושבע כנשיא, לי הארווי אוסוולד, אזרח דאלאס בן 24, הואשם ברצח. יומיים לאחר מכן אוסוולד נורה למוות על ידי ג'ק רובי, בעל מועדון לילה מקומי עם קשרים לעולם התחתון, במרתף תחנת המשטרה בדאלאס.

ג'ון קנדי ​​נרצח, אבל המיסטיקה של קנדי ​​עדיין בחיים. גם רוברט וגם טד התמודדו לנשיאות (ב-1968 וב-1980, בהתאמה). עם זאת, הטרגדיה תהפוך לכמעט שם נרדף למשפחת קנדי ​​כאשר גם בובי נרצח במהלך קמפיין 1968.

ג'קלין קנדי ​​ושני ילדיה עברו מהבית הלבן לבית באזור ג'ורג'טאון בוושינגטון. אולם המוני מעריצים וסקרנים הפכו את השלווה שם לבלתי אפשרית ובקיץ 1964 היא עברה לניו יורק. המרדף נמשך עד 20 באוקטובר 1968, אז נישאה לאריסטו אונאסיס, איל ספנות יווני עשיר. סוכנות הידיעות AP מסרה כי הנישואים "שברו את כישוף ההערצה הכמעט מוחלטת של אישה שהפכה למעשה לאגדה בזמנה". התאלמנה מאונאסיס, הגברת הראשונה לשעבר חזרה לעיני הציבור באמצע שנות ה-70 כעורכת ספרים בולטת והיא נשארה בין הנשים הנערצות ביותר בארצות הברית עד מותה ב-1994. כבוגרת, הבת קרוליין קינאה בפרטיות שלה, אבל ג'ון ג'וניור – עורך דין כמו אחותו ומושחת וחתיך כמו אביו – היה הרבה יותר דמות ציבורית.

זכור מזמן כ"ג'ון-ג'ון", הילד בן השלוש שהצדיע בסטואיות לארון של אביו במהלך שידור מסע ההלוויה, ג'ון ג'וניור הפך למייסד ולעורך הראשי של המגזין הפוליטי ג'ורג' באמצע שנות התשעים. בשנת 1999, כאשר ג'ון ג'וניור, אשתו וגיסתו מתו בהתרסקות המטוס הפרטי בו טסו, האירוע עמד במוקד התקשורת הבינלאומית שהוכיח עוד יותר את המיסטיקה האלמותית שליוותה את משפחת קנדי. היה זה עוד פרק ב"קללת" הטרגדיה של המשפחה…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.